16. מיומנו של מרצה, פרק ג

עוד פרק בסדרה ״מיומנו של מרצה״, המבוססת על אירועי אמת שחוויתי במהלך השנתיים האחרונות. ושוב, הכוונה היא לתאר מצב מסויים, לא לפגוע באף אחד. אם מי מן הקוראים רואה עצמו נפגע אני מתנצל מראש!

מיומנו של מרצה, פרק ג.
יום חמישי, צהריים. שיעור הדגמה מעשי עם קבוצה קטנה בת 8 סטודנטים בשנה ב. מטרת השיעור להדגים באופן מעשי נושאים תאורטיים שנלמדו בכיתה בנושא ניהול צבע במערכות צילום והפקה דיגיטליות.
השיעור אמור להתחיל בשעה 12. אני מוכן עם כל הציוד, כל התוכנות הרלבנטיות פתוחות על 2 מחשבים, קבצי ההדגמה מוכנים וכל פריטי הציוד מחוברים למחשבים ופועלים.
ב- 12.05 מופיעה סטודנטית ראשונה ושואלת היכן מתקיים השיעור. אני עונה לה שהיא במקום הנכון ומבקש שתקרא לשאר חברי הקבוצה. הם מזדחלים פנימה באיטיות, מביטים בי בעייפות (אחרי הכל כבר מאוחר, הבוקר כבר חלף עבר לו…). חלקם מתיישבים רחוק ממני, במקום בו אין סיכוי שיראו מה מתרחש על צג המחשב עליו אני מדגים.
12.10. למרבה הפלא 7 מתוך השמונה נוכחים, אפשר להתחיל. אני מבקש מכולם להתקרב, שואל לשלומם, מסביר את מטרת השיעור ובתשובה לשאלה מאשר שכן, השיעור ימשך כשלוש שעות. אבל עם הפסקה, כמובן.
ההדגמה מתחילה ואני מיד שם לב שחלק מן הנוכחים אינו מתרכז בה כלל, אלא עוסק בשלל פעילויות: אחת עסוקה בטלפון הסלולארי שלה, מקלידה במרץ. אחר שומט את ראשו לאחור ומתחיל לנמנם.
12.15, הדלת נפתחת ומגיע הנוסע השמיני, א. מתיישב תוך מלמול התנצלות שלא הצלחתי להבין.
הקלדנית משנה עיסוק, לוקחת דף נייר ומתחילה לגזור מתוכו פיסות ארוכות. לאחר מכן מקשקשת עליהן בטוש וקולעת מהן זר אותו היא מניחה על ראשה, צמיד אותו היא עונדת על ידה ושרשרת אותה ענדה לצווארה! כל זה תוך כדי ההסברים וההדגמה שלי, ובמרחק של פחות מ- 2 מטרים ממני… מדהים!
ארבעה מתוך השמונה מגלים ענין בשיעור, מקשיבים, עונים לשאלותי ואפילו שואלים שאלות מידי פעם, תופעה שאיננה נפוצה בעידן הסמארטפון.
אני שם לב שהקלדנית השוזרת, הזר לראשה, התעייפה ונרדמה, ראשה מוטה הצידה בזווית מסוכנת: הזר עוד יפול מראשה. על ידה, ל. גם הוא נדמה כישן.
אני מעיר אותם ומתחיל לשמוע הסברים ותרוצים. ל. טוען שאיננו מצליח להרדם בלילות ולכן נרדם בשיעורים.
הקלדנית השוזרת מסבירה לי שללא ריטלין איננה יכולה להתרכז בשיעורים. אני מחליט לא לשאול אותה מדוע איננה נוטלת את התרופה, לא רוצה לחטט בענינים פרטיים.
אני ממשיך בהדגמה כאשר לפתע מתחילה מהומה: הקלדנית השוזרת הנרדמת שהתעוררה ו-ל. מתחילים לריב תוך כדי דחיפות הדדיות ממש כמו שני ילדים בכיתה א. אני צופה בהם בהשתאות. שאר הסטודנטים מגחכים באדישות, נראה שזהו מחזה רגיל עבורם.
לאחר מספר שניות של צפיה בהם אני מציין שאולי אינני נמצא במקום הנכון. הם מבינים את הרמז ונרגעים.
לאחר קצת יותר משעה אני משחרר את הסטודנטים להפסקה בת 15 דקות. כולם מריעים בהתלהבות. אני מציין ביובש שנראה לי שחלק מהם נמצאים כאן בשביל ההפסקות…
ההפסקה הסתיימה ואף אחד משמונת הסטודנטים לא שב לכיתה. אני מביט בשעון ומחליט שאם תוך 5 דקות לא יגיעו, אאסוף את הציוד ואפסיק את השיעור. למרבה הפלא 7 סטודנטים מגיעים יחד. א. המאחר שוב מאחר.
אני ממשיך בתכנית, מציג לפניהם תהליך עבודה מסויים. א. המאחר, שבינתיים הגיע עם סנדוויץ׳ בידו, לא מבזבז זמן  ומיד טוען שהתוכנה עליה אני מדגים "לא שווה כלום". האחרים אינם מסכימים לדעתו ומציעים לי לא לשים לב להערותיו, מאחר והוא שייך למסלול התקשורת האינטראקטיבית שהסטודנטים בו ידועים בהיותם מלאי טענות כרימון.
כעת אני מציג להם אמצעי המאפשר יצירת פרופיל תאורה לכל מצב צילום, ומציין שעלות האמצעי כ- $100.
א. המאחר נוחר בבוז: למי יש $100 בשביל דבר שטותי כזה? שוב, האחרים מהסים אותו. הוא אינו נרגע, וטוען שמחיר כזה עבור אמצעי זה הוא גזל. אני מציע לו לפנות ליצרן הפריט ולהתלונן. הדגמת השימושיות של האמצעי אינה עושה עליו כל רושם, הוא בשלו: זה מיותר, בזבוז זמן וכסף. האחרים מציעים לי שוב להתעלם ממנו…
הצצה חטופה בשעון מגלה לי שהשיעור ממש לקראת סיום. אני מסכם את התהליכים שהודגמו ומחכה לשאלות למרות שברור לי שלא ישאלו. כולם ממהרים, אחרי הכל זה יום חמישי וסוף השבוע בפתח. ההפסקה הגדולה.
אני מודה לסטודנטים על ״ההקשבה״ ומסיים את השיעור. ללא קול, אני משחרר אנחת רווחה, אוסף את כל הציוד וסוגר את הקבצים והתוכנות. השאלה הרוטינית "למי אני עמל?" חוזרת ועולה, גם הפעם ללא תשובה.
אולם, הפתעות הפתעות! מסתבר שאפשר גם אחרת! שבוע לאחר הארועים הנ"ל, שוב קבוצה נוספת בת שמונה סטודנטים, אך הפעם חבורה חקרנית ומתענינת. היגיעו בזמן, מעלים שאלות מענינות ללא הרף, עד כדי כך שאינני מספיק לכסות את כל הנושאים אותם התכוונתי להדגים. לאחר הישנוניות וחוסר ההתענינות של הקבוצות הקודמות קבוצה זו בהחלט מרעננת! אם רוב הסטודנטים היו ערניים ומגלים ענין כמוהם יכולנו להגיע למחוזות אחרים.
אולם פטור בלא כלום אי אפשר: במהלך השיעור נפתחת הדלת, ולמרות השלט מאיר העיניים שהצמדתי אליה שעתיים לפני תחילת השיעור נכנסת סטודנטית, מתעלמת לחלוטין מנוכחותנו, ניגשת לגיליוטינה שבחדר ומתחילה לחתוך צילומים תוך השמעת רעשים וקרקושים. במשך מספר שניות אני מתעלם מנוכחותה וממשיך בהדגמה. לבסוף אני שואל את הסטודנטית האם פעילותה תמשך עוד זמן רב מאחר והיא מפריעה לשיעור. היא עונה לי שאין שום הודעה על הדלת בדבר קיום השיעור. אני עונה לה שיש. היא עונה לי "אם כך כנראה שהצמדת את ההודעה לדלת רק עכשיו"!… אני עונה לה בסבלנות שההודעה הוצמדה לדלת כבר לפני שעתיים… ושתואיל לסיים ולהפסיק להפריע לנו. בהבעה גלויה של שאט נפש היא אוספת את הצילומים שלה ויוצאת. אני מביט בסטודנטים ושואל: מה קרה, מישהו נעלב כאן? כן, הם אומרים, דיברת אליה באופן אגרסיבי מדי. להלן נוסח ההודעה על הדלת:
בשעות 12-15 מתקיים כאן שיעור לשנה ב. נא לא להפריע, תודה!

גבי גולן

מאי 2013

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s