מיומנו של מרצה, פרק ד
שנת הלימודים הסתיימה זה מכבר ואנו בתקופת הבחינות וההגשות הסופיות. לחדרי נכנסת קבוצה של 4 סטודנטיות. הפגישה נקבעה מראש יומיים קודם לכן: הן רוצות לשוחח איתי על העבודה האחרונה שהגישו, עליה קיבלו ציון 70.
אני פותח את הקובץ של דו"ח התרגיל עם ההערות שכתבתי ומתחיל להסביר את הסיבה לכל הערה ומשמעותה. מיד עונה לי מקהלה מדברת: 4 הבנות מדברות בו זמנית, ועולה על כולן ג. לה קול גבוה וצפצפני משהו. מבליל הקולות אני מבין שהן נפגעו מאד מן הציון הנמוך, אינן רגילות לקבל ציונים כאלו. ואכן, ציון סוף השנה של שתיים מהן הוא 95 ושל השתיים האחרות 88. לאורך כל השנה עבדו יפה, היו נוכחות כמעט בכל השיעורים ואפילו כתבו וסיכמו את החומר תוך כדי השיעורים, לא חזון נפרץ בימינו. ולכן הן חושבות שלמרות ההערות, שרובן אינן מקובלות עליהן, מגיע להן ציון גבוה יותר על תרגיל זה, ולו רק עקב המאמץ שהשקיעו בעבודה עליו.
במאמץ ניכר אני מצליח להשקיט את המקהלה המדברת לרגע ומנסה להסביר מדוע, למרות הכל, אין מקום לשינוי הציון. לא הצלחתי להגיד יותר מחצי משפט ושוב המקהלה יורה אלי את חיציה. מסתבר שנעלבו קשות מביטוי בו השתמשתי באחת ההערות "הסבר ארוך ומעייף": תוך ניסיון נואש להתגבר על הקקופוניה אני מסביר שאין ולא היתה כאן כל כוונה להעליב, יחד עם שאר ההערות הכוונה היתה להמחיש שאופן הצגת התוצאות והמסקנות איננו נכון, הסיפור הארוך שכתבו איננו מובן ועם סיום קריאתו נשארתי בהרגשה שלא הבנתי כלום. "אבל חבר שלי, הלומד לתואר שני באוניברסיטה אמר לי שכתיבה סיפורית היא אופן הכתיבה המענין ביותר", צועקת ג. כן, אני אומר, אבל לא בדוח"ות ניסוי העוסקים בענינים טכניים. כאן התמציתיות והבהירות הן העיקר, ולא מקובל להשתמש בביטויים ספרותיים כמו "תמונה עכורה" או "תמונה חלבית". "אבל אלו המושגים שלימדו אותנו!" אני מציין שאני לא משתמש במושגים הללו ובוודאי לא שמעו אותם ממני. לשאלה מי לימד אותם את המושגים הללו הן יורות לי במקהלה את שמה של א., מרצה שכל דבריה נחשבים כאורים ותומים בקרב הסטודנטים.
"לו הייתן מעבירות לי את הדו"ח לביקורת לפני מועד ההגשה הסופי הייתי יכול לכוון אתכן לכיוון הנכון", אני מציין. או אז מתפרצת ג. "זאת אומרת שרק הדרך שלך נכונה, ולנו אין מה לומר בענין!" "כמרצה, אני משיב, אני אכן קובע את מבנה העבודה". ברור שתשובתי איננה מקובלת עליהן.
לאחר דקות ארוכות של ויכוח עקר אני מחליט לסיים את השיחה. אז מעלות הסטודנטיות ענין נוסף: "בבחינה לא היה לנו מספיק זמן". מבט מהיר בטבלת הציונים מראה לי שהציון הקבוצתי שלהן הוא 90.
אם כך, אני שואל, כיצד יתכן שאתן מתלוננות על משך הבחינה, כאשר קיבלתן הארכה של 15 דקות והגעתן להישג נאה? אין תשובה. אני מסביר שמשך הבחינה מיועד לאפשר לסטודנט ממוצע להגיע לציון סביר. ק. שואלת: אם כך, מה שאתה אומר הוא שלסטודנט ממוצע אין סיכוי לקבל 100 בבחינה שלך? נכון, אני מאשר. 100 הוא ציון גבוה המגיע רק למי שעשה עבודה ברמה גבוהה מן הממוצע. וכאן בא השוק הגדול: "אבל הרגילו אותנו לציונים גבוהים"…
לאחר כשעה, מפגש עם צוות סטודנטיות נוסף שבא לבדוק מדוע נכשלו בבחינה. לאחר שאני מספר להן שהציון הכולל שלהן הוא 20! (מתוך 100) הן בוהות זו בזו ולאחר מספר שניות של שקט מתוח שואלת ע. האם אי אפשר לעשות כאן משהו ולבוא לקראתן. אני מסביר שהאופציה היחידה היא לגשת למועד ב ומציע לעבור איתן על ההערות שכתבתי בגוף הבחינה שהגישו. "אבל כתבנו כל כך הרבה" טוענת ל. נכון, אני מאשר, אבל כמעט כל מה שכתבתן איננו נכון או שאיננו רלבנטי כלל לשאלות שנשאלתן. "אבל זה מראה שאנחנו בכל זאת יודעות משהו", טוענת ד. אני מתאפק לא לומר להן שהתשובה שלהן היא ברובה הגדול קשקוש אחד גדול ושאין להן מושג קלוש בחומר. במקום זאת אני עובר על ההערות שכתבתי תוך נסיון עקר לשכנע אותן שאכן לא התכוננו כראוי לבחינה. "לא הבנו את השאלות", מתלוננת ד. אם כך, מדוע לא פניתן אלי במהלך הבחינה? הרי הגעתי לכל צוות לפחות פעמיים בשעה על מנת לוודא שהכל מובן, ועניתן לי שאכן הכל מובן. אין תשובה.
לאחר שקיבלו את הדין והבינו שאין מנוס ממועד ב מתחיל משא ומתן על תאריך הבחינה. התאריך המקורי שנקבע ע"י מזכירות החוג איננו מתאים להן. אני מגלה רוחב לב ושואל איזה תאריך יתאים להן, ואנחנו מסכמים על תאריך בשבוע הבא. שיהיה בהצלחה!
גבי גולן, יולי 2013
צילום: יח״צ המכללה האקדמית הדסה ירושלים
הערה: אין כל קשר בין הסטודנטים המצולמים לבין הארועים הנסקרים בפוסט זה
Camera & Photo Technology 