פוסט זה עוסק באחד האספקטים היותר מוזרים של הצילום הדיגיטלי, השימוש במה שנקרא מצלמות דיגיטליות בפורמט בינוני (Medium Format). ומדוע אני משתמש בביטוי ״אחד האספקטים היותר מוזרים״? מאחר ותחום זה של הצילום הדיגיטלי תמיד היה ענף צדדי, פחות מוכר לרוב העוסקים בצילום ובד״כ גם מחוץ לתחום האפשרויות הכספיות של רוב הצלמים, חובבים ומקצועיים כאחד.

לפני שנבדוק את המאפיינים, היתרונות והחסרונות של תחום הפורמט הבינוני כדאי שנבין מהיכן מגיע השם ״פורמט בינוני״. ובכן, כמו הרבה כינויים המקובלים בתחום הצילום כיום גם כינוי זה מקורו בתקופת הפילם, בה היו מקובלים שלושה פורמטים עיקריים של סרטי צילום: הפורמט הקטן, הבינוני והגדול.

הפורמט הגדול הוא הראשון שפותח מבחינה היסטורית (1939, המצאת הצילום) והיה בלעדי, בגדלים שונים, עד לפיתוח הפורמט הבינוני בתחילת המאה העשרים. ככל שטכנולוגיית ייצור סרטי הצילום השתפרה ואיכות הסרטים עלתה ניתן היה להדפיס תמונות בגודל גדול  גם ממסגרות קטנות יותר וכך להקטין את גודל ומשקל המצלמות והעדשות.

הפורמט הקטן:

הפורמט הקטן הוא האחרון שפותח מבחינה היסטורית: כפורמט קטן נחשב אותו פורמט שנקרא כיום Full Frame, שנקרא בתקופת הפילם פורמט 135 או 35 מ״מ, על שם רוחב הסרט שהיה 35 מ״מ.

135film

מקור: Wikipedia

השם פורמט 135 ניתן ע״י קודאק לסרטים שיועדו לצילום סטילס, להבדיל מאותו הפורמט שהיה מקובל גם בתחום הקולנוע. גודל המסגרת נטו היה 24X36 מ״מ. בתקופות מסויימות היה מקובל גם פורמט קטן יותר שנקרא Half Frame עם מסגרות בגודל 24X18 מ״מ.

135_film_perforationsמקור: Wikipedia

הסרט עצמו היה נתון בתוך קסטה אטומה לאור שהיתה עשוייה ממתכת או מפלסטיק ואיפשרה צילום 12, 24 או 36 צילומים בהתאם לאורך הסרט שהוכנס לתוכה (היו גם מצלמות חד פעמיות שכללו סרט באורך של 15 מסגרות וקסטות מיוחדות למצלמות מקצועיות שאפשרו כ-200 חשיפות).
פורמט זה נעשה פופולרי בתחילת שנות ה- 20 של המאה העשרים, כאשר Oskar Barnack פיתח את מצלמת ה-Leica הראשונה. Barnack נחשב כאבי הצילום ב- 35 מ״מ מאחר ובפעם הראשונה היה אפשר לצלם באיכות טובה במצלמה קלה וניידת, להבדיל מן המצלמות המסורבלות, הכבדות והאיטיות בפורמט הבינוני והגדול שלא התאימו לצילום מהיר. למצלמה זו ואלו שבאו בעקבותיה היתה השפעה עצומה על תחום הצילום התעודי והעיתונאי וכן על ההנגשה של הצילום לחובבי צילום.

LEI0060_186_Leica_I_Sn.5193_1927_Originalzustand_Front-2_FS-15.jpg

Leica 1, 1927. מקור: Wikipedia

היו עוד פורמטים קטנים יותר מ-135, שני הנפוצים יותר היו 126 (instamatic) ו- 110 שהיה הקטן ביותר וגרוע ביותר מבחינת איכות ההדפסות שהתקבלו ממנו. היו גם פורמטים קטנים נוספים שיש טעם להזכירם: הראשון בעל השם ההזוי Disc Film, היה דף סרט עגול שהיה נתון בתוך עטיפת פלסטיק אטומה לאור. קודאק פיתחה אמולסיות חדשות, מצלמות עם עדשות פלסטיק איכותיות וציוד פיתוח והדפסה יחודי. המערכת נכשלה לחלוטין וגרמה לאלפי מעבדות צילום שנערכו לקראת הפורמט החדש בהשקעות גבוהות הפסדים אדירים.

Camera_Kodak_Disc_4000_with_disc_film.jpg

הפורמט השני, הנמצא בשימוש כיום במצלמות דיגיטליות היה
APS: Advanced Photo System שהוצג בשנת 1996 בניסיון של קודאק ליצור מערכת שתתחרה במצלמות  35 מ״מ. גם כאן המערכת נכשלה כישלון חרוץ. רוחב המסגרת היה 24 מ״מ והיו שלושה פורמטים: H,C ו- P.  שניים מהם, APS-C ו- APS-H משמשים  כיום כפורמטים של חיישני תמונה אלקטרוניים להבדיל מפורמט ה-Full Frame.

Films135_APS

 

הפורמט הבינוני:

הפורמט הבינוני של סרטי הצילום היה השני שפותח, מבחינה היסטורית, והוא מבוסס על סרטי צילום ברוחב של 120 מ״מ. ומכאן השם המקובל לפורמט זה: 120. פורמט זה פותח ע״י קודאק בשנת 1901 עבור מצלמת ה- Brownie מס׳ 2 ויועד במקור לחובבים. עם פיתוחו של פורמט 135 בתחילת שנות העשרים הפך פורמט 120 לפורמט ששימש בעיקר צלמים מקצועיים.

120spools

גלילים מקוריים של סרטי 120 ו- 620 וסרט 120 מודרני. מקור: Wikipedia

סרטי 120 היו כרוכים בנייר שחור לכל אורכם כדי להגן עליהם מן האור מאחר ובניגוד לסרטי 135 לא היו נתונים בקסטה קשיחה אטומה לאור. בניגוד לסרטי 135, אותם תמיד היה צורך לגלגל חזרה לקסטה לאחר סיום צילום המסגרת האחרונה, סרטי 120 הוצאו מן המצלמה  לאחר גלגול קצר קדימה,  כל שהיה צריך לעשות הוא להדביק (בעזרת מעט רוק…) את הלשונית שבקצה הנייר העוטף כדי שכריכת הנייר המגן לא תפתח. פורמט 120 כלל למעשה מספר פורמטים בהתאם לגודל המסגרת: רוחב הסרט היה כ- 6 ס״מ, מה שהשתנה היה אורך המסגרת. הגדלים הנפוצים היו: 6X4.5 (איפשר צילום 15 מסגרות), 6X6 (איפשר צילום 12 מסגרות), 6X7 (איפשר צילום 10 מסגרות), 6X9 (איפשר צילום 8 מסגרות), 6X12 (איפשר צילום 6 מסגרות). והיו גם מצלמות שאיפשרו לצלם במסגרות פנורמיות רחבות של 6X17 ואפילו 6X24 ס״מ.

בשנת 1965 היציגה קודאק את פורמט 220, שהיה סרט דק יותר, ללא גב נייר שאפשר גלילת סרט ארוך כפליים על אותו הציר ולכן צילום מספר כפול של מסגרות בכל פורמט. כל מי שהתנסה בפיתוח ידני של סרטי 120 יודע שהיתה זו משימה די אכזרית לסלול סרטים אלו על גלגל הפיתוח בחושך, וסלילת סרטי 220 הדקים והארוכים היתה משימה ממש מאתגרת שהסתיימה לא פעם במפח נפש…

כיום, כל המצלמות הדיגיטליות בפורמט בינוני נקראות כך על שם הדמיון בגודל החיישן שלהן למסגרות ההיסטוריות של מצלמות 120 עם המסגרות הקטנות בגודל 6X4.5. אין כיום מצלמות דיגיטליות לשימוש מסחרי עם חיישנים בגודל גדול יותר.

הפורמט הגדול:

הפורמט הגדול (Large Format) שונה מן הקודמים בכך שאין למעשה סרט צילום הכולל מסגרות אחדות אלא דפי סרט (Cut Film או  Sheet Film) המוכנסים אחד אחד לתוך קסטה (Film Holder) בגודל המתאים, דף אחד בכל צד של הקסטה (אחת התקלות הנפוצות היתה טעינה של דפי הסרט הפוך: כאשר צד האמולסיה פונה לגב הקסטה… לצורך זיהוי היו חיתוכים קטנים בפינת הדף) לאחר הכנסת הקסטה לגב המצלמה (המיקוד והקומפוזיציה נעשו על זכוכית מט שהיתה מונחת בדיוק באותו המקום בו יהיה דף הסרט בזמן החשיפה. כדי לראות, הפוך… את הנושא היה צורך לכסות את גב המצלמה וראשו של הצלם בבד שחור). לפני הצילום היה הצלם מושך את הכיסוי הקדמי של הקסטה ומגלה את דף הסרט שבפנים. פתיחת סגר העדשה היתה גורמת לחשיפה שלאחריה היה על הצלם להכניס מחדש את הכיסוי על מנת להגן על דף הסרט שבקסטה מן האור שבחוץ.

Infocast-IMG_2677-Edit

 

viewcamera-01

מקור: http://lingeredupon.blogspot.co.il/2011_05_01_archive.html

שני הגדלים המקובלים של הפורמט הגדול בעת המודרנית הם 4X5 אינצ׳  ו- 8X10  אינצ׳. שימוש בדפי סרט בגדלים אלו מחייב מצלמות גדולות, כבדות ומסורבלות ועדשות כבדות ויקרות בהתאם. עם זאת איכות הדימוי המתקבלת מסרטי צילום בגדלים אלו נחשבת לגבוהה מאד מאחר ויחס ההגדלה הדרוש להדפסה קטן בהרבה מן הדרוש להדפסות מסרט בפורמט הבינוני והקטן. היו לאורך השנים גם מצלמות בפורמטים גדולים יותר, כולל הגדולה ביותר הידועה שנבנתה לפני מספר שנים ע״י Dennis Manarchy, בגודל של כ- 10 מ׳ עם דף סרט צילום באורך 1.80 מ.

big.png

למעשה גם כיום ניתן לחלק את הפורמטים של חיישני התמונה שבמצלמות הדיגיטליות לשלושה גדלים עיקריים: הפורמט הקטן, הבינוני והגדול, אלא שהשימוש בכינויים מתקופת הסרט קצת מבלבל את היוצרות: הפורמט הדיגיטלי הבינוני מכונה כיום Full Frame, ואילו הפורמט הדיגיטלי הגדול מכונה ״פורמט בינוני״ כאשר הכוונה היא לפורמט הבינוני מתקופת הסרט. לפורמטים הדיגיטליים הקטנים יותר מ- 24X36 אין שם מחייב אחד.

550px-Sensor_sizes_overlaid_inside_-_updated.svg_

בחלק ב של פוסט זה נדון במאפיינים, ביתרונות ובחסרונות של הפורמט הדיגיטלי הבינוני בהשוואה לפורמט ה- Full Frame הקטן יותר.

עדכון 12.2.16: מאמר העוסק ב- Crop Factors למצלמות בפורמט הבינוני תוכלו למצוא כאן

בתמונה הראשית ע״י Casey Murphy מצלמת פילם בפורמט 6X6 מדגם Bronica SQA

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s