100. רעש חזותי, Visual Noise חלק ג

100. רעש חזותי, Visual Noise חלק ג

במקור תכננתי להסתפק בשני הפוסטים הקודמים בנושא הרעש אולם מספר פרסומים בהם נתקלתי לאחרונה הביאו אותי להמשיך לעסוק בנושא זה ולהתמקד ביתר פרוט בקשר שבין ערך ה-ISO לרעש ולטווח הדינמי. עסקתי בקשר זה בקצרה בפוסט מס׳ 98 וכאן המקום להרחיב בנושא חשוב זה. פוסט זה מכוון לצלמים המגלים ענין בהבטים הטכניים יותר של הצילום ומצלמים קבצי RAW. הדיון שלהלן איננו מיועד למי שמצלמים קבצי JPEG.

מסתבר שצלמים לא מעטים עדיין מתייחסים לנושא ה-ISO באופן מוטעה כתוצאה מחוסר הבנה בסיסי של משמעות המושג.
כפי שהסברתי כבר בשני הפוסטים הקודמים, חשוב להבין שלחיישן התמונה האלקטרוני יש רגישות (Photogrpahic Speed) קבועה ונתונה לאור (שאיננה ניתנת לשינוי) וכי הוא מסוגל להמיר פוטונים של אור לאלקטרונים ביחס קבוע (וזאת עד לנקודת הרוויה בו הפיקסל מלא באלקטרונים והמשך החשיפה לא יוצר מידע נוסף). עם זאת באפשרותנו, בעת הצורך, לספק לחיישן כמות אור קטנה מהכמות האופטימלית הדרושה לו כדי ליצור דימוי איכותי ולהגביר את הכמות הקטנה הזו (כלומר להבהיר את הדימוי) בשני אופנים עיקריים, בהתאם לסוג החיישן: הגברה אנאלוגית והגברה דיגיטלית. ההגברה הדיגיטלית הולכת ונעשית פופולרית מאחר ויש לה מספר יתרונות אליהם אתייחס בהמשך. שיטת הגברה זו אופיינית למצלמות החדישות מתוצרת Sony וכן למצלמות של יצרנים אחרים כמו Fuji ו-Nikon המתבססים על חיישנים מתוצרת Sony.

לפני שנמשיך, אתייחס בקצרה לנושא הרגישות הצילומית (Photographic Speed) של סרטי צילום, מכיון שמסתובבות אגדות אורבניות ה״קובעות״ שבניגוד לחיישני הצילום האלקטרוניים  כן ניתן לשנות את הרגישות של סרטי הצילום. ובכן, יצרן סרטי צילום אכן יכול ל״שנות״ את הרגישות של סרטי הצילום אבל, בדיוק כמו בחיישני התמונה האלקטרוניים שינוי זה יוביל לרמות רעש (גרעיניות) גבוהות יותר וכתוצאה מכן לירידה בטווח הדינמי ובכושר ההפרדה. הדבר נובע מכך שהדרך להעלות את הרגישות של גרעיני הכסף ההלידי היא להגדיל את שטח הפנים שלהם. רמת הגרעיניות בסרטי הצילום מבוטאת בד״כ ע״י גורם הנקרא RMS:Root Mean Square (בעברית: שורש ממוצע הריבועים). מי שישווה בין ערכי ה- RMS של סרטי צילום ברגישות גבוהה לעומת סרטי צילום ברגישות נמוכה יגלה שערכי ה- RMS של סרטים ברגישות גבוהה גבוהים יותר כלומר הגרעיניות גסה יותר = רעש גבוה יותר.
הנה לדוגמא השוואה בין נתוני הגרעיניות וכושר ההפרדה של סרט T-Max 100
לעומת T-Max 400 ו-T-Max 3200:

Untitled-1
השוואה בין נתוני כושר ההפרדה (Resolving Power) והגרעיניות (Granularity) של שלושה סרטי צילום ברגישות של ISO 100, 400, 3200: ככל שרגישות הסרט עולה כך עולה הגרעיניות (הרעש) וכושר ההפרדה יורד. הנתונים מתוך דפי מידע של Kodak.

לכל סרט צילום ״רגישות״ בסיסית אופטימלית אותה קבע היצרן אולם ניתן לייחס לסרט ״ערך ISO״ גבוה יותר, לחשוף אותו כתוצאה מכך בחשיפת חסר ולפצות על כך באמצעות הארכת זמן הפיתוח. פעולה זו ידועה בשם ״דחיפה״ (Push Processing). בעת ביצוע ״דחיפה״ אנו למעשה מספקים לסרט פחות אור מן המנה האופטימלית עבורו ומפצים על כך באמצעות הבהרה (ובנגטיב הכהייה) הנעשית ע״י הארכת זמן הפיתוח. ל״דחיפה״ זו ברגישות הסרט השלכות שליליות מבחינת הגרעיניות (כלומר הרעש), הניגוד, הטווח הדינמי וכושר ההפרדה של הדימוי שיתקבל. כלומר אין ניסים ואין ארוחות בחינם, לכל פעולה יש תוצאה ובמקרה זה תוצאה שלילית. טכניקה נוספת שהיתה מקובלת לפני עידן הצילום הדיגיטלי נקראה ״ריגוש על״ (Hyper Sensitization) ומטרתה היתה להתגבר על הירידה ברגישות ממנה סובלים סרטי הצילום בחשיפות ארוכות כמו לדוגמא בצילום אסטרונומי. סרט הצילום הושרה לפרק זמן ארוך של כ-24 שעות בכלי אטום המכיל גז חנקן או תערובת של חנקן ומימן שחוממה מעט. בעת החשיפה היה מקובל גם לקרר את האמולסיה. עוד מידע על תהליכים לא פשוטים ומסורבלים אלו ניתן למצוא כאן.
כיום, בעזרת טכניקות הגברה אנאלוגיות ודיגיטליות יחד עם הסרת רעשים דיגיטלית, חיישני התמונה האלקטרוניים עולים בהרבה על סרטי הצילום ביכולות הצילום בתנאי אור נמוכים המלווים בשימוש בערכי ISO גבוהים ו/או הבהרה בתוכנות לעריכת קבצי RAW כפי שנראה בהמשך.

ובחזרה לחיישני התמונה האלקטרוניים: אם כך, ללא קשר לאופן ההגברה, יש לה השלכות שליליות על איכות הדימוי ובעיקר על רמת הרעש בדימוי וכתוצאה מכך השפעה על הטווח הדינמי שלו. אשוב ואציין כאן כי גם לגודל החיישן יש השפעה על רמת הרעש הנוצרת בזמן החשיפה מאחר ורמת הרעש תלויה בכמות האור הכללית שקלט החיישן במשך החשיפה וכבר התייחסתי בפוסטים קודמים לעובדה שבחשיפה נתונה רמת הרעש שיצור חיישן קטן תהיה גבוהה יותר מאשר רמת הרעש שיצור חיישן גדול בהינתן ששניהם מאותו דור טכנולוגי. ולכן גם הטווח הדינמי של דימוי שנוצר ע״י חיישן קטן יהיה קטן יותר מזה של דימוי שנוצר ע״י חיישן גדול יותר. טבלת השוואה בין ערכי הטווח הדינמי של מצלמות רבות ניתן למצוא כאן.

באופן כללי, הטווח הדינמי של מצלמה דיגיטלית מוגדר כיחס שבין רמת הבהירות הגבוהה ביותר הניתנת למדידה בכל פיקסל (כאשר הפיקסל רווי ומלא באלקטרונים) לבין רמת הבהירות המינימלית הניתנת למדידה מעל רמת רעש הקריאה. יחידת המידה המקובלת למדידת הטווח הדינמי היא מספר תחנות הצמצם (f Stops): כל תחנת צמצם מתארת את טווח הבהירות הכללי באמצעות חזקות של 2. לדוגמא, יחס של 1024:1 בין רמת הבהירות הנמוכה ביותר (1) לבין הגבוהה ביותר (1024) ניתן לביטוי כ-10 תחנות צמצם מאחר ו-2 בחזקת 10 = 1024. בהתאם לצורך ולישום, כל תחנת צמצם יכולה להיות מתוארת כ״אזור״ (Zone) או (EV (Exposure Value.
מאחר ושימוש בערכי ISO גבוהים מעלה את רמת הרעש בדימוי הטווח הדינמי יורד ככל שערך ה- ISO עולה.

SafariScreenSnapz005
סדרת עקומות זו מתארת את הטווח הדינמי של מספר מצלמות (ראו מקרא בצד ימין למעלה) לעומת ערך ה-ISO שבשימוש. למעט המקרה יוצא הדופן של ה-Fujifilm GFX 50S בכל שאר המצלמות הטווח הדינמי יורד באופן מובהק ומשמעותי ככל שערך ה- ISO עולה. מקור: Photonstophotos.net

 

נבדוק כעת שני אופני הגברה המקובלים במצלמות הדיגיטליות כיום: הגברה אנלוגית והגברה דיגיטלית:

Presentation1

בשורה העליונה מתואר תהליך יצירת הדימוי הדיגיטלי הקונבנציונלי הכולל הגברה אנאלוגית של המתח שיוצר חיישן התמונה בהתאם לערך ה-ISO שנבחר. חיישן מסוג זה נקרא ISO Variant. בתהליך זה, המתח שנוצר כתוצאה מחשיפת חיישן התמונה לאור מוגבר באופן יחסי לערך ה-ISO שנקבע. יחד איתו מוגברים כל הרעשים הנובעים מן החשיפה עצמה, מפעולת החיישן ומקריאת המידע (ליתר פירוט בנושא סוגי הרעשים ומקורותיהם ראו פוסט מס׳ 98). לרעשים אלו יתווספו בהמשך רעשים הנובעים מן התהליכים המתרחשים לאחר מכן. זוהי שרשרת יצירת הדימוי הדיגיטלי שהיתה מקובלת עד לפני מספר שנים בכל המצלמות.

לעומת זאת, במצלמות חדישות מן השנים האחרונות ובעיקר באלו מתוצרת Sony  או כאלה המבוססות על חיישני תמונה מתוצרת Sony אנו מוצאים חיישנים בהם תהליך ההגברה שונה: לאחר יצירת המתח החשמלי הוא מוגבר רק מעט על מנת להתגבר על רמת הרעש הצפויה בהמשך: הגברה זו אינה תלויה בערך ה-ISO שנקבע. בהמשך, לאחר שהמידע האנאלוגי הומר למידע דיגיטלי המצלמה מפעילה את ערך ה-ISO שקבע הצלם כ״הגברה דיגיטלית״ ולמעשה מבהירה את הדימוי כדי להגיע לרמת הבהירות המתאימה לערך ה-ISO שנקבע לפני הצילום. בפועל, הדבר דומה לביצוע הבהרה של דימוי כהה בתוכנה לעיבוד קבצי RAW כמו Lightroom. מצלמות מסוג זה נחשבות כבלתי תלויות ב-ISO או ISO Invariant.
יש לציין שקיימות מצלמות, כמו רוב המצלמות מתוצרת Canon שהינן בבסיסן ISO Variant אולם מעבר לערך ISO מסויים, בד״כ 1600 עוברות מהגברה אנאלוגית ישירה להגברה דיגיטלית.
בסופו של דבר, שני אופני ההגברה משיגים את אותה המטרה הבסיסית: הבהרת הדימוי בהתאם לערך ה-ISO שנבחר אולם התוצאה הסופית עשויה להיות שונה. ההבדל משמעותי עד כדי כך שאתר DPReview כולל כעת בדיקה של תכונת ה- ISO Invariance ברוב הסקירות שמבוצעות ע״י האתר לאחרונה. דוגמא לבחינה כזו ניתן למצוא כאן.

המשמעות המעשית של ISO Invariance היא שבמצלמות כאלו ניתן לצלם כאשר ערך ה- ISO הבסיסי של המצלמה נמצא בשימוש גם במצבים בהם נדרש שימוש בערכי ISO גבוהים יותר. הדימויים שיתקבלו כתוצאה מכך יהיו כמובן כהים מדי ולכן יעברו הבהרה בתוכנת העיבוד לקבצי RAW. היתרון הוא שהבהרה זאת ניתנת לביצוע מתוחכם תוך שימוש בכלים השונים העומדים לרשותנו בתוכנות העיבוד, תוך שמירה על פרטים בבהירויות ורמת רעש סבירה.

לדוגמא, בעיבוד שלאחר הצילום ניתן להבהיר אזורים רצויים באופן סלקטיבי ואילו אחרים להבהיר פחות או בכלל לא. לכך יהיו כמובן השלכות מבחינת רמת הרעש שתתגלה בכל אזור. שימוש ב-ISO גבוה, לעומת זאת, יגרום להבהרה של כל הדימוי ולכן להבלטה של רעש בכל האזורים. כמו כן, טכניקה זו עשויה לעזור לשמר פרטים באזורי הבהירויות הגבוהות (Highlights) שהיו אובדים בעת שימוש בערך ISO גבוה.

אחד החסרונות לשיטת צילום ועיבוד זו היא העובדה שברוב המצלמות מה שנראה על צג המצלמה יהיה כהה מאד או שחור לחלוטין ולא יהיה ניתן לאמוד את איכות החשיפה במצלמה כפי שאנו רגילים בד״כ. במצלמות מסויימות ניתן לראות את הנושא בבהירות גבוהה רגע לפני ביצוע החשיפה ובאחרות ניתן להפעיל פונקציה הנקראת S log 2 ולראות את הנושא באופן בהיר לפני ביצוע החשיפה. כל האמור לעיל נכון ברוב המקרים למצלמות מתוצרת Sony.

דוגמאות שצולמו במצלמות שונות בשיטה זו ניתן לראות כאן.

מאמר העוסק ביכולות ה- ISO Invariance של ה-Sony A7RII ניתן לקרוא כאן.

המפתח ליכולת של מצלמה להיות ISO Invariant הוא רעש קריאה נמוך במיוחד. באתר photonstophotos.net ניתן לראות ולהשוות בין רעש הקריאה של מספר רב של מצלמות. עפ״י האתר מצלמות שרעש הקריאה שלהן הינו פחות מ- 5 אלקטרונים יכולות להחשב כ-ISO Invariant.

להלן מספר המלצות לגבי ישום מעשי של ISO Invariance:

לצורך השגת הטווח הדינמי המירבי מומלץ להשתמש רק בערכי ISO אמיתיים, לא באלו המוגדרים כ-Simulated או Extended. ערכי ISO שאינם Native אינם מספקים כל יתרון מבחינת רמת הרעש ופרטים בצללים ובנוסף עשויים לגרום לחיתוך פרטים בבהירויות. במקרה של שימוש בערכי ISO נמוכים מערכי ה-Native, כמו לדוגמא ISO 50 במצלמות מסויימות יתכן חיתוך של פרטים בצללים ללא שיפור בפרטים בבהירויות. כמו כן, במצלמות מסויימות גם ערכי ISO כגון 125 או 160 וכו׳ עשויים לגרום לתופעות דומות ולפגוע בטווח הדינמי מאחר ואינם ערכים אמיתיים (Native) אלא מדומים (Simulated). לכן בד״כ כדאי להשתמש בערכים כמו 100,200 וכו׳.

במצלמות בעלות רעש קריאה נמוך של עד 5 אלקטרונים אפשר לנסות לצלם ב- ISO נמוך ולהבהיר את הדימויים הכהים שיתקבלו בשלב העיבוד. היתרון העיקרי הוא היכולת לקבל פרטים טובים יותר בבהירויות לעומת שימוש ב-ISO גבוה. לעומת זאת, במצלמות שאינן ISO Inavriant במובהק, ובהן ערכי ה-ISO הגבוהים אינם מדומים אלא אמיתיים לא מומלץ להשתמש בטכניקה זו אלא להשתמש בערכי ISO גבוהים עפ״י הצורך.

כל האמור לעיל מתייחס כמובן לשימוש בקבצי RAW בלבד!

מניסויים שערכתי במצלמה שלי, Sony A7, מצאתי שבהשוואה בין צילומים ב- ISO 400 שהובהרו ב- LR לבין צילומים ב- ISO 3200 הרי שרמת הרעש ב- ISO 400 נמוכה מעט, התקבלו מעט יותר פרטים בבהירויות ובצללים כלומר הטווח הדינמי רחב יותר. לעומת זאת,  ניסיון להשוות בין צילומים ב- ISO 100 שהובהרו ב-LR לבין צילומים ב- ISO 3200 נכשל, איכותם של הצילומים ב- ISO 100 שהובהרו היתה גרועה מאד בעיקר עקב סטיות צבע חמורות באזורי הצללים. עם זאת, דוגמאות שהובאו במקומות אחרים בהחלט משכנעות שבמצלמות מסויימות יש לשיטת הצילום ב-ISO נמוך והבהרה בפוסט יתרונות מובהקים בתחומי ISO רחבים יותר.

האם בפעם הבאה שאזדקק ל-ISO גבוה אצלם ב-ISO נמוך ואבהיר בפוסט? לא בטוח. אני נוהג להשתמש ב-ISO אוטומטי, לקבוע את מהירות הסגר והצמצם הרצויים לי ולתת למצלמה לקבוע את ערך ה-ISO. עד היום הייתי מרוצה למדי מביצועי המצלמה שלי גם בערכי ISO  גבוהים עד 6400. לפחות עם המצלמה הנוכחית, נראה לי שכך אמשיך לנהוג גם בעתיד.

 

 

 

מודעות פרסומת

98. רעש חזותי Visual Noise, חלק א

98. רעש חזותי Visual Noise, חלק א

אחד מגורמי האיכות החשובים ביותר של דימוי צילומי הוא מידת הרעש (Noise) שבדימוי. למרות שהשם מגיע מתחום השמע ובד״כ אנחנו רגילים לשמוע רעש ולא לראות אותו כאן מדובר על תופעה חזותית שניתן לראותה ואף לכמת אותה באופן מספרי מדויק ולא רק באופן איכותי. בד״כ הרעש בא לידי ביטוי חזותי כשינויים בבהירות ובצבע של פיקסלים בדימוי. השינויים עשויים להיות אקראיים או חוזרים על עצמם. הרעש גורם לצמצום הטווח הדינמי של חיישן התמונה שבמצלמה ופוגע גם בחדות ובניגוד.

כל הפרעה בתמונה שלא היתה בנושא המקורי מוגדרת כרעש. הרעש יכול להיווצר בכל שלב של תהליך יצירת הדמות, החל בשלב איסוף האור ע"י העצמית, כתוצאה מאיכות העצמית (סטיות אופטיות) והחזרות אור פנימיות (בתוך העצמית וגוף המצלמה) וחיצוניות (מחוץ לעצמית, בינה ובין הנושא ו/או מקור האור) – בסוגי רעשים אלו דנתי כבר  בפוסטים העוסקים בעדשות ועצמיות (77-83): למעשה כל הסטיות האופטיות של העדשות גורמות ליצירת רעשים בדימוי הסופי. רעשים אלו גם הם ניתנים למדידה אם כי באופן שונה מאשר הרעשים אותם אסקור בהמשך.

בפוסט זה אדון ברעש הנוצר בתהליכי יצירת הדימוי בחיישן התמונה האלקטרוני, המרת הדימוי לתחום הספרתי-הבינארי ובתהליכי העיבוד שלאחר הצילום.

כל דימוי צילומי, בין אם הוא דיגיטלי או כימי (אנאלוגי) כולל רעש במידה זאת או אחרת. דימויים דיגיטליים שאינם צילומיים, כמו אלו שנוצרו בתוכנות תלת מימד פוטוריאליסטיות אינם כוללים רעש כלל ולעיתים מוסיפים להם רעש באופן מלאכותי כדי שידמו יותר לדימוי צילומי אמיתי.

picture2
קטע ביחס הגדלה של 100% מדימוי שנוצר בתוכנת תלת מימד ואין בו רעש כלל
picture3
צילום במצלמה דיגיטלית ב-ISO גבוה הכולל הרבה רעש

תקן  ISO 15739 מגדיר שיטה מקובלת למדידת רעש חזותי.

iso14524_oecf_chart
מטרה תקנית המשמשת לצורך מדידת רעש במצלמות דיגיטליות
microsoft-powerpointscreensnapz002
דימוי מונוכרומטי ללא רעש (מימין)  ועם רעש (משמאל)

נראות הרעש לצופה תלויה בעצמת הרעש, בהירות האזור הנבדק והתדר המרחבי של הרעש. נראות הרעש משתנה בערוצי בהירות (Luminance) ובערוצי צבע (Chrominance). תקן ISO 15739:2013 מגדיר את אופן ההשפעה של גורמים אלו על תהליך מדידת הרעש והדיווח על תוצאות המדידה.
התקן מגדיר את הטווח הדינמי של מצלמה דיגיטלית כיחס שבין רמת החשיפה המירבית המספקת ערך בהירות ללא חיתוך (Clipping) לבין רמת החשיפה המינימלית המעשית האפשרית. ככל שרמת הרעש עולה, כך יורד הטווח הדינמי ולהפך.

יחס אות לרעש (Signal to Noise Ratio, SNR, S/N) מוגדר כיחס בין רמת האות האמיתי, המייצג את נושא הצילום לבין רמת הרעש. ככל שיחס זה נמוך יותר הדימוי כולל יותר רעש, ולהפך: יחס אות לרעש גבוה מעיד באופן עקרוני על דימוי איכותי יותר. באזורים הכהים של הדימוי (אות נמוך) יחס האות לרעש יהיה נמוך יותר מאשר באזורים הבהירים (אות גבוה) ולכן האזורים הכהים כוללים יותר רעש חזותי.

picture1
יחס אות לרעש נמדד ב-(dB (Decibels, יחס גבוה מ- 1:1 מציין יותר אות מרעש
picture1
יחס האות לרעש (SNR) לעומת עוצמת האות: ככל שעוצמת האות עולה היחס משתפר

3dB = 1Stop. כלומר, אם למצלמה א׳ SNR מסויים באזור נתון (לדוגמא באזור אפור 18%) וב- ISO נתון, ולמצלמה ב׳ SNR הנמוך ב-  3dB באותו אזור ובאותו ISO, המשמעות המעשית היא שמצלמה א׳ תתן ב-ISO כפול את אותה רמת רעש שמצלמה ב׳ נתנה ב-ISO הנמוך יותר.

סוגי רעש:

בהתאם למאפייני הרעש, ניתן לחלק את הרעשים לשני סוגים עיקריים:

א. רעש אקראי (Random Noise): זהו רעש משתנה שאינו חוזר על עצמו בתבנית קבועה.
רעש זה נובע  משלושה מקורות עיקריים:
1. רעש החשיפה Photon Shot Noise
2. רעש הזרם השחור Dark Current Noise
3. רעש הקריאה Read Out Noise.

ב. רעש תבנית קבועה (Fixed-Pattern Noise):
מקורו בד״כ בהבדלים בין המגברים בפיקסלים של חיישני CMOS. מאחר והוא קבוע ניתן למפות אותו ולטפל בו בקלות.

picture1

רעש אקראי הוא רעש המופיע באופן אקראי בפיקסלים שונים ואיננו חוזר על עצמו בתבנית קבועה. לרעש זה שלושה מקורות עיקריים: הראשון  Photon Shot Noise הוא תכונה של האור ואיננו תלוי כלל בחיישן התמונה ובמאפייני המצלמה: לאורך זמן קיימת סטייה סטטיסטית במספר הפוטונים של האור הנופלים על נקודה מסויימת ולכן גם אם חושפים את החיישן לנושא מונוכרומטי אחיד וחלק מספר הפוטונים שיגיעו לכל פיקסל יהיה שונה ולכן הדימוי שיתקבל לא יהיה אחיד מבחינת הבהירות כמו המקור. שונות זאת בבהירות בין הפיקסלים מהווה את הרעש. רעש זה גובר ככל שאורך החשיפה עולה. בחשיפה בערכי ISO נמוכים רעש זה הינו הרעש השולט.

picture1
רעש החשיפה Photon Shot Noise: מספר הפוטונים הנופלים על החיישן משתנה עם הזמן

הסוג השני של רעש אקראי נובע מפעולת חיישן התמונה עצמו והמערכת האלקטרונית של המצלמה: רעש זה נקרא  Dark Current Noise (ידוע גם בשם Thermal Noise). זהו רעש שקיים גם בלי ביצוע חשיפה ולכן רמתו מהוה מעין רעש סף שרק מעליו מתחיל רישום הדימוי ע״י חיישן התמונה. רעש זה גובר ככל שאורך החשיפה עולה וכמו כן הוא מושפע מאד מן הטמפרטורה של חיישן התמונה וגוף המצלמה בכלל: ככל שהטמפרטורה גבוהה יותר הרעש גובר. בקירוב טוב, עלייה של 10 מ״צ עשוייה להכפיל את רמתו של רעש זה. בצילום אסטרונומי, המאופיין בחשיפות ארוכות נהוג לקרר את חיישן התמונה או את המצלמה כולה באמצעים אקטיביים (ע״י Peltier Element, חנקן נוזלי או פחמן דו חמצני נוזלי) על מנת למזער את ה- Dark Current Noise למינימום. גם מצלמות מסויימות בפורמט בינוני כוללות יחידת אוורור שקטה שתפקידה לקרר את חיישן התמונה כדי להקטין רעש זה.

בעת חשיפה בערכי ISO גבוהים רעש זה הופך להיות משמעותי מאד.

picture1
צילום עם עדשה מכוסה ללא חדירת אור לחיישן התמונה: עם הבהרת הדימוי השחור שהתקבל מתגלה רעש הזרם השחור

 

picture1

picture1
השפעת קרור החיישן על רמת הרעש

הסוג השלישי של רעש אקראי הוא  רעש הקריאה Read Out Noise היוצר פסים אנכיים ואופקיים.
רעש זה נובע משגיאות בעת קריאת המידע שהצטבר בפיקסלים בזמן החשיפה. הסבר מקיף באשר למקורותיו של רעש זה ניתן למצוא כאן.

picture1
פסים (Banding) הנובעים מרעש הקריאה Read Out Noise של ארבעה דגמי מצלמות שונים

חשוב להדגיש כי בעוד שרעש החשיפה Photon Shot Noise אינו תלוי באיכות המצלמה וחיישן התמונה הרי שרעש הזרם השחור Dark Current וגם רעש הקריאה Read Out Noise תלויים מאד באיכות החיישן בפרט והמערכת האלקטרונית של המצלמה בכלל.

רעש תבנית קבועה Fixed Pattern Noise נובע בד״כ מן ההבדלים בין המגברים הנמצאים בכל פיקסל בחיישני תמונה מסוג CMOS. מאחר והבדלים אלו קבועים יכול יצרן החיישן למפות אותם ולהסיר אותם בהתאם למיפוי זה מיד לאחר החשיפה.

picture1
הסרת רעש תבנית קבועה מיד לאחר החשיפה. מקור: SMHJ

מקובל למיין את הרעש גם בהתאם למידת השפעתו על ערוצי הצבע אדום, כחול וירוק בדימוי ועל ערוץ הבהירות:

כל סוגי הרעשים מופיעים בשני מופעים:

  1. רעש הבהירות (Luminance Noise)
  2. רעש הצבעוניות (Chrominance Noise)

את רעש הצבעוניות קל יותר להסיר בלי פגיעה משמעותית בחדות. לעומת זאת כל טיפול ברעש הבהירות יגרום לפגיעה בחדות עקב העובדה שהעין רגישה יותר לבהירות מאשר לצבע.

picture1

התפלגות הרעש לרעש בהירות ורעש צבעוניות. מקור: Cambridgeincolour.com

שימו לב לדוגמא הבאה: מקור צבעוני הופרד לשני ערוצי צבע וערוץ בהירות, כמו במודל הצבע LAB. כל ערוץ טושטש מעט על מנת להבין את השפעת הטשטוש על תפישת החדות של הדימוי:  מסתבר שטשטוש ערוצי הצבע איננו פוגע כמעט בחדות הנתפשת של הדימוי ואילו טשטוש ערוץ הבהירות כן פוגע בה.

picture1
השפעת טשטוש ערוצי הצבע וערוץ הבהירות על החדות הנתפשת:    מקור: Wandeli 1995, Eastman Kodak Company

לכן, בד״כ עדיף להימנע או לצמצם את הטיפול ברעש הבהירות ולהתמקד ברעש הצבעוניות שהטיפול בו יפגע פחות בחדות הנתפשת של הדימוי. הכלים המקובלים להסרת רעשים מאפשרים טיפול נפרד ברעש הבהירות וברעש הצבעוניות.

רעש ו-ISO: כל סוגי הרעשים מוחמרים ככל שערך ה- ISO בו נשתמש בעת החשיפה עולה. משמעות הדבר היא שיחס האות לרעש יורד ומידת ההשפעה השלילית של הרעש על איכות הדימוי עולה. הסיבה לכך היא העובדה שלמעשה מה שמתבצע בעת העלאת ערך ה-ISO היא הגברה אלקטרונית של האות החלש שנקלט בעת החשיפה מיד לאחר קליטתו ע״י החיישן ועוד בטרם הומר לקובץ RAW. המידע מוגבר יחד עם הרעש לסוגיו השונים ולכן לא רק האות מוגבר אלא גם הרעש. (כיום נפוצה גם הגברה דיגיטלית המתרחשת לאחר המרת המידע האנאלוגי לדיגיטלי: ISO-Invariance). עוד בנושא זה בפוסט מס׳ 100.

picture1
ככל שמעלים את ערך ה-ISO כמות הפוטונים הנקלטת בכל פיקסל קטנה ויחס האות לרעש יורד. משמעות העלאת ה-ISO היא הגברה של כמות האור הקטנה שנקלטה בפיקסל אולם במקביל מוגבר גם הרעש ויחס האות לרעש יורד

 

 

lightroomscreensnapz004
שתי חשיפות בערכי ISO שונים במצלמה Sony A7: מימין חשיפה בערך ISO 25600. משמאל חשיפה     בערך ISO 125. קבצי RAW, קטע בהגדלה 100%, הסרת רעש במצב ברירת המחדל ב- LR

 

רעש וגודל החיישן: מה שקובע את יחס האות לרעש היא כמות האור הכללית שקיבל החיישן במשך החשיפה. מאחר וככל ששטח החיישן גדול יותר כמות האור הכללית שיקבל במשך החשיפה גדולה יותר יחס האות לרעש בחיישן גדול יהיה גבוה יותר מאשר בחיישן קטן. לכן, בהינתן שההשוואה היא בין חיישנים מאותו דור טכנולוגי רמת הרעש שתיווצר בחיישן גדול תהיה תמיד נמוכה יותר מרמת הרעש בחיישן קטן. לדוגמא, רמת הרעש שתיווצר בחשיפה בערך ISO 2000 בחיישן Full Frame 24X36 תתקבל כבר בחשיפה בערך ISO 800  בחיישן בגודל APS C: יש להכפיל את גורם החיתוך (Crop Factor) בריבוע, (במקרה זה 2.56) בערך ה-ISO של החיישן הקטן כדי לדעת באיזה ערך ISO נקבל את אותה רמת רעש בחיישן הגדול.

 

picture1
ככל שגודל הפיקסל עולה כך הוא קולט כמות אור גדולה יותר במהלך החשיפה. כמות האור הנקלטת תקבע את יחס האות לרעש שתמיד יהיה גבוה יותר בחיישן גדול לעומת חיישן קטן

 

lightroomscreensnapz003
מימין: קטע בהגדלה 100% מקובץ RAW שצולם ב- ISO 3200 במצלמה Olympus TG-4 בעלת חיישן עם 16MP בגודל 6.17X4.55. משמאל קטע בהגדלה 100% מקובץ RAW שצולם ב-ISO 4000 במצלמה Sony A7 בעלת חיישן עם 24MP בגודל FF. הצילומים צולמו באותו הזמן באותו המקום,  הסרת רעש במצב ברירת המחדל ב- LR, כל מילה מיותרת!

מה ניתן לעשות כדי לצמצם את הרעש?

1. להשתמש במצלמה בעלות חיישן תמונה גדול מן הדור האחרון עם עצמית איכותית
2. להשתמש ברגישות ISO נמוכה ככל שניתן
3. להשתמש בזמני חשיפה קצרים ככל שניתן
4. להמנע מהתחממות המצלמה
5. לבצע חשיפה ETTR (ראו פוסט מס׳ 92)
6. לצלם קובץ RAW
7. לא להגזים בעיבוד

מאמר מפורט (באנגלית, לגיקים בלבד) בנושא מקורות הרעש ניתן לקרוא כאן.

בפוסט הבא אדון בשיטות העיקריות להסרת רעשים.

97. על סרטי צילום וניירות צילום: חלק ד: חומרים פוזיטיביים צבעוניים

97. על סרטי צילום וניירות צילום: חלק ד: חומרים פוזיטיביים צבעוניים

 חומרי צילום  פוזיטיביים הינם חומרים היוצרים דימוי פוזיטיבי, חיובי, המשקף את המציאות, בניגוד לחומרים הנגטיביים. קיימים שני סוגים עיקריים: סרטי שקופיות  וחומרי Instant בפיתוח מיידי (היוצרים למעשה הדפס פוזיטיבי על נייר). בפוסט זה אתמקד בסרטי השקופיות.
חומרים אלו היו ידועים בשם Lantern Slides עוד מן התקופה שהיו מוקרנים ב״פנס קסם״ ומאוחר יותר כ- Slides או Tranparencies.  כאמור במקורן היו השקופיות מיועדות להקרנה במקרן שקופיות. כל שקופית היא מקור יחיד. על מנת להדפיס ממנה הגדלות היה צורך להשתמש בניירות צילום פוזיטיביים מיוחדים (אשר למיטב ידיעתי אינם קיימים כיום, למעט Fujichrome Paper Type 35 באספקה מוגבלת מאד) או להכין מן השקופית נגטיב צבעוני על סרט מיוחד שנקרא Internegative (גם חומר זה איננו קיים יותר בשוק למיטב ידיעתי, פרט לתעשיית הקולנוע). שקופיות צבעוניות מתאימות מאד לסריקה, בתקופה הטרום דיגיטלית רוב הצלמים המקצועיים צילמו שקופיות שנסרקו כדי לשלב את הצילומים במערכות קדם דפוס ממוחשבות. היו קיימים גם סרטים מיוחדים לצורך שכפול שקופיות.
שקופיות מפתחים בתהליך פיתוח הנקרא E-6. ניתן לפתח שקופיות בפיתוח ביתי אולם הדבר דורש ציוד פיתוח מיוחד המסוגל לשמור על טמפ׳ קבועה ומבוקרת שהיא קריטית להצלחת התהליך.

reversal

עקומת היענות של סרט שקופיות צבעוני: שימו לב לצפיפות המינימלית הנמוכה, לצפיפות המקסימלית הגבוהה, לניגוד (שיפוע) הגבוה ולחוסר החפיפה בין שלושת העקומות RGB באזור הכתף (אזור הצללים בסרט). כמו כן שימו לב גם להבדל בין כיוון העקומה כאן וכיוון העקומה של סרט הנגטיב (ראו בפוסט הקודם): ההבדל נובע מכך שסרט שקופיות רברסלי נעשה בהיר ככל שהחשיפה במצלמה עולה ואילו סרט נגטיב נעשה כהה ככל שהחשיפה במצלמה עולה. סרט שקופיות שלא נחשף ועבר תהליך פיתוח יהיה שחור. סרט כזה שנחשף כולו לאור ופותח יהיה שקוף.

כאמור לעיל המבנה העקרוני של סרט שקופיות זהה לזה של סרט נגטיב אולם תהליך הפיתוח של סרטי שקופיות שונה: למרות שגם כאן מדובר בתהליך כרומוגני (יוצר צבע), המבוסס על אותם החומרים כמו בפיתוח נגטיב הרי שכאן מדובר על תהליך מהפך (Reversal)  הכולל למעשה שני תהליכי פיתוח בזה אחר זה ובסופו של התהליך הדימוי הצבעוני בשקופית נוצר מהאמולסיה שלא נחשפה בזמן החשיפה במצלמה. נשמע מוזר?  הנה ההסבר בהתאם לשלבי הפיתוח של תהליך הפיתוח הסטנדרטי E-6.
בפועל התהליך כולל 7 שלבים (קיים גם תהליך מקוצר הכולל 3 שלבים) ומתרחש בטמפ׳ של 37.8 מ״צ:

  1. פיתוח ראשון: זהו פיתוח שחור לבן קלאסי המבוסס על מפתח PQ. בשלב זה כל הכסף ההלידי שנחשף לאור במצלמה הופך לכסף מתכתי. שלב זה הוא השלב הקריטי ביותר מבחינת בהירות או כהות התוצאה הסופית. ניתן לשלוט בבהירות באמצעות הארכת זמן הפיתוח (יגרום לקבלת תוצאה בהירה יותר) או קיצורו (יגרום לקבלת תוצאה כהה יותר). לאחר הפיתוח שטיפה במים
  2. אמבט מהפך (Reversal Bath): בשלב זה, חומר כימי גורם לחשיפה מוחלטת של כל הכסף ההלידי שלא נחשף במצלמה (ניתן לבצע שלב זה גם ע״י חשיפת הסרט לאור)
  3. פיתוח שני, צבעוני, מבוסס CD-3, הגורם לפיתוח הכסף ההלידי שנחשף בשלב הקודם, הפיכתו לכסף מתכתי ובה בעת יצירת צבע המשלים לצבע לה רגישה כל שכבה (כמו בתהליך C-41) בכל מקום בו נוצר כסף מתכתי וביחס ישר לכמות הכסף המתכתי שנוצרה. ניתן לשלוט באופן מוגבל באיזון הצבע ע״י שינוי ה-pH.
  4. Conditioner (או Pre Bleach): חומר המכין את הסרט לקראת שלב ההלבנה
  5. הלבנה (Bleach): בשלב זה כל הכסף המתכתי שנוצר בשלב הפיתוח הראשון ובשלב הפיתוח השני הופך לכסף הלידי
  6. קביעה (Fixer): כל הכסף ההלידי שנותר באמולסיה הופך לתרכובת מסיסה במים הנשטפת בשלב השטיפה האחרונה
  7. מייצב (Stabilizer) הכולל מקשה, חומר נגד פטריות וחומר המונע כתמי ייבוש

בעבר היתה קיימת גם ערכת פיתוח הכוללת שלושה שלבים (ועוד מייצב): מפתח ראשון, מפתח צבע הכולל גם את הגורם המהפך ומלבין-קובע משולב. גרסה זו מתאימה במיוחד לפיתוח רוטטיבי (סיבובי) במכשירי פיתוח כמו דגמי Jobo למינהם. לא ידוע לי האם ניתן כיום להשיג ערכות כאלו בארץ. מצאתי ערכה כזו כ- Special Order אצל B&H. כמו כן ניתן להשיג אצלם כימיקלים ל-E-6 מתוצרת Fuji.

עדכון: נמסר לי כי ניתן להשיג (באספקה לא סדירה) את ערכת הכימיקלים לפיתוח E-6 בשלושה שלבים של Tetenal בפוטו הדר בתל אביב.

התוצאה הסופית היא דימוי פוזיטיבי בצבעי הנושא. בשקופיות ניתן לצפות על ארגז אור, להקרין במקרן שקופיות (אם תצליחו להשיג אחד)  או לסרוק ולהפוך לדימוי דיגיטלי.

 

picture1
תהליך יצירת הדימוי בסרט שקופיות

סרטי שקופיות יספקו תוצאות מעולות בתאורה טובה ואחידה, הם פחות מתאימים לצילום באור נמוך ובמצבי ניגוד גבוה. כבר הזכרתי שהחשיפה הנכונה קריטית: בעבר היה מקובל לערוך לסרטי שקופיות שצילמו צלמים מקצועיים Clip Test: גוזרים קטע סרט קצר, מפתחים אותו ומחליטים כיצד לפתח את כל שאר הסרט: האם להאריך או לקצר את זמן הפיתוח הראשון כדי לפצות על אי דיוק בחשיפה. כמו כן, סרטי השקופיות מיועדים לצילום באור יום או עם מבזק (5500K): צילום בתאורה שונה יגרום לסטיות צבע. ניתן להתגבר על כך במידה מסויימת באמצעות מסננים יעודיים לכל סוג תאורה אולם השימוש במסננים גורם לירידה משמעותית במהירות הצילומית (רגישות ISO) של הסרטים. במידה והחשיפות מתארכות מעבר ל- 1/10 שנייה יש צורך בפיצוי חשיפה ובתיקוני צבע בעזרת מסננים. לכן התוצאות האופטימליות בצילום בסרטי שקופיות יתקבלו בעת שימוש בתאורה מתאימה (אור יום או מבזק) ובחשיפות קצרות. בעבר היו סרטי שקופיות שיועדו לחשיפות ארוכות יותר בתאורת טנגסטן (״תאורה חמה״, 3200K) אולם אלו אינם זמינים כיום.
סרטי שקופיות הינם יקרים וגם הפיתוח שלהם יקר: מחיר סרטי שקופיות של Fuji בארץ כ-50 ש״ח. מחיר פיתוח סרט שקופיות במעבדה של Fuji  בארה״ב כ- $11. כלומר, בהנחה שמכל סרט תקבלו 36 שקופיות, עלות כל שקופית היא כ- 2.5 ש״ח. תחשבו על זה, כל קליק במצלמה עולה לכם 2.5 ש״ח… רכישת סרט אחד ופיתוחו עולים קרוב ל-100 ש״ח, ועוד לא הבאנו בחשבון את הצורך להגיע למעבדה על מנת למסור את הסרט ולאסוף אותו לאחר הפיתוח או את עלויות המשלוח. למיטב ידיעתי נותרה בארץ רק מעבדה אחת המציעה עדיין פיתוח לסרטי שקופיות.

עדכון: לאחר פרסום הפוסט נמסר לי שגם פוטו פריזמה בירושלים מפתחים סרטי שקופיות. אם מי מכם יודע על מעבדות נוספות אשמח לעדכן.

אחד הדברים שאף פעם לא הבנתי מדוע יש בו צורך הוא Cross Processing: לקחת סרט שקופיות ולפתח אותו בתהליך הפיתוח של סרטי נגטיב C-41. מתקבלים צבעים ״משוגעים״ ורוויים במיוחד. כיום כמובן אפשר להגיע לאפקטים כאלו באמצעות עיבוד דיגיטלי. התרגיל הזה היה נחשב בזמנו ל״אמנותי״ וסטודנטים לצילום מאד אהבו אותו. יש לפחות מעבדה אחת בארץ המציעה שרות כזה כיום. הסבר ודוגמאות כאן.

ולסיום, חומר פוזיטיבי צבעוני נוסף הם דפי סרט Instant לצילום מידי: חומרים אלו מצולמים במצלמות יעודיות בלבד או בקסטות מיוחדות אותן ניתן להרכיב על מצלמות סרט בפורמט בינוני או גדול. מתקבל דימוי פוזיטיבי בגודל נוח לצפייה. כל צילום הוא מקור יחודי, תהליך הפיתוח מובנה לתוך החומר ומלבד המצלמה היעודית או קסטה מיוחדת אין צורך בחומרי פיתוח או בציוד נוסף כל שהוא. חומרים אלו, בעיקר מתוצרת Fuji (תחת השם Instax) פופולריים מאד בשנים האחרונות, ראו פוסט מס׳ 87 בבלוג זה.

עדכון 9.2.17: אתר עם המלצות וטיפים לשימוש בסרטי צילום, ואפילו כולל שאלון קצר לעזרה בהתאמת סרט הצילום המתאים לכל צלם. התוצאות מצחיקות, לפעמים אין קשר בין הטקסט לצילום הסרט המופיע ובסופו של התהליך תמצאו את עצמכם באתר של Amazon.com כדי לרכוש את הסרט…

עדכון 21.5.17: אתר DPreview.com  מציע מספר מצלמות סרט שניתנות עדיין לרכישה. בחלק מן המצלמות שברשימה היתה לי הזכות להשתמש לאורך השנים.

תמונה ראשית: צילום גבי גולן

 

96. על סרטי צילום וניירות צילום, חלק ג: סרטים וניירות צבעוניים נגטיביים

96. על סרטי צילום וניירות צילום, חלק ג: סרטים וניירות צבעוניים נגטיביים

כפי שכתבתי בפוסט הקודם ראשיתו של הצילום היתה בשחור לבן מאחר והטכנולוגיה הדרושה לצורך יצירת דימויים צבעוניים לא היתה קיימת. ניסיונות לפתח צילום צבעוני נעשו כבר כעשרים שנה לאחר המצאת הצילום ותהליך ניסיוני הודגם כבר ב-1861 אולם רק בתחילת המאה העשרים הוצג התהליך הראשון שהצליח גם מסחרית, ה- Autochrome. תהליך פוזיטיבי זה היה מבוסס על סינתזה אדיטיבית ולכן הרגישות לאור היתה נמוכה מאד דבר שדרש חשיפות ארוכות. עקב כך, תהליך זה התאים לצלמים מקצועיים בלבד ולכן תפוצתו היתה מוגבלת. סרט הצילום הצבעוני הראשון שזכה להצלחה אדירה גם בשוק המקצועי וגם בשוק החובבני היה ה-Kodachrome שהוצג לראשונה כסרט קולנוע 16 מ״מ בשנת 1935 וכסרט 35 מ״מ לצילום סטילס (שקופיות פוזיטיביות) בשנת 1936. עוד על ההיסטוריה המוקדמת של הצילום הצבעוני בפוסט מס׳ 66 בבלוג זה.

כיום, כל חומרי הצילום הצבעוניים, נגטיביים ופוזיטיביים כאחד מבוססים על סינתזה סבטרקטיבית (ראו בפוסט מס׳ 66) והם נחשבים לחומרים סובסטנטיביים, כלומר כאלו הכוללים את הגורם יוצר הצבע באמולסיה, בניגוד לחומרים נון-סובסטנטיביים, כמו ה- Kodachrome בהם הגורמים יוצרי הצבע היו נמצאים במפתח.

חומרים נגטיביים: סרטי צילום צבעוניים היוצרים, לאחר הפיתוח דימוי נגטיבי הן מבחינת הבהירויות והן מבחינת הצבעים. כלומר, אזורים כהים בנושא יהיו בהירים בנגטיב ולהפך, אזורים אדומים יהיו בצבע סיאן, אזורים ירוקים יהיו בצבע מג׳נטה ואזורים כחולים יהיו בצבע צהוב.  כדי לקבל דימוי פוזיטיבי יש להדפיס את הנגטיב על נייר צילום צבעוני נגטיבי או לסרוק אותו בסורק מתאים. יתרון: מאפשר הדפסת הדפסות רבות מכל דימוי. ניתן להשיג מגוון של סרטים בפורמטים שונים וניירות בגדלים שונים. תהליך הפיתוח לנגטיב צבעוני הוא C-41 ולניירות נגטיביים RA-4. ניתן לפתח ולהדפיס נגטיבים צבעוניים במעבדה ביתית אם כי הדבר דורש ציוד יקר מאחר ותהליכי הפיתוח הצבעוני חייבים להתבצע בטמפ׳ קבועה ומבוקרת. לצורך הדפסה על נייר צילום צבעוני יש צורך להצטייד במגדל מיוחד עם ״ראש צבע״ הכולל מסננים צבעוניים מובנים או להשתמש במגדל שחור לבן הכולל מגרה בה ניתן להכניס מסננים באופן ידני (מאד לא נוח לשימוש!). גם פיתוח נייר צבעוני דורש מכשיר פיתוח מיוחד המסוגל לשמור על טמפ׳ קבועה, לא ניתן לפתח נייר צבעוני בקערות כמו ניירות שחור לבן.

חשיפה וטמפ׳ צבע: בכל חומרי הצילום הצבעוניים, (ובעיקר בחומרים הפוזיטיביים: שקופיות ואינסטנט) חשוב מאד להקפיד על חשיפה מדוייקת. סרטי נגטיב סובלניים לטעויות בחשיפה (פלוס מינוס 2 סטופים) אולם גם הם מאפשרים תוצאות אופטימליות  רק בחשיפה אופטימלית. מאחר ובחומרי הצילום הצבעוניים למעשה יש לפחות 3 אמולסיות (רגישות לאדום, כחול וירוק, ראו בהמשך) ומאחר ויש הבדל ברגישות היחסית של כל אמולסיה טעויות בחשיפה עשויות לגרום גם לסטיות צבע (Color Cast). כמו כן, כל חומר צילום צבעוני מיועד לצילום בטמפ׳ צבע מסויימת, בד״כ הסרטים מאוזנים לאור יום בטמפ׳ צבע של 5500k. צילום בטמפ׳ צבע לא נכונה יגרום לסטיות באיזון הצבעוני שיתגלו רק לאחר הפיתוח (בסרטי שקופיות) או רק בעת ההדפסה (בסרטי נגטיב). ניתן לפצות על טמפ׳ צבע לא מתאימה כבר בשלב הצילום ע״י שימוש במסננים מיוחדים המורכבים על העדשה, אולם הם גורמים לאיבוד אור משמעותי כך שיש צורך בחשיפות ארוכות יותר. אם סורקים סרטי נגטיב או שקופיות צבעוניות ניתן לטפל בסטיות הצבע באמצעות עיבוד דיגיטלי.

המבנה  העקרוני של כל חומרי הצילום הצבעוניים דומה אם כי תהליכי הפיתוח שונים. בכל החומרים נמצא 3 שכבות אמולסיה: שכבה רגישה לאדום, שכבה רגישה לירוק ושכבה רגישה לכחול. למעשה גם השכבה הרגישה לאדום וגם הרגישה לירוק רגישות גם לכחול ולכן מתחת לשכבה העליונה הרגישה לכחול יש שכבה הכוללת צבע צהוב המסנן את האור הכחול כדי שלא יגיע לשכבות שמתחת למסנן. כל שכבת אמולסיה כוללת כסף הלידי רגיש לאור וחומר נוסף, חסר צבע הנקרא קושר צבע (Color Coupler). כאשר קושרי הצבע מגיבים במהלך הפיתוח עם מפתח מחומצן, שנוצר כתוצאה מפיתוח הכסף ההלידי שנחשף לאור במצלמה הם הופכים לבעלי צבע: קושרי הצבע בשכבה הרגישה לכחול הופכים לצהוב (אדום+ירוק), בשכבה הרגישה לירוק למג׳נטה (כחול+אדום) ובשכבה הרגישה לאדום לסיאן (ירוק+כחול). כלומר, הצבע הנוצר בכל שכבה הוא הצבע המשלים לצבע הראשוני לו רגישה השכבה. התוצאה היא שבכל מקום בו היתה חשיפה ונוצרה דמות כסף מתכתית (ראו הסבר לגבי עקרונות תהליך הפיתוח שחור לבן בפוסט מס׳ 94) נוצרה במקביל גם דמות צבעונית.

picture1

picture1

עקומת הענות של סרט נגטיב צבעוני (חשיפה לעומת כמות הצבע הנוצרת בפיתוח): שימו לב לצפיפות המינימלית הגבוהה, לצפיפות המירבית הנמוכה יחסית, לניגוד (שיפוע) הנמוך ולהבדל הגובה בין עקומות שלושת השכבות הרגישות לאדום, כחול וירוק. משמעות ההבדל הוא שלכל שכבה מהירות (רגישות) צילומית שונה.

תהליך הפיתוח של נגטיב צבעוני הוא תהליך פיתוח יוצר צבע (Chromogenic) הנקרא C-41, מתרחש בטמפ׳ של 37.8 מ״צ וכולל ארבעה שלבים (ועוד שטיפות ביניים), התהליך מתאים לכל סוגי הנגטיבים הצבעוניים מתוצרת כל היצרנים:

  1. פיתוח צבעוני: חומר הפיתוח מבוסס על  paraphenylene diamine וידוע כ- CD-4. חומר זה מפתח כסף הלידי לכסף מתכתי (כמו בפיתוח שחור לבן) אולם במצבו המחומצן מגיב עם קושרי הצבע חסרי הצבע שבאמולסיה והופך אותם לצבע בהתאם לשכבה בה הם נמצאים.
  2. הלבנה: הכסף המתכתי שנוצר במהלך הפיתוח איננו נחוץ יותר (מאחר ודימוי הצבע כבר נוצר) ויש צורך לסלקו: תפקיד המלבין (Bleach) הינו להפוך את הכסף המתכתי לכסף הלידי שיומס ע״י הקובע בשלב הבא. החומר הפעיל במלבין הוא Ferric Ammonium EDTA הכולל ברזל ולכן צבעו אדום.
  3. קביעה באמצעות קובע מבוסס Hypo ההופך את כל הכסף ההלידי למסיס במים כך שישטף מן האמולסיה בשלב השטיפה האחרונה.
  4. ייצוב באמצעות Stabilizer, חומר המקשה את האמולסיה, משמר את הצבעים ומונע כתמי יבוש.

Picture1.jpg

מהיכן נובע צבעם הכתום של נגטיבים צבעוניים לאחר הפיתוח? הצבע הכתום נובע ממסיכה צבעונית אינטגרלית (Integral Mask) הנוצרת באופן כימי בזמן הפיתוח ותפקידה לפצות על בליעות אור לא רצויות של חומרי הצבע הנוצרים בזמן הפיתוח. ע״י כך משפרים את האיכות הצבעונית של ההדפסות הצבעוניות על ניירות צילום נגטיביים. עם זאת המסיכה הכתומה מקשה על סריקה של נגטיבים וצבעה שונה בסוגים  שונים של נגטיבים כך שנחוץ פרופיל מיוחד לסריקה של כל סוג נגטיב.

color-negative
כך נראית מסגרת מסרט נגטיב צבעוני בפורמט 135 לאחר הפיתוח

מי שמעונין להרכיב בעצמו את התמיסות הדרושות לפיתוח נגטיבים בתהליך C-41 ימצא את כל הפרטים הרלבנטיים כאן. ניתן כמובן לרכוש תרכיזים מוכנים אותם יש למהול במים לפני השימוש. קיימת גם גרסה מקוצרת בת 2 שלבים הכוללת מפתח (בנפרד) ומלבין-קובע (Bleach-Fix) משולבים בתמיסה אחת.

שימו לב: בעבודה עם כימיקלים לצילום יש לשמור על ניקיון מוחלט ולמנוע מגע של החומרים השונים זה בזה: טיפה אחת של מלבין במפתח תגרום להרס הסרטים. כמו כן יש להקפיד על בטיחות ואיכות הסביבה, תורה שלמה בפני עצמה.

מאחר ותהליך הפיתוח הצבעוני מחייב טמפ׳ גבוהה וקבועה יש צורך במכשיר פיתוח יעודי כמו דגמי Jobo Autolab אותם ניתן להשיג משומשים ב-eBay.   חברת Jobo איננה מייצרת כיום את מכשירי הפיתוח האוטומטיים אלא מכשירים ידניים ומבחר מצומצם של מיכלי פיתוח ואביזרים, ראו באתר החברה.

1000

לדוגמא, מכשיר פיתוח אוניברסלי מדגם Jobo Autolab 1000 מאפשר פיתוח כל חומרי הצילום הצבעוניים. מחירו ב-eBay כ- $2500, יותר מאשר מחירו כחדש בתקופה שעוד היה מיוצר. הסרט מוכנס בחושך למיכל הפיתוח בגודל המתאים, מיכלי הכימיקלים ממולאים בכימיקלים המתאימים והמכשיר עצמו ממולא במים המחוממים לטמפ׳ הרצויה. כל שנותר לעשות, לאחר שהמכשיר היגיע לטמפ׳ הרצויה הוא לבחור את תוכנית הפיתוח המבוקשת וללחוץ על כפתור Start. המכשיר מסובב את מיכל הפיתוח בו נתון הסרט באופן קבוע לשני הכיוונים במהירות שקבע המפעיל. מבוצעת גם שטיפה אוטומטית  ופליטה של הכימיקלים המשומשים (ניתן לאסוף את הכימיקלים לשימוש חוזר במגבלות מסויימות) ומי השטיפה לביוב. קיימים גם דגמים גדולים יותר של מכשירי Jobo המאפשרים פיתוח דפי סרט וניירות צילום בגודל רחב או כמות גדולה יותר של סרטי צילום בכל פעם.
במסגרת עבודתי בחברת הדר סוכנויות לצרכי צילום שהיתה יבואנית Jobo בישראל הכרתי את המכשירים הללו הכרות אינטימית: התקנתי עשרות מכשירים כאלו והדרכתי הרבה צלמים בשימוש בהם. בזמנו כתבתי הוראות פיתוח בעברית לכל סוגי התהליכים במכשירי ה-Jobo וגם במסגרת עבודתי בחוג לצילום במכללת הדסה הפעלנו מספר מכשירי Jobo ATL במשך שנים רבות, כמו גם מכשירי פיתוח רוטטיביים (סיבוביים) אחרים מתוצרת Colenta.

בתקופת עבודתי בחב׳ מכתשים מפעלים כימיים, מח׳ כימיקלים לצילום,  יצרנו כימיקלים לפיתוח צבעוני (וגם לפיתוח שחור לבן). בשנת 1987 כתבתי (בין היתר) הוראות פיתוח לפיתוח נייר צבעוני בתהליך EP-2 שקדם ל-RA-4. במסגרת פינת הנוסטלגיה הנה ההוראות שכתבתי לעיונכם: שימו לב, הוראות אלו לצרכי  נוסטלגיה בלבד, לא לשימוש מעשי. הנייר עליו הודפסו ההוראות היה פעם לבן…

macor
הוראות לפיתוח נייר צבעוני בכימיקלים מתוצרת מכתשים. נכתבו על ידי בשנת 1987

לצורך הדפסה מנגטיב צבעוני יש צורך במכשיר הגדלה בעל ראש צבע: הראש כולל מסננים המאפשרים לשלוט בהרכב הצבעוני של האור שמפיקה נורת המגדל כדי להגיע להדפסה בעלת איזון צבע טוב, כלומר כזו שאיננה בעלת גוון שולט כל שהוא. תקצר היריעה כאן מלפרט את תהליך ההדפסה. בכל מקרה הסיפור לא מסתיים במגדל מאחר ויש צורך גם במכשיר לפיתוח הנייר לאחר חשיפתו. ניתן לפתח דפי נייר במכשירי Jobo או במכונות יעודיות אחרות. תהליך ההדפסה נעשה בחושך מוחלט ואין במקרה זה את הנוחיות של אור ביטחון בהיר למדי כמו בהדפסות שחור לבן. גם כאן טמפ׳ קבועה וזמן פיתוח מדוייק הם קריטיים להצלחת התהליך, כך שפיתוח בקערות אינו בא בחשבון. תהליך הפיתוח לנייר צילום צבעוני נקרא RA-4 וכולל שני שלבי פיתוח: מפתח צבע ומלבין-קובע (Bleach-Fix) ולאחריהם ייצוב (Stabilizer) ללא צורך בשטיפה במים. התהליך מתאים לניירות צבעוניים נגטיביים מתוצרת כל היצרנים.

שני היצרנים הגדולים בתחום הנייר הצבעוני הנגטיבי הם Fuji ו-Kodak.

picture1
מכשיר הגדלה בעל ראש צבע: מיועד להדפסת נגטיבים צבעוניים על נייר צילום צבעוני. ניתן לשימוש גם לצורך הדפסת נגטיבים שחור לבן על נייר שחור לבן Multigrade. מקור: darkroom.ru

הגלגלות הצבעוניות משמשות לשליטה בבהירות המסננים הצבעוניים בצבעים צהוב, מג׳נטה וסיאן הנמצאים בתוך הראש.  מחיריהם של מגדלים בעלי ראש צבע מתחילים בכ- $1000 למגדל בפורמט קטן ומטפסים עד ל- $5000 למגדל בפורמט "4X5. בנוסף כמובן יש צורך בעדשה מתאימה לכל פורמט.

picture1
סיכום תהליכי יצירת הדימוי במערכת נגטיב-פוזיטיב צבעונית
מקור: Digital Color Management Encoding Solutions

אם יש בכם אמיצים המעוניינים להיכנס לתחום הפיתוח הצבעוני, אשמח לעזור ולייעץ בבחירת הציוד הדרוש ושיטות העבודה.

בפוסט הבא אדון בסרטי הצילום הצבעוניים הפוזיטיביים.

94. על סרטי צילום וניירות צילום, חלק א: סרטים שחור לבן

94. על סרטי צילום  וניירות צילום, חלק א: סרטים שחור לבן

עם כל הדיבורים על תחיית הביקוש לסרטי הצילום בזמן האחרון (שהיגיע לשיאו לפני מספר שבועות עת Kodak הכריזה על כך שבסוף 2017 תחזיר לחיים את סרט  השקופיות Ektachrome אותו חיסלה בשנת 2012) חשבתי לנכון לכתוב פוסט על סרטי הצילום לסוגיהם השונים, כיצד הם בנויים, כיצד הם מגיבים לאור ואיך לעזאזל מפתחים אותם. אז לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי עיניים וחזרתי אחורה בזמן לימי הצילום ה״אנאלוגי״ העליזים: ימי חדרי החושך, ריחות הכימיקלים, הסרטים שנחשפו לאור בטעות, הסרט שלא התגלגל במצלמה כראוי, הניירות שנתקעו במכונת הפיתוח, הכימיקלים שנזלו, שהזדהמו והסרטים שהלכו לאיבוד בדרך אל או מן המעבדה וכן, גם האושר שהרגשנו כאשר לאחר כל מסכת הייסורים הזאת התקבל סוף סוף דימוי שאהבנו. אישית אינני מתגעגע לכל אלו (למעט אולי ענין האושר) אבל לטובת מי שכן (כל אחד והתענוגות שלו) ולטובת הדור הצעיר שלא יודע מה זה סרט צילום ומה זה מפתח ולמה צריך למסגר שקופיות הנה קצת מידע. וכן, תעירו אותי כאשר יוחזר לשוק סרט ה-Kodachrome המיתולוגי, (שהשמועות אומרות ש-Kodak בודקת את ה״היתכנות״ להחזיר גם אותו לחיים) אולי בשבילו אסכים לשים בצד את המצלמה הדיגיטלית שלי… תוכלו גם לחזור לפוסט מס׳ 58 בבלוג זה על מנת להבין מדוע אין באמת שום צורך אמיתי לצלם בסרטי צילום.

קצת היסטוריה: בשנת 1839 מפתחים צרפתי אחד (Daguerre) ואנגלי אחד (Fox Talbot) שני תהליכים שאפשרו לראשונה צילום של נושא ויצירת דימוי שלו על חומר רגיש לאור. מבלי להיכנס לפרטים, התהליך שפיתח Talbot הוא זה שפיתוח ושיפור שלו ע״י אנשים רבים לאורך 178 שנים הביאו את הצילום הכימי-אנאלוגי לרמתו הנוכחית. עד שנת 1935 הצילום הצבעוני כמעט שלא היה קיים. בשנה זו היציגה Kodak את סרט ה- Kodachrome ומאוחר יותר פותחו גם תהליכי נגטיב-פוזיטיב צבעוניים שתפסו את מקומו של השחור לבן. בפוסט מס׳ 27 סקרתי את ההיסטוריה הטכנולוגית של הצילום ואת תקציר תולדות הצילום ניתן למצוא כאן.

פיתוחו של הצילום האלקטרוני-דיגיטלי הוא מאוחר הרבה יותר כאשר את ראשיתו של הצילום האלקטרוני-אנאלוגי ניתן לציין בשנת 1928 עם פיתוחה של הטלוויזיה. את פיתוחו של הצילום האלקטרוני-דיגיטלי ניתן לציין בשנת 1975 ואת כניסתו הממשית לשוק בראשית שנות ה-90. בשנת 2003 נמכרו לראשונה יותר מצלמות דיגיטליות ממצלמות סרט ומאז חווה הצילום הכימי-אנאלוגי נסיגה שהביאה כמעט להעלמותו. כעת מדברים על עליית הביקוש לסרטי צילום. ייתכן, אולם כפי שלא נחזור לנסוע בכרכרות רתומות לסוסים ולהשתמש בטלפון עם חוגה לא נראה לי שכולנו נחזור לצלם בסרטי צילום. ובכל זאת…

עקרון פעולה: כל תהליכי הצילום הכימי-אנאלוגי (ובהמשך נבין למה בדיוק הכוונה בביטוי זה) מבוססים על תרכובת של כסף, מתכת שתכונותיה המיוחדות מאפשרות לה להגיב עם יסודות מקבוצת ההלוגנים (ברוב המקרים מדובר על כלור, יוד וברום). התרכובת נקראת כסף הלידי, והמאפיין העיקרי שלה הוא רגישות לאור. הכסף ההלידי מעורבב עם ג׳לטין מיוחד ונוצרת אמולסיה צילומית. האמולסיה הזו מצופה בשכבה דקה על בסיס פלסטי בגדלים שונים ומתקבל המוצר המסחרי הנקרא סרט צילום. הסרט מגיע באריזה אטומה לאור והוא חייב להיות מוגן מאור עד שלב החשיפה במצלמה וגם לאחריה עד לסיום שלב הפיתוח. כמעט כל תהליך הייצור של סרטי הצילום מתבצע בחושך מוחלט!
בעבר,העסיקה Kodak עובדים עוורים רבים במפעליה, להם לא היתה כל בעיה להסתגל לעבודה רצופה בחושך. קראו כאן על הסכנות המקצועיות הכרוכות בעבודה זו.

לסרטי נגטיב שחור לבן מרווח חשיפה רחב ולכן גם מרווח הטעות בחשיפה הוא רחב בהתאם. עדיין, כדי לקבל את האיכות המירבית יש לדייק בחשיפה. חשוב לזכור שבצילום אנאלוגי לא ניתן לראות את הדימוי מיד לאחר החשיפה ולכן איכותה תתברר רק לאחר הפיתוח! הכלל הוא, כפי שקבע Ansel Adams: חשוף לפי הצללים, פתח לפי הבהירויות (Expose for the shadows, Develop for the highlights). הרעיון הוא לחשוף את האזורים הכהים בנושא כך שירשמו על הסרט מאחר והם יופיעו כבהירים על הסרט לאחר הפיתוח.

במצלמה חשוב להקפיד על שני דברים עיקריים: כיוון ערך ה-ISO המתאים לפי הוראות השימוש וטעינה נכונה של הסרט במצלמה: יש לוודא שהסרט טעון נכון אחרת בסוף הצילומים יתברר לכם שצילמתם ״על ריק״ וחבל. במצלמות בהן העברת הסרט ממסגרת למסגרת היא ידנית יש לגלגל את הסרט חזרה לקסטה עם סיום הסרט ולא לפתוח את גב המצלמה לפני שברור שגלגול הסרט הושלם. במצלמות בהן העברת הסרט חשמלית גלגול הסרט חזרה יתבצע לרוב באופן אוטומטי עם גמר הסרט. במצלמות 120 יש לוודא טעינה נכונה וכן לגלגל את הסרט קדימה עד הסוף עם סיום הסרט ולהדביק את קצהו באמצעות המדבקה המצורפת. ולמי שרוצה להתמודד עם צילום בפורמט גדול, "4X5, ההתמודדות עם טעינת דפי הסרט בקסטות, פריקתן לאחר הצילום וטעינתן במיכל הפיתוח היא מיומנות מתסכלת למדי…

תגובה לאור: בניגוד לתגובה הליניארית של חיישן התמונה האלקטרוני לאור, התגובה של סרטי הצילום לאור היא לוגריתמית.

picture1

עקומת היענות (Characteristic Curve) של סרט צילום שחור לבן,
המתארת את ההשחרה (הציר האנכי) לעומת החשיפה (הציר האופקי)
שימו לב לניגוד (שיפוע) הנמוך, לצפיפות המינימלית הגבוהה יחסית
ולצפיפות המירבית הנמוכה יחסית

יצירת הדימוי: בחשיפה מבוקרת במצלמה, בכל צבר גרגרי כסף הלידי שבאמולסיה נוצר שינוי בלתי נראה לעין. אוסף השינויים הללו על פני כל מסגרת הצילום נקרא דמות סמויה (Latent Image). על מנת להפוך את הדמות הסמויה לדמות נראית יש להעביר את הסרט תהליך כימי הנקרא תהליך הפיתוח שבסופו הדמות הסמויה מכסף הלידי שנחשף לאור הופכת לכסף מתכתי שצבעו שחור. ככל שאזור מסויים בסרט נחשף ליותר אור מתקבלת שכבה עבה יותר של כסף מתכתי באותו אזור. שכבה עבה של כסף מתכתי עוצרת יותר אור (בזמן הצפייה או בזמן ביצוע הגדלה או סריקה) מאשר שכבה דקה וכך ניתן לייצג את הבהירויות המקוריות שהיו בנושא שצולם באמצעות שכבות בעובי משתנה של כסף מתכתי.

picture1

תהליך הפיתוח הצילומי החל מן הכסף ההלידי הרגיש לאור
ועד דמות הכסף המתכתי הקבועה

תהליך הפיתוח הוא תהליך כימי המתרחש בפאזה נוזלית והתוצאה שלו היא אנאלוגית, כלומר רציפה ומסוגלת לייצג (לפחות באופן תאורטי) אין סוף בהירויות. בצילום דיגיטלי תחום הבהירויות מוגבל מאחר ועל מנת לעבד דימוי אלקטרוני במחשב אנו חייבים להגביל את תחום הבהירויות: מחשבים אינם מסוגלים לטפל במידע אין סופי. בפועל, תחום הבהירויות המוגבל וידוע מראש בצילום הדיגיטלי הוא רחב במידה שאיננה פוגעת באיכות הדימוי.

חומרי הפיתוח: שני החומרים העיקריים בתהליך הפיתוח הם המפתח (Developer) והקובע (Fixer). תפקיד המפתח  להגביר את הדמות הסמויה ולגרום לכך שכל צבר גרגרי כסף הלידי שנחשפו לאור יהפכו לכסף מתכתי. שני המרכיבים הכימיים העיקריים המשמשים לצורך זה הם Hydroquinon ו- Metol, כאשר יחד עם חומרי הפיתוח נמצאים בתמיסת הפיתוח חומרים נוספים כמו נוגדי חמצון, מווסתי חומציות ועוד. תהליך הפיתוח מתרחש בסביבה בסיסית (אלקלית) בלבד. מבחינה כימית תהליך הפיתוח הוא תהליך חמצון-חיזור שבמהלכו הכסף ההלידי מתחזר לכסף מתכתי ואילו חומר הפיתוח מתחמצן והופך לבלתי יעיל. המפתח רגיש לנוכחות חמצן ולכן יש לשמור אותו במיכל אטום וללא אוויר.

תהליך הפיתוח הינו תלוי זמן, טמפרטורה וניעור (הניעור דרוש כדי שחומר פיתוח טרי יגיע לכל אזורי הסרט בזמן הפיתוח וכן על מנת להסיר מפני הסרט בועיות אוויר המפריעות לתמיסת הפיתוח לחדור לאמולסיה). קיימים סוגים שונים של מפתחים: ניגודיים יותר או פחות וכאלו היוצרים גרעין עדין או גס יותר בסרט הצילום. הנה קישור לטכניקת פיתוח לא שגרתית ״Stand״.
לאחר סיום תהליך הפיתוח שופכים את המפתח ועוצרים את תהליך הפיתוח באופן כימי ע״י הורדת רמת ה-pH הגבוהה באמצעות חומצת חומץ מדוללת (עוצר, Stop Bath). בשלב זה נמצאים באמולסיה גם כסף מתכתי באזורים שנחשפו לאור וגם כסף הלידי רגיש לאור באזורים שלא נחשפו לאור. הקובע (Fixer), המבוסס על נתרן או אמוניום תיו-סולפט (ידוע בשם Hypo) הופך את הכסף ההלידי שלא נחשף לתרכובת מסיסה במים המוסרת בשלב השטיפה. לאחר הקביעה והשטיפה מתקבלת דמות הכסף המתכתי בצורת תשליל, נגטיב: האזורים הבהירים בנושא כהים בתשליל ואילו האזורים הכהים בנושא בהירים בנגטיב.

picture1

תהליך העיבוד המלא של סרטי צילום שחור לבן נגטיביים
מקור: Wikipedia

מדריך מצויין לפיתוח שחור לבן ביתי ניתן למצוא באתר BHPhotovideo.com

באתר B & H מופיעים 111 סוגים של נגטיבים שחור לבן בפורמט 135 ו-120, בעיקר מתוצרת Kodak ,Ilford ו-Fuji וכן 51 סוגים של דפי סרט (Sheet Film) בפורמטים שונים. כמו כן ניתן להשיג מגוון כימיקלים ואביזרים לפיתוח (ראו בהמשך) . חשוב להביא בחשבון את המחיר הכלכלי: כל חומרי הצילום האנאלוגי הם מתכלים וחד פעמיים, הן סרטי הצילום והן הכימיקלים (אפשר לעשות בכימיקלים שימוש חוזר בתנאים מסויימים אולם בסופו של דבר יהיה צורך להחליף אותם) ולכן לכל חשיפה יש עלות לא קטנה.

גורמי האיכות העיקריים של סרטי צילום שחור לבן הם: כושר ההפרדה (רזולוציה), גרעיניות (רעש), ניגודיות  וטווח דינמי, כל אלו בערך ISO נתון שאיננו ניתן כמעט לשינוי.
סרט צילום שחור לבן ברגישות הגבוהה ביותר של ISO 3200  כמו Ilford Delta 3200 Professional יספק לכם גרעיניות (רעש), כושר הפרדה וטווח דינמי ירודים לעומת מצלמות דיגיטליות. כך שמי שזקוק לצילומים בערכי ISO גבוהים אין לו מה לחפש בצילום אנאלוגי. באופן כללי, גם בערכי ISO נמוכים יותר למצלמות הדיגיטליות יתרון ברור בכל הפרמטרים הטכניים, למעט אולי בעת צילום בפורמטים גדולים מאד כמו 8X10 אינצ׳. כך שאם אתם מחפשים איכות טכנית גבוהה הצילום הדיגיטלי הוא הכיוון. מה כן תקבלו בעת השימוש בסרטי צילום? אולי נראות אחרת, אם תאהבו אותה, וכן הסיפוק האישי שלכם אחרי שתפתחו את הסרט הראשון שלכם בהצלחה.

כימיקלים לפיתוח: מי שמעונין ללכת על הקצה מוזמן לרכוש את מרכיבי הכימיקלים השונים באבקות ולהכין את תמיסות העיבוד בעצמו, כיף גדול. בעת לימודי במכללת הדסה בשנות השבעים היינו סוחבים על הגב לקומה הרביעית שקי כימיקלים (זה היה לפני שהמציאו את המעלית…), שוקלים בהתאם למרשם ומערבבים במערבל גדול שאפשר הכנת 50 ליטר תמיסה בכל פעם. ניתן גם כיום להשיג את הכימיקלים הדרושים בבתי מסחר המספקים ציוד וחומרים למעבדות (חשוב להקפיד שהכימיקלים יהיו ברמת Photograde, אין צורך ברמה אנליטית שהיא יקרה יותר). מרשמים להכנת תמיסות העיבוד יש באינטרנט למכביר. מי שלא מעונין לכתת את רגליו על מנת להשיג את המרכיבים בנפרד יכול לרכוש אבקות מוכנות או תרכיזים נוזליים מוכנים לשימוש לאחר מהילה עם מים בהתאם להוראות השימוש.
באתר B&H מופיעים 370 פריטים בסעיף זה.

בנוסף יהיה על מי שמעונין לפתח ולהדפיס את צילומיו בעצמו לרכוש מגוון אביזרים, החל במגדל (שמחירו עשוי להגיע לאלפי שקלים) ועדשות הגדלה יעודיות (יש צורך בעדשה נפרדת לכל פורמט) וכלה במשורות, מד חום, טיימרים, בקבוקים, קערות פיתוח ועוד ועוד… בסעיף זה מופיעים באתר B&H ״רק״ 517 פריטים שונים…

ועוד לא אמרנו כלום על המקום הנדרש לצורך הקמת מעבדה אישית בבית. בזמנו היה מקובל להקים מעבדות אישיות בחדר האמבטיה, אותו ניתן בד״כ להחשיך בקלות יחסית ויש בו מים זורמים. אבל אם רוצים גם להתקלח שם מידי פעם יהיה עליכם להוציא את ציוד הפיתוח החוצה.

האם זה כדאי? למי שמכיר רק את הצילום הדיגיטלי המעבר לצילום אנאלוגי עשוי להיות מענין  ואולי אף מרגש אם כי הדבר כרוך בהוצאות לא מעטות ובתהליך לימודי לא קצר. מי שמתחבר לדימויים פיסיים יותר מאשר לדימויים וירטואליים השמורים בדיסק המחשב ואוהב עבודת כפיים ימצא בצילום האנאלוגי תחביב מהנה ומתגמל. עם זאת, לדעתי רק העיסוק בשרשרת ההדמיה האנלוגית במלואה הוא בעל ערך, כלומר צילום על סרט, פיתוחו והדפסתו על נייר צילום. בצילום על סרט, מסירתו לפיתוח למעבדה, סריקתו והפיכתו לקובץ דיגיטלי אין לטעמי שום תועלת, עדיף כבר להישאר בתחום הדיגיטלי משלב הצילום, גם בשחור לבן. ראו גם פוסט מספר 64 בבלוג זה.

ולטובת כל מי שהחליט לנסות ולחזור (או להתחיל) לצלם בסרטי הצילום, הנה רשימת מצלמות מתאימות עבורכם.

אשמח לשמוע את דעתכם בענין!

אני לרשותכם  ביעוץ ובעזרה (ללא תשלום) לכל מי (שלמרות הכל) מעונין להיכנס לתחום הצילום האנאלוגי.

בפוסט הבא אסקור את ניירות ההדפסה שחור לבן

עדכון 31.1.17: סקירה מענינת על 3 שגיאות שעל צלמי סרט מתחילים להימנע מהן

עדכון 23.2.17: מאמר העוסק בתחיית סרטי הצילום

עדכון 23.2.17: מאמר ארוך ומייגע המתאר בפירוט רב את המתרחש בשוק סרטי הצילום

עדכון 21.5.17: סדרה של אנימציות חביבות מבית Ilford בנושא תהליכי צילום שחור/לבן

 

92. על חשיפה נכונה, Take 2

92. על חשיפה נכונה, Take 2

בפוסט מס׳ 6 התייחסתי בקצרה לשאלת החשיפה הנכונה בצילום דיגיטלי. בפוסט הנוכחי אדון בנושא פופולרי ועם זאת בעייתי זה ביתר הרחבה. אני מניח שלחלק מן הקוראים ההסברים, ובעיקר אלו שעוסקים ב-ETTR יראו אולי מסובכים מדי אבל בסופו של דבר יסתבר למי שיתאמץ לקרוא את הפוסט עד תומו שהמדובר בטכניקה פשוטה להבנה ולישום אשר לה יתרונות רבים בכל הנוגע לאיכות הדימוי הסופי המתקבל.

הכלל הבסיסי בחשיפה בצילום דיגיטלי הוא:
Expose for the highlights, develop for the shadows. ובתרגום לשפת הקודש: חשיפה לפי הבהירויות, עיבוד לפי הצללים. כלומר, המטרה העיקרית שלנו היא לרשום את הבהירויות על החיישן כך שלא נאבד פרטים באזורים הבהירים של הדימוי: עם האזורים הכהים נדע להתמודד בעת עיבוד הקובץ. עם זאת, יש להדגיש ענין נוסף והוא הצורך לנצל את מלוא התחום הדינמי של חיישן התמונה בעת החשיפה.  הדבר נכון בעת צילום קבצי RAW וקריטי ממש בעת צילום קבצי JPEG לאור הטווח הדינמי המוגבל של קבצים אלו: בעת צילום קבצי RAW במצלמות DSLR וברוב מצלמות ה- Mirrorless  המרת המידע האנלוגי המתקבל מן החיישן למידע דיגיטלי מתבצעת תוך שימוש ב-14-16 סיביות (bits) לכל אחד משלושת ערוצי הצבע אדום, כחול וירוק. לעומת זאת בעת צילום קבצי JPEG הכימות (תהליך ההמרה ממידע אנלוגי לדיגיטלי) נעשה תוך שימוש ב-8 סיביות בלבד לכל ערוץ צבע ולכן מספר הבהירויות שניתן לייצג בקבצי RAW גדול בהרבה ממספר הבהירויות שניתן לייצג בקבצי JPEG, לתשומת ליבו של כל מי שטרם הפנימו את היתרונות של צילום קבצי  RAW. במילים אחרות, לקבצי RAW יש הרבה יותר ״בשר״ שניתן לעבדו בשלב העיבוד שלאחר הצילום.

picture1

המחשה סכמטית של טווח הבהירויות הרחב של קובץ RAW לעומת הטווח המצומצם של קובץ JPEG: הריבוע הצהוב הגדול מייצג את טווח הבהירויות של קובץ RAW  בעוד שהריבוע הכתום שבתוכו מייצג את טווח הבהירויות של קובץ JPEG.

אחת המשמעויות החשובות של טווח הבהירויות הרחב אותו ניתן לייצג בקובץ RAW היא העובדה שכתוצאה מכך הסבילות של קבצי RAW לטעויות בחשיפה גדולה בהרבה מן הסבילות של קבצי JPEG לטעויות כאלה. במילים אחרות, מרווח הטעות בחשיפה של קבצי RAW גדול יותר מזה של קבצי JPEG. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בכל הנוגע ליכולת לייצג פרטים באזורי הבהירויות.

מדוע בכלל אפשרית טעות במדידת החשיפה? הרי למצלמות המודרניות מערכות משוכללות למדי למדידת החשיפה ובכל זאת טעויות ושגיאות במדידת החשיפה אינן נדירות כלל ועיקר ובמיוחד אצל צלמים מתחילים שטרם הפנימו את עקרונות החשיפה הנכונה ומסתמכים באופן עיוור על מערכת מדידת החשיפה האוטומטית של המצלמה שלהם.

הבעיה העיקרית היא חוסר היכולת של חיישן התמונה האלקטרוני במצלמה לרשום את טווח הבהירויות הרחב של הנושא. כלומר, במקרים רבים טווח הבהירויות בנושא רחב בהרבה מטווח הבהירויות שחיישן התמונה מסוגל לרשום.

picture2

איור זה מדגים מצב בו התחום הדינמי (טווח הבהירויות) בנושא (הקו העבה השחור) רחב בהרבה מן התחום הדינמי של חיישן התמונה שבמצלמה (הקו הכתום).

מרווח החשיפה האפשרי = התחום הדינמי של המצלמה – התחום הדינמי של הנושא ובמקרה זה התוצאה תהיה בעלת ערך שלילי.

אפשרי גם מצב שונה בו התחום הדינמי של חיישן התמונה יהיה רחב יותר מזה של הנושא:

picture3

במקרה זה מרווח החשיפה האפשרי יהיה חיובי אולם השאלה הנשאלת היא כיצד למקם את טווח הבהירויות המצומצם של הנושא על התחום הדינמי הרחב יותר של המצלמה.

שלושה גורמים משפיעים על איכות ודיוק החשיפה:

א. אזורים כהים יותר בנושא ירשמו על חיישן התמונה עם יותר רעש מאחר ויחס האות לרעש באזורים אלו נמוך (גרוע) יותר.

picture4

ב. אזורים בהירים מעבר לערך מסויים יאבדו פרטים (Clipping) בשלושת הערוצים RGB או בחלק מהם:

picture5

ג. ניצול לא מלא של התחום הדינמי של המצלמה יגרום להקטנת תחום הבהירויות בקובץ, מצב שיוחמר עקב העובדה שליניאריות החיישן גורמת לרישום פחות גוונים באזורים הכהים:

picture6

אם כך, מהי הדרך המיטבית לשמור על אזורי הבהירויות כך שלא יאבדו פרטים בזמן החשיפה?

לפנינו שלוש דרכים אפשריות: ETTR, חשיפת חסר וחשיפה מדוייקת בהתאם למד החשיפה של המצלמה. לכל אחת משיטות החשיפה יתרונות וחסרונות. עם זאת, לאחת הדרכים יותר יתרונות מחסרונות ולכן היא הדרך המומלצת.
אופן חשיפה זה נקרא ETTR, ראשי התיבות של Expose To The Right כלומר חשיפה ימינה. הכוונה לחשיפה כזו כך שההיסטוגרמה תהיה מוטה מעט ימינה, עד מעבר לקצה הסקלה. במצב זה רישום הפרטים בבהירויות יהיה מקסימלי ועם זאת לא יאבדו פרטים בצללים מאחר ונוכל להכהות אותם בשלב העיבוד. זאת היא למעשה המשמעות של חשיפה לפי הבהירויות, עיבוד לפי הצללים!
ETTR מתאימה ביותר לעבודה עם קבצי RAW עקב הטווח הדינמי הגבוה יותר שהם מסוגלים להכיל. ההיסטוגרמה שמראה לנו המצלמה היא למעשה היסטוגרמה של קובץ JPEG המסוגל להכיל תחום דינמי מצומצם יותר. ולכן אם החשיפה תביא את ההיסטוגרמה למצב בו היא עוברת במעט את הקצה הימני של הסקלה נוכל להבטיח רישום מיטבי של הבהירויות ועם זאת מידת הרעש באזורים הכהים תהיה נמוכה יותר מאשר בטכניקות החשיפה האחרות שאזכיר בהמשך.

Picture7.png

ETTR מתאימה במיוחד לשימוש במצלמות Mirrorless הנמצאות תמיד במצב Live View בו ניתן לראות היסטוגרמה חיה בשלב הצפייה עוד לפני ביצוע החשיפה בפועל. במצלמות DSLR ניתן לעבור למצב Live View או להוסיף חשיפה באופן קבוע באמצעות כפתור פיצוי החשיפה.

יתרונות חשיפה ב- ETTR:

א. רישום של מספר הבהירויות המירבי ע"י חיישן התמונה
ב. הפחתת הרעש באזורים הכהים מאחר ומתבצעת הכהייה של הקובץ בזמן העיבוד ולא בזמן החשיפה. מידת ההפחתה ברעש תלויה ביכולת לבצע חשיפת יתר לימין ללא חיתוך הבהירויות

ומהם החסרונות של ETTR?

א. אם מגזימים, קיים סיכון לחיתוך הבהירויות בעיקר בחלק מערוצי הצבע (יגרום לסטיית צבע)
ב. טכניקה זו מפחיתה למעשה את רגישות החיישן ודורשת יותר אור, עם אפשרות לביטול היתרון של הפחתת הרעש במקרה שנעלה את ה- ISO – דורש שיקול דעת!
ג. מקשה על מיון הצילומים במצלמה מאחר והם יראו חשופים ביתר (בהירים מדי)
ד. יתכן ויהיה צורך במספר חשיפות על מנת להגיע להיסטוגרמה המתאימה לימין, דבר שאינו אפשרי במקרה של נושא בתנועה או במצב של צילום מהיר

״שיטת״ החשיפה השניה היא ביצוע חשיפת חסר קבועה על מנת ״להגן״ על הבהירויות ולא לאבד פרטים בהן. בשלב העיבוד ״פותחים״ את האזורים הכהים ואז מתגלה הרעש שבהם… זוהי פרקטיקה גרועה שמתבצעת ע״י צלמים שחסרה להם הבנה בסיסית במאפיינים הטכניים של חיישן התמונה. בסופו של דבר, התוצאה המתקבלת מחשיפה ״בשיטה״ זו תהיה הגרועה ביותר מבין שלוש שיטות החשיפה הנדונות כאן. דוגמאות שיוכיחו זאת תראו בהמשך.

picture8

יתרונות חשיפת חסר:

א. מגנה בפני חיתוך הבהירויות  וחיתוך ערוצי צבע
ב. טכניקה זו דורשת פחות אור ומאפשרת הורדת ה- ISO, דבר שעשוי להפחית את הרעש

חסרונות חשיפת חסר:

א. העלאת הרעש עקב הבהרת האזורים הכהים בזמן העיבוד
ב. הצילומים יראו כהים מדי על צג המצלמה
ג. ניצול חלקי  בלבד של התחום הדינמי של החיישן

האפשרות השלישית היא להסתמך על קריאת מד החשיפה ולא לעשות שום דבר נוסף.
יתרונות ההסתמכות על חשיפה ״נכונה״ בהתאם לקריאת מד החשיפה:

א. הצילומים יראו, סביר להניח בבהירות המתאימה ישר מן המצלמה. כך יהיה קל יותר למיין אותם במצלמה
ב. טכניקה זו אינה דורשת שימוש בקבצי RAW ולכן מתאימה בעיקר לשימוש בקבצי JEPG

חסרונות השימוש בחשיפה נכונה:

א. סיכוי רב לחיתוך הבהירויות בצילום נושאים ניגודיים מאד וכאשר בוצעה טעות במדידת החשיפה או כאשר מד החשיפה מזייף

ב. ניצול חלקי בלבד של התחום הדינמי של החיישן: צג המצלמה מתייחס לקבצי JEPG בעלי עומק צבע של 8Bit/Pixel בעוד שרוב המצלמות כיום מבצעות כימות של קבצי RAW בעומק צבע של  14-16Bit/Pixel

השוואה בין שלושת שיטות החשיפה

picture10

Picture10.png

שימו לב להבדלים ברעש!
picture11מן הדוגמאות הללו עולה בבירור כי רמת הרעש הנמוכה ביותר מושגת באמצעות חשיפה  ETTR והכהיית הדימוי בשלב העיבוד.

כלומר, בכל מצב צילום בו ניתן להשתמש ב-ETTR כדאי בהחלט לעשות זאת. השימוש בשיטה פשוט: הביאו את ההיסטוגרמה לקצה הימני שלה ואז פתחו עוד צמצם או האריכו את זמן החשיפה בהתאם. כדאי לבדוק, בהתאם למצלמה, יתכן ותוכלו למשוך ימינה אפילו 2 צמצמים!

לסיום הסבר קצת גיקי מדוע ETTR עובד:

בחשיפה רגילה (לא ב- ISO גבוה) רוב הרעש בדמות הדיגיטלית הוא רעש סטטיסטי אקראי הנובע מן השונות בכמות הפוטונים של האור הנופלים על החיישן. רעש זה נקרא Photon Shot Noise.
התפלגות הפוטונים הינה התפלגות Poisson בה השונות (שורש ריבועי של הרעש) שווה לממוצע הערכים. כל הכפלה בכמות האור הנופלת על החיישן (סטופ נוסף) תגרום לעליית הרעש בשורש ריבועי של 2, 1.4. כלומר חשיפה X2 גרמה לעליית רעש של X1.4 בלבד. כלומר הכפלת החשיפה גרמה לעליית רעש נמוכה יותר משיעור עליית החשיפה.

נוסחה פשוטה אבל מדוייקת למדי לצילום דיגיטלי:

microsoft-powerpointscreensnapz001

 

X= האות הממוצע
A= נקבע ע"י גודל הפיקסל וה- ISO
X*A= Photon Shot Noise
B= סף הרעש של החיישן (שאיננו תלוי במספר הפוטונים שנקלטו ע"י החיישן)
לחיישן מושלם תיאורטי B=0 אבל עדיין קיים X*A. בפועל גם אם נצלם עם מכסה על העצמית (X*A=0) עדיין נקבל את רעש הסף B…
ככל שהאות X עולה כך עולה גם הרעש A!

חלק מן האיורים בפוסט זה מקורם באתר www.cambridgeincolour.com

78. על עדשות ועצמיות 2.0, חלק ב

78. על עדשות ועצמיות 2.0, חלק ב

בפוסט השני  בנושא עדשות ועצמיות אדון בנושא הבא:

4. סוגי עצמיות: עצמיות בעלות אורך מוקד קבוע (Prime Lenses) ועצמיות בעלות אורך מוקד משתנה (Zoom Lenses), עצמיות מאקרו לצילום מקרוב, עצמיות Tilt-Shift

סוגי עצמיות:
לעצמית בעלת אורך מוקד קבוע זווית ראייה וצמצם פתוח מירבי קבועים. עצמיות בעלות אורך מוקד קבוע נקראות באנגלית Prime Lenses. לעצמיות בעלות אורך מוקד משתנה (Zoom Lenses) זויית ראייה משתנה והצמצם הפתוח המירבי עשוי להיות קבוע (בעצמיות איכותיות יותר) על פני כל תחום אורכי המוקד של העצמית או משתנה (בעצמיות פחות איכותיות).

zoom

הדגמת פעולתה של עצמית זום בשני אורכי המוקד הקיצוניים שלה: זווית הראייה משתנה בהתאם לאורך המוקד.
Picture11תנועת האלמנטים בעצמית זום מאורך מוקד של 55 מ״מ ועד 200 מ״מ

מה עדיף? עצמית Prime או עצמית Zoom?

יתרונות של עצמיות Prime:
חדות וכושר הפרדה (תלוי ברמה הכללית של העצמית), ניגוד גבוה יותר, בד״כ פחות עיוותים וסטיות צבע. בעיית המיקוד המשתנה בצמצמים שונים פחות מפריעה, פחות עיקום השדה.
צמצם מקסימלי פתוח יותר ולכן אפשרות שליטה טובה יותר בעומק השדה.
שליטה מדוייקת על המיקוד לצורך ביצוע הערמת פוקוס (Focus Stacking)
עמידות וחוזק מכני עדיפים (פחות חלקים נעים)
גודל ומשקל: ניידות עדיפה
מחיר נמוך יותר (לעצמית יחידה, באותו תחום של רמת איכות כללית)
עצמיות פריים מעודדות את הצלם להתקרב לנושא ולמצוא את מרחק הצילום והפרספקטיבה האופטימליים עבורו.

יתרונות של עצמיות Zoom:
גמישות: במקומות בהם התנועה מוגבלת ו/או הנושא נע או משתנה במהירות. כמו כן במצבים בהם לא ניתן להחליף עצמיות בזמן הצילום עקב רטיבות, אבק וכו׳.
קלות שימוש (ועם זאת מציאת השילוב המתאים של מרחק הצילום והפרספקטיבה אינה טריוויאלית)
התאמה לשימוש מיוחד (במיוחד בוידאו/קולנוע)
מחיר נמוך יותר (לעומת מספר עצמיות Prime)

עצמיות זום מתאימות במיוחד לשימוש במצבי צילום בהם אין זמן לעסוק בהחלפת עצמיות תוך כדי הצילום, כמו בצילום ארועים, צילום חדשותי וצילום של Action Shots.

תופעה יחודית לעצמיות זום היא תופעת ״המיקוד הנושם״ (Focus Breathing): זווית הראייה ויחס ההגדלה משתנים לא רק כתלות באורך המוקד אלא גם כתלות במרחק הצילום. במקרים רבים, צלם שמשתמש בעצמית זום אחת לא ישים לב לתופעה אולם אם משווים 2 עצמיות זום שונות באותו טווח אורכי המוקד התופעה עשוייה להתגלות:

focus br1

צילום בשני דגמים שונים של עדשת זום 70-200 של Nikon, במצב 200 מ״מ מאותו המרחק
מקור: gregphoto.com

בסרטון המדגים את התופעה תוכלו לצפות כאן.

תופעת ה-Focus Breathing אפיינית בעיקר לעדשות Zoom מסוג Variable Focus, לעומת עדשות Zoom מסוג Parfocal שכמעט אינן סובלות מן הבעיה. עדשות מסוג Parfocal נמצאות בשימוש בעיקר בתחום הקולנוע והטלויזיה מאחר והן מאפשרות לבצע Zoom In או Zoom Out ללא שינוי המיקוד. בצילום Stils בכל מקרה ממקדים מחדש לאחר שינוי הקומפוזיציה כך שאין בעיה להשתמש בעדשות Variable Focus.

SafariScreenSnapz011
ההבדל במבנה האופטי בין עצמית Zoom מסוג Parfocal לעומת עצמית Zoom מסוג Variable Focus. מקור: Petapixel

גם החדות של עצמיות זום עשויה להשתנות בהתאם לאורך המוקד ובהתאם למרחק הצילום (וכמובן גם בהתאם לצמצם). כל ההבדלים הללו בין גודל הדימוי וחדותו נובעים מן המאפיינים האופטיים היחודיים לתכנון האופטי של כל עצמית זום.

עצמיות מאקרו:

סוג נוסף של עצמיות שהמאפיינים שלהן שונים מאשר עצמיות רגילות הן עצמיות לצילום מקרוב הידועות כעצמיות מאקרו (Macro). בעוד שעצמיות רגילות מיועדות להקרין דימוי מוקטן של נושא גדול על פני חיישן התמונה הרי שעצמיות מאקרו מיועדות להקרין דימוי מוגדל של נושא קטן. עצמית מאקרו ״אמיתית״ תהיה מסוגלת ליצור דימוי שגודלו זהה לגודל הנושא על פני החיישן, ביחס הגדלה של 1:1. אם זאת, גם עצמיות בעלות יחס הגדלה קטן יותר של 1:3 או 1:2 מכונות עצמיות מאקרו. בעוד שעצמיות רגילות מתוכננות לצילום ממרחק גדול מן הנושא, עצמיות מאקרו מתוכננות לצילום ממרחק קצר מאד (מספר סנטימטרים) מן הנושא. דוגמא לעצמית מאקרו יעודית היא  העצמית הפופולרית
AF Micro Nikkor 60 f2/.8D המסוגלת להגיע ליחס הגדלה של 1:1. עצמית מאקרו יחודית היא
Canon MP-E 65mm f/2.8 1-5x Macro Photo המסוגלת להגיע ליחס הגדלה של 5:1 (גודל הדימוי יהיה פי 5 מאשר גודל הנושא). בכוונתי לייחד בעתיד פוסט נפרד לנושא צילום המאקרו.

SafariScreenSnapz008

צילום ביחס הגדלה של 1:4: גודל הדימוי הוא 1/4 מגודל הנושא

SafariScreenSnapz009

צילום ביחס הגדלה של 1:1: גודל הדימוי זהה לגודל הנושא (בדוגמא זו גודל החיישן איננו מאפשר לכלול את כל הנושא על החיישן במצב 1:1 לכן רק חלק מן הנושא מופיע בדימוי)

מקור לשני האיורים הנ״ל: http://www.cambridgeincolour.com

mpe65_28macro_1_xl

Canon MP-E 65mm f/2.8 1-5x Macro Photo
G3K55491
צילום מאקרו ביחס הגדלה של כ- 1:1. צולם עם עצמית Micro Nikkor 105
צילום: גבי גולן

שימו לב לעומק השדה הרדוד בצילום הנ״ל הנובע בעיקר מן המרחק הקצר שבין העצמית לנושא.

Macro_lenses_magnification_cheat_sheet

השוואה בין יחסי הגדלה שונים שמאפשרות עצמיות שונות
מקור:http://media.digitalcameraworld.com

עצמיות Tilt-Shift:

סוג מענין של עצמיות שאינן נמצאות בשימוש המוני הן עצמיות  Shift-Tilt. עצמיות אלו מיועדות לתיקון אופטי של עיוותי פרספקטיבה הנוצרים כאשר מישור החיישן איננו מקביל למישור הנושא. נכון, ניתן כיום לתקן עיוותים אלו ברמה סבירה באופן דיגיטלי גם ללא שימוש בעצמיות יעודיות אבל איכות הדימוי תהיה שונה. כמו כן, באמצעות עדשות אלו ניתן ליישם את הכלל של (Scheimpflug  (1865-1911 הקובע כי כאשר הקווים הנמשכים ממישור העצמית,  מישור הנושא ומישור חיישן התמונה (או סרט הצילום) נפגשים כל מישור הנושא יהיה בפוקוס:

Parallels DesktopScreenSnapz002

הנה שני דגמים של עצמיות Tilt-Shift מתוצרת Nikon ו-Canon:

Parallels DesktopScreenSnapz003

בעצמיות אלו ניתן להסיט את האלמנטים האופטיים הקדמיים יחסית לאחוריים.

Picture12

Slide41

tilt shift

צילום נושא בעצמית רגילה (משמאל) ובעצמית Tilt-Shift (מימין).
מקור: http://cow.mooh.org

לסיכום, עצמיות Tilt-Shift מאפשרות תיקוני פסרספקטיבה וחדות ברמה האופטית כבר בעת הצילום. לצלמים העוסקים בצילום ארכיטקטוני זוהי כמובן האפשרות המומלצת.

בחלק הבא בסדרה זו אדון בצמצם והשפעתו על הצילום.