111. זיכרונות מהונדורס, חלק ג׳, 1982-1984

הנסיעה ליפן

לקראת אפריל 1982 המצב במעבדות היה משביע רצון והרגשתי, לאחר כשנה של עבודה מאומצת שהעסק יכול לתפקד מספר שבועות בלעדי. וכך נסענו בפעם הראשונה לחופשה בישראל לאחר כארבע שנים ארוכות של לימודים ועבודה בארה״ב והונדורס. בהיותנו בארץ התקשרו אלי מן החברה בהונדורס והונחיתי לטוס לשבוע השתלמות במרכז חברת פוג׳י בטוקיו. ההשתלמות עסקה בחומרי צילום לתעשיית הדפוס (Graphic Arts), תחום חדש שתכננו להיכנס אליו בעתיד הקרוב. וכך מצאתי את עצמי על מטוס לפרנקפורט, גרמניה ולאחר לילה במלון פאר בשדה התעופה המשכתי לטוקיו בטיסה של 18 שעות, עם עצירת ביניים באנקוראג׳, אלסקה. זה היה אחד השבועות המענינים, האינטנסיביים והמתישים שהיו לי. לאור הבדלי השעות בין הונדורס, ישראל ויפן לא יכולתי לישון כל השבוע… התאכסנתי באחד המלונות המפוארים ביותר בטוקיו, חוויה מיוחדת בפני עצמה. וכמובן העיר הכל כך שונה הזאת, עם נהגי המוניות בכפפות הלבנות, הקידות, הנימוס וההרגשה שלמרות המוני האנשים והצפיפות הגדולה ברחובות הכל מתנהל באיזה סדר פנימי מופתי שמוכתב מלמעלה. מידי בוקר הגעתי למרכז ההדרכה של חברת פוג׳י שם קיבלו אותי בכבוד גדול מר קומורי, המדריך הראשי והצוות שלו. בהתאם לנושא, ישבתי עם כל אחד מהם מספר שעות ולמדתי להכיר את מוצרי פוג'י לתעשיית הדפוס. עם סיום יום העבודה, נהוג שהעובדים הגברים יוצאים לשתות ולאכול יחד. למרות שהייתי עייף עד מוות הצטרפתי לחבורת היפנים ממשרדי פוג׳י ויצאנו יחד לקרוע את העיר… כמויות הסאקה (משקה אורז אלכוהולי) והמזון שהחבורה הזאת הערתה אל תוכה הותירו אותי המום, ובהיותי שתיין קטן מאד לא היה שום סיכוי שאעמוד בקצב שלהם. ההפתעה האמיתית היגיעה בשעה 11 בלילה, כשכבר הייתי מחוק לגמרי, הם הזמינו לי מונית וסיפרו שהם חוזרים עכשיו למשרד כי לפניהם עוד עבודה שהם חייבים להספיק לסיים…

ביקור במפעל פוג׳י באשיגרה

באחד הימים נסענו ברכבת המהירה לביקור במפעל המרכזי של פוג׳י באשיגרה, כשעה נסיעה ברכבת המהירה מטוקיו. את מראה תחנת הרכבת התחתית העמוסה בשעות הבוקר בהמוני יפנים הממהרים לעבודתם, את ההידחסות המסודרת לקרונות ובהמשך את המעבר לתחנת הרכבת המהירה Shinkansen הנראית מבפנים כמטוס וטסה במהירות הקרובה ל-300 קמ״ש (להזכירכם, השנה היא 1982!) קשה לשכוח. בדרך ראינו את ההר הקדוש ליפנים, הר פוג׳י, והוא יפה יותר מכל הצילומים שראיתי לפני כן. עצרנו במסעדה קטנה לארוחת צהריים שהיתה מורכבת רובה ככולה מדגים נאים. ואני, שאינני אוהב דגים כלל ודגים נאים על אחת כמה וכמה נאלצתי לאכול כדי לא להעליב את מארחי…

הגענו למפעל ולהפתעתי לפני תחילת הסיור התקיים טקס קבלת פנים רשמי. סיפרו לי בהתנצלות שבדרך כלל הטקס מתקיים בחוץ, ברחבת הכניסה לבנין המשרדים הראשי וכולל הנפת דגלי המדינה ממנה בא האורח ודגל יפן. אולם היה יום גשום והטקס התקיים בתוך אולם. על שולחן בצד ניצבו דגל הונדורס ודגל יפן, נאמרו דברי ברכה ואפילו היה צלם רשמי שהנציח את המעמד. את הצילומים בליווי הקדשה אישית קיבלתי בדואר לאחר ששבתי להונדורס. הביקור במפעל היה מענין מאד. אין לי צילומים שלי משם כי אסור היה לצלם… אבל המראה של אולמות היצור הענקיים המלאים במכונות רובוטיות וכמעט ללא נוכחות של עובדים היה מהפנט.

עם סיום הביקור הלימודי ביפן טסתי חזרה לארץ אבל הפעם בנתיב שכלל טיסה מעל בריה״מ עם חניית ביניים במוסקווה. רק 14 שעות מטוקיו לפרנקפורט לעומת 18 שעות בכיוון ההפוך… חניית הביניים במוסקווה היתה מאד מענינת: טרמינל מודרני ונקי שנבנה לקראת האולימפיאדה שהתקיימה שם ב-1980, עם צמדים של חיילי משמר הגבול הרוסי במדים ירוקים וקסדות לראשם מפטרלים חמושים בקלשניקובים בין הנוסעים. במזנון ניתן היה לקבל רק כריכים מלחם שחור גס ונקניק בלתי מזוהה עם משקה חום ודביק שהתיימר להיות קפה… חנות המזכרות הציעה רק בובות בבושקה מסורתיות ופרוות מזנב שועל. הקומוניזם במיטבו… די שמחתי לצאת משם.

בתחילת מאי 1982 שבנו מישראל להונדורס לאחר שערכנו ביקור משפחתי בפאריס. המשכתי לעבוד על תכנון הכניסה שלנו לתחום הדפוס בהונדורס, אולם, מסיבות שאינן נהירות לי בסופו של דבר החליט ריקרדו לא להיכנס לתחום כך שכל העבודה שהושקעה בנושא ירדה לטמיון. לפחות נשארה לי החוויה המיוחדת של הביקור בטוקיו ובחברת פוג׳י…

ישראלים בהונדורס

בתקופת שהייתנו בהונדורס פגשנו לא מעט ישראלים שעבדו שם. בין הראשונים שהכרנו היו זוג ישראלים מבוגרים, שהיגיעו לשם במסגרת עבודתו של הבעל כמהנדס בחברת סולל בונה שסללה כביש בן כ-250 ק״מ בהרים בין טגוסיגלפה לסן פדרו סולה. לאחר סיום הפרוייקט נשארו שם והבחור ניהל מפעל לעיבוד עץ. התידדנו איתם והם שימשו לנו כמעין מנטורים בתקופת הסתגלותנו לחיים בהונדורס. בין היתר הכינו אותנו לאפשרות של Golpe De Estado, הפיכה צבאית שמתרחשת בהונדורס לעיתים מזומנות. הכרנו גם מספר ישראלים שעסקו בתחום הביטחוני, הן מטעם המדינה והן כאנשי עסקים פרטיים. בינהם בלט בחור שעסק באימון של יחידה לאבטחת אישים שם וגם כל מיני יחידות מיוחדות של הצבא. הבחור נהג לצלם את האימונים הללו והיה מביא לי למעבדה את סרטי הצילום לפיתוח והדפסה, אולם כדי שלא יחשפו לעיניהם של זרים ביקש שאטפל בסרטים שלו בעצמי לאחר שעות העבודה במעבדה. מידי פעם הייתי מקבל ממנו ערימה של סרטי צילום שכללו צילומים של אימונים מסוגים שונים ומפתח ומדפיס עבורו את הצילומים באופן דיסקרטי ואישי… אותו בחור ימלא תפקיד מרכזי בארוע שארע ביום בו עזבנו את הונדורס, ועל כך בהמשך.

בדצמבר 1982 הגיע לביקור רשמי בהונדורס אריק שרון ז״ל, אז עדיין שר הביטחון. הדבר היה פחות מחודש לאחר ארועי סברה ושתילה שהביאו להדחתו מן התפקיד בהמשך. שרון התקבל בכבוד רב ובאחד העיתונים התפרסמה תמונה גדולה, ובה הוא נראה עומד על ג׳יפ צבאי וסוקר משמר כבוד בטגוסיגלפה יחד עם רמטכ״ל צבא הונדורס. 38 שנים לאחר מכן הצלחתי למצוא באינטרנט את הצילום שזכרתי מאז:

בכותרת משנה באחד העיתונים ההונדורניים באותו יום נכתב בספרדית:

Sharon Comio' Yuca Con Chicharron: ״שרון אכל מאכל עממי משורשי צמח היוקה עם שומן חזיר״: מזל שהממשלה בישראל לא נפלה בעקבות זאת…

ביקור האפיפיור

בחודש מרץ 1983 ביקר בהונדורס האפיפיור יוחנן פאולוס השני כחלק מביקור שערך במדינות אמריקה המרכזית ובהאיטי. הביקור הצפוי גרם להתרגשות רבה בקרב התושבים בהונדורס (שרובם נוצרים קתולים) והמונים הגיעו על מנת ללוות את שיירת האפיפיור, שהובל ב-Pope Mobile, טנדר עם כלוב שקוף מאחור בו עמד האפיפיור ונופף בידו ללא הרף לקהל. אנחנו צפינו בשיירה לבושים בבגדי ים ממרומי רחבת בריכת השחיה של מלון Honduras Maya, המלון הגדול והמפואר בטגוסיגלפה באותה התקופה. לראות את ההמון הגדול רץ בהתלהבות אחרי שיירת האפיפיור היה בהחלט מחזה יוצא דופן.

צילום מביקור האפיפיור בהונדורס במרץ 1983 ניתן לראות כאן

חנויות בהונדורס

אחד המאפיינים המענינים של המסחר הקמעונאי בטגוסיגלפה היה העדרן הכמעט מוחלט של חנויות בשירות עצמי. למי שבא מארה״ב ורגיל להסתובב בחנויות כלבו ענקיות בהן הקונים לוקחים בעצמם את המוצרים לקופה, משלמים ויוצאים המעבר לשיטה שהיתה נהוגה אז בהונדורס היה מתסכל מאד. שיטת המכירה היתה כזאת: הקונה נכנס לחנות, ומיד נצמד איליו איש/אשת מכירות. הקונה אומר לאיש המכירות מה הוא מחפש ואיש המכירות מלווה אותו לאזור המתאים בחנות שם מוצג דגם אחד בלבד של הפריט המבוקש, מחובר למדף, גם אם המדובר באביזר אינסטלציה במחיר נמוך. במידה והקונה מעונין בפריט איש המכירות ממלא טופס ידני, הולך יחד עם עם הקונה לקופה ומוסר את הטופס לקופאי. הקופאי גובה את התשלום והלקוח ממתין שיביאו לו את המוצר מן המחסן… תהליך ארוך, מתיש, עתיר ניירת ותקלות. לא פעם לאחר ביצוע התשלום התברר שהמוצר חסר במלאי, או שהביאו מן המחסן מוצר אחר ולא את המוצר המבוקש. בקיצור, כמו שאומרים אצלנו, סיפור מההפטרה. שיטת המכירה הזו חייבה כל חנות להעסיק המון אנשי מכירות ולמיטב הבנתי התקיימה אז עקב חשש כבד מגניבות. החנויות היחידות בהן היה נהוג שירות עצמי היו ארבעת הסופרמרקטים היחידים בעיר. זכור לי שהיה ניתן לרכוש בהם בשר בקר פילה מעולה מעודפי יצוא (הונדורס היא יצואנית בשר, בעיקר לארה״ב) במחיר של $3 לק״ג. אבל מוצרים מיובאים היו יקרים מאד, בוודאי מחוץ להישג ידה של רוב האוכלוסיה. בתחום האופנה, היה אז מאד מקובל שם להזמין בגדים בתפירה לפי הזמנה אישית עפ״י דגמים שהופיעו במגזינים מודפסים…

הפעלת משמרת שניה ופיתוח שירותים נוספים

במהלך המחצית השניה של 1982 ו-1983 המשכתי בשיפור עבודת המעבדות, נפח העבודה גדל ובשלב מסויים עברנו לעבוד בשתי משמרות, דבר שחייב גיוס עובדים נוספים והכשרתם לתפקיד. מאחר והצוות המקורי היה כבר מיומן והראה הישגים יפים הכשרת העובדים החדשים התנהלה היטב ובהמשך יצרתי צוותים מעורבים של עובדים וותיקים וחדשים. שילמנו תוספת שכר לעובדי המשמרת השניה שהסתיימה בחצות הלילה כך שהעבודה במשמרת זאת נעשתה מבוקשת ע״י העובדים ולא היה כל קושי לאייש אותה. לא רק שנפח העבודה הרגילה (פיתוח סרטי נגטיב בכל הפורמטים והדפסות 10X15) גדל אלא התחלנו גם להציע שרותים חדשים כגון ביצוע הגדלות ופיתוח ומסגור שקופיות. בנוסף היו תכניות להתרחבות החברה לשווקים חדשים במדינות השכנות ואפילו התחלנו לתכנן מספר מעבדות ״תוך שעה״ חדשות. אולם לצערי, בשלב מסויים החליט ריקרדו למשוך את ידיו גם מנושאים חדשים אלו ואני התחלתי להשתעמם… הצוותים במעבדות כבר היו מיומנים, העסק עבד יפה ובהחלט הייתי מוכן לאתגרים חדשים שלא היגיעו.

השיבה הביתה, ינואר 1984

וכך, החלטתי שאם נגמרו האתגרים המקצועיים בהונדורס אין באמת סיבה להשאר שם יותר. לקראת סוף 1983 התחלנו להתארגן לקראת החזרה לארץ. הודעתי לריקרדו שאני מבקש לפרוש מתפקידי. איתרנו עובד של החברה שניהל את מעבדת התיקונים האלקטרונית של החברה האחות שעסקה באלקטרוניקה בידורית והתחלתי להכשיר אותו לתפקיד שמילאתי, למרות שלא היתה לו שום הכשרה בצילום. בספטמבר 1988, כמעט חמש שנים לאחר שעזבנו את הונדורס פגשתי את הבחור לגמרי במקרה בתערוכת הפוטוקינה בקלן, גרמניה. איזה צירוף מקרים!

חיסלנו את עסקיה של שרונה: את כל ציוד האפיה, כולל התנור, התבניות והמתכונים מסרנו לעובדת שהעסקנו כדי שתמשיך לאפות בעצמה. הודענו לבעל הבית שלנו שאנחנו עוזבים והצענו את רוב תכולת הבית למכירה. במהלך ההכנות לעזיבה נתקלנו במספר תופעות יחודיות שאפילו לאחר כשלוש שנות מגורים בהונדורס לא היינו מוכנים אליהן. הזכרתי קודם לכן שרכשתי עבור השומר והגנן שלנו דון ויסנטה מכסחת דשא ידנית. יחד עם כמעט כל תכולת הבית גם המכסחת הוצעה למכירה, והיא אכן נמכרה לשכן שלנו ממול, רופא מקומי מפורסם שגר בוילה מפוארת ונהג במכונית יוקרה מפוארת לא פחות. אשת השכן שלחה את הגנן שלה על מנת לאסוף את המכשיר, שנמכר אגב בסכום של כ-$20…. לאחר מספר ימים הופיע אצלנו אותו גנן של השכנה עם המכסחת כשהיא מפורקת לגורמים ואמר שהמעסיקה שלו רוצה להחזיר אותה ולקבל את כספה בחזרה כי היא לא תקינה. במקום לסגור את הענין במקום, להחזיר את הסכום הפעוט ולשכוח את הסיפור החלטתי להיות צודק ולא חכם…אמרתי לגנן שאינני מוכן לקבל את המכסחת בחזרה מאחר ופירק אותה. הבחור חזר למעסיקה שלו ולאחר עוד מספר ימים, בעת היותי בעבודה הופיע אצלנו בבית חייל חמוש ברובה, עם קסדה וחגור והודיע שהקולונל שלו שלח אותו על מנת להבהיר לנו שעלינו להחזיר את הסכום ששילם השכן (להזכירכם, $20) עבור המכסחת ולא – יבולע לנו. שרונה, שהיתה בבית לבדה נבהלה והתקשרה אלי. כשהגעתי הביתה החייל כבר עזב. התקשרתי לשכנה ואמרתי לה שתשלח את הגנן לקבל את הכסף חזרה… כך זה עובד בהונדורס, אבל זאת לא היתה הפרשה המוזרה האחרונה בה נתקלנו.

כמעט עצורים בשדה התעופה

בתחילת ינואר 1984 הגענו לשדה התעופה בטגוסיגלפה, עם שרונה בחודש השביעי להריונה ועם כלבת הדוברמן שלנו חומה בכלוב גדול בדרכנו למיאמי, משם לניו יורק ולאחר שבוע שם חזרה לארץ הקודש. ימים מספר לפני עזיבתנו התעורר ויכוח עם בעל הבית שלנו בעקבות דרישתו לקבל ללא תשלום מערכת של מדפים מעץ מהוגני שאנחנו התקנו בבית, כפיצוי, לטענתו, על נזק שגרמה הכלבה שלנו לדשא בחזית הבית. שוב פעלנו לא בחכמה והחלטנו להיות צודקים ולא חכמים: לא מסרנו לו את המדפים אלא שלחנו אותם לישראל בארגז עם חלק מתכולת הבית שהחלטנו לקחת איתנו. מאחר וצפינו לצעדים כלשהם מצידו גייסנו לעזרתנו את אותו בחור ישראלי שעבד עם הצבא והיה מביא לי סרטי צילום לפיתוח אישי. הבחור התרברב בקשרים הטובים שלו בשדה התעופה ואמר שאין מצב שיעכבו אותנו כאשר הוא איתנו. על מנת לא להאריך, אספר רק כי הקשרים שלו לא הועילו הרבה ובהגיענו לשדה התעופה פגשנו שם את בעל הבית, שבמשך כשלוש שנים היו לנו יחסים מצויינים איתו. לתדהמתנו גילינו שאחיו של בעל הבית, שהיה שופט, הוציא נגדנו צו עיכוב יציאה מהונדורס וכל זה בשל מה? מדפי עץ בערך אפסי. כעת מיהר בעל הבית (שהיה איש עסקים עשיר בעל נכסים רבים) לנצל את המצב והודיע שהוא דורש סכום השווה ל-$1000 על מנת לבטל את הצו. הוא סירב לקבל צ׳ק שלנו ולכן נאלץ ידידנו הישראלי לשלם לו במזומן בעבורנו, הצו בוטל והספקנו לעלות למטוס בזמן. רק לאחר ההמראה שאחרי נחיתת ביניים בסן פדרו סולה פלטנו אנחת רווחה…סביר להניח שלהונדורס כבר לא נחזור.

סוף דבר

מאז, הונדורס רק הולכת ומדרדרת ומעבר להיותה אחת המדינות העניות בעולם נחשבת כיום גם לאחת המדינות האלימות ביותר בעולם (מספר 5 בשיעור הרצח, 39 ל-100,000 תושבים בשנת 2019). אפילו ארבע שנות נשיאותו של ריקרדו מדורו בשנים 2002-2006 לא הצילו אותה מעצמה. ריקרדו עצמו חווה באופן אישי את האלימות הרצחנית המשתוללת שם כאשר בשנת 1997 נחטף ונרצח בנו ריקרדו ארנסטו, שהיה אז בן 25, יחד עם שני שומרי ראשו. אנחנו היכרנו את ריקרדיטו (ריקרדו הקטן) כילד בן 9. רצח בנו הביא את ריקרדו להחלטה לרוץ לנשיאות על בסיס מצע של מלחמה טוטלית ואפס סובלנות לאלימות ולפשע אך תכניתו כך נראה, לא צלחה. כיום, ריקרדו בן ה-74 ממשיך לנהל את קבוצת החברות המשפחתית אבל מעבדות הצילום נסגרו ואיתן חוסלה גם פעילות היצוג של חברת פוג׳י בהונדורס. מצאתי פרסום באינטרנט ובו נטען כי Inversiones La Paz (השקעות השלום), כפי שנקראת החברה כיום היא אחד ממקומות העבודה הטובים ביותר בהונדורס…

בשנות עבודתי בהונדורס רכשתי נסיון מקצועי רב ערך שנצבר בתנאים לא פשוטים ושימש אותי בהמשך לאורך כל 30 שנות עבודתי בתחום הצילום בארץ. תקופה המגורים הארוכה יחסית במדינת עולם שלישי עניה היתה חוויה מיוחדת ממנה למדנו רבות, מכל הבחינות.

בפוסטים הבאים אספר על התקופה שקדמה לשהייתנו בהונדורס, תקופת לימודי בארה״ב בשנים 1978-1981

תמונה ראשית: פרנסואה, מנהל השיווק של החברה ואני, בשיחה במשרד. 1982. צלם לא ידוע.