3. מיומנו של מרצה, פרק א

היום החלטתי להעלות חיבור קצר שכתבתי ב- 2013, והוא חלק מסדרה של חיבורים שאעלה בעתיד תחת הכותרת ״מיומנו של מרצה״.

החיבורים נכתבו בהשראת מספר ארועים שחוויתי כמרצה. בחיבורים אלו לא מופיעים שמות הדמויות מושאי החיבור ואם מישהו בכל זאת ירגיש עצמו נפגע אני מתנצל מראש, לא זאת היתה הכוונה.

אשמח כמובן לתגובות והערות.

גבי

מיומנו של מרצה, פרק א
גבי גולן
אפריל 2013

יום רביעי, לפנה"צ. אני נכנס לכיתה ומוצא שם את המרצה ח., לבדו. אנחנו מתוכננים לפגוש יחד סטודנטים משנה ד העומדים לקראת סיום לימודיהם ואמורים להיות בשלהי תהליך הכתיבה של עבודה סמינריונית. הפגישות הן אישיות. כל סטודנט קיבל מראש הודעה שכללה את השעה בה עליו להגיע.
אני מציץ בשעוני ומסתכל ברשימת הסטודנטים, מסתכל על ח. והוא עלי. הסטודנט הראשון מאחר. לא נורא, אני אומר, בוודאי יגיע מיד. בינתים אני מעדכן את ח. בהתקדמות, או יותר נכון בחוסר ההתקדמות של הסטודנטים מאז המפגש הקודם איתם לפני מספר שבועות. רק בודדים שלחו חומר חדש במהלך חופשת הפסח. ח. מציין ביובש שלא קיבל שום חומר חדש במהלך החופשה. אני מרגיש בר מזל.
לפתע ראש מציץ מעבר לדלת וכשהבעת תמיהה על פניו שואל: מה, אין אף אחד? אנחנו כאן, אני עונה. בוא תיכנס, מזמין אותו ח., גם אם תורך טרם היגיע, אנחנו פנויים. אולי אתה יודע היכן כולם? לא, אין לו מושג.
הסטודנט מסביר לנו באריכות מדוע לא הספיק לעשות כלום במהלך החופשה ומהן תכניותיו להמשך. אנחנו מהנהנים בנימוס, מציעים לו מספר הצעות. הוא מקשיב, אינו רושם דבר. אני שואל: האם לא כדאי שתרשום לעצמך את הצעותינו? הוא עונה: אל תדאגו, אני אזכור. לאחר מכן נפרד מאיתנו בעליזות  והולך לדרכו.
ח. ואני ממשיכים לשבת זה לצד זה, פנינו אל הלוח בכיתה, תוהים להיכן נעלמו הסטודנטים ומדוע אינם מגיעים. בינתיים אנחנו מקטרים על מידת הרצינות של הסטודנטים וח. "מרגיע" אותי באומרו שבמכללה להכשרת מורים בה הוא מרצה המצב הרבה יותר גרוע… אכן נחמה פורתא.
אנחנו ממשיכים להמתין, מולי המחשב הנייד עם כל החומר שהגישו הסטודנטים עד כה. ח. שואל איך המק. אני עונה שמצויין ומסביר על היתרונות שבשילוב מערכת ההפעלה של המק עם חלונות. ח. מספר לי על הצרות שיש לו עם המחשב הנייד שלו. אני מדגים לו כיצד מארז אחד משמש למעשה שני מחשבים הרוכבים האחד על גבו של השני. נראה לי שהתרשם מאד.
לאחר כחצי שעה של שיחה נעימה מופיעה סטודנטית נוספת. אולי נתחיל לעבוד סוף סוף…
הסטודנטית מתיישבת מולנו, משעינה את מרפקיה על השולחן הקטן שלפניה, מניחה את סנטרה על כפות ידיה, נותנת בנו מבט עצוב ואז מבשרת לנו בטון קודר שהחליטה לדחות את הגשת העבודה למועד אחר מאחר ואינה מסוגלת להתמקד בה. ואנחנו חשבנו שנתחיל לעבוד… אז חשבנו.
מתוך נימוס אנחנו מנסים לברר מדוע? מה קרה? אולי בכל זאת נוכל לעזור לה להתקדם. לא, אין סיכוי. תודה רבה. אולי בהמשך, לא עכשיו. דיברתי עם ראש החוג, היא יודעת. הכל בסדר.
אני מסביר לה את המשמעויות של אי הגשת העבודה במועד. כן אני יודעת, אבל… זה המצב. מושכת בכתפיה ויוצאת. שעה כבר חלפה ולמעשה חוץ משמיעת שני תרוצים לא עשינו כלום. מענין מאד לשוחח עם ח. אולם לא זאת מטרת השיעור כמובן.
ח. מציץ בשעונו ואומר: אני חייב ללכת, נהיה בקשר. אני נפרד ממנו לשלום, ממתין מספר דקות נוספות ואז יוצא מן הכיתה. בדרכי למשרדי אני פוגש אחד מן הסטודנטים שהיו אמורים להגיע לפגישה איתנו. מדוע לא הגעת? חיכינו לך. אה, לא חשבתי שהיעוץ הוא חובה, וממילא אין לי בינתיים משהו חדש להראות לכם…
אני מגיע למשרדי וכותב הודעה לסטודנטים במערכת המידע האישי של המכללה: ח. ואני חיכינו וחיכינו ולא הגעתם. מעתה אין בכוונתנו להמתין, מי שמעונין להיפגש איתנו יקבע פגישה ביוזמתו. תאריך ההגשה של הטיוטה הסופית הוא… בהצלחה!

איור: imgarcade.com

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s