117. מכל מלמדי ועמיתי השכלתי

בפוסט זה, אותו אני מעלה בדחילו ורחימו, אזכיר מספר אנשים יקרים לליבי, חלקם היו מרצים שלי במסגרות השונות בהן למדתי וחלקם היו עמיתים לעבודה או הממונים עלי. לכל אחד מהם אני חייב חלק ממה שאני ומיכולתי המקצועית ללמוד, ללמד, לבצע וליישם שינויים לא פשוטים שעברו על תחום הצילום במהלך כמעט 40 השנים שחלפו מתחילת לימודי במכללת הדסה ועד פרישתי מתפקידי כמרצה (27 שנים), מרכז החוג לצילום במכללת הדסה (20 שנה) ומרכז תחום המחשוב החזותי במכללה (7 שנים). לצערי רובם של האנשים שאזכיר בהמשך כבר אינם בין החיים. שמותיהם מופיעים בסדר כרונולוגי בהתאם לתקופה בה הכרתי אותם.

יוחנן כינורי ז״ל, (1947-1981)

יוחנן כינורי היה מרצה שלי לטכנולוגיה צילומית, בחוג לצילום טכני-מדעי במכללת הדסה בשנים 1975-1977. הוא הגיע למכללה לאחר לימודים ועבודה באנגליה, הרים את רמת ההוראה לגבהים חדשים ועורר, לפחות אצלי, ענין רב בנושאים שלימד. למעשה יוחנן היה הגורם העיקרי שעודד אותי להמשיך בלימודים אקדמיים בתחום בחו״ל. לפני שנרשמתי ללימודים ב-RIT בשנת 1978 הוא כתב לי מכתב המלצה מצויין ובו כלל גם פירוט של כל תחומי הלימוד בקורס שלו. לצערי לא שמרתי על קשר איתו לאחר סיום לימודי במכללה. חיפוש באינטרנט העלה שהוא מופיע באינדקס האמנים של מוזיאון ישראל בירושלים עם שנת הולדתו ומצויין שם שלמד פיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית וצילום מדעי ב- Harrow College באנגליה. בארכיון הפרסומים של ה-Royal Photographic Society מצאתי מספר אזכורים לגביו, בין היתר בגיליון חודש ינואר 1980 הופיעו מספר עבודות שלו ונכתב שהוא מתענין בצילום Time Lapse ובישומי מחשב וכי מבחינתו תחומי הצילום המדעי והאישי משלימים זה את זה. ב-London Gazette מתאריך 12.3.1981 הוא מופיע כמי שנפטר ב-23.1.1981. אם המידע הזה נכון, הרי שהוא הלך לעולמו בגיל 34 בלבד.

גברא מנדיל ז״ל (1936-2006)

גברא היה במשך שנים רבות מבכירי הצלמים המסחריים בארץ. ההכרות שלי איתו החלה כשהייתי בשנה ב׳ בחוג לצילום טכני-מדעי במכללת הדסה וגברא היה מרצה שלי לצילום מסחרי בסטודיו בשנה״ל 1976-1977. מיד היה ברור שיש לנו עסק עם מרצה מזן שונה. הלשון השנונה, הסרקזם, חוש ההומור הבלתי רגיל והידע העצום בצילום יצרו שילוב מיוחד שיכולת לאהוב אותו מאד או בכלל לא… אישית התחברתי לגברא מיד ונהנתי מכל רגע של הלימודים איתו בסטודיו. לפעמים היה צריך עור של פיל כדי לספוג את הביקורת שלו על עבודות לא בדיוק מוצלחות שלנו אבל מי שהשכיל להבין שהכל נעשה בכוונה כנה לשפר את היכולות שלנו למד ממנו המון. עם שובי לארץ בשנת 1984 פגשתי את גברא במסגרת פעילות התאחדות הצלמים שבראשה עמד. כאשר הצטרפתי כמרצה לסגל ההוראה בחוג לצילום במכללת הדסה פגשתי אותו בישיבות המורים. זה היה מוזר פתאום להיות באותו המעמד כמו המרצה שלך לשעבר אבל גברא לא שיחק במשחקי כבוד גם כאשר מוניתי בשנת 1988 למרכז החוג והפכתי, מבחינה מנהלית, לאחראי עליו. ההערכה שלנו זה לזה היתה הדדית ופיתחנו יחסים קרובים (כפי שניתן לראות בצילומים שלמטה) שלא היו לי עם רוב המרצים האחרים בחוג. גם כשנאלצתי, לעיתים, להעיר לו בענין זה או אחר קיבל זאת גברא בחיוך ותמיד אמר לי שהוא אוהב אותי…פגישתנו האחרונה היתה בשנת 2004, בפתיחת תערוכתה של רלי אברהמי במוזיאון תל אביב. שנתיים מאוחר יותר, הלך גברא לעולמו.

פרופ׳ רוברט (בוב) קייזר, Prof. Robert (Bob) Kayser, RIP, 1933-2011

בוב קייזר היה מרצה שלי במספר קורסים במסגרת לימודי ב-RIT בשנים 1978-1981. בוב ניהל את הקורסים שלו באופן בלתי פורמלי וכל הסטודנטים קראו לו פשוט בוב. עם זאת, הוא ידע גם להציב גבולות ודרישות. רוב המפגשים איתו התרחשו במעבדת הצילום המסחרית הגדולה שהיתה הלב של המחלקה בה למדתי. לבוב היתה סבלנות אין סופית גם לסטודנטים הנודניקים ביותר ומעולם לא ראיתי אותו יוצא מגדרו. היה לו חוש הומור שהיה לי קשה להבין אותו בתחילה אולם ככל שרמת האנגלית שלי השתפרה כך גם הבנתי יותר את הבדיחות שלו. ועם כל האוירה הקלילה שיצר סביבו היה ברור לכולם שצריך גם לעבוד ולא רק להתבדח. היכולת שלו להפיק מאנשים את המיטב בלי לחצים, צעקות ומשחקי דיסטנס היתה מופלאה בעיני. אחד הקורסים שלו נקרא Training And Supervision (הדרכה ופיקוח על עובדים) והיה מופת לשילוב של תאוריות התנהגותיות עם המעשה. זכיתי לפגוש את בוב פעם נוספת ואחרונה בביקור שערכתי ב-RIT בשנת 1994, 13 שנים לאחר סיום לימודי.

ביל ספרינגר, William (Bill) Springer

ביל ספרינגר היה אחראי התחזוקה במעבדת הצילום המסחרית בקמפוס RIT. כיום, 40 שנה לאחר סיום לימודי שם הוא עדיין עובד בקמפוס כ- Imaging Systems Engineer. בתחילה הכרתי את ביל כמו כל הסטודנטים, כזה שקוראים לו לבוא לתקן כשמשהו מתקלקל. אבל לאחר מספר חודשים, כאשר פורסמה בקמפוס מודעת דרושים לעבודה כעוזר של ביל הגשתי מועמדות וזכיתי במשרה. כך קיבלתי גישה לאוצר בלום של ידע מעשי בתחום הצילום, ציוד הפיתוח וכל המערכות הנלוות מחשמל ואלקטרוניקה ועד מים, אויר וחנקן דחוס וכו׳. עבדתי עם ביל קצת יותר משנתיים ולצד תכנית הלימודים האקדמית הרגילה עברתי אצלו חונכות קשוחה שתוצאותיה שימשו אותי היטב במהלך כל שנות עבודתי בהמשך. ביל לא היה איש קל אבל למדתי להכיר אותו והסתדרנו מצויין. הערכתי מאד את נכונותו ללמד ולהדריך אותי בתחומים בהם לא ידעתי הרבה וגם את העובדה שלאחר זמן קצר סמך עלי ואפשר לי לבצע בעצמי עבודות רבות בתחומים מגוונים. העבודה איתו היתה השלמה מעולה לקורסים האקדמיים וחלק חשוב מאד בתהליך ההכשרה המקצועי שלי, גם אם לא קיבלתי על כך ציון ותעודה בסוף…

פרופ׳ אל ריקמרס. (Prof. Albert (Al) Rickmers RIP, (1923-2014

פרופ׳ ריקמרס היה מרצה שלי לסטטיסטיקה של בקרת איכות בתקופת לימודי ב-RIT ברוצ׳סטר, ניו יורק בשנים 1978-1981. התחום שלימד נחשב לכאורה לתחום משעמם ויבש, אבל אל ריקמרס השכיל להפוך את השיעורים שלו להצגה הכי טובה בעיר. לא לחינם הוא זכה מספר פעמים לתואר ״מורה השנה״ ב-RIT. מעבר לסטטיסטיקה, זה היה שיעור מאלף בטכניקות הוראה לא שגרתיות. המקוריות של פרופ׳ ריקמרס באה לידי ביטוי פעם אחר פעם, כאשר הצליח להמחיש נושאים מופשטים לחלוטין בעזרת דוגמאות מאלפות שהביא מנסיונו הרחב כיועץ בתחום בקרת האיכות לחברות הגדולות בארה״ב. ספר הלימוד שכתב יחד עם פרופ׳ הוליס טוד (STATISTICS – AN INTRODUCTION (McGraw Hill שימש כקריאת חובה באוניברסיטאות רבות בעולם ותורגם ל-12 שפות. כל שיעור של אל ריקמרס הפך למופע קסם ובידור ובכלל לא הרגשנו שאנחנו לומדים, אבל למדנו ועוד איך. הבחינות שלו היו עם חומר פתוח אבל יצאנו מהן שטופי זיעה מרוב מאמץ…למי שבזבז זמן לחפש את התשובות בחומר שהביא איתו לא היה שום סיכוי לעבור את הבחינות. למרות שלצערי לא ניחנתי בכישרון תיאטרלי כשלו, השתדלתי ליישם חלק מטכניקות ההוראה שלו בשיעורים שלי במכללת הדסה, לא תמיד בהצלחה…

פרופ׳ ג׳ון קומפטון, Prof. John Compton

ג׳ון קומפטון היה מרצה שלי לבקרת איכות של תהליכי צילום וטכנולוגיה צילומית במסגרת לימודי ב-RIT בשנים 1978-1981. הוא היה מרצה קפדן ודייקן שדרש המון מן הסטודנטים שלו אולם באותה עת גם נתן המון ידע. לא היו לי איתו יחסים חבריים אבל השיעורים שלו היו תמיד מענינים ומלאי הפתעות בדמות חומרים מיוחדים שהביא להדגמה וחומרי קריאה שהכין עבורנו. תרגילי המעבדה שלו היו מאד מאתגרים ולא תמיד פשוטים לביצוע וניתוח. הדיוק המדעי שדרש, ההקפדה על כל שגיאת הקלדה ושגיאת כתיב (הדפסנו את דוח״ות המעבדה במכונת כתיבה…) היו מרגיזות בתחילה אולם בהמשך הבנו שאם לא מקפידים על האיות והניסוח גם התוצאות לא תהינה אמינות. ספר תרגילי המעבדה שלו שימש אותי רבות כאשר התחלתי ללמד בחוג לצילום במכללת הדסה בשנת 1987 ועל כך נתונה לו תודתי.

שמואל (שמוליק) אינדיצקי ז״ל, (1949-2000)

את שמוליק אינדיצקי הכרתי בשנת 1985 עת הגיע לשרות מילואים ביחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין בה שירתתי בקבע תקופה קצרה. שמוליק למד הנדסת מכונות בטכניון במסגרת העתודה האקדמית. במהלך שרותו הצבאי התמחה בצילום ובאלקטרואופטיקה וזכה בפרס ראש אמ״ן לחשיבה יוצרת. נקשרה ביננו ידידות שהובילה להצעה לבוא ולעבוד איתו בחברה המשפחתית הדר סוכנויות לצרכי צילום. קיבלתי את ההצעה וזכיתי לעבוד לצידו של שמוליק במשך שנתיים. כאשר התחלתי בתפקידי כמרכז החוג לצילום במכללת הדסה בשנת 1988 הפכתי למעשה ללקוח של הדר וקשרי העבודה שלי עם שמוליק נמשכו עד לפטירתו בטרם עת בשנת 2000.

כמעסיק וכממונה, שמוליק היה מודל לחיקוי. מזגו הנוח ויחסו החם זכורים לי היטב. כאשר שאלתי אותו בתחילת דרכנו המשותפת מה לגבי שעות נוספות, ענה: ״אין שעות נוספות״. כאשר שאלתי ״ואם צריך?״ השיב: ״לא צריך, גם מחר יום״. באמירה הפשוטה הזאת לכאורה, הסתתרה חכמה והבנה שאין הכרח להשתעבד לעבודה וכי יש חיים גם אחרי שעות העבודה. ואכן שמוליק היה איש משפחה מסור, אב חם לארבעת ילדיו, חובב מכוניות ושירי ארץ ישראל שאהב טבע ונוף והיה צלם חובב רגיש ומוכשר.

בשנות עבודתי בהדר הכרתי חלק גדול מן הצלמים המקצועיים ומעבדות הצילום בארץ. השרות ללקוח היה אחד הנושאים החשובים בעיני שמוליק ואכן זכינו במגן השרות הטוב לשנת 1986 מטעם התאחדות הצלמים המקצועיים בישראל. גם כלקוח של החברה לאורך השנים זכינו לשרות מצויין ולביקורים של שמוליק אצלנו במכללה. אני זוכר אותו רכון מעל אחד ממכשירי הג׳ובו שהפעלנו בעת שעבד עליו תוך כדי שיחת טלפון עם היצרן בגרמניה בנסיון לאתר תקלה שהציקה לנו. במהלך השנים רכש מוניטין של בר-סמכא ומומחה בכל נושא טכני בצילום. צבירת הידע של שמוליק בתחום הצילום הונעה על ידי סקרנות טבעית ואהבה אמיתית לצילום על כל צורותיו. הוא היה מעודכן ובקיא בכל תחום הקשור לצילום, השתדל לתרום מידע עצום זה בסיוע לכל דורש. צלמים חובבים ומקצועיים כאחד זכו ממנו לעזרה וייעוץ שהוגשו תמיד בסבלנות רבה ובמסירות. בכינוס השני לצילום דיגיטלי שארגנתי במכללה בשנת 1995 היה שמוליק אחד המרצים והמדגימים המרכזיים, עם ציוד רב שטרם נראה עד אז בארץ והגיע מחו״ל במיוחד לכינוס. עם לכתו מאיתנו בטרם עת איבדנו איש מקצוע מן המעלה הראשונה שחסרונו הורגש במשך שנים ארוכות. תודתי למשפ׳ אינדיצקי על הסיוע בצילומים ובהשלמת פרטים שהיו חסרים לי.

שמואל (שמוליק) אנגלשטיין ז״ל , (1941-2002)

שמוליק אנגלשטיין היה מנהל מעבדת הצילום במכון ויצמן למדע ברחובות בשנים 1971-2002 ומרצה לצילום טכני מדעי בחוג לצילום במכללת הדסה. פגשתי אותו לראשונה בתקופת עבודתי בהדר סוכנויות לצרכי צילום בשנת 1985. נוצרו ביננו יחסי חברות אישית ומקצועית שנמשכו עד לפטירתו בטרם עת בשנת 2002. שמוליק היה בעל ידע רב בתחומי הצילום השונים, אהבתי מאד לבקר אותו במעבדת הצילום שניהל במכון ויצמן שהיתה תמיד חוד החנית מבחינה טכנולוגית. שמוליק נתן לי רוח גבית שהערכתי מאד במאמצי לשנות את תכנית הלימודים בחוג לצילום במכללת הדסה ולהתאימה לשינויים הטכנולוגיים המהירים שהתרחשו בתחום בתחילת שנות ה-90. הקורס שלימד במכללה, צילום טכני מדעי, היה קורס יוצא דופן שלא היה כמוהו באף בית ספר לצילום בארץ. יחד בנינו לקורס תכנית לימודים חדשה שכללה אפילו נושאים כמו צילום אווירי וצילום תת מימי שתורגלו באופן מעשי. את צלילות הצילום ערכנו בסדנה מרוכזת של שלושה ימים באילת וטיסות הצילום התבצעו במטוס שכור שהוטס ע״י אפי בר, ראש החוג לעיצוב תעשייתי במכללה דאז שהיה טייס במילואים. המטוס המריא משדה התעופה בעטרות שהיה אז עדיין פעיל. כמו כן התקיימה במסגרת הקורס סדנה מעשית בשטח לצילום ציפורים בבית גידולן הטבעי. לצורך סיוע מקצועי בתחום זה גייסנו את יוסי אשבול, מבכירי צלמי הטבע בארץ. הסתלקותו של שמוליק הותירה חלל עצום בליבם של מוקיריו בכלל ובקרב העוסקים בתחום הצילום הטכני-מדעי בפרט. מלגת לימודים על שמו נתרמה ע״י חבר מחו״ל והוענקה במשך 13 שנים לסטודנט מצטיין בשנה ב בחוג לצילום במכללת הדסה.

אבי קליאן ז״ל (1942-2002)

אבי היה הממונה הישיר עלי וכיהן כראש החוג לצילום במכללת הדסה בשנים 1986-1996. בפגישה איתו במסגרת כנס של התאחדות הצלמים המקצועיים בשנת 1986 הציע לי אבי ללמד במכללה יום בשבוע כמרצה בתחום הטכנולוגיה של צילום צבעוני. נעניתי ברצון להצעתו ושנה לאחר מכן, כאשר מרכזת החוג תרזה עמיאל פרשה מתפקידה עקב נסיבות אישיות הציע לי אבי להחליף אותה ולעבוד במכללה במשרה מלאה המשלבת בין הוראה לריכוז החוג. קיבלתי את ההצעה מאחר וכבר אז היה ברור לי שהצילום הולך בכיוון הדיגיטלי ואין מקום טוב יותר להיות בו ולהשפיע על התחום מאשר בחוג לצילום במכללת הדסה. בתקופה ההיא ראש החוג היה מגיע למכללה 2-3 פעמים בשבוע ואילו אני נכחתי בחוג 5 ימים בשבוע. מתוקף כך אבי למעשה היה ״שר החוץ״ של החוג ואני ״שר הפנים״. שיתוף הפעולה ביננו היה מצויין וביחד תכננו ובנינו את מתקני החוג החדשים והנרחבים אליהם עברנו בשנת 1992. עם סיום המעבר לצילום הדיגיטלי היה לי גם הכבוד (יש שאומרים המפוקפק) לפרק את המעבדות הללו. תוספת שנת הלימודים השלישית עם אפשרות לביצוע התמחות היתה אחד הפרוייקטים המרכזיים של אבי. יחד התחלנו את הטמעת הטכנולוגיות הדיגיטליות בתכנית הלימודים של החוג דבר שגרם להתמרמרות ניכרת מצד חלק מסגל ההוראה שלא ראה את השינויים הללו בעין יפה. בשנת 1996 התארגן נגדו מרד מרצים שהביא, לצערי הרב, לכניעה מבישה של הנהלת המכללה ולפיטוריו של אבי. בשנת 2002 נפטר אבי בגיל 59 מדום לב.

יורם להמן ז״ל (1939-2018)

יורם מונה לראש החוג לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה לאחר הדחתו של אבי קליאן מן התפקיד ב-1996. הוא כיהן בתפקידו זה עד שנת 2008. בשנה זו נסגר החוג במתכונתו הישנה ובמקומו נפתח החוג האקדמי לתקשורת צילומית בראשותו של פרופ׳ ישעיהו ניר ז״ל. יורם מונה אז לתפקיד חדש, ראש תחום צילום מעשי, ממנו פרש לגמלאות בשנת 2011. הכרתי את יורם לראשונה כשהצטרפתי לסגל ההוראה בחוג לצילום בשנת 1987. לא ידעתי עליו הרבה אבל האופן בו התבטא בישיבות המורים היה מרשים. כאשר התמניתי למרכז החוג בשנת 1988 התחלתי להכיר את יורם קצת יותר מקרוב. שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1996 מצאנו את עצמנו בשידוך שאף אחד מאיתנו לא צפה אותו: יורם מונה לראש החוג ואני נשארתי בתפקידי כמרכז החוג. לסגל ההוראה בחוג היו הרבה ציפיות מיורם ובעיקר שירסן את מאמצי בנושא הצילום הדיגיטלי ועיבוד התמונה הממוחשב. להפתעת כולם, יורם השכיל להבין מהר מאד לאן נושבת הרוח בתחום הצילום והתפתחה ביננו חברות ועבודת צוות שנמשכה שנים רבות. הקמנו צוות שבנה לחוג תכנית לימודים מעודכנת והביא לשילוב של מרצים חדשים רבים בתחומים בהם לא עסקנו עד אז. יורם לא למד צילום במוסד אקדמי אלא התחנך על ברכי אסכולת השוליה והסטאג׳, בין היתר אצל אלפרד ברנהיים בירושלים וריצ׳רד אבדון בניו יורק. הבדלי הגישה ביננו ביחס להוראת הצילום היו ניכרים אולם הצלחנו לגשר עליהם ופעלנו בסינרגיה שלא תמיד היה ברור כיצד היא אפשרית בכלל. הערכתי מאד את גישתו לסטודנטים, למרות שלא פעם חשבתי שהוא עושה להם חיים קלים מדי… בסופו של דבר הבאנו יחד את החוג להישגים מרשימים. כאשר התחלנו לעבוד על הכנת תכנית הלימודים האקדמית לתואר ראשון התברר כי יורם אינו נלהב, בלשון המעטה, מן המהלך הזה. הוא חש כי העמדת איש אקדמיה, בכיר ככל שיהיה, בראש החוג החדש במקום צלם מנוסה כפי שהיה בעבר היא שגיאה. לעומת זאת, אני טענתי במשך שנים רבות שאין לחוג קיום בעתיד אלא אם יהפוך לאקדמי ולכן נרתמתי למהלך האקדמיזציה בכל כוחי. יחד עם פרופ׳ ניר שמונה ע״י הנהלת המכללה לעמוד בראש צוות האקדמיזציה הצלחנו בסופו של מאמץ רב שנים לקבל את הסמכת המועצה להשכלה גבוהה להענקת התואר בוגר בתקשורת צילומית לבוגרי תכנית הלימודים הארבע שנתית החדשה. לצערי הרב במהלך תקופת העבודה על התכנית האקדמית שינה יורם את יחסו אלי: היחס החם, החברי והמפרגן הפך לקר ומנוכר. חבל שלא הזדמן לי לברר איתו את הסיבות לכך. כמו רבים שהכירו אותו לאורך השנים הצטערתי מאד כששמעתי שנפטר באופן פתאומי בשנת 2018. זכרן של השנים הטובות בהן עבדתי יחד עם האיש המיוחד הזה שמור עימי לעד.

ג׳ון ווקר ז״ל, (1934-2008) , June Walker, RIP

את גב׳ ג׳ון ווקר הכרתי כשכיהנה בתפקיד יו״ר המכללה מטעם ארגון הדסה בארה״ב בשנים 1994-1998. בתקופת כהונתה בתפקיד גדל מספר הסטודנטים במכללה מכ-600 ל-2000 ונוספו חוגים אקדמיים אחדים. מאוחר יותר נבחרה לנשיאת הדסה העולמית וכיהנה בתפקיד בשנים 2003-2007. היא שימשה בעוד מגוון תפקידים בכירים בארגונים יהודיים בארה״ב ובמקצועה היתה מומחית לטיפול נשימתי. לג׳ון היתה פינה חמה בלב לחוג לצילום. היא הקפידה לבוא לבקר אותנו בחוג בכל פעם שהגיעה לירושלים. היא לא קבעה פגישות, פשוט הופיעה לבדה, ללא ליווי של מי מהנהלת המכללה וישבה לשוחח איתי ועם אבי קליאן ומאוחר יותר גם עם יורם להמן. היא התענינה מאד בנעשה בחוג ואין לי ספק שחלק ניכר מתקציבי ההצטיידות שלנו באותן השנים הגיעו בעקבות טיפולה האישי בבקשותינו. ג׳ון גם הגיעה לא פעם להשתתף בטקס פתיחת תערוכת הבוגרים בחוג. בטקס ביולי 1998 שאלה אותי איזה תואר אקדמי יש לי. כששמעה שיש לי רק תואר ראשון אמרה לי: "לך תלמד לתואר שני, אתה תזדקק לכך כאשר תהפכו לחוג אקדמי". שמעתי בקולה, נרשמתי ללימודי תואר שני בתקשורת ניהולית וסיימתי את לימודי בשנת 2001. אמנם רק בשנת 2007 קיבלנו את ההכרה האקדמית אבל הערכתי מאד את עצתה/הנחייתה שהתבררה כבעלת ערך רב בהמשך. כאשר נבחרה לנשיאת הדסה העולמית כבר לא פגשנו בה יותר, היו לה מן הסתם ענינים חשובים יותר לעסוק בהם.

קורוש (כורש) והדטי ז״ל (1952-2018)

את כורש הכרתי עוד בתקופה שעבד כשכיר אצל האחים יוגנד, וילי ומוני בחנות האגדית במרתף ברחוב בן יהודה 5. באחד מביקורי בחנות לקח אותי כורש לסיור בקודש הקודשים: המחסן העמוס לעייפה בציוד צילום משומש שרכשו האחים יוגנד במשך השנים. נקשרו ביננו קשרים שנמשכו שנים רבות, לאורך כל התקופה בה ניהל כורש את פוטו יוגנד ואני ריכזתי את החוג לצילום במכללת הדסה. לכורש היה ידע עצום בצילום ובהיסטוריה של הצילום ונהננו מאד לחלוק זה עם זה את הידע שרכשנו בהדרגה בתחום הצילום הדיגיטלי. לכורש היתה מחוייבות מרשימה לחינוך לצילום והוא התענין מאד בנעשה בכל בתי הספר לצילום. פרוייקט הדגל המשותף שלנו, יחד עם חברת Leaf וחב׳ שמעוני היה מאמץ משותף שהוביל לרכישת ערכות לצילום דיגיטלי בפורמט בינוני באיכות ובכמות שלא נראתה עד אז באף בית ספר לצילום אחר בארץ. הודות למאמציו הבלתי נלאים של כורש קיבלנו את הציוד בעלות שאפשרה רכישת מספר ניכר של ערכות כך שהתאפשר לקבוצה גדולה של סטודנטים לצלם באולפן יחד בשיעור אחד. לאורך השנים קיימתי עם כורש שיחות רבות וכל שיחה איתו היתה חוויה. המחוייבות שלו לתחום הצילום התבטאה בהרבה יותר מאשר לנהל את חנות הצילום המובילה בארץ: אוסף הצילומים לתולדות ארץ ישראל כמו גם אוסף המצלמות שלו היו מרשימים בכל קנה מידה. תמיכתו בסטודנטים לצילום ובצלמים בתחילת דרכם היתה אופיינית לאיש המיוחד הזה. הבנתו של כורש את השוק, את הלקוחות ואת הטכנולוגיה היו גם הם מן הגורמים שעיצבו את ההבנה של כולנו את המדיום. מאור פניו, הסבלנות, הרגישות וההבנה לצרכי הסביבה המיוחדת בה פועלת מחלקה לצילום במוסד אקדמי יישארו עמי תמיד. כאשר פרשתי מתפקידי במכללה בשנת 2014 ביקש כורש שאגיע לפגוש אותו בחנות החדשה שפתח בתל אביב. כאשר הגעתי, הציע לי לנהל מרכז הדרכה שתכנן להקים בחנות הגדולה. הודיתי לו על האמון אבל סירבתי להצעה מאחר ולא חשבתי שיהיה זה נכון עבורי, לאחר פרישתי, להיכנס לפרוייקט בסדר גודל כזה. לצערי הרב, הקשר ביננו נותק עד שבשנת 2018 קיבלתי מכורש הזמנה לארוע פרידה שערך כאשר ידע כבר שימיו ספורים עקב מחלתו. זה היה ארוע יחודי ומרגש מאד, שרק אדם ככורש היה מסוגל לנהל אותו כפי שבחר לעשות. מסרתי לו מכתב פרידה אישי שכתבתי לו וגם שי סמלי לפרידה, שהפעם היתה סופית.

פרופ׳ ישעיהו ניר (קוסטיה) ז״ל (1930-2020)

קוסטיה היה ראש החוג לתקשורת צילומית בשנים 2007-2010 וראש ביה״ס לתקשורת ועיצוב בשנים 2010-2014 במכללה האקדמית הדסה. הכרתי אותו לראשונה בשנת 2004 כאשר התחלנו לעבוד על התכנית האקדמית של החוג לצילום. מאחר והיה ברור שיש צורך באיש אקדמיה מנוסה, בכיר ומוכר גויס פרופ׳ ניר למשימה. לפני שפרש מן האוניברסיטה העברית כיהן קוסטיה כראש החוג לתקשורת שם. מעבר למומחיותו בתקשורת, קוסטיה היה בעל ידע רב בהיסטוריה של הצילום בכלל ובצילום ארץ ישראלי בפרט ואף כתב ספר בנושא. מצאתי איתו שפה משותפת למן היום הראשון ועבדתי לצידו כעשר שנים גם בתפקידו כראש החוג (לאחר קבלת ההכרה האקדמית בשנת 2007) וגם בתפקידו כראש ביה״ס לתקשורת ועיצוב במכללה. ללא כל תאום מראש, שנינו פרשנו מן המכללה בשנת 2014. למרות גילו המתקדם, קוסטיה הוכיח את עצמו כביצועיסט רציני ומסור. עבדנו יחד על כתיבת התכנית האקדמית וביליתי שעות רבות בעבודה איתו גם בביתו. במסגרת ביקורים אלו שמחתי לסייע לו בהכרותו עם טכנולוגית הצילום הדיגיטלית שהיתה חדשה לו. לקוסטיה היה חיבור מיוחד עם יורם להמן ז״ל: היתה לכם הכרות עוד מן התקופה בה היה קוסטיה מדריכו של יורם בשומר הצעיר. בתוך החברות הוותיקה הזאת היה עלי לתמרן בזהירות מאחר ויורם, לצערי הרב, לא תמך בהפיכת החוג לאקדמי ואף ראה בכך איום. עם קבלת ההכרה האקדמית בחוג בוטל תפקידי כמרכז החוג ומוניתי לתפקיד מרכז המחשוב החזותי במכללה. גם בתפקיד זה המשכתי לקיים קשרי עבודה הדוקים עם קוסטיה. לצערי לא שמרתי על קשר איתו מאז פרישתי ועד לפטירתו באוקטובר 2020.

כל אחד ואחת מן הדמויות הנ״ל היה והיתה מבחינתי ענק בתחומו, כל אחד ואחת בהתאם לתפקידו והתמחותו. המשותף לכולם מעבר לענין בצילום ובהוראת הצילום היתה הצניעות, הרצינות והמקצועיות בה פעלו. שמחתי על שזכיתי ללמוד מהם ולעבוד לצידם.

תמונה ראשית למעלה: אבסטרקט. צילום: גבי גולן