בחמשת הפוסטים הבאים בכוונתי לקחת פסק זמן מן העיסוק בטכנולוגיה הדיגיטלית, ועקב חיבתי הרבה לעיסוק בהיסטוריה הטכנולוגית של הצילום לחזור לאחור ולדון במספר תהליכי צילום צבעוני בעלי חשיבות היסטורית, טכנולוגית ואמנותית שהיו נפוצים בתחילת המאה העשרים ושניים מהם שרדו אפילו לתוך המאה ה-21. ארבעת התהליכים הם:

  1. Autochrome  שהיה בשימוש בשנים 1903-1952
  2. Dufaycolor    שהיה בשימוש בשנים 1908-1956
  3. Dye Transfer שהיה בשימוש בשנים 1935-1994
  4. Kodachrome  שהיה בשימוש בשנים 1935-2010
  5. Cibachrome    שהיה בשימוש בשנים 1940-2012

לתהליכים אלו מאפיינים דומים מצד אחד ושונים מצד שני, אולם המאפיין המשותף המרכזי הוא שכולם  ענו בהצלחה על הצורך הגובר והשאיפה לתעד את המציאות וליצור צילומים בצבע, כפי שהם נראים בעין האנושית (או לפחות באופן דומה) ולהתגבר על המגבלות הטכנולוגיות והחזותיות של הצילום המונוכרומטי. Autochrome, Dufaycolor ו-Kodachrome היו חומרי צילום לצילום ישיר במצלמה ויצרו שקופיות לצפייה והקרנה.  Dye Transfer ו- Cibachrome (שנודע בשנותיו האחרונות כ- Ilfochrome) היו חמרים שנועדו להדפסה משקופיות באמצעות מכשיר הגדלה.

פוסט זה הינו מבוא בו אדון בעקרונות הצילום הצבעוני בכלל על מנת שבהמשך נוכל להבין את המאפיינים היחודיים של אחד מארבעת התהליכים הנ״ל. כמו כן אזכיר בהמשך תהליכי צילום אחרים שאמנם היו חשובים מן הבחינה הטכנולוגית וההיסטורית אולם מסיבות שונות לא זכו להצלחה מסחרית לאורך שנים ארוכות כמו ארבעת התהליכים הנ״ל ולכן השפעתם על השפה החזותית והזיכרון הצילומי הקולקטיבי לא היתה משמעותית.

עקרון הפרדת הצבעים

הבסיס המעשי לכל צילום צבעוני בכל טכנולוגיה שהיא, כולל הצילום הדיגיטלי, הוא עקרון הפרדת הצבעים.
אור הנתפס בעיני צופה אנושי כאור לבן נייטרלי (ללא גוון צבעוני כלשהוא) כולל למעשה כמויות שוות של אדום כחול וירוק המהווים כל אחד שליש מן הספקטרום הנראה בתחום אורכי הגל 400-700 ננומטר:

787px-EM_spectrum.svg

ניתן לראות כי בצד השמאלי של האיור התחתון ממוקמים גווני הכחול, באמצעי גווני הירוק ובצד הימני גווני האדום.

הנה סרטון קצר מתוך  TEDEd המסביר את המושג אורך גל והקשר שלו לתחושת הצבע.

כלומר, על מנת לצלם בצבע יש צורך להפריד את הספקטרום הנראה לפחות לשלושה חלקים: אדום כחול וירוק ולרשום את הבהירות של כל אחד מן השלושה בנפרד.

הראשון שהבין את העיקרון הזה היה ככל הנראה הפיסיקאי האנגלי  J.C Maxwell כבר בשנת 1861, 22 שנה בלבד לאחר המצאת הצילום שהיה בראשיתו מונוכרומטי בלבד. הסיבה ליכולתם של חמרי הצילום המוקדמים לרשום בהירות בלבד נבעה מכך שהיו רגישים רק בתחום הכחול. לכן גם מהירותם הצילומית או ״רגישותם״, הנמדדת כיום בערכי ISO היתה נמוכה מאד ובאה לידי ביטוי בחשיפות ארוכות מאד. רק מאוחר יותר פותחו אמולסיות צילומיות שהיו רגישות גם לתחום הירוק (אמולסיה אורתוכרומטית) ובהמשך גם לתחום האדום (אמולסיה פאנכרומטית).

מקסוול הדגים יצירת אור לבן ממקורות אור נפרדים  בצבעים אדום כחול וירוק:

LcBvQ

 

שימו לב לכך שלמעשה האיור מדגים שתי אפשרויות ליצירת צבע: האפשרות הראשונה, הנקראת סינתזה אדיטיבית (חיבורית) מתקבלת ע״י הקרנת אור אדום, עליו אור ירוק ועליו אור כחול: אז מתקבל האזור הלבן שבמרכז האיור. באזורי החפיפה בין כל שני צבעים הראשוניים (צבע ראשוני: צבע שלא ניתן ליצירה באמצעות השניים האחרים מתוך השלושה) מתקבלים הצבעים צהוב, מג׳נטה וסיאן שכל אחד מהם נוצר באמצעות חיבור של שניים מן הצבעים הראשוניים אדום כחול וירוק. צבעים אלו (צהוב, מג׳נטה וסיאן) נקראים הצבעים המשלימים מאחר והם משלימים כל צבע ראשוני ללבן. לדוגמא: סיאן, המורכב מכחול וירוק הוא הצבע המשלים לאדום, מאחר ותוספת אדום לסיאן תתן לבן. מכאן נובעת גם הסינתזה הסבטרקטיבית (חיסורית) ובה אנו יוצרים צבע באמצעות חיבור של הצבעים המשלימים:

Parallels DesktopScreenSnapz001

בהמשך יצר מקסוול דימוי צבעוני באמצעות צילום סרט קישוט טרטר סקוטי על שלוש אמולסיות צילומיות כל פעם דרך מסנן אחר: אדום כחול וירוק. את הנגטיבים שהתקבלו הפך לפוזיטיב וכאשר הקרין אותם יחד דרך שלושת המסננים בהתאמה התקבל דימוי צבעוני. לאור הרגישות הצבעונית המוגבלת של האמולסיות שעמדו לרשותו התוצאה התקבלה בצבעים דהויים למדי:

41-maxwell-example

(מקור: https://tomscctwebblog.files.wordpress.com/2014/05/41-maxwell-example.jpg)

כמובן שהמדובר היה בהדגמה בלבד ולא בתהליך מסחרי הניתן לשימוש כללי.

תהליך הצילום המסחרי הראשון שאפשר צילום והדפסה בצבע מיוחס ל-
(Louis Ducos Du Hauron (1837-1920 אשר בשנת 1877 הראה צילומים שצולמו והודפסו בשיטה החיסורית.

Picture2

התהליך של Du Hauron היה זמין באופן מסחרי מספר שנים אולם העלות הגבוהה והמורכבות של התהליך לא אפשרה לו להפוך להמוני.

בשנת 1892 מציג Gabriel Lippman בצרפת תהליך חדשני לצילום צבעוני. על פיתוח התהליך זכה Lippmann בשנת 1908 בפרס נובל לפיסיקה. שיטתו התבססה על התאבכות: גל אור עומד יוצר שינויים מיקרוסקופיים באמולסיה דקה הכוללת גרגירי כסף הלידי קטנים במיוחד. הדמות הצבעונית היתה ניתנת לצפייה בלבד, לא להדפסה, אלא אם צולמה בתהליך אחר. שיטת Lippmann  היתה מסובכת מאד ולמעשה לא יצאה מעולם מן המעבדה ולא הפכה לשימושית. עם זאת ניסוייו של  Lippmann הגבירו את ההתענינות בפיתוח תהליכי צילום צבעוני מעשיים יותר.

Parallels DesktopScreenSnapz002

 

כאן ניתן לצפות בסרטון קצר המסכם את המבוא לתהליכי הצילום הצבעוניים.

אנו מגיעים לסוף המאה ה-19 כאשר אף תהליך צילום צבעוני מבין אלו שפותחו בתקופה זו לא הפך למסחרי ונגיש לצלמים. רק בתחילת המאה העשרים פותחו תהליכים שהיו איכותיים יותר, פשוטים (יחסית) לשימוש ובמחירים הגיוניים לאותה התקופה. התהליך הראשון פורץ הדרך היה  Autochrome שהוצג ע״י האחים Lumiere בשנת 1903 ובו אדון בפוסט הבא.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s