119. מכסף לסיליקון: סיפור המעבר לצילום דיגיטלי בחוג לצילום במכללת הדסה, חלק ב

119. מכסף לסיליקון: סיפור המעבר לצילום דיגיטלי בחוג לצילום במכללת הדסה, חלק ב

הכינוס השני לצילום דיגיטלי, 1995: בשנת 1995 יזמתי וארגנתי את הכינוס השני לצילום דיגיטלי שאף הוא התקיים במכללת הדסה והיה הגדול והמקיף מכל הכינוסים בתחום שהתקיימו לפניו. הכינוס נמשך שלושה ימים רצופים, השתתפו בו כ-120 משתתפים בתשלום והציגו בו כל החברות המרכזיות בתחום. ציוד רב הגיע במיוחד מחו״ל לצורך הצגתו בכינוס יחד עם מספר מרצים מומחים מארה״ב אותם גייסתי באופן אישי. במסגרת הכינוס נערכו סדנאות רבות והדגמות מעשיות של ציוד חדיש. הכינוס זכה גם לאייטם בחדשות ששודרו בערוץ הראשון בטלוויזיה וסוקר גם בעיתונים מעריב, הארץ, דבר וג׳רוסלם פוסט.

העמוד הראשון של תכנית הכינוס השני לצילום דיגיטלי שהתקיים במכללת הדסה בשנת 1995: למעשה היה זה הכינוס השלישי בתחום שהתקיים בארץ אבל מאחר והכינוס הראשון לא התקיים במכללה ספרנו רק את אלו שכן התקיימו בה..
לא התאפקתי והבאתי כאן את תוכנית הכינוס… אחד הפרוייקטים המהנים ביותר שלי..

בשנת 1995 כבר היו לנו מעבדות מחשבים וציוד לסריקה, צילום והדפסה דיגיטלית כך שיכולנו לקיים סדנאות מעשיות רבות.

מעבדת המחשבים של החוג לצילום במכללת הדסה בשנת 1995. שלישי משמאל: ראש החוג אבי קליאן ז״ל. צלם לא ידוע.

בספטמבר 1996 השתתפתי באחד הכינוסים הגדולים ביותר באותה תקופה שהתמקד במדיה הדיגיטלית: Sybold San Fransisco. הכינוס נמשך 5 ימים מלאים והתאפיין בסדנאות מעשיות ממוקדות לקבוצות קטנות מצד אחד ובהרצאות לקהל גדול מאד מצד שני. במסגרת הכינוס התקיימה גם תערוכת חומרה ותוכנה מקיפה. בצילום אני עם John Henshall מרצה מאנגליה שהכרתי בכינוס. צילום: ערן שטיינברג

באותה שנה (1996) ביצענו לראשונה פרוייקט יחודי של הפקת קטלוג מודפס של תערוכת צילומי סטודנטים ממכללת הדסה, ממכללת Dun Laoghaire לאמנות ועיצוב מדבלין, אירלנד ומ-Dublin Institute Of Technology. ההדפסות הגדולות שהוצגו בתערוכה נסרקו על ידי וע״י אפי נוימן, בוגר החוג, באמצעות גב סורק מתוצרת PhaseOne שהורכב על מצלמה טכנית בפורמט "4X5. הקבצים נקלטו לקובץ עימוד שהוכן על ידנו מראש בתכנת Free Hand 5 על מחשב Mac ונשלחו ישר לבית הדפוס לצורך הדפסת הקטלוג.

גב דיגיטלי סורק מדגם PhaseOne Studio Kit II מותקן על מצלמה טכנית "4X5. מקור: Phaseone.com

בשנת 1997 הציג החוג לצילום את יכולותיו הדיגיטליות במסגרת תערוכה גדולה שעסקה בתקשורת מתקדמת בבניני האומה בירושלים. בצילום, שר המדע והטכנולוגיה דאז מיכאל איתן (מימין) מבקר בביתן המכללה בתערוכה. משמאל: רמי אסולין, מנהל אגף המשק במכללה וניר ברמן מחברת איסטרוניקס (צלם לא ידוע).

בשנת 1997 ישמנו שינויים רדיקליים בתכנית הלימודים בחוג: היקף כל הקורסים הקיימים בצילום מעשי צומצם ב-50% על מנת לפנות זמן ומשאבים לקורסים חדשים מתחום המדיה הדיגיטלית. עם זאת, הצילום ופיתוח מיומנויות חזותיות נשארו כלימודי הליבה גם בתכנית החדשה. נוספו קורסים חדשים בעיצוב גרפי, מבוא למדיה, הפקות מולטימדיה, הפקות וידאו, אמנות עכשווית, צילום אישי, ניתוח טקסטים קונספטואליים, פיתוח אתרי אינטרנט ועוד. לראשונה כללה תכנית הלימודים קורסי בחירה רבים בשנים ב+ג ולימודי עיבוד תמונה ממוחשב וטכנולוגיה של צילום דיגיטלי החלו כבר בשנה א. עקב השינויים הללו נוספו לסגל ההוראה בחוג 10 מרצים חדשים בעיקר מתחום העיצוב והמדיה הדיגיטלית.

ארכיון ממוחשב לתולדות הצילום: בחוג היה קיים ארכיון בן כ-20,000 שקופיות ששימשו כעזרי הוראה בעיקר בקורסים לתולדות הצילום. אחד הפרוייקטים הראשונים שיזמתי היה סריקה של השקופיות הפיסיות לצורך הכנת מאגר קבצים שיהיה נגיש לכל המרצים והסטודנטים ויחסוך בהמשך את הצורך לצלם מקורות מודפסים על סרטי שקופיות ולפתח את הסרטים. ענין השאלת השקופיות והדאגה להחזרת השקופיות המושאלות לארכיון ירד לגמרי מעל הפרק. גייסתי מספר סטודנטים שעבדו במהלך חופשת הקיץ בתשלום וסרקו את הארכיון. לאחר ההנגשה הדיגיטלית של החומרים השימוש בארכיון גבר מאד. בשלב השני חומרים חדשים לארכיון נסרקו או צולמו במצלמה דיגיטלית ונקלטו ישר לארכיון.

לימודי חוץ: מאחר והחוג לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה היה חלוץ באימוץ טכנולוגיות הצילום הדיגיטלי ועיבוד התמונה הממוחשב בארץ התעורר ביקוש רב לקורסים במסגרת לימודי חוץ לצלמים. הדרכתי בעצמי למעלה מעשרה מחזורים של קורסים כאלו בהם השתתפו עשרות צלמים, צעירים ומבוגרים כאחד (המבוגר ביותר היה בן למעלה מ-80). בידי לא מעט מכתבי תודה והערכה מצלמים שנחשפו לראשונה לנושא הצילום הדיגיטלי ועיבוד התמונה הממוחשב במסגרת קורסים אלו. מאוחר יותר, לאור מצוקת המקום במעבדת המחשבים של החוג הועברו הקורסים לימי שישי בהדרכתם של יגיל צבעוני ודורון אלטרץ.

בשנת 2000 הוקם במכללה מרכז ללימודי חוץ בניהולה של ד״ר שרה הרשקוביץ. בשיתוף המרכז קיימנו קורסים יעודיים רבים, תפורים לפי הזמנה בצילום דיגיטלי ועיבוד תמונה ממוחשב. בין היתר קיימנו קורסים לחוקרים של המוסד לביטוח לאומי, לחיילי מודיעין מצה״ל ולארכיאולוגים של רשות העתיקות. כמו כן קיימנו פרוייקטים של יעוץ לארגונים שתכננו להיכנס לתחום הצילום הדיגיטלי כגון רשות העתיקות, יד ושם, מכון ויצמן למדע ומספר חברות מסחריות. עם ההכרזה על ה-iPhone הראשון בשנת 2007 פתחנו את אחד הקורסים הראשונים בארץ לפיתוח אפליקציות למערכת ההפעלה iOS.

לאורך השנים גם פרסמתי עשרות מאמרים בתחום הצילום הדיגיטלי בבטאון התאחדות הצלמים המקצועיים בישראל בירחון מסע אחר, באתר האינטרנט של החוג לצילום ובמאגר פנימי ששימש את הסטודנטים בקורסים שלי.

המעבדה שלנו לעיבוד תמונה ממוחשב הפכה לאבן שואבת לסיורים וביקורים של קבוצות של חברות ארגון הדסה מארה״ב. במסגרת הביקורים ארגנו עבור המבקרות פעילויות שונות על מנת להדגים את יכולותינו בתחום. אחת הקבוצות, שביקרה אצלנו בפורים 2000 זכתה לפעילות היתולית שאת תוצאותיה לקחו עימן המשתתפות הביתה. בתמונה הבאה שימשתי אני כדוגמן בעת תרגול תהליך הפקת הפלט הסופי:

צילום היתולי שצולם לקראת ביקור משלחת של חברות ארגון הדסה מארה״ב במכללה. היכולת לצלם צילום דיגיטלי ולהשתילו בזמן אמיתי ברקע שעוצב והוכן מראש נחשבה אז למשהו יחודי…

בשנת 1999 נכנסה לתפקידה נשיאת המכללה החדשה פרופ׳ נאוה בן צבי. שוב היה צורך לשכנע את ההנהלה בחיוניותו של החוג ובצורך המתמשך לחידוש והתחדשות בכל המובנים. לשמחתי הרבה פרופ׳ בן צבי גילתה לאורך 12 שנות נשיאותה הבנה מרובה לצרכי החוג ופעלה על מנת לאפשר לנו לשמור על מעמדנו המוביל בתחום הוראת הצילום בארץ. בתקופתה החליטה הנהלת המכללה לסגור את כל החוגים שלא יתאפשר להעבירם למתכונת אקדמית: בהתאם לכך נסגרו בהדרגה החוג למלונאות, החוג לטכנאות שיניים, החוג לקולנוע וטלוויזיה, החוג לתקשורת אינטראקטיבית והחוג לדפוס.

בשנת 2007 נפתח החוג האקדמי ארבע שנתי לקראת תואר בוגר בתקשורת צילומית לאחר שהתכנית האקדמית בהובלתו של פרופ׳ ישעיהו ניר ז״ל אושרה ע״י המל״ג. תכנית לימודים זו, לה הייתי שותף כראש התחום הטכנולוגי היתה מבוססת ברובה על תכנית הלימודים הקיימת של החוג הקיים לצילום ומדיה דיגיטלית בתוספת קורסים עיוניים חדשים ברמה אקדמית. החוג הוותיק לצילום ומדיה דיגיטלית שהכשיר הנדסאי צילום בתכנית לימודים תלת שנתית נסגר פורמלית בשנת 2011 כאשר אחרוני הסטודנטים בו סיימו את לימודיהם. בכך למעשה, נסגר בית הספר להנדסאים שפעל במכללת הדסה במשך כ-40 שנה. המכללה נקראה משלב זה בשם המכללה האקדמית הדסה ירושלים.

לאורך השנים, מעבדת המחשבים הראשונה שנפתחה בשנת 1993 ובה 10 מחשבי PC מדגם 386 הלכה ושינתה את פניה: המחשבים והציוד ההיקפי שודרגו באופן קבוע, נוספה מעבדה שנייה ובהמשך גם מעבדה שלישית שהיתה מעבדת הדפסה יעודית עם מדפסת התזת דיו באיכות צילומית ברוחב 1.10 מ׳ ובהמשך גם מדפסות אישיות להדפסות עד גודל A2. כמו כן, נוספו 15 עמדות מחשב ניידות (בתחילה עם מחשבי PC ובהמשך iMac) שיועדו לשימוש באולפן כאשר הן מחוברות למצלמות דיגיטליות.
המעבדה הרביעית, הגדולה מכולן נחנכה בשנת 2010. גם אמצעי הקלט והפלט והאפליקציות בהן השתמשנו שודרגו באופן קבוע. תחום ניהול הצבע (Color Management) בו התמחתי היה מפותח מאד אצלנו ובהתאם רכשנו ציוד מיוחד שאפשר הכנת פרופילים יעודיים לכל אמצעי הקלט, הפלט והתצוגה שהיו ברשותנו. תחום זה נכלל גם במסגרת תכנית הלימודים בקורס טכנולוגיה דיגיטלית לשנה ב שלימדתי.

בשנת 2003 נמכרו לראשונה בעולם יותר מצלמות דיגיטליות מאשר מצלמות סרט. בשלב זה עמדנו בפני השאלה האם לחייב את הסטודנטים לרכוש מצלמה דיגיטלית אישית במקום מצלמת הסרט בפורמט 120 שנדרשה מהם בעבר. עד לנקודת זמן זו, עמדו לרשות הסטודנטים מצלמות דיגיטליות להשאלה שנרכשו ע״י המכללה. על מנת לשכנע את המתנגדים יזמתי פרוייקט ניסוי: קיבלתי משמוליק אינדיצקי ז״ל מחברת הדר סוכנויות לצרכי צילום, יבואני Nikon מצלמה דיגיטלית מדגם Nikon D100 בהשאלה לשנה. המצלמה נמסרה לסטודנטית מצטיינת (אילנית קונופני) שנבחרה על ידי: היה עליה לצלם את כלל הפרוייקטים במסגרת לימודיה במצלמה זו ולהעביר אלי דו״ח בסוף סמסטר א ובסוף השנה. הניסוי הצליח מעל המצופה והחל משנת 2004 (למיטב זכרוני) נדרשו הסטודנטים לרכוש מצלמה דיגיטלית במקום מצלמת סרט. בכך למעשה כמעט הושלם המעבר מכסף לסיליקון: השימוש במעבדות הכימיות ירד פלאים וראו זה פלא: הצילום לא מת, אלא עלה כפורח והתחדש באפשרויות נוספות ובשילובים עם מדיות נוספות שרק יכולנו לחלום עליהם בעבר.

עם זאת, עדיין היתה התנגדות לסגירתן של המעבדות הכימיות, בעיקר מצידו של ראש החוג יורם להמן ז״ל. רק כאשר יורם יצא לפנסיה, ד״ר איילת כהן החליפה את פרופ׳ ישעיהו ניר כראש החוג האקדמי ויהודית גואטה מונתה לראש תחום צילום מעשי ניתן היה להשלים את התהליך האבולוציוני המתבקש: להיפרד לשלום מן הכימיקלים, מכונות הפיתוח, מכשירי ההגדלה ושאר האמצעים המיושנים שתפסו קומה שלמה. כמי שהיה שותף לתכנון המעבדות הללו בתחילת שנות ה-90 לא היססתי לרגע כאשר הוטל עלי לנהל את תהליך מכירת הציוד הישן ופינוי קומת המעבדות. נמצא קונה לכל הציוד והקומה פונתה מכל תכולתה והועברה לחזקתו של החוג למעבדנות רפואית שהקים בה מעבדות רפואיות חדישות. ואילו החוג לתקשורת צילומית קיבל לחזקתו בתמורה את השטח שהתפנה לאחר סגירתו ופירוקו של המטבח הלימודי ששכן בקרבה למתקני החוג לצילום והקים שם מתקן רב תכליתי המשמש כסטודיו לצילום, כחלל להצגת תערוכות וכו׳.

סטודנטים בחוג לתקשורת צילומית בשיעור צילום וידאו. צילום: יגיל צבעוני

בפוסט הבא, מספר 120 אמשיך בסקירת המעבר לצילום דיגיטלי בחוג לצילום במכללת הדסה

צילום ראשי: סריקה מעובדת של פרוסת סיליקון. סריקה ועיבוד: גבי גולן

118. מכסף לסיליקון: סיפור המעבר לצילום דיגיטלי בחוג לצילום במכללת הדסה, חלק א׳

118. מכסף לסיליקון: סיפור המעבר לצילום דיגיטלי בחוג לצילום במכללת הדסה, חלק א׳

בשנת 1988, לאחר שש שנות עבודה בתעשיית הצילום קיבלתי על עצמי את תפקיד מרכז החוג לצילום מקצועי במכללת הדסה. אחת הסיבות לכך היתה הבנתי שהצילום הדיגיטלי בפתח ושאין מקום טוב יותר להיות בו בשנים הקרובות מאשר בבית ספר לצילום. בנוסף לתפקיד הטכני-מנהלי לימדתי אז קורס שעסק בטכנולוגיה של צילום צבעוני. עם כניסתי לתפקיד מצאתי מחלקה לצילום שלא השתנתה הרבה מאז סיימתי את לימודי בה 11 שנים קודם לכן בשנת 1977. אבי קליאן ז״ל היה ראש החוג ועיקר תכנית הלימודים הדו שנתית הוקדש לתחום הצילום המסחרי, תעשייתי ומדעי עם נגיעות קלות גם בתחום הצילום האילוסטרטיבי שנחשב ל״אמנותי״ יותר. בחוג לא היה ולו מחשב אחד, גם לא לצרכים מנהליים וכמובן שלא מצלמות דיגיטליות, שהראשונות שבהן יצאו לשוק רק בתחילת שנות ה-90. באופן פרטי היה לי כבר החל משנת 1986 מחשב בבית ששודרג באופן קבוע עד שניתן היה לקלוט אליו צילומים סרוקים ולעבד אותם באופן פרימיטיבי עם מספר צבעים מועט.

אחד התהליכים המשמעותיים ביותר עבורי מבחינה מקצועית היה תהליך המעבר מן הצילום הכימי-אנאלוגי לצילום דיגיטלי ועיבוד תמונה ממוחשב בחוג לצילום במכללת הדסה בירושלים. מבחינתי, התהליך החל כבר בשנת 1988 והסתיים לאחר 24 שנים בשנת 2012, עם הסגירה הסופית ופירוק מעבדות הפיתוח וההדפסה בחוג. המחזור הראשון בחוג שהיה דיגיטלי לחלוטין החל את לימודיו בשנה א באוקטובר 2011. כלומר, מדובר על תהליך ארוך ומדורג בו השתנתה הטכנולוגיה הצילומית מזו המבוססת על כסף הלידי, כימיקלים ותהליכי עיבוד רטובים לזו המבוססת על סיליקון, פיקסלים וביטים. באנגלית אפשר לכנות את השינוי בשם Silver to Silicon, כשמו של הספר המתאר את נפילתה של חברת Kodak מאת John J. Larish שיצא לאור בשנת 2008. כמובן שהתהליך לא היה כרוך רק בהחלפה של טכנולוגיה אחת באחרת אלא בשינוי פאראדיגמות, אופני צריכה ושימוש, אופני המבט ועוד. בענין זה, ראו גם פוסט מס׳ 22 ופוסט מס׳ 23 בבלוג זה.

ההתייחסות לצילום כאל מדיום המתאר את ״האמת״ או את ״המצב האמיתי״ זועזעה קשות ככל שהטכנולוגיה הדיגיטלית נעשתה נפוצה יותר ויותר. גם הביטוי ״הקלות הבלתי נסבלת״ נשמע רבות בהקשר של הטכנולוגיה הדיגיטלית: רוצה לומר שאם זה קל זה לא נחשב, כי צריך לסבול, להריח כימיקלים ולעבוד קשה בדרך לדימוי הסופי הנחשק.

אחד הספרים הראשונים והטובים בנושא זה The Reconfigured Eye: Visual Truth In The Post Photographic Era מאת William J. Mitchell יצא לאור בשנת 1992 ושימש אותי כספר לימוד במסגרת הקורס בטכנולוגיה של צילום דיגיטלי שלימדתי במכללה במשך שנים רבות. כפי שנכתב באתר ההוצאה:
The Reconfigured Eye provides the first systematic, critical analysis of the digital imaging revolution. ובתרגום חופשי: לראשונה, הספר מספק ניתוח שיטתי וביקורתי למהפכת ההדמייה הדיגיטלית.

ספר חשוב נוסף מאותה התקופה (יצא לאור בשנת 1995) הוא Being Digital מאת Nicholas Negroponte. על כריכת הספר נכתב: מפת הדרכים הנמכרת ביותר להישרדות על אוטוסטרדת המידע. כל המקורות הללו, ורבים אחרים היו בתחילה קשים מאד לעיכול לכל מי שחונך על ברכי הצילום האנאלוגי הכימי, כולל צלמים וותיקים, מרצים לצילום וכמובן סטודנטים לצילום. תהליך המעבר מכסף לסיליקון היה ארוך, קשה, מתיש (אך לעולם לא מייאש!) וכרוך במאבקים במספר חזיתות כפי שאתאר להלן. המעבר לא היה כרוך רק בשינוי סוג המצלמות והכרות עם מחשבים וציוד היקפי רב אלא בפיתוח ההבנה שהצילום הינו רק סוג אחד של ביטוי חזותי שבעידן הדיגיטלי משתלב בקלות עם סוגי מדיה אחרים שיש להכירם, ללמוד אותם ולהבין את משמעותם המשולבת. גם להבנה שבפועל לאף אחד לא באמת איכפת באיזו טכנולוגיה נוצר הדימוי, כל זמן שהוא עונה על דרישות הצלם והצופה/לקוח לקח זמן לחלחל.

שאלות קשות התעוררו בענין תכנית הלימודים המתאימה וכיצד מגייסים מורים מתאימים בעלי הידע הנדרש ואיך נוהגים במורים וותיקים וטובים המתקשים או המסרבים בתוקף להסתגל למציאות המשתנה? לא פחות קשה היתה המשימה לשכנע את הנהלת המכללה להקצות משאבים רבים לטובת תהליך השינוי המתמשך שהחוג עובר.

ישיבות המורים בתקופה זו היו סוערות מאד. האמוציות כיכבו ונוצרה מחלוקת קשה בין התומכים המעטים של הצילום הדיגיטלי ואני בראשם לבין המתנגדים. היתה אפילו מרצה נחשבת מאד שטענה שביום שיכנס מחשב לבית ספר לצילום יהיה זה סופו של הצילום…

ציפור קטנה לחשה על אוזני שבמסגרת רכש מחשבים חדשים לחוג למדעי המחשב במכללה נרכש גם מחשב אחד שיועד לחוג לצילום. עד היום לא ידוע לי של מי היה הרעיון הזה אבל המידע התברר כנכון והמחשב הראשון בחוג לצילום במכללת הדסה (מדגם IBM PS/2) הותקן אחר כבוד במשרדי לקראת סוף 1988. המחשב שימש בתחילה לצרכים מנהליים בלבד ובעיקר להדפסת הודעות לסטודנטים, במקום לכתוב אותן בכתב יד… כדי להדפיס את ההודעות היה עלי לרדת קומה כשדיסקט עליו נשמר הקובץ בידי, להכניס את הדיסקט לכונן המתאים במחשב שהיה מחובר למדפסת סיכות פשוטה ולשלוח את ההדפסה. לא היתה רשת (וכמובן לא אינטרנט), כל מחשב היה עצמאי… מערכת ההפעלה היתה DOS ורק בהמשך Windows. הכתיבה עצמה נעשתה בתחילה באמצעות מעבד תמלילים פרימיטיבי בשם ״איינשטיין״, לא פחות, ובהמשך Qtext, ודגש, שהיה כבר בעל יכולות גרפיות מסויימות.

מחשב IBM PS/2 על שולחני במשרדי הראשון במכללה. שימו לב לטלפון החוגה המשוכלל…וגם לצבע השיער…
ספטמבר 1988. צלם לא ידוע

לצורך פיתוח מיומנות ואוריינות דיגיטלית כבר בשנת 1990 נדרשו הסטודנטים בחוג לעבור קורס מבוא למחשבים שניתן ע״י החוג למדעי המחשב. כמו כן, תחום הטכנולוגיה של צילום דיגיטלי נכנס בהדרגה לתכנית הלימודים והפך לקורס עצמאי, דו שנתי (בתחילה לשנים ב+ג ומאוחר יותר לשנים א+ב).

באותה תקופה עבדנו על תכנון מתקני החוג החדשים לאחר שביה״ס התיכון ע״ש סליגסברג יצא מקמפוס המכללה והתפנו שטחים נרחבים. הועמדו לרשותנו שתי קומות (כ-1700 מ״ר) ובסיוע האדריכלית דורית הוק יצרנו מחלקה חדשה לתפארת הצילום האנאלוגי-כימי שכללה גם מספר מתקנים שהביאו לידי ביטוי את תפיסתנו באותה תקופה לגבי נושא הוידאו, הפקות אור-קוליות ושילוב תחומים אלו עם הצילום. בשנת 1992 חנכנו את המתקן החדש ונכנסנו באופן מסיבי לתחום הוידאו (תחום זה הופרד בהמשך מן החוג לצילום והפך לחוג העצמאי לקולנוע וטלוויזיה שבעצמו נסגר מאוחר יותר. אולפן הוידאו המפואר שבנינו הפך לחלק מן הסדנה של החוג לעיצוב תעשייתי). העובדה שתחום הוידאו היה אלקטרוני לחלוטין (אם כי אלקטרוני-אנאלוגי בתקופה המדוברת) ולא התבסס כלל על סרטי צילום שימשה כזרז מסויים לאפשרות להתקדם לכיוון הצילום הדיגיטלי בהמשך הדרך.

בשנת 1991 כתבתי והעברתי למנהל המכללה דאז, ד״ר יעקב אמידי מסמך מפורט המתאר את החזון הדיגיטלי שלי. כשנתיים מאוחר יותר, בשנת 1993 כבר הפעלנו את המעבדה הראשונה לעיבוד תמונה ממוחשב וקלטנו את מצלמות ה-Still Video האלקטרוניות-אנאלוגיות הראשונות ומעט מאוחר יותר את המצלמות הדיגיטליות הראשונות (Kodak DCS 200), סורקים מסוגים שונים וכן מכשיר Film Recorder להדפסה אופטית מן המחשב על סרטי צילום. בהמשך קלטנו גם מדפסת צבעונית בטכנולוגיית Dye Sublimation ולאחריה גם מדפסת איכותית מסוג Fuji Pictrogrpahy. בשנים מאוחרות יותר מדפסות בטכנולוגיה של התזת דיו (Ink Jet) הפכו לכלי העבודה העיקרי להדפסות. בשנים הבאות רכשנו באופן קבוע מצלמות דיגיטליות לשימוש הסטודנטים, בעיקר מתוצרת Nikon, Fuji ו-Kodak וגבים סורקים מתוצרת PhaseOne שהורכבו על מצלמות "4X5. בין היתר, כבר בשנת 2002 היתה בידנו מצלמה מתוצרת Kodak עם חיישן Full Frame 24X36 בעל 14MP. בשנת 2008 נרכשו 15 ערכות של מצלמות Mamiya עם גב דיגיטלי בפורמט בינוני בעל 28MP.

קצב השינוי והקפו היו עצומים. מתפעול מצלמות סרט, מכשירי הגדלה, מעבדות כימיות ומכונות פיתוח היה צורך לעבור וללמוד תפעול, תחזוקה והוראת השימוש במעבדות מחשבים, תוכנה, מצלמות דיגיטליות וציוד היקפי מגוון על כל הכרוך בכך, לבנות תכנית לימודים מתאימה (ראו פוסט מס׳ 29 בבלוג זה) ולהשיג מרצים מומחים בתחום. בשנים מאוחרות יותר היו כבר לסטודנטים מחשבים ניידים אישיים וגם על כך היה צורך לתת את הדעת (אבטחת מידע, שימוש בתוכנות פיראטיות וכו׳). חשוב לציין כי בחוג לצילום, למן כניסת המחשב הראשון לחוג ועד לפרישתי מעבודה במכללה בשנת 2014 כל התקנות המחשבים וכל הציוד ההיקפי, תחזוקתם השוטפת וההדרכה נעשו ע״י צוות החוג בראשותי בלבד.

עיבוד תמונה ממוחשב: העובדה שבתחום הדפוס התחילה המהפכה הדיגיטלית מספר שנים לפני שחדרה גם לתחום הצילום הקלה עלי מאד לאור הקשרים הטובים שהיו לי עם החוג לדפוס במכללה. כבר בתחילת שנות ה-90 היתה בחוג לדפוס מערכת מתקדמת לזמנה לעיבוד תמונה ממוחשב מתוצרת Scitex, סורק באיכות גבוהה, Imagsetter לחשיפת פילמים לצורך הכנת לוחות הדפוס (חשיפה ישירה של לוח הדפוס CTP היא פיתוח מאוחר יותר) ומדפסת איכותית להגהות Iris. התחום נקרא אז ״קדם דפוס״ ובאנגלית Prepress. בדומה למה שקרה מאוחר יותר בתחום הצילום גם בתחום הדפוס החליפו תהליכי העבודה הדיגיטליים תהליכים מכניים וכימיים מיושנים ועתירי חומרים, שלבים ועבודה.

מערכת לעיבוד תמונה ממוחשב לתחום הדפוס מדגם Scitex Imager. מערכת כזאת היתה מותקנת בחוג לדפוס במכללה כבר בתחילת שנות ה-90. המחשב שהפעיל אותה היה בגודל של מקרר גדול ועלותה היתה מאות אלפי דולר. מקור: Pinterest

הגרסה הראשונה של Adobe Photoshop יצאה לשוק בפברואר 1991, רצה על מחשבי Mac בלבד ואפשרה עיבוד תמונה בשחור לבן בלבד. קיבלתי בהשאלה מחשב Mac מן החוג לדפוס במכללה והתחלתי ללמוד את התוכנה. גייסתי את דודי פוקס, מרצה מן החוג לדפוס שכבר שלט אז בתוכנה והיה למעשה המרצה הראשון שלימד עיבוד תמונה ממוחשב בחוג לצילום (אנקדוטה מענינת היא שבתו של דודי סיימה את לימודיה בחוג לצילום מספר שנים מאוחר יותר). באמצע אותה שנה יצאה לשוק תוכנה דומה שנקראה Aldus PhotoStyler שרצה על מחשבי PC. בשלב זה לקחתי על עצמי את הוראת הנושא ומאחר וטרם היתה בחוג לצילום מעבדת מחשבים השתמשנו במעבדת PC של החוג לדפוס כאשר למחשב של המרצה מחובר לוח LCD בשני צבעים בלבד, סגול וצהוב, שהיה מונח על מטול שקפים (ויוגרף) כמקור אור. בשנת 1993, כאשר פתחנו את מעבדת המחשבים הראשונה בחוג לצילום (עם 10 מחשבים) היתה כבר גרסה צבעונית של פוטושופ ל-PC. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי מעביר שיעורים למספר קבוצות רב בשבוע דבר שהתברר במהרה כלא מעשי. גייסתי מבחוץ מרצה נוסף, אבי שטראוך, שכבר הכיר את התחום. בהמשך בחרתי להתמקד בנושא הטכנולוגי והעברתי את הוראת קורסי עיבוד התמונה ליוסי גלנטי (שהיה סטודנט שלי בחוג), יונתן סיארה ודורון אלטרץ.

כינוסים, תערוכות וביקורים בבתי ספר לצילום בחו״ל: בתקופה ההיא השתתפתי בכנסים מקצועיים רבים ובתערוכות, באירופה ובארה״ב ואף ביקרתי במספר בתי ספר לצילום באנגליה, גרמניה, הולנד וארה״ב, הכל כדי ללמוד כיצד מתבצע השינוי במקומות אחרים. את המסקנות והלקחים מאותם ביקורים יישמתי במהירות במכללה, בתמיכתם של ראש החוג אבי קליאן ז״ל ומנהל המכללה ד״ר יעקב אמידי.

שינויים אלו היו לצנינים בעיני חלק ניכר מסגל ההוראה. מתנגדי השינוי הכריזו על מרד וגרמו לפיטוריו המבישים של ראש החוג. את ראשי, משום מה לא דרשו…במקומו של אבי קליאן מונה לתפקיד ראש החוג יורם להמן ז״ל, במטרה מוצהרת לעכב ככל שניתן את הטמעת הצילום הדיגיטלי בתכנית הלימודים בחוג. אולם, למרבה הפלא יורם הבין די מהר לאן נושבת הרוח וביחד הבאנו את החוג לפתחו של עידן חדש: שם החוג שונה לצילום ומדיה דיגיטלית ובעקבות התכנית שלנו גם תכנית הלימודים הרשמית של המכון הממשלתי להכשרה טכנולוגית שונתה בהתאם. כלומר גם שאר בתי הספר לצילום שהכשירו הנדסאי צילום (המכללה לצילום בקריית אונו והמחלקה לצילום במכללת ספיר) אימצו למעשה את תכנית הלימודים שפותחה אצלנו. בנוסף, הקמנו ועדה שכללה גם מומחים חיצוניים ובעזרתם הוספנו לתכנית הלימודים נושאים כמו פיתוח תכניות מולטימדיה ועיצוב אתרי אינטרנט. המרצה הראשונה לעיצוב אתרי אינטרנט בחוג היתה בוגרת החוג יהודית אילני, ואילו תחום המולטימדיה הופקד בידיו של משה קן, מרצה מבצלאל, המלמד בחוג עד היום ואף כיהן בעבר כראש החוג.

בשנת 1989 התקיים בהרצליה הכינוס הראשון לצילום אלקטרוני לצלמים בישראל. הכינוס אורגן ע״י התאחדות הצלמים המקצועיים בישראל בשיתוף עם התאחדות הצלמים בארה״ב PP of A. בכינוס הרצו מרצים מארה״ב שהיגיעו במיוחד ואיתם ציוד חדיש, בעיקר מתוצרת Kodak שטרם נראה בארץ עד אז. Abe Orlick מן ההתאחדות האמריקאית ושמוליק אנגלשטיין ז״ל (מנהל מעבדת הצילום במכון ויצמן למדע ומרצה במכללת הדסה) מן ההתאחדות הישראלית יזמו את הכינוס החשוב וההיסטורי הזה.

משתתפי הכינוס הראשון לצילום אלקטרוני בישראל, שהתקיים בהרצליה בשנת 1989. צלם לא ידוע

בשנת 1993 התקיים הכינוס השני, גם הוא בשיתוף PP of A, הפעם במכללת הדסה בירושלים. בכינוס זה נחשפנו בפעם הראשונה למצלמה הדיגיטלית המסחרית הראשונה מתוצרת Kodak שנקראה DSC 100.

בשנת 1994 כבר הוצגו לראשונה עבודות נבחרות של סטודנטים בחוג בתערוכת Photokina בקלן, גרמניה. העבודות נסרקו, עובדו והודפסו באופן דיגיטלי והוצגו בביתן התצוגה של חברת Agfa. בצילום: אהרון חמילבסקי, מדריך בחוג ואני לפני תצוגת עבודות הסטודנטים בביתן Agfa (צלם לא ידוע):

באפריל 1994 נשלחתי מטעם המכללה לסבב הרצאות של שלושה שבועות בסניפי ארגון הדסה בחוף המזרחי בארה״ב. בין היתר הצגתי את החזון הדיגיטלי של החוג ואת המשמעויות הכספיות של תהליך המעבר מכסף לסיליקון בפני הנהלת הארגון בבית הדסה בניו יורק.

מאחר ותכנית הסבב כללה גם הרצאה בסניף רוצ׳סטר, ניו יורק, ניצלתי את ההזדמנות וביקרתי ב-RIT, האוניברסיטה בה למדתי בשנים 1978-1981 (ראו פוסטים מספר 112, 113, 114 בבלוג זה). נפגשתי עם מספר מרצים שלי לשעבר ועם פרופ׳ Doug Rae מי שהיה אחראי במידה מרובה להטמעה של הצילום הדיגיטלי, עיבוד התמונה הממוחשב וההוצאה לאור השולחנית המודפסת והאלקטרונית בתכניות הלימודים לצילום שם. כמובן שאי אפשר להיות ברוצ׳סטר בלי לבקר גם בחברת Kodak: ואכן עברתי השתלמות מרוכזת במרכז ההדרכה של החברה על כל המערכות והמוצרים העדכניים לאותה תקופה.

אני, עם פרופ׳ Doug Rae ופרופ׳ Bob Kayser בעת ביקורי ב-RIT, אפריל 1994

בפוסט הבא, מספר 119, אמשיך בסקירת המעבר לצילום דיגיטלי בחוג לצילום במכללת הדסה

תמונה ראשית: קטע מתוך כריכת הספר The Regonfigured Eye

117. מכל מלמדי ועמיתי השכלתי

117. מכל מלמדי ועמיתי השכלתי

בפוסט זה, אותו אני מעלה בדחילו ורחימו, אזכיר מספר אנשים יקרים לליבי, חלקם היו מרצים שלי במסגרות השונות בהן למדתי וחלקם היו עמיתים לעבודה או הממונים עלי. לכל אחד מהם אני חייב חלק ממה שאני ומיכולתי המקצועית ללמוד, ללמד, לבצע וליישם שינויים לא פשוטים שעברו על תחום הצילום במהלך כמעט 40 השנים שחלפו מתחילת לימודי במכללת הדסה ועד פרישתי מתפקידי כמרצה (27 שנים), מרכז החוג לצילום במכללת הדסה (20 שנה) ומרכז תחום המחשוב החזותי במכללה (7 שנים). לצערי רובם של האנשים שאזכיר בהמשך כבר אינם בין החיים. שמותיהם מופיעים בסדר כרונולוגי בהתאם לתקופה בה הכרתי אותם.

יוחנן כינורי ז״ל, (1947-1981)

יוחנן כינורי היה מרצה שלי לטכנולוגיה צילומית, בחוג לצילום טכני-מדעי במכללת הדסה בשנים 1975-1977. הוא הגיע למכללה לאחר לימודים ועבודה באנגליה, הרים את רמת ההוראה לגבהים חדשים ועורר, לפחות אצלי, ענין רב בנושאים שלימד. למעשה יוחנן היה הגורם העיקרי שעודד אותי להמשיך בלימודים אקדמיים בתחום בחו״ל. לפני שנרשמתי ללימודים ב-RIT בשנת 1978 הוא כתב לי מכתב המלצה מצויין ובו כלל גם פירוט של כל תחומי הלימוד בקורס שלו. לצערי לא שמרתי על קשר איתו לאחר סיום לימודי במכללה. חיפוש באינטרנט העלה שהוא מופיע באינדקס האמנים של מוזיאון ישראל בירושלים עם שנת הולדתו ומצויין שם שלמד פיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית וצילום מדעי ב- Harrow College באנגליה. בארכיון הפרסומים של ה-Royal Photographic Society מצאתי מספר אזכורים לגביו, בין היתר בגיליון חודש ינואר 1980 הופיעו מספר עבודות שלו ונכתב שהוא מתענין בצילום Time Lapse ובישומי מחשב וכי מבחינתו תחומי הצילום המדעי והאישי משלימים זה את זה. ב-London Gazette מתאריך 12.3.1981 הוא מופיע כמי שנפטר ב-23.1.1981. אם המידע הזה נכון, הרי שהוא הלך לעולמו בגיל 34 בלבד.

צילומים של יוחנן כינורי שאיתרתי בגיליון ינואר 1980 של Photographic Journal, המגזין של ה-Royal Photographic Society

גברא מנדיל ז״ל (1936-2006)

גברא היה במשך שנים רבות מבכירי הצלמים המסחריים בארץ. ההכרות שלי איתו החלה כשהייתי בשנה ב׳ בחוג לצילום טכני-מדעי במכללת הדסה וגברא היה מרצה שלי לצילום מסחרי בסטודיו בשנה״ל 1976-1977. מיד היה ברור שיש לנו עסק עם מרצה מזן שונה. הלשון השנונה, הסרקזם, חוש ההומור הבלתי רגיל והידע העצום בצילום יצרו שילוב מיוחד שיכולת לאהוב אותו מאד או בכלל לא… אישית התחברתי לגברא מיד ונהנתי מכל רגע של הלימודים איתו בסטודיו. לפעמים היה צריך עור של פיל כדי לספוג את הביקורת שלו על עבודות לא בדיוק מוצלחות שלנו אבל מי שהשכיל להבין שהכל נעשה בכוונה כנה לשפר את היכולות שלנו למד ממנו המון. עם שובי לארץ בשנת 1984 פגשתי את גברא במסגרת פעילות התאחדות הצלמים שבראשה עמד. כאשר הצטרפתי כמרצה לסגל ההוראה בחוג לצילום במכללת הדסה פגשתי אותו בישיבות המורים. זה היה מוזר פתאום להיות באותו המעמד כמו המרצה שלך לשעבר אבל גברא לא שיחק במשחקי כבוד גם כאשר מוניתי בשנת 1988 למרכז החוג והפכתי, מבחינה מנהלית, לאחראי עליו. ההערכה שלנו זה לזה היתה הדדית ופיתחנו יחסים קרובים (כפי שניתן לראות בצילומים שלמטה) שלא היו לי עם רוב המרצים האחרים בחוג. גם כשנאלצתי, לעיתים, להעיר לו בענין זה או אחר קיבל זאת גברא בחיוך ותמיד אמר לי שהוא אוהב אותי…פגישתנו האחרונה היתה בשנת 2004, בפתיחת תערוכתה של רלי אברהמי במוזיאון תל אביב. שנתיים מאוחר יותר, הלך גברא לעולמו.

גברא בפעולה בסטודיו שלו, שנות השישים. מקור: סטודיו גברא
גברא ואני, כנראה 1990, צלם לא ידוע

פרופ׳ רוברט (בוב) קייזר, Prof. Robert (Bob) Kayser, RIP, 1933-2011

בוב קייזר היה מרצה שלי במספר קורסים במסגרת לימודי ב-RIT בשנים 1978-1981. בוב ניהל את הקורסים שלו באופן בלתי פורמלי וכל הסטודנטים קראו לו פשוט בוב. עם זאת, הוא ידע גם להציב גבולות ודרישות. רוב המפגשים איתו התרחשו במעבדת הצילום המסחרית הגדולה שהיתה הלב של המחלקה בה למדתי. לבוב היתה סבלנות אין סופית גם לסטודנטים הנודניקים ביותר ומעולם לא ראיתי אותו יוצא מגדרו. היה לו חוש הומור שהיה לי קשה להבין אותו בתחילה אולם ככל שרמת האנגלית שלי השתפרה כך גם הבנתי יותר את הבדיחות שלו. ועם כל האוירה הקלילה שיצר סביבו היה ברור לכולם שצריך גם לעבוד ולא רק להתבדח. היכולת שלו להפיק מאנשים את המיטב בלי לחצים, צעקות ומשחקי דיסטנס היתה מופלאה בעיני. אחד הקורסים שלו נקרא Training And Supervision (הדרכה ופיקוח על עובדים) והיה מופת לשילוב של תאוריות התנהגותיות עם המעשה. זכיתי לפגוש את בוב פעם נוספת ואחרונה בביקור שערכתי ב-RIT בשנת 1994, 13 שנים לאחר סיום לימודי.

פרופ׳ בוב קייזר (מימין) ופרופ׳ מק מקיון בביתן RIT בכנס PMA במיאמי ביץ׳, אפריל 1981. צילום: גבי גולן

ביל ספרינגר, William (Bill) Springer

ביל ספרינגר היה אחראי התחזוקה במעבדת הצילום המסחרית בקמפוס RIT. כיום, 40 שנה לאחר סיום לימודי שם הוא עדיין עובד בקמפוס כ- Imaging Systems Engineer. בתחילה הכרתי את ביל כמו כל הסטודנטים, כזה שקוראים לו לבוא לתקן כשמשהו משתבש. אבל לאחר מספר חודשים, כאשר פורסמה בקמפוס מודעת דרושים לעבודה כעוזר של ביל הגשתי מועמדות וזכיתי במשרה. כך קיבלתי גישה לאוצר בלום של ידע מעשי בתחום הצילום, ציוד הפיתוח וכל המערכות הנלוות מחשמל ואלקטרוניקה ועד מים, אויר וחנקן דחוס וכו׳. עבדתי עם ביל קצת יותר משנתיים ולצד תכנית הלימודים האקדמית הרגילה עברתי אצלו חונכות קשוחה שתוצאותיה שימשו אותי היטב במהלך כל שנות עבודתי בהמשך. ביל לא היה איש קל אבל למדתי להכיר אותו והסתדרנו מצויין. הערכתי מאד את נכונותו ללמד ולהדריך אותי בתחומים בהם לא ידעתי הרבה וגם את העובדה שלאחר זמן קצר סמך עלי ואפשר לי לבצע בעצמי עבודות רבות בתחומים מגוונים. העבודה איתו היתה השלמה מעולה לקורסים האקדמיים וחלק חשוב מאד בתהליך ההכשרה המקצועי שלי, גם אם לא קיבלתי על כך ציון ותעודה בסוף…

ביל ספרינגר. צילום מתקופה מאוחרת. מתוך אתר rit.edu, צלם לא ידוע

פרופ׳ אל ריקמרס. (Prof. Albert (Al) Rickmers RIP, (1923-2014

פרופ׳ ריקמרס היה מרצה שלי לסטטיסטיקה של בקרת איכות בתקופת לימודי ב-RIT ברוצ׳סטר, ניו יורק בשנים 1978-1981. התחום שלימד נחשב לכאורה לתחום משעמם ויבש, אבל אל ריקמרס השכיל להפוך את השיעורים שלו להצגה הכי טובה בעיר. לא לחינם הוא זכה מספר פעמים לתואר ״מורה השנה״ ב-RIT. מעבר לסטטיסטיקה, זה היה שיעור מאלף בטכניקות הוראה לא שגרתיות. המקוריות של פרופ׳ ריקמרס באה לידי ביטוי פעם אחר פעם, כאשר הצליח להמחיש נושאים מופשטים לחלוטין בעזרת דוגמאות מאלפות שהביא מנסיונו הרחב כיועץ בתחום בקרת האיכות לחברות הגדולות בארה״ב. ספר הלימוד שכתב יחד עם פרופ׳ הוליס טוד (STATISTICS – AN INTRODUCTION (McGraw Hill שימש כקריאת חובה באוניברסיטאות רבות בעולם ותורגם ל-12 שפות. כל שיעור של אל ריקמרס הפך למופע קסם ובידור ובכלל לא הרגשנו שאנחנו לומדים, אבל למדנו ועוד איך. הבחינות שלו היו עם חומר פתוח אבל יצאנו מהן שטופי זיעה מרוב מאמץ…למי שבזבז זמן לחפש את התשובות בחומר שהביא איתו לא היה שום סיכוי לעבור את הבחינות. למרות שלצערי לא ניחנתי בכישרון תיאטרלי כשלו, השתדלתי ליישם חלק מטכניקות ההוראה שלו בשיעורים שלי במכללת הדסה, לא תמיד בהצלחה…

פרופ׳ אל ריקמרס בשיעור, כנראה 1984. מקור: Andrew Davidhazy

פרופ׳ ג׳ון קומפטון, Prof. John Compton

ג׳ון קומפטון היה מרצה שלי לבקרת איכות של תהליכי צילום וטכנולוגיה צילומית במסגרת לימודי ב-RIT בשנים 1978-1981. הוא היה מרצה קפדן ודייקן שדרש המון מן הסטודנטים שלו אולם באותה עת גם נתן המון ידע. לא היו לי איתו יחסים חבריים אבל השיעורים שלו היו תמיד מענינים ומלאי הפתעות בדמות חומרים מיוחדים שהביא להדגמה וחומרי קריאה שהכין עבורנו. תרגילי המעבדה שלו היו מאד מאתגרים ולא תמיד פשוטים לביצוע וניתוח. הדיוק המדעי שדרש, ההקפדה על כל שגיאת הקלדה ושגיאת כתיב (הדפסנו את דוח״ות המעבדה במכונת כתיבה…) היו מרגיזות בתחילה אולם בהמשך הבנו שאם לא מקפידים על האיות והניסוח גם התוצאות לא תהינה אמינות. ספר תרגילי המעבדה שלו שימש אותי רבות כאשר התחלתי ללמד בחוג לצילום במכללת הדסה בשנת 1987 ועל כך נתונה לו תודתי.

פרופ׳ ג׳ון קומפטון. מקור: RIT Archives

שמואל (שמוליק) אינדיצקי ז״ל, (1949-2000)

את שמוליק אינדיצקי הכרתי בשנת 1985 עת הגיע לשרות מילואים ביחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין בה שירתתי בקבע תקופה קצרה. שמוליק למד הנדסת מכונות בטכניון במסגרת העתודה האקדמית. במהלך שרותו הצבאי התמחה בצילום ובאלקטרואופטיקה וזכה בפרס ראש אמ״ן לחשיבה יוצרת. נקשרה ביננו ידידות שהובילה להצעה לבוא ולעבוד איתו בחברה המשפחתית הדר סוכנויות לצרכי צילום. קיבלתי את ההצעה וזכיתי לעבוד לצידו של שמוליק במשך שנתיים. כאשר התחלתי בתפקידי כמרכז החוג לצילום במכללת הדסה בשנת 1988 הפכתי למעשה ללקוח של הדר וקשרי העבודה שלי עם שמוליק נמשכו עד לפטירתו בטרם עת בשנת 2000.

שמוליק אינדיצקי בספארי בקניה. צילום באדיבות המשפחה

כמעסיק וכממונה, שמוליק היה מודל לחיקוי. מזגו הנוח ויחסו החם זכורים לי היטב. כאשר שאלתי אותו בתחילת דרכנו המשותפת מה לגבי שעות נוספות, ענה: ״אין שעות נוספות״. כאשר שאלתי ״ואם צריך?״ השיב: ״לא צריך, גם מחר יום״. באמירה הפשוטה הזאת לכאורה, הסתתרה חכמה והבנה שאין הכרח להשתעבד לעבודה וכי יש חיים גם אחרי שעות העבודה. ואכן שמוליק היה איש משפחה מסור, אב חם לארבעת ילדיו, חובב מכוניות ושירי ארץ ישראל שאהב טבע ונוף והיה צלם חובב רגיש ומוכשר.

שמוליק אינדיצקי במשרדו. צילום באדיבות המשפחה

בשנות עבודתי בהדר הכרתי חלק גדול מן הצלמים המקצועיים ומעבדות הצילום בארץ. השרות ללקוח היה אחד הנושאים החשובים בעיני שמוליק ואכן זכינו במגן השרות הטוב לשנת 1986 מטעם התאחדות הצלמים המקצועיים בישראל. גם כלקוח של החברה לאורך השנים זכינו לשרות מצויין ולביקורים של שמוליק אצלנו במכללה. אני זוכר אותו רכון מעל אחד ממכשירי הג׳ובו שהפעלנו בעת שעבד עליו תוך כדי שיחת טלפון עם היצרן בגרמניה בנסיון לאתר תקלה שהציקה לנו. במהלך השנים רכש מוניטין של בר-סמכא ומומחה בכל נושא טכני בצילום. צבירת הידע של שמוליק בתחום הצילום הונעה על ידי סקרנות טבעית ואהבה אמיתית לצילום על כל צורותיו. הוא היה מעודכן ובקיא בכל תחום הקשור לצילום, השתדל לתרום מידע עצום זה בסיוע לכל דורש. צלמים חובבים ומקצועיים כאחד זכו ממנו לעזרה וייעוץ שהוגשו תמיד בסבלנות רבה ובמסירות. בכינוס השני לצילום דיגיטלי שארגנתי במכללה בשנת 1995 היה שמוליק אחד המרצים והמדגימים המרכזיים, עם ציוד רב שטרם נראה עד אז בארץ והגיע מחו״ל במיוחד לכינוס. עם לכתו מאיתנו בטרם עת איבדנו איש מקצוע מן המעלה הראשונה שחסרונו הורגש במשך שנים ארוכות. תודתי למשפ׳ אינדיצקי על הסיוע בצילומים ובהשלמת פרטים שהיו חסרים לי.

שמואל (שמוליק) אנגלשטיין ז״ל , (1941-2002)

שמוליק אנגלשטיין היה מנהל מעבדת הצילום במכון ויצמן למדע ברחובות בשנים 1971-2002 ומרצה לצילום טכני מדעי בחוג לצילום במכללת הדסה. פגשתי אותו לראשונה בתקופת עבודתי בהדר סוכנויות לצרכי צילום בשנת 1985. נוצרו ביננו יחסי חברות אישית ומקצועית שנמשכו עד לפטירתו בטרם עת בשנת 2002. שמוליק היה בעל ידע רב בתחומי הצילום השונים, אהבתי מאד לבקר אותו במעבדת הצילום שניהל במכון ויצמן שהיתה תמיד חוד החנית מבחינה טכנולוגית. שמוליק נתן לי רוח גבית שהערכתי מאד במאמצי לשנות את תכנית הלימודים בחוג לצילום במכללת הדסה ולהתאימה לשינויים הטכנולוגיים המהירים שהתרחשו בתחום בתחילת שנות ה-90. הקורס שלימד במכללה, צילום טכני מדעי, היה קורס יוצא דופן שלא היה כמוהו באף בית ספר לצילום בארץ. יחד בנינו לקורס תכנית לימודים חדשה שכללה אפילו נושאים כמו צילום אווירי וצילום תת מימי שתורגלו באופן מעשי. את צלילות הצילום ערכנו בסדנה מרוכזת של שלושה ימים באילת וטיסות הצילום התבצעו במטוס שכור שהוטס ע״י אפי בר, ראש החוג לעיצוב תעשייתי במכללה דאז שהיה טייס במילואים. המטוס המריא משדה התעופה בעטרות שהיה אז עדיין פעיל. כמו כן התקיימה במסגרת הקורס סדנה מעשית בשטח לצילום ציפורים בבית גידולן הטבעי. לצורך סיוע מקצועי בתחום זה גייסנו את יוסי אשבול, מבכירי צלמי הטבע בארץ. הסתלקותו של שמוליק הותירה חלל עצום בליבם של מוקיריו בכלל ובקרב העוסקים בתחום הצילום הטכני-מדעי בפרט. מלגת לימודים על שמו נתרמה ע״י חבר מחו״ל והוענקה במשך 13 שנים לסטודנט מצטיין בשנה ב בחוג לצילום במכללת הדסה.

שמוליק אנגלשטיין מצלם תנשמות במתקן קינון בשדות כפר רופין, מאי 1998. צלם לא ידוע
שמוליק אנגלשטיין מרצה במסגרת הכינוס השני לצילום דיגיטלי במכללת הדסה, אפריל 1995. צלם לא ידוע
שמוליק אנגשלטיין (משמאל), גברא מנדיל (במרכז) ואני, בטקס הענקת מגן השרות הטוב לחברת הדר סוכנויות לצרכי צילום בע״מ, 1986. צלם לא ידוע

אבי קליאן ז״ל (1942-2002)

אבי היה הממונה הישיר עלי וכיהן כראש החוג לצילום במכללת הדסה בשנים 1986-1996. בפגישה איתו במסגרת כנס של התאחדות הצלמים המקצועיים בשנת 1986 הציע לי אבי ללמד במכללה יום בשבוע כמרצה בתחום הטכנולוגיה של צילום צבעוני. נעניתי ברצון להצעתו ושנה לאחר מכן, כאשר מרכזת החוג תרזה עמיאל פרשה מתפקידה עקב נסיבות אישיות הציע לי אבי להחליף אותה ולעבוד במכללה במשרה מלאה המשלבת בין הוראה לריכוז החוג. קיבלתי את ההצעה מאחר וכבר אז היה ברור לי שהצילום הולך בכיוון הדיגיטלי ואין מקום טוב יותר להיות בו ולהשפיע על התחום מאשר בחוג לצילום במכללת הדסה. בתקופה ההיא ראש החוג היה מגיע למכללה 2-3 פעמים בשבוע ואילו אני נכחתי בחוג 5 ימים בשבוע. מתוקף כך אבי למעשה היה ״שר החוץ״ של החוג ואני ״שר הפנים״. שיתוף הפעולה ביננו היה מצויין וביחד תכננו ובנינו את מתקני החוג החדשים והנרחבים אליהם עברנו בשנת 1992. עם סיום המעבר לצילום הדיגיטלי היה לי גם הכבוד (יש שאומרים המפוקפק) לפרק את המעבדות הללו. תוספת שנת הלימודים השלישית עם אפשרות לביצוע התמחות היתה אחד הפרוייקטים המרכזיים של אבי. יחד התחלנו את הטמעת הטכנולוגיות הדיגיטליות בתכנית הלימודים של החוג דבר שגרם להתמרמרות ניכרת מצד חלק מסגל ההוראה שלא ראה את השינויים הללו בעין יפה. בשנת 1996 התארגן נגדו מרד מרצים שהביא, לצערי הרב, לכניעה מבישה של הנהלת המכללה ולפיטוריו של אבי. בשנת 2002 נפטר אבי בגיל 59 מדום לב.

אבי קליאן (במרכז) עם עמיקם שוב (מימין) ואיתי, בארוע קודאק בפוטוקינה, בקלן גרמניה, כנראה 1998. צלם לא ידוע

אבי קליאן, (מימין), ג׳ון ווקר (יו״ר המכללה) ואני בטקס סיום שנה״ל , כנראה ביולי 1994, מכללת הדסה. צלם לא ידוע
אבי קליאן ואני בטקס פתיחת תערוכת הבוגרים, יולי 1993. צלם לא ידוע
שלושה צלמים בצילום אחד: גברא מנדיל (מימין), נורברט סגל (במרכז) ואבי קליאן בתערוכת הפוטוקינה בקלן, גרמניה, כנראה 1988. צלם לא ידוע

יורם להמן ז״ל (1939-2018)

יורם מונה לראש החוג לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה לאחר הדחתו של אבי קליאן מן התפקיד ב-1996. הוא כיהן בתפקידו זה עד שנת 2008. בשנה זו נסגר החוג במתכונתו הישנה ובמקומו נפתח החוג האקדמי לתקשורת צילומית בראשותו של פרופ׳ ישעיהו ניר ז״ל. יורם מונה אז לתפקיד חדש, ראש תחום צילום מעשי, ממנו פרש לגמלאות בשנת 2011. הכרתי את יורם לראשונה כשהצטרפתי לסגל ההוראה בחוג לצילום בשנת 1987. לא ידעתי עליו הרבה אבל האופן בו התבטא בישיבות המורים היה מרשים. כאשר התמניתי למרכז החוג בשנת 1988 התחלתי להכיר את יורם קצת יותר מקרוב. שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1996 מצאנו את עצמנו בשידוך שאף אחד מאיתנו לא צפה אותו: יורם מונה לראש החוג ואני נשארתי בתפקידי כמרכז החוג. לסגל ההוראה בחוג היו הרבה ציפיות מיורם ובעיקר שירסן את מאמצי בנושא הצילום הדיגיטלי ועיבוד התמונה הממוחשב. להפתעת כולם, יורם השכיל להבין מהר מאד לאן נושבת הרוח בתחום הצילום והתפתחה ביננו חברות ועבודת צוות שנמשכה שנים רבות. הקמנו צוות שבנה לחוג תכנית לימודים מעודכנת והביא לשילוב של מרצים חדשים רבים בתחומים בהם לא עסקנו עד אז. יורם לא למד צילום במוסד אקדמי אלא התחנך על ברכי אסכולת השוליה והסטאג׳, בין היתר אצל אלפרד ברנהיים בירושלים וריצ׳רד אבדון בניו יורק. הבדלי הגישה ביננו ביחס להוראת הצילום היו ניכרים אולם הצלחנו לגשר עליהם ופעלנו בסינרגיה שלא תמיד היה ברור כיצד היא אפשרית בכלל. הערכתי מאד את גישתו לסטודנטים, למרות שלא פעם חשבתי שהוא עושה להם חיים קלים מדי… בסופו של דבר הבאנו יחד את החוג להישגים מרשימים. כאשר התחלנו לעבוד על הכנת תכנית הלימודים האקדמית לתואר ראשון התברר כי יורם אינו נלהב, בלשון המעטה, מן המהלך הזה. הוא חש כי העמדת איש אקדמיה, בכיר ככל שיהיה, בראש החוג החדש במקום צלם מנוסה כפי שהיה בעבר היא שגיאה. לעומת זאת, אני טענתי במשך שנים רבות שאין לחוג קיום בעתיד אלא אם יהפוך לאקדמי ולכן נרתמתי למהלך האקדמיזציה בכל כוחי. יחד עם פרופ׳ ניר שמונה ע״י הנהלת המכללה לעמוד בראש צוות האקדמיזציה הצלחנו בסופו של מאמץ רב שנים לקבל את הסמכת המועצה להשכלה גבוהה להענקת התואר בוגר בתקשורת צילומית לבוגרי תכנית הלימודים הארבע שנתית החדשה. לצערי הרב במהלך תקופת העבודה על התכנית האקדמית שינה יורם את יחסו אלי: היחס החם, החברי והמפרגן הפך לקר ומנוכר. חבל שלא הזדמן לי לברר איתו את הסיבות לכך. כמו רבים שהיכירו אותו לאורך השנים הצטערתי מאד כששמעתי שנפטר באופן פתאומי בשנת 2018. זכרן של השנים הטובות בהן עבדתי יחד עם האיש המיוחד הזה שמור עימי לעד.

יורם להמן נושא דברים בפתיחת תערוכת צילום במכללת הדסה, נובמבר 2005. צילום: יגיל צבעוני
יורם להמן. עם הסטודנט ליאון קגן ואיתי, מכללת הדסה, מאי 2004 צילום: יגיל צבעוני

ג׳ון ווקר ז״ל, (1934-2008) , June Walker, RIP

את גב׳ ג׳ון ווקר הכרתי כשכיהנה בתפקיד יו״ר המכללה מטעם ארגון הדסה בארה״ב בשנים 1994-1998. בתקופת כהונתה בתפקיד גדל מספר הסטודנטים במכללה מכ-600 ל-2000 ונוספו חוגים אקדמיים אחדים. מאוחר יותר נבחרה לנשיאת הדסה העולמית וכיהנה בתפקיד בשנים 2003-2007. היא שימשה בעוד מגוון תפקידים בכירים בארגונים יהודיים בארה״ב ובמקצועה היתה מומחית לטיפול נשימתי. לג׳ון היתה פינה חמה בלב לחוג לצילום. היא הקפידה לבוא לבקר אותנו בחוג בכל פעם שהיגיעה לירושלים. היא לא קבעה פגישות, פשוט הופיעה לבדה, ללא ליווי של מי מהנהלת המכללה וישבה לשוחח איתי ועם אבי קליאן ומאוחר יותר גם עם יורם להמן. היא התענינה מאד בנעשה בחוג ואין לי ספק שחלק ניכר מתקציבי ההצטיידות שלנו באותן השנים היגיעו בעקבות טיפולה האישי בבקשותינו. ג׳ון גם הגיעה לא פעם להשתתף בטקס פתיחת תערוכת הבוגרים בחוג. בטקס ביולי 1998 שאלה אותי איזה תואר אקדמי יש לי. כששמעה שיש לי רק תואר ראשון אמרה לי: "לך תלמד לתואר שני, אתה תזדקק לכך כאשר תהפכו לחוג אקדמי". שמעתי בקולה, נרשמתי ללימודי תואר שני בתקשורת ניהולית וסיימתי את לימודי בשנת 2001. אמנם רק בשנת 2007 קיבלנו את ההכרה האקדמית אבל הערכתי מאד את עצתה/הנחייתה שהתבררה כבעלת ערך רב בהמשך. כאשר נבחרה לנשיאת הדסה העולמית כבר לא פגשנו בה יותר, היו לה מן הסתם ענינים חשובים יותר לעסוק בהם.

ג׳ון ווקר. מקור: Jewish Community Voice

קורוש (כורש) והדטי ז״ל (1952-2018)

את כורש הכרתי עוד בתקופה שעבד כשכיר אצל האחים יוגנד, וילי ומוני בחנות האגדית במרתף ברחוב בן יהודה 5. באחד מביקורי בחנות לקח אותי כורש לסיור בקודש הקודשים: המחסן העמוס לעייפה בציוד צילום משומש שרכשו האחים יוגנד במשך השנים. נקשרו ביננו קשרים שנמשכו שנים רבות, לאורך כל התקופה בה ניהל כורש את פוטו יוגנד ואני ריכזתי את החוג לצילום במכללת הדסה. לכורש היה ידע עצום בצילום ובהיסטוריה של הצילום ונהננו מאד לחלוק זה עם זה את הידע שרכשנו בהדרגה בתחום הצילום הדיגיטלי. לכורש היתה מחוייבות מרשימה לחינוך לצילום והוא התענין מאד בנעשה בכל בתי הספר לצילום. פרוייקט הדגל המשותף שלנו, יחד עם חברת Leaf וחב׳ שמעוני היה מאמץ משותף שהוביל לרכישת ערכות לצילום דיגיטלי בפורמט בינוני באיכות ובכמות שלא נראתה עד אז באף בית ספר לצילום אחר בארץ. הודות למאמציו הבלתי נלאים של כורש קיבלנו את הציוד בעלות שאפשרה רכישת מספר ניכר של ערכות כך שהתאפשר לקבוצה גדולה של סטודנטים לצלם באולפן יחד בשיעור אחד. לאורך השנים קיימתי עם כורש שיחות רבות וכל שיחה איתו היתה חוויה. המחוייבות שלו לתחום הצילום התבטאה בהרבה יותר מאשר לנהל את חנות הצילום המובילה בארץ: אוסף הצילומים לתולדות ארץ ישראל כמו גם אוסף המצלמות שלו היו מרשימים בכל קנה מידה. תמיכתו בסטודנטים לצילום ובצלמים בתחילת דרכם היתה אופיינית לאיש המיוחד הזה. הבנתו של כורש את השוק, את הלקוחות ואת הטכנולוגיה היו גם הם מן הגורמים שעיצבו את ההבנה של כולנו את המדיום. מאור פניו, הסבלנות, הרגישות וההבנה לצרכי הסביבה המיוחדת בה פועלת מחלקה לצילום במוסד אקדמי יישארו עמי תמיד. כאשר פרשתי מתפקידי במכללה בשנת 2014 ביקש כורש שאגיע לפגוש אותו בחנות החדשה שפתח בתל אביב. כאשר הגעתי, הציע לי לנהל מרכז הדרכה שתכנן להקים בחנות הגדולה. הודיתי לו על האמון אבל סירבתי להצעה מאחר ולא חשבתי שיהיה זה נכון עבורי, לאחר פרישתי, להיכנס לפרוייקט בסדר גודל כזה. לצערי הרב, הקשר ביננו נותק עד שבשנת 2018 קיבלתי מכורש הזמנה לארוע פרידה שערך כאשר ידע כבר שימיו ספורים עקב מחלתו. זה היה ארוע יחודי ומרגש מאד, שרק אדם ככורש היה מסוגל לנהל אותו כפי שבחר לעשות. מסרתי לו מכתב פרידה אישי שכתבתי לו וגם שי סמלי לפרידה, שהפעם היתה סופית.

כורש והדטי. צילום: תמר מצפי

פרופ׳ ישעיהו ניר (קוסטיה) ז״ל (1930-2020)

קוסטיה היה ראש החוג לתקשורת צילומית בשנים 2007-2010 וראש ביה״ס לתקשורת ועיצוב בשנים 2010-2014 במכללה האקדמית הדסה. הכרתי אותו לראשונה בשנת 2004 כאשר התחלנו לעבוד על התכנית האקדמית של החוג לצילום. מאחר והיה ברור שיש צורך באיש אקדמיה מנוסה, בכיר ומוכר גויס פרופ׳ ניר למשימה. לפני שפרש מן האוניברסיטה העברית כיהן קוסטיה כראש החוג לתקשורת שם. מעבר למומחיותו בתקשורת, קוסטיה היה בעל ידע רב בהיסטוריה של הצילום בכלל ובצילום ארץ ישראלי בפרט ואף כתב ספר בנושא. מצאתי איתו שפה משותפת למן היום הראשון ועבדתי לצידו כעשר שנים גם בתפקידו כראש החוג (לאחר קבלת ההכרה האקדמית בשנת 2007) וגם בתפקידו כראש ביה״ס לתקשורת ועיצוב במכללה. ללא כל תאום מראש, שנינו פרשנו מן המכללה בשנת 2014. למרות גילו המתקדם, קוסטיה הוכיח את עצמו כביצועיסט רציני ומסור. עבדנו יחד על כתיבת התכנית האקדמית וביליתי שעות רבות בעבודה איתו גם בביתו. במסגרת ביקורים אלו שמחתי לסייע לו בהכרותו עם טכנולוגית הצילום הדיגיטלית שהיתה חדשה לו. לקוסטיה היה חיבור מיוחד עם יורם להמן ז״ל: היתה לכם הכרות עוד מן התקופה בה היה קוסטיה מדריכו של יורם בשומר הצעיר. בתוך החברות הוותיקה הזאת היה עלי לתמרן בזהירות מאחר ויורם, לצערי הרב, לא תמך בהפיכת החוג לאקדמי ואף ראה בכך איום. עם קבלת ההכרה האקדמית בחוג בוטל תפקידי כמרכז החוג ומוניתי לתפקיד מרכז המחשוב החזותי במכללה. גם בתפקיד זה המשכתי לקיים קשרי עבודה הדוקים עם קוסטיה. לצערי לא שמרתי על קשר איתו מאז פרישתי ועד לפטירתו באוקטובר 2020.

פרופ׳ ישעיהו ניר (במרכז) עם נשיאת המכללה פרופ׳ נאוה בן צבי ואיתי בטקס חנוכת מעבדת מחשבים חדשה בחוג לתקשורת צילומית, פברואר 2010. צילום: יגיל צבעוני

כל אחד ואחת מן הדמויות הנ״ל היה והיתה מבחינתי ענק בתחומו, כל אחד ואחת בהתאם לתפקידו והתמחותו. המשותף לכולם מעבר לענין בצילום ובהוראת הצילום היתה הצניעות, הרצינות והמקצועיות בה פעלו. שמחתי על שזכיתי ללמוד מהם ולעבוד לצידם.

תמונה ראשית למעלה: אבסטרקט. צילום: גבי גולן

114. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק ג

114. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק ג

המעבדה והמרצים

המחלקה בה למדתי נקראה Photographic Processing and Finishing Management ועסקה בהוראת התפעול והניהול של מעבדות צילום מסחריות תעשיתיות שהיו נפוצות באותה תקופה בכל העולם. בארה״ב היה מדובר במעבדות ענק שהעסיקו מאות עובדים ופיתחו עשרות אלפי סרטי צילום ביממה בעבודה רצופה 24 שעות שבעה ימים בשבוע. היו אלה מפעלים תעשיתיים לכל דבר שהפעילו כמות גדולה של אמצעי פיתוח והדפסה מהירים ומתוחכמים.

מעבדת צילום מסחרית גדולה (אילוסטרציה). מקור: http://www.normboynton.com

תכנית הלימודים כללה ארבעה חלקים: חלק צילומי מקצועי: בו למדנו לעומק את כל תחום הטכנולוגיה של הצילום, כימיה צילומית ובקרת איכות במעבדת הצילום, חלק שכלל נושאים תומכים כגון אלקטרוניקה, מחשבים, סטטיסטיקה וכו׳, חלק ניהולי שכלל לימודי כלכלה, שיווק, חשבונאות, ניהול משאבי אנוש, פיתוח תכניות הדרכה, אימון עובדים וכו׳ וחלק הומני שכלל קורסי בחירה בתחומי מדעי הרוח, החברה והאמנות. בשנה א נלמדו גם מדעי יסוד כגון פיסיקה, כימיה ומתמטיקה מהם הייתי פטור לאור לימודי הקודמים בביה״ס לרוקחות באוניברסיטה העברית ובמכללת הדסה. רוב החלק המעשי של הלימודים התקיים במעבדת פיתוח והדפסה מסחרית-תעשייתית בגודל בינוני שפעלה במרתף הבנין של ביה״ס לצילום וכפי שציינתי כבר קודם לכן שירתה את כלל הסטודנטים באוניברסיטה, ואת כלל הסגל האקדמי והמנהלי. סטודנטים בשנה א שימשו כעובדים הפשוטים, מפעילי המתקנים במעבדה ואילו הסטודנטים בשנים ב-ד שימשו כאחראים על תחנות עבודה, ואחראי איזורים. כך למעשה כל סטודנט עבר תהליך הכשרה מעשי החל מעובד יצור פשוט, דרך פיקוח על תחנת עבודה אחת ועד תפקיד מורכב של פיקוח על מספר איזורים במעבדה. הכל נעשה תחת השגחה והנחיה של מורי המעבדה, כולם אנשים עם וותק רב בתעשייה, חלקם לאחר שנות עבודה רבות במעבדות של קודאק. במסגרת הלימודים במעבדה למדנו להכיר מקרוב, לתפעל ולתחזק את כל הציוד המגוון שהיה בה ובהמשך גם לפתח תכניות הדרכה לכל תחנות העבודה, להדריך ולהכשיר ״עובדים״ חדשים ולפקח על עבודתם, כולל בדיקת עמידה ביעדים והשגת רמת האיכות הנדרשת. פרופ׳ רוברט (בוב) קייזר היה אחד המרצים האחראים במעבדה, מורה אהוב ובעל ידע אין סופי בתחומו, עם סבלנות של פיל גם לסטודנטים הנודניקים ביותר. הקושי היחיד שלי איתו, בעיקר בחודשים הראשונים היה להבין את המבטא האמריקאי ולעקוב אחר קצב הדיבור המהיר שלו. אד כהן היה מדריך במעבדה שהיגיע ל-RIT לאחר שנות עבודה רבות כמנהל במעבדות של קודאק. פרופ׳ אלסוורת׳ (מק) מאקיון, שבהמשך מונה לראש המחלקה, היגיע גם הוא מן התעשייה וחלק איתנו את הידע הרב שלו. אזכיר כאן רק עוד שני מרצים נוספים ששמחתי מאד ללמוד אצלם: הראשון, פרופ׳ ג׳ון קומפטון אצלו למדתי את החלק השני של הקורס שעסק בתהליכים וחומרי צילום ועל בסיס החומר שלו בניתי לא מעט מן התרגילים שנתתי לסטודנטים שלי כאשר התחלתי ללמד במכללת הדסה בשנת 1987. והשני, פרופ׳ אל ריקמרס, מרצה לסטטיסטיקה של בקרת איכות שהצליח להפוך נושא לכאורה יבש ומשעמם לקורס מדהים, בו כל שיעור הפך למופע קסם ובידור ובכלל לא הרגשנו שאנחנו לומדים, אבל למדנו ועוד איך. הבחינות של פרופ׳ ריקמרס היו עם חומר פתוח אבל יצאנו מהן שטופי זיעה מרוב מאמץ…למי שבזבז זמן לחפש את התשובות בחומר שהביא איתו לא היה שום סיכוי לעבור את הבחינות שלו.

פרופ׳ רוברט (בוב) קייזר (מימין) ופרופ׳ מק מאקיון, שני מרצים שלי , בביתן של RIT בתערוכה השנתית של PMA במיאמי ביץ׳, אפריל 1981
(המספר 2012 למעלה משמאל הוא מספר הביתן ולא השנה) צילום: גבי גולן.

קודאק

הזכרתי כבר את הקשרים המיוחדים וההדוקים שהיו בין ביה״ס לצילום ב-RIT לבין חב׳ קודאק. אחד הכינויים הנפוצים בתקופה ההיא לעיר רוצ׳סטר היה Kodak City. החברה, שהיתה המעסיק הגדול ביותר בעיר אז (כ- 120,000 עובדים) תמכה בביה״ס לצילום בדרכים רבות. רבים מבוגריו קיבלו עבודה בחברה לאחר סיום לימודיהם: עבודה בקודאק היתה משאת נפשם של חלק גדול מן הסטודנטים לצילום ב-RIT. החברה תרמה לביה״ס ציוד רב מכל הסוגים וספרות טכנית בכמויות. מעבדת הצילום של המחלקה שלי קיבלה את כל אספקת נייר הצילום והכימיקלים מקודק ללא תשלום: גלילי נייר באורך לא סטנדרטי ומארזי כימיקלים שהיו קרובים לתאריך התפוגה שלהם סופקו באופן קבוע. מארזים של סרטי צילום וניירות צילום מכל הסוגים נמכרו לסטודנטים בהנחה גדולה. הזדמן לי לקחת חלק במספר סיורים ב-Kodak Park, העוצמה התעשייתית של חברה זו היתה מרשימה מאד. בשיאו, היה זה אחד המרכזים התעשייתיים המתקדמים והגדולים בעולם, שהשתרע על פני שטח של 5 קמ״ר, כלל 154 מבנים שהשתרעו על פני כמעט 2 מליון מ״ר שטח בנוי, מאות ק״מ של דרכים פנימיות ו-14 ק״מ של פסי רכבת. שתי תחנות כח בהספק של 200MW סיפקו חשמל לקומפלקס האדיר הזה. בנוסף לאתר מרכזי זה היו לקודאק אתרי יצור, מחקר ופיתוח ואתרים אדמיניסטרטיביים נוספים ברחבי העיר.

צילום אויר של המרכז התעשייתי Kodak Park ברוצ׳סטר, 2018. בשטחים הריקים שמאחור היו בנינים נוספים שנהרסו. מקור: RIT.edu

אתר מענין נוסף הוא Eastman House, ביתו של ג׳ורג׳ איסטמן שנתרם לעיר ובו פועל מוזיאון חשוב לצילום ולתולדות הצילום. בין היתר קיים שם אחד האוספים הגדולים בעולם של מצלמות וציוד צילום. בסרטון מענין על המקום המדהים הזה ניתן לצפות כאן.

אתר היסטורי מפורסם נוסף ברוצ׳סטר הוא בנין המשרדים הראשי של קודאק ב- State Street 343 עם המגדל האיקוני. חלק מאתר זה שימש בעבר כמפעל להרכבת מצלמות וציוד צילום אחר, עד שהועבר לאתר חדש (Elmgrove Plant) בשנת 1967. באתר זה פותחה בין היתר המצלמה הדיגיטלית הראשונה של קודאק. לאחר 33 שנות פעילות נסגר אתר זה בשנת 2000.

בנין המשרדים הראשי של קודאק ברוצ׳סטר. מקור: https://www.innovationtrail.org

בשנת 1980, בעת שגרנו ברוצ׳סטר חגגה קודאק 100 שנה להיווסדה ע״י ג׳ורג׳ איסטמן וארועים רבים התקיימו בעיר ובקמפוס.

ארוע במסגרת חגיגות המאה של קודאק בשנת 1980. צילום: גבי גולן

מספר קורסים מעשיים במסגרת הלימודים התקיימו במרכז ההדרכה של קודאק (Marketing Education Center) ששכן בסמוך לקמפוס RIT. זה היה אתר מודרני ומרשים מאד שנבנה לחופו של עיקול בנהר ה-Genesse, בעל חלונות ענקיים מהם נשקף הנהר והחורשה שמעבר לו. כל המתקן היה המילה האחרונה בתחום, עם במות מסתובבות עליהן ניצבו המכונות להדגמה ומערכות וידאו וקול ברמה שלא ראיתי קודם לכן. בשנת 1994 הזדמן לי לבלות שם יום שלם של הדרכה אישית על מערכות לצילום דיגיטלי שארגנתי לעצמי (בעזרת חב׳ דלתא-פילם יבואנית קודאק בישראל) במסגרת ביקור בארה״ב מטעם ארגון הדסה. קודאק מכרה את הקומפלקס ליזם פרטי בשנת 2000 וכיום פועלות שם מספר חברות הי טק.

מרכז ההדרכה MEC של קודאק, צילום אויר בשלג. מקור: https://rochistory.com/blog/?p=4718

במסגרת אותו ביקור ברוצ׳סטר באפריל 1994 ביקרתי כמובן גם ב-RIT ושמחתי לפגוש שוב את פרופ׳ בוב קייזר, שעדיין לימד שם אז וכן את פרופ׳ דאג ריי (אותו לא היכרתי בתקופת לימודי) שהיה הרוח החיה מאחורי הטמעת הטכנולוגיות הדיגיטליות בתכניות הלימודים בצילום שם. החומרים והתובנות שקיבלתי מדאג ריי שימשו אותי רבות בעת הטמעת טכנולוגיות הצילום הדיגיטלי בתכניות הלימודים בצילום בחוג לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה.

עם פרופ׳ דאג ריי (באמצע) ופרופ׳ בוב קייזר בעת ביקור ב-RIT באפריל 1994. צלם לא ידוע

לימודי מחשב ואלקטרוניקה

תכנית הלימודים כללה גם קורס בסיסי בישומי מחשב. היתה זאת הפעם הראשונה שבכלל התקרבתי למחשב. למדנו תכנות בסיסי בשפת BASIC ולצורך כך עמדו לרשותנו שעות תרגול במרכז המחשבים של הקמפוס. בתקופה ההיא שלפני היות המחשב האישי השתמשנו במסופים ״טפשים״ בעלי צג ירוק שהיו מחוברים למחשב ארגוני גדול מסוג Main Frame שאותו לא זכינו לראות כלל. את התכניות שכתבנו שמרנו (נא לא לצחוק) על כרטיסי קרטון שנוקבו ע״י מכשיר ניקוב בהתאם לצורך. מכשיר הניקוב היה מעין מדפסת שבמקום להדפיס חוררה חורים מלבניים בכרטיסים. כל תכנית נשמרה על ערימה של כרטיסים וכדי להזין את התכנית למחשב בפעם הבאה היה צורך להניח את ערימת כרטיסי הקרטון בסדר המקורי על קורא שדמה למכשיר לספירת שטרות כסף שתוך מספר דקות קרא את הכרטיסים והעלה את התכנית למסוף. תהליך ארוך, מייגע וסזיפי, ואוי ואבוי אם ערימת כרטיסי הקרטון התבלגנה…

ערימה של כרטיסים מנוקבים לשמירת תכניות מחשב. מקור: IBM.com

קורס מענין נוסף היה קורס באלקטרוניקה, אנאלוגית ודיגיטלית. המרצה (שאת שמה אינני זוכר לצערי) היתה מהנדסת שעבדה לפני כן בחברה שיצרה צוללות גרעיניות לצי האמריקאי. זכינו לשמוע ממנה לא מעט סיפורים מענינים… בין היתר בנינו מעגלים לוגיים במעבדה להמחשת הפעולות הלוגיות הבסיסיות AND, OR, NAND, NOR, EXOR וכו׳ וגם למדנו לקרוא סכמות של מעגלים אלקטרוניים מסובכים.

מלגה

בתקופת לימודי ב-RIT סטודנטים זרים לא היו זכאים למלגות שכר לימוד ומלגות קיום שהיו זמינות בשפע לסטודנטים אמריקאיים. על מנת לנסות לעזור במעט הקים ארגון הידידות הבינלאומי של רוצ׳סטר (Rochester International Freindship Council) אותו הזכרתי בפרק הראשון קרן מלגות שנועדה לסטודנטים זרים. בפעם הראשונה שהקרן חילקה מלגות הגשתי בקשה וזכיתי במלגה צנועה, אחת מארבע מלגות שחולקו באותה השנה בטקס רשמי אליו הגעתי חולה עם חום גבוה…

דף מידיעון האוניברסיטה ובו ידיעה על טקס הענקת מלגות לסטודנטים זרים, 1980

צילום אחרון של חלק ממחזור 1981 לפני סיום הלימודים בגן היפני בקמפוס RIT, מאי 1981. צלם לא ידוע

לקראת סיום

לקראת סוף חורף 1981 עברתי מספר ראיונות עם מעסיקים פוטנציאליים. בסופו של דבר, כפי שכבר סיפרתי בפוסט מס׳ 109, בחרתי לקבל הצעת עבודה יוצאת דופן מחברת Fuji De Honduras, ויצאנו להרפתקה נוספת בארץ חדשה, שונה מכל מה שהכרנו.

במאי 81 התקיים טקס הענקת התארים (Comencement) למחזור 1981 ב-RIT. כ- 3500 בוגרים במגוון תכניות לימוד השתתפו בטקס וקיבלו את התעודה המעידה על זכאותם לתואר. לאחר שלוש שנים אינטנסיביות, מענינות ולא קלות קיבלתי תואר בוגר במדעי הצילום BS. חברי סטיוארט צילם אותי (עם שרונה), לבוש בגלימה ובמגבעת האקדמית לפני הטקס:

שרונה ואני לפני טקס הענקת התארים, מאי 1981. צילום: Stewart White
טקס הענקת התארים, RIT, מאי 1981. צילום: Stewart White
קטע מדף בספר השנה של מחזור 1981 ב-RIT בו הופיעו תמונותיהם של כ- 3500 הבוגרים. אני בשורה האמצעית, שלישי מימין

וממש לפני נסיעתנו להונדורס, ערכו לנו חברינו בקמפוס RIT מסיבת פרידה צנועה ובה קיבלנו עוגה ועליה כתוב בספרדית: Hasta La Vista Amigos (להתראות חברים):

מסיבת פרידה מן החברים ב-RIT, מאי 1981. צילום: Stewart White

התקופה בה חיינו בקמפוס RIT ברוצ׳סטר היתה תקופה מעשירה ומענינת גם אם לא קלה ולא פשוטה מבחינות רבות. מן הבחינה המקצועית, אלו היו שנים מעצבות שהשפיעו רבות על כל פועלי לאורך 33 שנות עבודה בחו״ל ובארץ. הכלים והתובנות שקיבלתי במהלך הלימודים שם הוכחו כשימושיים ויעילים מאד, ובמיוחד בזמנים של שינויים טכנולוגיים משמעותיים.

צילום ראשי: שקיעת חורף מרהיבה ברוצ׳סטר, 1979. צילום: גבי גולן

עדכון 3.2.21: לאחר פרסום הפוסט נודע לי כי חברי הטוב Stewart White שצילם חלק מן הצילומים המופיעים בפוסט זה נפטר באוגוסט 2019 בקליפורניה. May His Soul Rest In Peace.

110. זיכרונות מהונדורס, חלק ב, 1981-1982

110. זיכרונות מהונדורס, חלק ב, 1981-1982

מזג האוויר

מזג האוויר בהונדורס תלוי מאד במיקום הגיאוגרפי: טגוסיגלפה (ההונדורנים מכנים אותה בשם החיבה Teguc) הבירה בה התגוררנו נמצאת בגובה של 1000 מ׳ מעל פני הים ושורר בה מזג אוויר נוח ויבש יחסית כל השנה. אין צורך במיזוג אויר בבתים וגם לא באמצעי חימום. עקב הקרבה לקו המשווה למעשה קשה מאד להבחין בין עונות השנה והטמפ׳ די קבועות. גשם יורד כל השנה, רובו בחודשים מאי-אוקטובר. אפשר להסתובב כל השנה בבגדים קלים וקצרים ללא צורך במעילים וסוודרים. אבל, הנה הפתעה: יום אחד לקראת סוף דצמבר שמתי לב שכל עובדות המשרד היגיעו לעבודה לבושות בסוודרים. כששאלתי מה קרה, ענו לי בשיא הפשטות: החורף התחיל… וכך הבנתי שבאופן פורמלי החורף מתחיל שם ב-21.12 והתושבים משנים את לבושם לא בגלל שבאמת קר אלא בגלל התאריך. אני, בכל מקרה, הסתובבתי שם כל השנה בשרוולים קצרים. אם בטגוסיגלפה מזג האויר נוח, לא כך הוא המצב בסן פדרו סולה השוכנת בצפון הונדורס על חוף הים הקריבי. שם הטמפ׳ גבוהה כל השנה, בסביבות 30 מעלות ויכולה לטפס גם ל-35. שוררת שם לחות איומה קבועה של כ-80% ולעיתים 85%. מאחר והיתה לחברה מעבדה שניה בסן פדרו סולה הייתי טס לשם לפחות פעם בשבועיים למספר ימים. ההליכה מן המלון הממוזג למעבדה הממוזגת לא ארכה יותר מ-10 דקות, אבל זה הספיק כדי שאגיע למעבדה כשכולי נוטף זיעה. לא הבנתי איך אפשר לחיות באופן קבוע במזג אויר כזה, וזאת כאשר לרוב התושבים לא היו מזגנים. אבל המקום הגרוע ביותר בהונדורס מבחינת מזג האוויר הוא ככל הנראה צ׳ולוטקה (Choluteca), עיר בת כ-170,000 תושבים הנמצאת בדרום המדינה. צ׳ולוטקה ידועה בכינוי El Horno de Honduras: התנור של הונדורס. לאורך כל השנה הטמפ׳ הגבוהות שם מתקרבות ל-40 מעלות ויורד שם המון גשם, מעל 1700 מ״מ לשנה. חבר ישראלי שלמד רפואה בהונדורס ונשלח לסטאז׳ בצ׳ולוטקה תאר לי את החיים שם כסיוט אחד ארוך…

העובד שנחטף

בינתיים, רמת הספרדית שלי השתפרה וכבר יכולתי לנהל די בחופשיות שיחות עם עובדי המעבדה והמשרד. בוקר אחד מתקשר אלי למשרד לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה ומספר לי שאחד העובדים, חוזה, לא היגיע לעבודה. שאלתי אותו אם יש לו מושג מדוע והוא ענה בשיא הפשטות: כי חטפו אותו אתמול לצבא. כך נתקלתי לראשונה בתופעה עליה שמעתי כבר קודם לכן: משאית צבאית מסתובבת ברחובות העיר והחיילים תופסים ברחוב צעירים בגיל הגיוס, מעלים אותם באיומי נשק למשאית והופ לטירונות… ככה זה עובד שם: לא לשכת גיוס, לא צו ראשון, לא צו שני, לא מיונים וכו׳. פניתי לריקרדו כדי שיפעל לשחרורו המידי כי אז כבר ידעתי שכמו לכל איש עסקים שמכבד את עצמו בהונדורס גם לו יש קצין בכיר בצבא (בדרגת קולונל) שהוא כנראה משלם לו באופן קבוע בדיוק כדי לפתור בעיות מסוג זה… לאחר מספר ימים חזר אלינו חוזה בריא ושלם וסיפר שכבר התחיל טירונות של תותחנים אי שם בהונדורס. את הסיפורים שלו על איך הצבא ההונדורני מתנהל אי אפשר לשכוח: בין היתר הקצינים מוכרים מצרכים כמו משחת שיניים, סבון ומשחת נעליים לחיילים שלהם (שמחוייבים לקנות אצלם) ולכל פלוגה יש כובסת שמכבסת ומגהצת להם את המדים…

מרכז טגוסיגלפה, הונדורס, 1981. צילום: גבי גולן

משטרה מושחתת

גם השוטרים בהונדורס אינם מהססים לקחת שוחד. כבר כשהגענו הנחו אותנו כיצד להתנהג במקרה ששוטר עוצר אותנו ברחוב בעת נהיגה. ההנחיה היתה לצרף לרשיונות הנהיגה והרכב שמגישים לשוטר לבדיקה שני שטרות של למפירה (או שטר אחד של 2 למפירות, היה גם שטר כזה) שווה ערך לדולר אמריקאי אחד אז. זה היה התעריף המקובל של השוטרים להגדלת הכנסתם החודשית הזעומה. והנה יום אחד עוצר אותי שוטר כאשר פניתי לרחוב בו אין כניסה כי אז טרם הכרתי טוב את העיר. הוא ביקש בנימוס את הרשיונות ואני התלבטתי האם לצרף לרשיונות את שטרות הכסף בהתאם להנחיות שקיבלתי. לאחר היסוס קצר החלטתי שברומא התנהג כרומאי, צירפתי לרשיונות שני שטרות אדומים והגשתי את החבילה לשוטר בתוספת מלמול בספרדית שאני מצטער על עבירת התנועה שעברתי וכו׳ וכו׳. השוטר עשה עצמו כמי שמתעמק ברשיונות ולאחר זמן קצר שנדמה כנצח הושיט לי בחזרה את הרשיונות ללא שטרות הכסף, אמר שהפעם הוא מסתפק באזהרה ואיחל לי נסיעה טובה. נשמתי לרווחה ונסעתי לדרכי. מסתבר כי ללא תשלום השוחד לשוטר, ענין פעוט ערך כזה עשוי להתפתח בהונדורס לסיפור מסובך בו השוטר עוצר את האזרח, מוביל אותו לתחנת המשטרה ומבטל את רשיון הנהיגה שלו במקום, דבר שיצריך בהמשך תשלום שוחד גבוה בהרבה לקצין משטרה או התערבות של קצין גבוה בצבא כדוגמת הקצין ששירת את ריקרדו. ככה זה עובד שם…

שטר כסף הונדורני של למפירה אחת משנת 1978 המצוי ברשותי: ערכו כיום $0.041. בשנת 1981 היה שווה חצי דולר… המטבע נקרא על שמו של גיבור לאומי הונדורני, אינדיאני מהמאה ה-16 בשם זה שהנהיג מרד לא מוצלח כנגד הכובשים הספרדים

מים מים בששון

כאמור הונדורס גשומה למדי (בטגוסיגלפה יורדים כ-840 מ״מ גשם בשנה, באזור החוף הצפוני כ- 2400 מ״מ בשנה), והגשמים מצליחים לפעמים להפתיע, בעיקר זרים חדשים כמוני שטרם הספיקו להכיר את מזג האויר. יום אחד, מספר שבועות לאחר שהגענו לטגוסיגלפה אני צועד לי ברגל במרכז העיר בדרכי למלון בו התגוררנו עד שעברנו לבית ששכרנו. הייתי לבוש בחליפה עם ז׳קט ועניבה כאשר לפתע נפתחו ארובות השמים, גשם זלעפות ניתך בחוזקה ותוך רגע הרחוב הפך לנהר גועש ואני לסמרטוט רטוב…לא אשכח את מבטי הרחמים של השומר בכניסה למלון, כאשר ראה את האורח שיצא מן המלון בבוקר לבוש באלגנטיות שב אליו בערב כדחליל נוטף מים.

בתיהם של חלק גדול מתושבי טגוסיגלפה אינם מחוברים למערכת המים העירונית. דיירי שכונות הצריפים והפחונים המקיפים את העיר שואבים מים מן הנהר Choluteca, מכבסים בו, מתרחצים בו ושותים את מימיו.

שכונת צריפים ופחונים אפיינית על חוף נהר הצ׳ולוטקה בטגוסיגלפה. אורך הנהר כ-350 ק״מ והוא נשפך לאוקיינוס השקט בדרום הונדורס.
צילום: Wikimedia

התושבים ברי המזל שביתם כן מחובר למערכת המים העירונית בטגוסיגלפה יודעים היטב שאסור לשתות את המים ולכן קונים מים מטוהרים (Agua Pura) בכדי זכוכית גדולים המחולקים לבתים ע״י משאיות של חברת טיהור המים. אותם ברי המזל גם יודעים שאין לסמוך על אספקת מים סדירה ולכן בכל בית מתקינים מיכלים על הגג או מאגר תת קרקעי לשעת חרום. מערכת כזאת, הנקראת Cisterna היתה מותקנת בבית בו התגוררנו וכללה בור בטון בנפח של כשני מ״ק, משאבה חשמלית ומיכל לחץ. יום אחד חזרתי הביתה להפסקת צהריים וגיליתי שאין לנו מים בבית. בדקתי את המאגר ונדהמתי לגלות שהוא ריק! בדקתי אצל השכנים: אצלם היו מים. היה ברור שיש סתימה כל שהיא שאינה מאפשרת למים לזרום אלינו. הזעקתי את לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה שהגיע תוך זמן קצר רכוב על האופנוע האדום הגדול שלו ואיתו ארגז כלים. במיומנות רבה פירק את החיבור שלפני שעון המים ומן הצינור פרצו החוצה עצמות ושאריות של עוף… מבטי המשתאה אמר הכל ולואיס ענה בטון מתנצל עוד לפני ששאלתי: כן, ככה זה כאן, פועלי העיריה שמתחזקים את מאגרי המים העירוניים יושבים לארוחת הצהריים שלהם על שפת אחת הבריכות, מכרסמים בהנאה רבה עוף מטוגן ומשליכים את השאריות לבריכה… עולם שלישי כבר אמרנו?

בבית בו התגוררנו, למרות היותו די חדש ומודרני לא היה מותקן דוד לחימום מים! למרות המספר הרב של ימי השמש בהונדורס דודי שמש לא היו בנמצא. לצורך חימום מים למקלחת בלבד הותקן ״פטנט״ הונדורני מסוכן שנקרא Electro Ducha (טוש חשמלי). המדובר במשהו שדומה למערכת אטמור הנמכרת בארץ אבל במופע פרימיטיבי ולא בטיחותי: בראש הטוש מורכב גוף חימום המחובר למערכת החשמל ומופעל עם פתיחת הברז. לא מאד יעיל אבל מאד מסוכן: נגעת בראש הטוש תוך כדי המקלחת – התחשמלת. מזל שמתח רשת החשמל שם הוא רק 110 וולט…

הבית בו התגוררנו בטגוסיגלפה. בחניה: החיפושית התכולה שקיבלתי מהחברה. הרחוב בו נמצא הבית לא היה סלול ולא היו בו מדרכות

בננות ופירות אחרים

אי אפשר לדבר על הונדורס בלי להזכיר בננות, אחרי הכל זו המדינה עליה נאמר שהיא ״רפובליקת בננות״.

עפ״י ויקיפדיה ״רפובליקת בננות״ הוא כינוי גנאי ומונח פוליטי המתאר משטר כושל ומושחת המאופיין בהיעדר דמוקרטיה, חוסר יציבות, הבדלי מעמדות קיצוניים, שחיתות, שימוש בצבא לדיכוי העם והתערבות חזקה של מדינות זרות. כל אלו אכן אפיינו את הונדורס בתקופה בה התגוררנו בה וכנראה שגם כיום. מקור הביטוי הוא בתיאור רפובליקה בדיונית המאופיינת בשחיתות והיעדר דמוקרטיה בשם "אנצ'וריה" בספר "כרובים ומלכים" של הסופר האמריקאי או. הנרי, אותו כתב בזמן שחי בהונדורס על פי חוויותיו משהותו במקום. מעורבותן הניכרת של חברות גידול ויצוא הבננות האמריקאיות בפוליטיקה ההונדורנית והשפעתן על מדיניות החוץ האמריקאית הן עובדות ידועות. גם ניצול העובדים וחוסר ההתחשבות בסביבה הם מאפיינים ידועים של חברות הבננות הגדולות. בהונדורס קיימים שטחים עצומים המשמשים לגידול בננות, מזג האוויר הטרופי בצפון המדינה מתאים מאד לגידולן וכבר הזכרתי את הבדיחה המקומית הטוענת שבהונדורס גם אם תתקע באדמה מוט של מטאטא יצמח ממנו עץ בננות… הבננות ההונדורניות הן שם דבר, אין אצלנו בישראל בננות יפות וטעימות כמו אלה הגדלות בהונדורס ומיוצאות משם למדינות רבות בעולם. ביקרנו פעם בנמל Puerto Cortes, הנמל המרכזי של הונדורס ממנו מתבצע רוב יצוא הבננות. בשטחים עצומים על יד הנמל, על משטחי בטון עומדות מכולות קרור מלאות בננות מוכנות להעמסה על האניות. הרעש של אלפי יחידות הקרור של המכולות מחריש אזניים ונשמע למרחוק.

בננות תוצרת הונדורס: אחידות, יפות וטעימות! מקור: marcahonduras.hn

בנוסף לבננות הרגילות המוכרות לכולנו (אגלה לכם סוד: אני חובב בננות מושבע, לא תתפסו אותי בלי בננות בבית) יש בהונדורס עוד מספר סוגי בננות. אזכיר כאן שני סוגים שנהננו מאד לאכול, הסוג הראשון נקרא בספרדית Minimos כלומר בננה קטנה. (השם העברי לבננות הוא מוז, שמקורו בשם המדעי Musa). המינימוס נמכרות בדוכנים רבים, הן קטנות ומתוקות מאד, הרבה יותר מאשר הבננות המוכרות. הסוג השני נקרא Platanos, אלו בננות גדולות מאד הנצרכות כשהן ירוקות ומיועדות לטיגון ולבישול. פלטנוס חתוכות לפרוסות ומוכנות לאכילה לאחר טיגון נמכרות בדוכני רחוב בערים ובדוכני דרכים ברחבי המדינה והן טעימות מאד.

פרי נוסף שגדל בהונדורס הוא האננס. פרי זה גדל בשטחים חוליים נרחבים ונמכר במחירים אפסיים בדוכני הדרכים. כמו הבננות, אננס בגודל כזה לא ראיתי והטעם… גן עדן. אם מבקשים, הרוכלים בדוכנים מקלפים את האננס וחותכים אותו במהירות מדהימה לאכילה מידית במקום. פרי נוסף שנפוץ מאד הם אגוזי הקוקוס הגדלים גם הם בעיקר באזור החוף הקריבי בצפון המדינה. את אגוזי הקוקוס חותכים הרוכלים במיומנות מפחידה באמצעות סכיני מצ׳טה גדולות. לרבוץ על חוף הים היפהפה ב-Tela, לשתות עם קש את מיץ הקוקוס הקר מתוך אגוז שזה עתה נחתך, מה צריך יותר מזה…

בחוף Tela, צפון הונדורס, 1983. צילום: גבי גולן
שרונה בדוכן פירות על אם הדרך מטגוסיגלפה לסן פדרו סולה, 1982. צילום: גבי גולן

הבדלי מעמדות

אחד המאפיינים המצערים והבולטים ביותר של כל מדינות אמריקה המרכזית הוא ההבדל העצום בתנאי החיים של העשירים בני המעמד הגבוה ושל העניים בני המעמד הנמוך. בהונדורס ההבדל הזה ממש מנקר עיניים: אחוזות פאר עם מכוניות יוקרה בחניה ומשרתים במדים לעומת צריפים עלובים ופחונים ללא מים זורמים וללא חשמל, ילדים עזובים ישנים בתוך קרטונים במרכז העיר ליד בניני משרדים מפוארים וחנויות למותגי יוקרה, מקבצי נדבות ברחבי העיר, ילדים רעבים הצובאים על ויטרינה של מסעדה ומבקשים אוכל, מערכת בריאות ציבורית עלובה ובלתי יעילה לעומת קליניקות פרטיות חדישות לעשירים ועוד ועוד. יותר מ-60% מן האוכלוסיה בהונדורס חיה מתחת לקו העוני המקומי, נתון גרוע מאד בקנה מידה עולמי. העסקנו עוזרת בית בשם דוניה ברטה שגרה באחת משכונות הצריפים והפחונים המקיפות את טגוסיגלפה ושמענו רבות על תנאי החיים שם. רוב התושבים בני המעמד הבינוני והגבוה מעסיקים עובדי משק בית בשכר נמוך מאד. לרוב עובדים אלו מתגוררים בחדרים מיוחדים הנבנים עבורם כחלק אינטגרלי של הבתים. בבית בו גרנו היה חדר כזה, עם כניסה נפרדת, שנראה בדיוק כמו תא בבית כלא: רצפת בטון, חלון אחד קטן וגבוה ומקלחת ואסלה ללא הפרדה מאזור השינה. לא הסכמנו שהעובדת שלנו תגור שם ולכן העסקנו אותה חצי יום בלבד. העניים גם נפגעים יותר מפגעי הטבע: שטפונות, מפולות בוץ וסופות הוריקן המכים במדינה באופן תדיר. למזלנו, לא חווינו סופות כאלה בתקופת שהייתנו שם.

טיולים ונחיתות בלתי מתוכננות

חוץ מלעבוד מידי פעם טיילנו, גם בהונדורס עצמה וגם במדינות השכנות גוואטמלה וקוסטה ריקה, שתיהן הרבה יותר יפות ומענינות מהונדורס. באותה עת כבר היתה לנו ויזה של תושב וכדי לעזוב את הונדורס היה צורך, לפני כל נסיעה לבקש ויזת יציאה. הויזה ניתנה רק לאחר שנבדק שלמבקש אין חובות בהונדורס כולל חבות מס למדינה, ביורוקרטיה שלמה…ניקרגואה ואל סלוודור נחשבו למקומות מסוכנים מדי כבר אז, ובכל זאת פעם נחתנו באופן לא מתוכנן במנגואה, בירת ניקרגואה, (בדקנו עם חברת התעופה, אמרו שהטיסה הינה טיסה ישירה מסן חוזה בירת קוסטה ריקה לטגוסיגלפה. אז אמרו…) שנשלטה אז ע״י הסנדיניסטים ולא היתה מקום מומלץ לישראלים: חיילים חמושים בקלשניקובים עלו למטוס ובדקו את הדרכונים של כל הנוסעים אולם הניחו לנו לנפשנו…מן הנחיתה ההיא במנגואה זכורה לי כתובת ענקית מאבנים לבנות על צלע ההר שמול שדה התעופה ובה נכתב בספרדית: Sandino Ayer, Sandino Hoy, Sandino Siempre: סנדינו אתמול, סנדינו היום, סנדינו תמיד. Augusto César Sandino היה מנהיג מורדים שפתחו במלחמת גרילה נגד הכיבוש האמריקאי בניקרגואה בתחילת המאה העשרים.

אגב נחיתות לא מתוכננות: כאשר נוסע עולה על מטוס של חברת תעופה הונדורנית בדרך אל או מהונדורס הוא לעולם איננו יודע כמה נחיתות ביניים יהיו בדרך: זה נקבע לפי היעד של הנוסעים שעל המטוס באותו הרגע או בהתאם לנוסעים הממתינים בשדה התעופה וצריך לאסוף אותם…כבר הגעתי כך באופן בלתי צפוי לא רק למנגואה אלא גם לסן סלוודור (בירת אל סלוודור) ולמספר ערים אחרות בהונדורס…ומכאן ברור שזמן הנחיתה המתוכנן היה אך המלצה בלבד.

בטיול לגוואטמלה צילמתי מספר סרטי שקופיות קודאכרום ושלחתי אותם בדואר מהונדורס לפיתוח בארה״ב. לדאבוני רוב הסרטים לא חזר אלי… למזלי היתה לי מצלמה נוספת בה צילמתי נגטיב צבע כגיבוי.

סיפור על ״טיול״ מענין ששמעתי מחבר ישראלי בטגוסיגלפה: יום אחד הבחור היה צריך לנסוע לסן סלוודור במסגרת עסקיו והחליט להסתכן ולנסוע ברכב כדי לעצור בעוד מקום בדרך. כשנכנס לאל סלוודור עצרה אותו באיומי נשק חבורת לוחמי גרילה מקומיים רעולי פנים. למזלו הטוב הפעם הם הסתפקו ב״תרומה״ כספית ובחיובו להקשיב להרצאה אידיאולוגית מרקסיסטית של מנהיגם שלאחריה שיחררו אותו לדרכו. אחרים לא היו ברי מזל כמוהו…

תהלוכה בקרנבל מקומי בכפר בגוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן
הדלקת נרות בכנסיה בצ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן
אינדיאנים בתלבושת מסורתית, צ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן
חנות בשם ״ירושלים״, דנלי, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן
שלושה צילומים מגוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן

מוזמנים לקרוא את המשך זיכרונותי מהונדורס בפוסט מס׳ 111.

תמונה ראשית: מסיכות טקסיות בשוק בצ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן