חברים

האוירה בקמפוס ובשכונה בה גרנו היתה חופשית ובינלאומית. בין היתר הכרנו בחור ערבי מלבנון בשם טארק שהפך לידיד, ומשפחה אמריקאית, משפחת White: סטיוארט היה בחור אמריקאי שחור, יוצא חיל האויר האמריקאי ששירת כצלם ביפן והכיר שם את אשתו מסאקו, שכולם קראו לה אקו. היו להם שני ילדים חמודים, ג׳ון וסאצ׳יקו. סטיוארט למד במחלקה שלי שנה מעלי ואקו היתה עקרת בית, שנודעה בכישורי הבישול והאירוח שלה. בין השאר גילינו את ״החווה של אקו״: שטח אדמה שהאוניברסיטה הכשירה כל שנה באביב לצורך הקמת גינות פרטיות לגידול ירקות. השטח של אקו היה גדול מכל השטחים האחרים והירקות שלה…תמיד היו לה במקפיא ירקות קפואים כך שאצלה היה הכל כל השנה. מאחר וסטיוארט היה המבוגר ביותר בין הסטודנטים במחלקה היה אך טבעי שנתחבר כי כל הסטודנטים האחרים היו צעירים בני 18-22 שהגיעו ללימודים מיד לאחר סיום ביה״ס התיכון. נעשינו ממש חברי נפש ושמרנו על קשר גם שנים רבות לאחר שנפרדו דרכינו. עם סיום לימודיו קיבל סטיוארט משרה נחשקת בחברת קודאק ומשפחת White עברה לקליפורניה. לאחר פרסום פוסט זה, נודע לי כי חברי הטוב Stewart White נפטר באוגוסט 2019 בקליפורניה. May His Soul Rest In Peace.

עם משפחת White, מימין לשמאל: שרונה, אני, ג׳ון, סטיוארט, סאצ׳יקו ומאסאקו. רוצ׳סטר, 1981. צלם לא ידוע
סדנת סוף שבוע לסטודנטים זרים. מימין למעלה עם הכאפיה: טארק, חברנו הלבנוני. 1979. צילום: גבי גולן

היו לנו גם חברים ישראלים: חיים ואתי ושני ילדיהם קרן ושי התגוררו בסמוך לנו. הכירה לנו אותם אביבה, זאת שחוללה את הנס במעונות. ערכנו איתם טיולים רבים באזור ואפילו הגענו לאזור אלף האיים שעל נהר הסנט לורנס, בגבול בין ארה״ב וקנדה. זוג ישראלי נוסף שהכרנו היו אבי ומריון, שאמנם נולדו שניהם בחו״ל אבל חיו תקופה בישראל ודיברו עברית. גם איתם נשמר הקשר שנים רבות לאחר שגם הם וגם אנחנו שבנו לארץ. חיבור מענין היה לנו עם אבא של אבי, לו היו עסקים בהונדורס ובעת שהותנו שם פגשנו אותו מידי פעם.

הדג הראשון והאחרון ששרונה דגה, אחד האגמים באזור Finger Lakes ע״י רוצ׳סטר. 1980.
צילום: גבי גולן

איך מקבלים קו טלפון בארה״ב

כל מי שחי בארץ בתקופה ההיא זוכר בוודאי כמה שנים היה צריך לחכות על מנת לקבל קו טלפון ביתי. הורי המתינו 3 שנים! כשנכנסנו לדירת הסטודיו בקמפוס התפלאתי למצוא מכשיר טלפון מותקן בדירה. ולא סתם טלפון, אלא אחד עם לחצנים ולא עם חוגה! שאלתי במשרד המעונות מה צריך לעשות כדי לקבל קו. הנחו אותי לחייג מן הטלפון למספר של חברת הטלפונים. חייגתי, שאלו אותי כמה שאלות וכנראה שהנחתי את דעתם שאני לקוח שאפשר לסמוך עליו כי שתי דקות לאחר מכן הטלפון התחיל לעבוד. חזון אחרית הימים! יום אחד, לאחר סופת שלגים הטלפון הפסיק לעבוד. חשבתי, שכמו בארץ, יקח שבועות עד שיבוא מישהו לתקן אותו. למרבה ההפתעה, באותו היום בו הודעתי על התקלה הופיע לפני הבנין רכב של חברת הטלפונים עם סולם על הגג ובו טכנאי יחיד. בארץ היינו רגילים לראות את צוותי העבודה של משרד הדואר דאז, מגיעים ״לעבוד״ ומתחילים להכין קפה ולקשקש. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הגיע טכנאי בודד, הרים בעצמו את הסולם לגג המבנה, תיקן את התקלה ותוך דקות הטלפון חזר לעבוד. לא להאמין…

דוק פרנסיס ופטורים נוספים

על סמך אישורי הלימודים מן האוניברסיטה העברית וממכללת הדסה קיבלתי פטור ממספר קורסי יסוד של שנה א, אולם לא ויתרו לי על קורס מרכזי שנתי שנקרא Materials and Processes of Photgraphy (תהליכים וחמרי צילום). כשבדקתי את תכנית הלימודים של הקורס הזה היה לי ברור שכבר למדתי את החומר הזה ברמה גבוהה אצל יוחנן כינורי במכללת הדסה. בררתי מה צריך לעשות כדי לבקש פטור פעם נוספת והנחו אותי לבקש פגישה עם דוקטור רונלד פרנסיס, ראש המחלקה למדעי הצילום (Photo Science). דוק פרנסיס, כפי שקראו לו בקמפוס היה מרצה אגדי שבילה את רוב זמנו בקמפוס ובימי שבת, בהם לא התקיימו לימודים היה מקבל סטודנטים במשרדו. היה לו דימוי קשוח ומפחיד. בחיל ורעדה הופעתי במשרדו וניסיתי להסביר לו מדוע הוא צריך לאשר לי פטור מן הקורס. דוק פרנסיס נתן בי מבט מפחיד וירה שאלה: מהם חמשת התפקידים של סודיום סולפיט במפתח D-76. מי שמכיר את תקופת סרטי הצילום העליזה אולי ידע במה המדובר. יכולתי להיזכר רק בשלושה תפקידים, ואז סיכם דוק פרנסיס ואמר בארסיות: אתה רואה, אתה לא יודע, לך תלמד את הקורס. יצאתי ממשרדו די המום. הגעתי הביתה ושוב קראתי את תכנית הלימודים של הקורס ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני מבזבז זמן וכסף ללמוד שוב את הנושאים שכבר הכרתי. ביקשתי פגישה נוספת, אזרתי אומץ והופעתי במשרדו שוב. דוק פרנסיס הביט בי במבט משועשע ושאל: מה התחדש מן השבוע שעבר? אמרתי לו שאת החומר הזה למדתי לפני שנתיים ואילו הוא שאל אותי שאלה שמיועדת למי שאך זה סיים את הקורס ונבחן בבחינת הגמר. מה שחשוב, אמרתי לו ברוב חוצפתי, הוא שאוכל להבין את השאלה, למצוא את התשובה בספר מתאים, לקרוא אותה ולהבין אותה. הדוק הביט בי מבעד למשקפיו עבי העדשות, חכך בגרונו ולמרבה הפתעתי אמר: יודע מה, שכנעת אותי. הגשתי לו את טופס הפטור והוא חתם עליו ושלח אותי לדרכי באיחולי הצלחה בלימודים. סטודנטים שלו ששמעו את הסיפור הזה לא האמינו לי שקיבלתי ממנו פטור. קורס נוסף ממנו קיבלתי פטור, והפעם בקלות היה קורס שעסק בתהליכי צילום ומעבדה צבעוניים. המרצה היה נחמד וקשוב, בדק את המסמכים שהגשתי לו ומיד אישר וחתם. לאור גילי המופלג (הייתי אז בן 26) ושרותי הצבאי זכיתי גם לפטור משיעורי החינוך הגופני. רק זה היה חסר לי, לשחק בייסבול ופוטבול עם ילדים אמריקאיים שגדלו על המשחקים המוזרים הללו. מאוחר יותר נודע לי שניתן לקבל נקודות זכות עבור לימודים בתחומי מדעי החברה והרוח גם עבור ידע בשפה נוספת, וכך עברתי בחינה בע״פ אצל פרופסור לעברית (לא ישראלי) באוניברסיטה של רוצ׳סטר, שנתן לי לקרוא קטע מספר של אהרון מגד ושאל אותי כמה שאלות עליו. עברתי וקיבלתי 5 נקודות זכות! חבר אמריקאי יהודי שלמד גם הוא ב-RIT ניסה את מזלו בבחינה הזאת ונכשל…בסה״כ, על סמך לימודי בביה״ס לרוקחות באוניברסיטה העברית (שנתיים) ולימודי במכללת הדסה קיבלתי פטור מקורסים בהיקף של קצת יותר משנת לימודים אחת (מתוך ארבע). המשמעות היתה לא רק זמן אלא הרבה כסף, שלא היה בידי. שכר הלימוד היה יותר מ-$5000 לשנה, והכסף שהבאנו איתנו מהארץ לא הספיק אפילו לשנה אחת.

עבודה, חוקית ולא חוקית

היה ברור שצריך למצוא עבודה אבל עמד בפנינו מכשול רציני: סטודנט עם ויזת לימודים רשאי לעבוד רק בתוך הקמפוס, 20 שעות שבועיות בתקופת הלימודים ו-40 שעות בחופשת הקיץ. על נשות הסטודנטים הזרים נאסר לעבוד באופן גורף. מי שנתפס עובד בניגוד לתנאי הויזה (בד״כ עקב הלשנות) גורש מיד מארה״ב. אם היה בידי המגורש כסף למימון הטיסה חזרה הביתה עמדה בפניו האפשרות, לאחר חמש שנים להגיש בקשה חדשה לויזה. אם לא היה בידי המגורש כסף למימון טיסתו חזרה שירות ההגירה היה מממן את הטיסה ואז נאסר על המגורש לשוב לארה״ב לצמיתות. במו עיני ראיתי את שכני, סטודנט אפריקאי, מובל כבול באזיקים בידי סוכני ההגירה מלווים בשוטרים בדרכו להיות מגורש לאחר שמישהו הלשין עליו שעבד כשוטף כלים במסעדה. לכן היה פחד גדול לעבוד מחוץ לקמפוס אולם לא היתה לנו ברירה. שרונה, שהיתה אז כבר בעלת תואר שני בכלכלה התחילה לעבוד כשמרטף אצל משפחה מקומית ובהמשך לקחה על עצמה עבודות ניקיון. אני מצאתי די מהר עבודה במעבדת הצילום של ספר השנה (Year Book) של אגודת הסטודנטים בקמפוס. לקרוא למקום בו עבדתי ״מעבדה״ זה Under Statement ענק. זה היה קיטון בשטח של פחות מ- 2 מ״ר שאיפשר עבודה בעמידה בלבד וכלל מכונת הגדלה, מכונת פיתוח מהירה בתהליך Stabilization ומיכלי פיתוח לסרטי שחור לבן. הסרטים היו מגיעים מסטודנטים צלמים שהעסיקה אגודת הסטודנטים ותעדו את כל מה שקורה בקמפוס במהלך שנת הלימודים. לספר השנה היה עורך שקיבל את ההדפסות שהדפסתי ומיין את הצילומים לקראת הדפסת הספר בסוף שנת הלימודים. השכר היה די נמוך ולכן חיפשתי משהו שיכניס קצת יותר. לשכת העבודה (Placement Center) בקמפוס הציעה עבודות רבות ובסוף אזרתי אומץ והגשתי מועמדות לעבודה במעבדת צילום פרטית מסחרית מחוץ לקמפוס. קיויתי שבעל המקום, מל סיימון, יסכים לשלם לי במזומן ולא בצ׳ק כדי שלא יראו את הפקדות הצ׳קים בחשבון הבנק שלנו. מל ערך לי בחינת קבלה קשוחה של מספר שעות בהן היה עלי להדפיס סוגים שונים של הדפסות ידניות בשחור לבן ובצבע תוך זמן נתון כשאני שומר את כל הטסטים כדי להוכיח בכמה נייר צילום השתמשתי. עברתי את הבחינה והתקבלתי. התחלתי לעבוד ויום אחד עשיתי שם משהו שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא כפדיחה: היה עלי להדפיס כמות גדולה מאד של הדפסות ידניות בצבע של שרטוטים אדריכליים בגודל 20X25 ס״מ. את הניירות החשופים הנחתי בתוך קופסה אטומה לאור ולאחר סיום החשיפות לקחתי את הקופסה ונכנסתי לתא החושך של מכונת הפיתוח הגדולה מסוג Roller Transport שהיתה שם. החושך, האויר הדחוס וריחות הכימיקלים פגעו כנראה בחוש ההתמצאות שלי והזנתי את הניירות למכונה במהירות גדולה מדי. כתוצאה מכך, הניירות נתקעו במכונה, רוב ההדפסות נהרסו והכימיקלים במכונה הזדהמו… כשהתבררה עוצמת הפדיחה לא ידעתי היכן לקבור את עצמי… עבדנו שעות כדי לנקות את המכונה ולהחליף את הכימיקלים. הייתי בטוח שמל מעיף אותי משם כמו טיל. אבל הוא בסך הכל אמר: לא נורא, נתראה מחר. הייתי שמח להמשיך לעבוד אצלו אבל לאחר חודש התברר לי שאין סיכוי שיסכים לשלם לי במזומן ונאלצתי לעזוב בצער כי הסיכון להיתפס ע״י שרות ההגירה היה גדול מדי.

בסופי השבוע הייתי מצטרף לשרונה לעבודות הנקיון והיינו לוקחים על עצמנו פרוייקטים כמו ניקוי מרתפים וניקוי חלונות בבתים פרטיים, עבודות מאוסות שרוב עוזרות הבית סירבו לבצע. בהמשך פיתחתי גם קריירה משנית בגננות: מצאתי בלשכת התעסוקה הצעת עבודה לגנן אצל משפחה. התקשרתי, באתי לפגישה והתקבלתי לעבודה. התברר שהמעסיקים הינם זוג שוויצרים מבוגרים, הבעל היה פרופסור אורח באוניברסיטה של רוצ׳סטר. היה להם בית גדול עם חצר עצומה, הרבה דשא ועצים, שבסתיו עליהם נושרים בכמויות. רוב העבודה היתה לכסח את הדשא ולאסוף את העלים. האישה דאגה תמיד להזמין אותי לארוחת צהריים ולמרות מחאותי התעקשה לשלם לי גם על הזמן בו אכלנו, שתינו קפה ושוחחנו. את טעם עוגת הפירות שלה אני זוכר עד היום. אותה אישה הכירה לי חלק משכניה ברחוב וכך הפכתי בסופי השבוע לאימפריה של גננות. עשינו גם מה שנקרא בארה״ב House Parents: שמירה על בית, כולל הילדים, המכונית והכלב… התפקיד חייב מגורים בבית הלקוח למספר ימים כאשר ההורים נסעו אל מחוץ לעיר, היה עלינו להסיע את הילדים לפעילויות שלהם, לערוך קניות ולמעשה לתפקד כהורים…עבודה נוחה וכסף טוב.

בהמשך, נודע לי שהטכנאי האחראי על מעבדת הצילום של המחלקה שלי מחפש עוזר. הגשתי מועמדות והתקבלתי. זאת היתה אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי כי מה שלמדתי מביל ספרינגר, טכנאי המעבדה לא נפל בחשיבותו ממה שלמדתי בקורסים האקדמיים. למדתי לבצע עבודות חשמל, אלקטרוניקה, אינסטלציה, ריתוך, תיקון ושיפוץ כל סוגי מכונות הפיתוח והמדפסות שהיו במעבדה ועוד ועוד. עבדתי עם ביל יותר משנתיים וכל מה שלמדתי ממנו שימש אותי היטב כשהתחלתי לעבוד בהונדורס לאחר סיום הלימודים וגם בהמשך בתקופת עבודתי כמרכז החוג לצילום במכללת הדסה.

מיומנויות תחזוקה נוספות רכשתי בעבודתי בקיץ אצל אד אינגריק, מנהל המעונות אותו הזכרתי קודם לכן. בתקופת הקיץ, בה רוב הסטודנטים היו בחופשה למדתי רק קורס אחד או שניים במקום 4-5 במהלך שנה״ל וכך היה לי יותר זמן לעבוד. מותר היה לי לעבוד באופן חוקי 40 שעות בקמפוס ולכן יכולתי לצמצם את שעות העבודה הלא חוקיות מחוץ לקמפוס. הצטרפתי לצוות תחזוקת המעונות של אד, שהתגלה כמעסיק הוגן ואדם נחמד. הצוות היה מורכב מסטודנטים כמוני ומעובדים קבועים שזה היה עיסוקם המרכזי. עשינו הכל: נקיון, גינון, שיפוצים (כולל חשמל, אינסטלציה, החלפת שטיחים מקיר לקיר) ואפילו זיפות גגות לצורך איטום. להיכנס בבוקר לדירה שיצאה ממנה חבורת סטודנטים אמריקאיים שהתנהגו כמו חזירים היתה חוויה מתקנת. לראות את אותה דירה, 4-5 שעות מאוחר יותר מצוחצחת ומשופצת לאחר שהצוות שלנו הסתער עליה במרץ היתה חוויה נוספת. העבודה החביבה עלי היתה כיסוח המדשאות הנרחבות בשכונה עם טרקטור קטן שעלה וירד בנחת את גבעות הדשא, כיף! היתה אוירה טובה בצוות ואכלנו יחד בצהריים. כך הכרתי את דאג ואת קאתי חברתו, שעבדו אצל אד באופן קבוע. שניהם היו חסרי השכלה, ודאג לא הפסיק לדבר על ג׳יפ השברולט בלייזר החדש שהתכוון לרכוש. בהמשך אכן רכש אותו, אבל לאחר מספר חודשים איבד אותו כשלא עלה בידו לעמוד בנטל התשלומים. בארה״ב נהוג שבמקרה כזה מתרחש תהליך של ״תפיסה מחדש״ (Repossession): הסוחר ממנו נרכש הרכב שולח צוות שלמעשה ״גונב״ את הרכב ומחזיר אותו לסוכנות וזה חוקי לגמרי.

כעובד החברה שהפעילה את המעונות זכיתי לשדרוג: עברנו מדירת הסטודיו לדירת שלושה חדרים דו קומתית, ואפילו קיבלתי את הטנדר של החברה על מנת לבצע את העברת הדירה.

חדר הלימוד והעבודה שלנו בדירה החדשה. שימו לב למכונת הכתיבה במקום בו הייתם מצפים לראות היום מחשב לפטופ…1979. צילום: גבי גולן
מבנה המעונות בו התגוררנו, Kimball Drive 223, בחורף המושלג. 1980. צילום: גבי גולן
צילום של נטיף קרח ומדחום מחוץ לחלון חדר השינה שלנו, חורף 1980. הטמפרטורה בחוץ 22 מעלות פרנהייט, מינוס 10 במעלות צלסיוס, טמפרטורה רגילה בהחלט בתקופת החורף ברוצ׳סטר

אנגלית וציונים אחרים

כישראלי, הגעתי לארה״ב עם רמת אנגלית לא רעה, אבל לא מספיק טובה כפי שהתברר לי תוך זמן קצר. כולם דיברו מהר, היה קשה להתמודד עם המבטאים השונים ולהבין את הסלנג וראשי התיבות. כשניסיתי לקרוא עיתון או לצפות בטלוויזיה הבנתי מעט מאד… בהרצאות הייתי כותב בעברית, כלומר שמעתי אנגלית, תרגמתי לעברית וכתבתי, תהליך די מתיש. כל חומר הלימוד, החוברות והספרים היו כמובן באנגלית בלבד. והנה, הפתעה. לאחר מספר שבועות פתאום שמתי לב באחד השיעורים שאני כותב באנגלית! כנראה שרמת ההבנה והשליטה שלי בשפה השתפרה, בין היתר הודות לקורס חובה בשם English Composition (חיבור אנגלי). שלמדתי ברבעון הראשון. היתה חובה לעבור את הקורס הזה בציון C לפחות: שיטת הציונים בארה״ב מבוססת על אותיות ולא על מספרים, בסקלה שבין A (הציון הגבוה ביותר) לבין F (נכשל). המרצים גם נהגו להוסיף + או להוריד – מן הציונים. לאחר בחינת הסיום בקורס הזה, שכללה כתיבת חיבור על נושא לא ידוע (Unseen)במשך 20 דקות היה המרצה מתקשר לסטודנטים על מנת להודיע להם את הציון. מי שקיבל פחות מ- C היה חייב לעבור את הבחינה שוב ושוב עד שהצליח לעבור. לא היה ניתן להמשיך לשנה ב ללא מעבר הקורס הזה, שנחשב לקורס לא קל גם לילידי ארה״ב. להפתעתי הרבה סיימתי את הקורס בציון C הנדרש בפעם הראשונה: היו סטודנטים אמריקאיים ששפת אימם אנגלית שנכשלו בו. כתוצאה מהשימוש באותיות כציונים, פותח פרמטר מספרי לצורך הגדרת הציון הכולל של כל סטודנט. הפרמטר הזה נקרא GPA, והיה מחושב בהתאם לנוסחה שכללה שקלול מספר נקודות הזכות לכל קורס, מספר השעות של הקורס בפועל והציון. GPA 4 משמעותו היתה קבלת ציון A בכל הקורסים. סטודנט שהיגיע ל-GPA שמעל 3.2 זכה להיכנס לרשימת מצטייני הדיקן (Dean's List). מצטייני הדיקן קיבלו כל רבעון תעודה המעידה על הצטיינותם ותעודה זו עזרה לא מעט בעת הגשת בקשות למלגות. חוץ מן הרבעון הראשון, סיימתי את כל הרבעונים הבאים עם GPA שזיכה אותי בכניסה לרשימת הדיקן ואת התואר סיימתי עם GPA 3.55 שמשמעותו הצטיינות יתרה, בדרגה השניה מתוך 3 (Honors, High Honors, Highest Honors). השיטה שהיתה נהוגה ב-RIT וברוב האוניברסיטאות בארה״ב עד לפני מספר שנים היתה שיטת הרבעונים (Quarters) שחילקה את שנת הלימודים לארבעה רבעונים בני 10 שבועות כל אחד: סתיו, חורף, אביב וקיץ. שאר הזמן היו חופשות: חופשת בחינות קצרה בין הרבעונים, חופשה ארוכה בתקופת חג המולד וסוף השנה וחופשת קיץ ארוכה. רוב הסטודנטים למדו רק 3 רבעונים בשנה, מספטמבר עד מאי. רק משוגעים כמוני, שלא יכלו להרשות לעצמם חופשת קיץ ארוכה למדו 40 שבועות בשנה, מספטמבר עד אוגוסט של השנה הבאה.

פינה קסומה בקמפוס RIT: הגן היפני בסתיו. 1978. צילום: גבי גולן

M*A*S*H וקפה במעבדה

כבר בימים הראשונים שלי במעבדת הצילום של המחלקה שמתי לב לתופעה מוזרה: לקראת השעה 3 אחה״צ רוב הסטודנטים והמדריכים נטשו את עמדות העבודה שלהם והתרכזו בחדר המנוחה בו היה מותקן מקלט טלוויזיה גדול וגם מכונת קפה. מן החדר עלו כל הזמן קולות צחוק רועמים. כשבאתי לראות על מה המהומה הבחנתי שכולם צופים בענין בתכנית טלוויזיה העוסקת בבית חולים שדה צבאי. כחובש קרבי, לא הבנתי מה כל כך מצחיק במראה הפצועים המדממים והמרוטשים ובאמבולנסים הדוהרים לחדרי הניתוח ממנחת המסוקים… עם רמת האנגלית שלי אז, לקח לי זמן להבין שהמדובר בסדרה קומית, אנטי מלחמתית העוסקת בעלילותיהם של אנשי ונשות הצוות בבית חולים שדה של הצבא האמריקאי בתקופת מלחמת קוריאה. הסדרה נקראה (M*A*S*H (Mobile Army Surgical Hospital ובהמשך נעשיתי גם אני צופה נלהב בסדרה וכיום יש לי אוסף של כל 256 הפרקים שלה ששודרו על פני 11 עונות בשנים 1972-1983. קיים גם סרט קולנוע באותו השם בבימויו של רוברט אלטמן שהוקרן כבר בשנת 1970 אולם הוא לא היה מוכר לי אז.

את הקפה בחדר המנוחה ארגנה מזכירת המחלקה ועל כל מי ששתה היה להשאיר 30 סנט בקופסה שליד מכונת הקפה. לעיתים עסקי הקפה נקלעו לגרעון ואז היו מארגנים איסוף חירום בסגנון של תרום כפי יכולתך על מנת שהקפה ימשיך לזרום בעורקינו…

הלוגו של סדרת הטלוויזיה M*A*S*H. מקור: Wikipedia

את המשך זיכרונותי מרוצ׳סטר תוכלו למצוא בפוסט מס׳ 114

תמונה ראשית: קמפוס RIT בשלג, חורף 1980. צילום: גבי גולן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s