חלק ב׳, מצלמות דיגיטליות 1991-2015
בפוסט הקודם סיפרתי את סיפורן של מצלמות הסרט שהיו ברשותי בתקופה שבין 1960-1991. בפוסט זה אספר את סיפורן של המצלמות הדיגיטליות שהיו ברשותי וחלקן עדיין אצלי בתקופה שבין 1991 ל-2014. כפי שכבר ציינתי, אתייחס בהמשך רק למצלמות שרכשתי בעצמי ולא לכאלו בהן השתמשתי במסגרת עבודתי בחוג לצילום במכללת הדסה בירושלים או במקומות אחרים. כהערכה גסה, אציין כי הזדמן לי להשתמש לאורך השנים בלפחות מאה מצלמות שונות מכל הסוגים והפורמטים, אנאלוגיות ודיגיטליות כאחד. דווקא הצילום הראשי למעלה (שצולם ע״י סטודנט שלי לשעבר במכללה לצילום בקריית אונו, לצערי אינני זוכר את שמו) אני נראה מצלם במצלמה דיגיטלית בפורמט בינוני השייכת למכללת הדסה…) הצילום צולם ב-Nikon D3 במרץ 2010. כפי שנהוג לומר, הצילום לצורך המחשה בלבד…
בתחילת שנות התשעים כבר היה ברור לי שהצילום האנאלוגי מגיע לסוף דרכו וכי זו רק שאלה של זמן עד שהמצלמות הדיגיטליות יחדרו לחיים בכלל ולחיי הצלמים בפרט. לכן, על מנת ללמוד את הנושא הפסקתי, באופן מודע לצלם במצלמות סרט ועברתי להשתמש באופן מוחלט במצלמות דיגיטליות. הבעיה היתה שעקב מחירן הגבוה של מצלמות דיגיטליות ״מקצועיות״ לא היה הגיוני מבחינתי לרכוש מצלמה כזאת באופן פרטי. כבר ב- 1993 רכשתי עבור החוג לצילום במכללת הדסה שתי מצלמות דיגיטליות מדגם Kodak DSC 200 במחיר של כ-$10,000 כל אחת. היו כבר אז ברשות החוג מצלמות דיגיטליות קטנות ומצלמות סטיל וידאו אנאלוגיות אולם ה-DCS 200 היתה המצלמה ״המקצועית״ הראשונה מסוג DSLR שהגיעה לחוג ואפשרה צילום באופן דומה מאד למה שהיינו רגילים עם מצלמות רפלקס וסרטי צילום. צילמתי לא מעט בכל המצלמות הדיגיטליות שהיו במכללה, אחרי הכל את כולן אני רכשתי עבור המכללה וגם קיבלתי חלק מהן לתקופת נסיון לפני ההחלטה על הרכישה. אך, אבוי לאותה בושה, בכל התקופה שבין 1991-2002 לא היתה לי מצלמה דיגיטלית פרטית משלי… בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי ארכוש לעצמי מצלמה קטנה ופשוטה וכאשר אזדקק למצלמה ״רצינית״ יותר תמיד אוכל לשאול אחת ממחסן החוג, וכך היה.
Nikon Coolpix 5700, 2002
בשנת 2002 רכשתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי: Nikon CoolPix 5700. זו היתה מצלמת גשר (Bridge Camera) בעלת עדשת זום קבועה 35-280 (מקביל ל-35 מ״מ) וחיישן תמונה אלקטרוני קטן מסוג CCD בגודל "2/3 (8.8X6.6 מ״מ) בעל 5MP. מצלמה זו היתה הדגם האחרון של Nikon עם מסננים צבעוניים CGMY על חיישן התמונה בניגוד ל-(GRGB (Bayer הסטנדרטי.
מקור: nikonusa.com
לצערי אין לי הרבה דברים טובים להגיד על המצלמה הזאת: התנסות הצילום איתה היתה מאתגרת לעיתים… מענין לציין לחיוב את הצג האחורי המתקפל ומסתובב, אם כי קטן מאד וברזולוציה נמוכה. המחפש (Viewfinder) היה אלקטרוני: איטי וברזולוציה נמוכה אבל הי, בואו לא נשכח שאנחנו מדברים על 2002! המצלמה שקלה 512 גרם, היתה לה יכולת צילום מאקרו לא רעה וגם יכולת לשמור קבצים בפורמט RAW, אם כי אני חייב להתוודות כי לצערי בתקופה ההיא טרם הבנתי את היתרון הגדול של קבצי RAW… להזכירכם, Lightroom הוצגה לראשונה רק ב-2007. ואילו Adobe Camera RAW הוצגה כבר ב-2002 (Photoshop 7)…
Canon IXUS 400, 2003
בשנת 2003 החלטתי לחפש לעצמי מצלמה דיגיטלית קומפקטית ונוחה יותר מאשר ה-Coolpix 5700. זאת היתה שנה מענינת מאד כי בה נמכרו לראשונה יותר מצלמות דיגיטליות מאשר מצלמות סרט (והשאר היסטוריה) והשוק היה מלא במספר רב של דגמים מגוונים. רכשתי אז מצלמה קטנה ונחמדה של Canon מדגם IXUS 400. זו היתה הראשונה בסדרה של מצלמות מתוצרת Canon שרכשתי לעצמי ועל כך בהמשך.
Canon IXUS 400 היתה אחת מסדרה ארוכה שמנתה עשרות דגמים שונים ומשונים שהתאפיינו גם בשמות שונים בהתאם לאזור הגאוגרפי בעולם בו הופצו. במבט לאחור נראה כי בשנים הללו Canon (וגם Nikon) לא בדיוק ידעו איזה דגם יצליח בשוק ולכן ״הפגיזו״ את השוק במספר גדול של דגמים בתקווה שלפחות חלק מהם יתפוס את תשומת הלב של הצרכנים. למעשה לא היה במצלמות הללו שום דבר מיוחד פרט להיותן מאד פרקטיות, פשוטות לשימוש ועפ״י נסיוני גם אמינות. עם חיישן CCD קטן ״1/1.8 (7.2X5.3 מ״מ) בעל 4MP התוצאות שהתקבלו היו סבירות, לא יותר. המצלמה צוידה בעדשת זום 36-108 (מקביל ל-35 מ״מ). מבחינתי העובדה שהמצלמה שקלה 222 גרם בלבד כולל סוללה והיה ניתן לשאת אותה בכיס שיפרה מעט את ההרגשה הלא מדהימה שסיפק הצילום במצלמה זו.
Canon IXUS 50, 2005
בשנת 2005 רכשתי מצלמה נוספת של Canon, מדגם IXUS 50. זו היתה עוד מצלמה קופסתית למראה אם כי בעלת פיניש מתכתי ומראה מושך וקצת יותר רציני.
IXUS 50 היתה ממש זעירה, שקלה 130 גרם בלבד! ) לשם השוואה, ה-iPhone 8 שלי שוקל 148 גרם… וסיפקה צילומים סבירים באיכות של 5MP, שהופקו מחיישן CCD קטנטן בפורמט ״1/2.5 (4.308X5.744 מ״מ). המצלמה היתה מהנה לשימוש הרבה יותר מה-IXUS400 ולמרות החיישן הקטן יותר איכות הדימוי היתה טובה יותר. צילמתי בה המון במשך שנתיים: גודלה הזעיר ומשקלה המינימלי אפשרו לי לשאת אותה איתי לכל מקום (באותה תקופה עדיין לא היה ברשותי טלפון סלולרי עם מצלמה). מצויידת בעדשת זום חשמלית 35-105 (מקביל ל-35 מ״מ) מצלמה זו התאימה מאד לצילום רחוב דיסקרטי אם כי לא היתה מהירה במיוחד.
Canon G9, Canon G10, 2007
תמיד קיים מעין ״ניגוד עניינים״ בין השאיפה למצלמה קטנה וקלה ובין השאיפה המנוגדת לה לאיכות גבוהה של הדימוי ולאפשרות שליטה ידנית בפרמטרים השונים של הצילום. בעיה דומה קיימת בכל הנוגע לשאיפה שלי למצלמה בעלת עדשת זום איכותית מאחר וצילום בעדשה רחבת זווית, טובה ככל שתהיה לא מאפשרת לי את החופש שמאפשרת עדשת זום בעלת תחום אורכי מוקד ארוכים יותר. אז אמנם ה- IXUS 50 היתה קטנטנה וקלה אבל בהינתן גודלו הזעיר של חיישן התמונה שלה ואפשרות השליטה הידנית המוגבלת ביותר שהיציעה, בשלב מסויים התחלתי לחפש פתרון אחר. הפתרון נמצא בדמותה של Canon G9, אחת המצלמות בסדרת G הידועה של Canon שמאז תחילתה (G1) בשנת 2000 שילבה באופן מוצלח למדי בין השאיפות המנוגדות הנ״ל וכל זאת במחיר סביר. את ה-G9 רכשתי בפוטו פריזמה בירושלים בשנת 2007 ולאחר שנה החלפתי אותה ב-G10. מאחר ושתי המצלמות דומות מאד אתייחס כאן בעיקר ל-G10, ש-12 שנה לאחר רכישתה עדיין קיימת, תקינה ונמצאת בשימוש אצל נכדי הבכור יהונתן שקיבל אותה ממני כאשר היה בן 10 והשתתף בקורס צילום במסגרת קייטנת קיץ.
לטעמי לפחות, עיצובה של ה-G10 היה מושך ובעל מראה רציני ולא צעצועי כמו חלק מן המצלמות הקודמות שסקרתי. עם חיישן CCD בגודל 7.6X5.7 מ״מ ו- 14.7MP, אפשרות שליטה ידנית על כל גורמי הצילום ה-G10 היתה למעשה מעין מיני DSLR אך ללא מראה וללא אפשרות להחלפת עדשות. היתה לה עדשת זום סבירה 28-140 (מקביל ל-35 מ״מ) ואיכות הדימויים שיצרה, בעיקר אם צולמו כקבצי RAW היתה בהחלט סבירה. בניגוד למצלמות Mirrorless של היום ל-G10 היה מחפש אופטי פשוט ולא איכותי ולכן רוב הזמן הייתי משתמש בצג האחורי בזמן הצילום ולא במחפש האופטי. ה-G10 היתה מצלמה מהנה למדי לשימוש ומשקלה הקל יחסית, 350 גרם אפשר את נשיאתה בקלות בתוך נרתיק מבד עבה שהצמדתי לחגורת המכנסיים. ה-G10 היתה בשימוש שוטף אצלי במשך 4 שנים ודי נהנתי הן השימוש בה, עד שהיגיע הזמן לעבור לצלם במצלמה בעלת חיישן גדול יותר עם כל היתרונות (והחסרונות) הגלומים בכך. אציין כאן כי החל בשנת 2011 היה ברשותי סמארטפון מדגם iPhone 4 עם מצלמה סבירה ובהמשך iPhone 6 וכיום iPhone 8 אולם אין בכוונתי להתייחס כאן למצלמות המשולבות בטלפונים סלולאריים.
אפריל 2010. צילום: גבי גולן
Sony NEX 5N, 2012
בשלב זה התחילו להופיע בשוק מצלמות חסרות מראה של Sony עם חיישנים בפורמט APS-C. שמתי עין על ה-NEX 5N ולאחר התלבטות קצרה רכשתי אחת. זאת היתה המצלמה הראשונה שלי מתוצרת Sony, אחריה תבואנה עוד שלוש…
אוקטובר 2013. צילום: גבי גולן
מצלמה זו היתה אחת הראשונות בסדרת מצלמות Alpha של Sony עם חיישני תמונה בפורמט APS-C ממנה התפתחה בהמשך סדרת E עם חיישני APS-C וסדרה FE עם חיישני Full Frame. הגוף היה קטן וקל עם אפשרות להחלפת עדשות. היתה לי עדשה 18-55 ובהמשך עדשה 18-200(מקביל ל-35 מ״מ) שהיתה לגמרי בלתי נסבלת: ארוכה, כבדה ואם לא זכרתי לנעול אותה במצב הקצר שלה היתה ״נוזלת״ לאיטה ונפתחת מעצמה לאורכה המלא ….המצלמה הגיעה עם מבזק קטן ולא ממש שימושי שאפשר היה להרכיבו על גוף המצלמה. בהמשך הוצע גם מחפש אלקטרוני באיכות לא מרשימה (שלא רכשתי) שהיה צורך להרכיבו על אותו חיבור של המבזק. כך שמי שהשתמש במחפש האלקטרוני לא היה יכול להשתמש במבזק באותו הזמן. לא הפסד גדול כי המבזק היה קטן וחלש. מה שהפתיע לטובה היה איכות הדימוי, בעיקר בצילום קבצי RAW. עם 16MP, החדות, הטווח הדינמי ורמת הרעש היו בהחלט הפתעה לטובה. עם זאת, מבחינת חווית השימוש, כמו מרבית המצלמות של Sony, גם ה-NEX 5N לא סיפקה חווית משתמש חיובית כלל… צילמתי בה כשנתיים עד שהחלטתי למכור אותה ב-2014 ולעבור ל-Sony RX10. להלן מספר צילומים שצילמתי בה:
Sony RX10, 2014
בחיפושי אחר המצלמה האולטימטיבית (למרות שברור לי שאין באמת חיה כזאת…) ומאחר ומאסתי בחווית השימוש הלא מלהיבה של ה-Sony NEX 5N עם העדשה הבלתי מוצלחת 18-200 קראתי יום אחד על ה-Sony RX10. שוב היתה זו מצלמת Bridge בעלת עדשה קבועה, זום חשמלי 24-200 (מקביל ל-35 מ״מ) וצמצם קבוע 2.8. עם חיישן "1 (13.2X8.8מ״מ) בעל 20MP ומשקל של 813 גרם היה כאן לכאורה שילוב די מוצלח מרוב הבחינות. ואכן, באופן כללי נהניתי מן השימוש ב-RX10 (כיום קיים כבר הדור החמישי שלה). בשני מסעות ג׳יפים לגאורגיה (עם חב׳ Master Trip) בהם השתתפתי בסוף 2014 כצלם הקבוצה וכמדריך צילום ה-RX10 עשתה עבודה לגמרי לא רעה הן בסטילס והן בוידאו (השתמשתי במיקרופון חיצוני ובמבזק Sony המשלב תאורת לד לוידאו בתוך ראש המבזק הרגיל). אולם, והדבר נכון לכל המצלמות בעלות חיישן תמונה קטן (כולל אלו של הטלפונים הסלולריים), יש להבין את ההשלכות של גודל החיישן על אורך המוקד האמיתי, הצמצם המעשי, זווית הראייה ורמת הרעש וכתוצאה מכך הטווח הדינמי שמסוגלות לספק מצלמות כאלו. להסבר נרחב על בעיה זו ראו פוסט מספר 19 בבלוג זה: על הקשר שבין גודל חיישן התמונה לצמצם, לאורך המוקד, לזווית הראיה ול- ISO. המיקוד האוטומטי היה איטי יחסית אבל ניתן היה לעבוד איתו. אבל בעת עריכת הצילומים רמת הרעש הפריעה לי מאד, וכבר ב-ISO 100 ניתן היה להבחין בו ללא מאמץ. לא פלא לאור העובדה שה-ISO האמיתי היה לא 100 אלא 900…לטעמי, ה-RX10 היתה מצלמה נאה למדי ומתוכננת באופן הגיוני. חווית השימוש בה היתה בסה״כ טובה.
ולמרות שבסך הכל נהניתי למדי מהשימוש ב-RX10 לאחר שובי מגאורגיה בפעם השניה באוקטובר 2014 החלטתי שהיגיע הזמן לעבור למצלמת Full Frame. באותה התקופה גם פרשתי מעבודתי במכללת הדסה כך שלא היתה לי יותר גישה למגוון הרחב של המצלמות במחסן החוג לצילום. ה-RX10 נמכרה ובמקומה רכשתי את אחד משני הדגמים של מצלמת ה-Mirrorless Full Frame הראשונה של Sony: ה-A7. ועל כך בפרק הבא, פוסט מספר 108: המצלמות שלי, חלק ג 2015-2020.
Camera & Photo Technology 