אנחנו עדיין דנים בתקופה של תחילת-אמצע המאה העשרים בה היו נפוצים תהליכי צילום צבעוניים אדיטיביים, כמו ה- Autochrome שנסקר בהרחבה בפוסט הקודם וגם תהליכים דומים כמו Dufaycolor ו-Finlay בהם אדון בפוסט זה. למרות שכולם מתבססים על הסינתזה האדיטיבית יש בינהם הבדלים מענינים מבחינת מבנה החומר ואופן השימוש בו וכן הבדלים מבחינת השפעתם על אזורים גיאוגרפיים שונים: Dufaycolor היה נפוץ בעיקר באנגליה שם השפיע רבות גם על צילום הסטילס וגם על תעשיית הקולנוע.

Dufaycolor

כפי שאפשר היה לצפות, גם תהליך ה-Dufaycolor פותח ע״י צרפתי. בשנת 1908 מציג Louis Dufay תהליך דומה ל-Autochrome ששיווקו החל אך שנה לפני כן. הפצתו של התהליך דשדשה למדי בזמן שמתחרהו, ה- Autochrome הפך לנפוץ יותר ויותר. בשנת 1926 רכש יצרן הנייר הבריטי Spicers את הזכויות מ-Dufay ובשנת 1932 הציג גרסה של Dufaycolor לקולנוע. רק שני סרטים באורך מלא ומספר סרטים קצרים צולמו על Dufaycolor. למרות זאת הוא נחשב לתהליך האדיטיבי הראשון שיושם בהצלחה לקולנוע עד לפיתוח תהליך ה-Polavision של חב׳ Polaroid בשנת 1977 שגם הוא נכשל מסחרית עקב פיתוחו של הוידאו הביתי.
הפצת Dufaycolor באנגליה נעשתה בעיקר ע״י חב׳ Ilford ולכן זכה לפופולריות רבה שם.

כיצד נוצרו המסננים הצבעוניים האדיטיביים ב- Dufaycolor?

כמו ה-Autochrome, גם לוחות Dufaycolor נחשפו כך שגבו הלא מצופה של הלוח פונה לנושא: האור עובר דרך שכבת המסננים הצבעוניים בהתאם לצבע המסנן וחושף (או לא) את האמולסיה הפנכרומטית שנמרחה על גבי שכבת המסננים. פיתוח רברסלי גרם לקבלת דימוי פוזיטיבי שניתן היה לצפות בו במכשיר צפייה יעודי.

מכשיר צפייה ללוחות Dufaycolor

אריזת גרסת הקולנוע של  Dufaycolor

הסוף: עם פיתוחם של תהליכי הצילום הכרומוגניים ובראשם Kodachrome באמצע שנות ה-30 של המאה העשרים הלך השימוש ב-Dufaycolor ודומיו והצטמצם עד להעלמותם המוחלטת של תהליכים אדיטיביים אלו בתחילת שנות ה-50.

Finlay

ניסיון נוסף לפיתוח תהליך צבעוני אדיטיבי נעשה ע״י Clare Finlay שבשנת 1906 פיתח שיטה ליצירת תמונה צבעונית בעזרת לוח זכוכית ועליו מסננים ריבועיים בצבעים אדום, ירוק וכחול-סגול.

את לוח המסננים היה צורך להצמיד ללוח צילום פנכרומטי ולחשוף את הלוח דרך לוח המסננים. לוח הצילום עבר פיתוח רברסלי וכדי לצפות בדימוי הצבעוני הפוזיטיבי היה צורך לצפות בלוח המפותח דרך לוח המסננים ששימש לחשיפת הלוח: נדרש דיוק רב בהצמדת לוח המסננים ללוח הצילום המפותח כדי לקבל צבע מדוייק.

בעזרת לוח המסננים של Finlay ניתן היה גם לחשוף נגטיב ולשכפל ממנו פוזיטיבים רבים, יתרון משמעותי על תהליכי ה-Autochrome וה-Dufaycolor בהם כל צילום היה יחודי ובלתי ניתן לשכפול. יתרון נוסף היתה המהירות הצילומית (רגישות) הגבוהה יחסית של האמולסיות של Finlay שאיפשרה חשיפות קצרות יותר וצילום נושאים בתנועה. גם מרווח החשיפה היה טוב יותר מאשר באמולסיות מתחרות.

Finlay דחס 240 מסננים לאינצ' כך שלוח בגודל 4.25X3.25 אינצ' הכיל 1020X780 "פיקסלים" שווה ערך לכ- 0.8MP.

אריזה של לוח המסננים הצבעוניים של Finlay: עקב הרגישות הגבוהה לדהיה באור ההנחיות היו לשמור את הלוח בחושך בזמן שאינו בשימוש.

השוואה בין סידור המסננים במספר חומרי צילום אדיטיביים:

שימו לב לדימיון בין סידור המסננים של  Finlay לבין סידור המסננים במערך Bayer (למטה) המשמש כיום כאמצעי לסינון צבע ברוב המצלמות הדיגיטליות: כנראה שאין חדש תחת השמש…

בשנת 1909 פותחה גרסת Finlay שכללה את לוח המסננים ועליו אמולסיה פנכרומטית בדומה
ל-Autochrome ול-Dufaycolor. גרסה זו נקראה  Thames Color Plate. לאחר מלחמת העולם הראשונה שתי הגרסאות של Finlay נזנחו אולם שבו והופיעו בתחילת שנות ה-30 והתחרו באנגליה ב- Dufaycolor עד לשנות ה-50 אז נזנחו כמו שאר התהליכים האדיטיביים לטובת התהליכים הסבטרקטיביים הכרומוגניים ובראשם Kodachrome, בו אדון בפוסט הבא.

סקירה נרחבת של תהליכים אדיטיביים דומים ניתן למצוא כאן.