7. מיומנו של מרצה, פרק ב

7. מיומנו של מרצה, פרק ב

עוד פרק בסדרה ״מיומנו של מרצה״, המבוססת על אירועי אמת שחוויתי במהלך השנתיים האחרונות. ושוב, הכוונה היא לתאר מצב מסויים, לא לפגוע באף אחד. אם מי מן הקוראים רואה עצמו נפגע אני מתנצל מראש!

מיומנו של מרצה, פרק ב
יום חמישי, צהריים. סוף השבוע כבר באויר. אני נכנס לכיתה, מברך את הסטודנטים הנוכחים בברכת שלום. תוך כדי הפעלת המחשב סוקר את מעט הסטודנטים בכיתה ומציין לעצמי שהיום מספרם עוד מועט יותר מן הרגיל. בשיעור זה אין חובת נוכחות, ובדרך כלל קבוצה קבועה מגיעה לשיעורים. הסטודנטים שקועים במחשבים הניידים, בטלפונים החכמים ובשיחות.
סטודנטית אחת ניגשת אלי ומתנצלת על שעליה ללכת, ענין חשוב עומד בפניה. אני מאחל לה הצלחה ונפרד ממנה לשלום.
לאחר שהעליתי את המצגת אני מברך אותם שוב בשלום ובודק את הנוכחות עפ"י רשימת השמות ביומן. הסטודנטים מעירים בצחוק שיהיה פשוט יותר לסמן רק את שמות הנמצאים במקום לקרוא את כל הרשימה…
צודקים, אבל מה לעשות, אני מעדיף לסמן – ליד שמם של הנפקדים…
הרשימה ארוכה, 39 שמות, שאת רובם אני רואה בשיעורים רק לעיתים רחוקות.
לקראת סוף הרשימה הדלת נפתחת וקבוצה נוספת של סטודנטים נכנסת תוך כדי דיבורים וצחוקים. אני מברך גם אותם בשלום ומבקש מהם להתיישב, מנסה להיזכר בשמותיהם ולסמן גם אותם ביומן.
שמה של אחת הסטודנטיות חומק מזכרוני, אינני מצליח להיזכר בו ולא כל כך נעים להודות בכך ולשאול אותה לשמה…
כאילו הרגישה בכך, מספר דקות לאחר שנכנסה קמה סטודנטית זו ממקומה, אוספת את תיקה ויוצאת מן הכיתה לבלי שוב. טוב שלא שיניתי את ה – ל +.
אני מודיע לסטודנטים שהחזרתי להם עבודות שהגישו בשבוע הקודם, סוקר את התפלגות הציונים ואת ההתרשמות שלי מן העבודות ומזכיר את לוח הזמנים לשני התרגילים שעוד נותרו להגשה עד סוף שנת הלימודים.
רובם עדיין עסוקים במחשבים שלפניהם, גולשים בודאי באתרים שקשה להינתק מהם…
אני מציג את נושא השיעור וחשיבותו ומתחיל בסדרת שקפים משעשעת (עבורי לפחות…) המדגימה את חוסר היכולת של העין האנושית לשמש כלי אמין לתקשורת מדוייקת בצבע. בדרך כלל, הסטודנטים מגלים ענין רב בנושא זה. אבל השנה, למרבה הפלא (או שלא…) הם ממשיכים בשלהם, מי במחשב, מי בטלפון החכם ומי בשיחות עם השכן או השכנה מימין, משמאל ואף מאחור. להזכירכם, אלו הסטודנטים שכן בחרו להגיע לשיעור.
יוצאת דופן היא סטודנטית היושבת בשורה הראשונה במקום הקרוב ביותר לעמדת המרצה. בדרך כלל, רוב הסטודנטים יבחרו תמיד לשבת בשורות האחוריות, שם הם כנראה מרגישים מוגנים וחופשיים יותר לעסוק במיני עיסוקים שאינם קשורים לשיעור. הסטודנטית הקרובה עוסקת בפעילות מזן נכחד: סיכום השיעור בכתב תוך כדי הקשבה לדברי!
אין זה חזון נפרץ בתקופה זו: כאשר שאלתי לא פעם סטודנטים מדוע אינם רושמים כלום במהלך השיעור נעניתי כי אין ביכולתם להקשיב ולכתוב בו זמנית. ועל הדור הזה אומרים שהם Multi Tasking?
כאשר אני שואל שאלה הסטודנטים מזדקפים לפתע ותמיד נמצא האמיץ שיבקש ממני לחזור על השאלה שכמובן לא שמעו מאחר והיו מרוכזים בדברים אחרים. אני חוזר על השאלה, הם בוהים בי במבט חלול ומישהו זורק לחלל האוויר תשובה שכל קשר בינה לשאלה מקרי במקרה הטוב. אין הצעות נוספות ואני עונה לעצמי בסבלנות על השאלה וממשיך הלאה, מכניס לקולי גוון דרמטי מעט בניסיון כושל למשוך את תשומת ליבם ולקבל נקודת זכות במאבק האבוד מראש מול המחשבים והסמארטפונים.
תוך כדי דיבור אני צופה בסטודנטים: אחת נרדמה, ראשה שמוט על ידיה המונחות על השולחן, מנותקת לחלוטין מכל הסובב אותה. אחר עוסק בשיחה נמרצת עם חברו שמאחוריו, תוך שהוא נמצא כשגבו אלי. אני מבקש ממנו בנימוס להתרכז בשיעור. בקשתי מחזירה את תשומת ליבו אלי, לפחות למספר שניות.
אני תוהה: האם אני עד כדי כך משעמם? זה אני או החומר? דוקא בשיעור זה החומר אמור להיות יותר צבעוני, מענין וקשור ישירות לצילום. האם יש בכלל כיום צורך בשיעורים פרונטליים?
אני מגיע לאחד השקפים שתמיד מעוררים התפעלות בהמשך: דימוי מסויים מוקרן על המסך, אני מבקש מן הסטודנטים להתבונן במרכז הדימוי במשך 30 שניות. ואז מופיע שקף ריק, לבן. הדמות המשלימה שלאחר הצפיה "מופיעה" על השקף הריק ותדהמת הצופים רבה. גם הפעם מושמעות קריאות התפעלות ומישהו מבקש לחזור על התרגיל פעם נוספת. מאחר ויש באמתחתי דוגמאות נוספות לאפקט זה אני ממשיך לדוגמאות הבאות ומסביר את הסיבה לתופעה ואת חשיבותה בהבנת האופן בו העין קולטת צבע. זהו, התריס ירד שוב, נגמרה ההתענינות. ההסבר כבר אינו מענין, העיקר האפקט.
אני מכריז על הפסקה ל-10 דקות, בידיעה ברורה שרוב היוצאים מן הכיתה לא ישובו בזמן וחלקם לא ישוב כלל.
במהלך ההפסקה אני יוצא למספר דקות למלא את כוס המים שהתרוקנה וחוזר לכיתה. מספר סטודנטים נשארו ישובים במקומותיהם, מנצלים את ההפסקה לנמנום קצר. אני מביט בהם וחושב: מה הם עושים כאן בכלל? עושה רושם שדבר אינו מענין אותם. אפילו הסטודנטים המצטיינים בכיתה אינם שואלים שאלות במהלך השעור, ולמעשה היחיד שמשמיע קול מידי פעם הוא סטודנט המתאמץ בכל מאודו להוכיח שהוא יודע הכל טוב יותר ממני.
הסתיימה ההפסקה ואני מחדש את ההרצאה, מוריד ומעלה את הקול, מסכם בקצרה את הנושאים שסקרתי עד ההפסקה וממשיך לנושא הבא. הסטודנט "הכל יודע" מנסה לקשור בין מה שהתייחסתי אליו לדבר אחר, ואני מסביר לו בנימוס שאין קשר בין שני הדברים. לפחות מישהו ער כאן…
ממשיכים. פתאום מעיר מישהו כי החומר הזה כבר מוכר לו משיעור אחר. מתחיל ויכוח, האחרים טוענים שלא.
מענין כיצד הצליחו להקשיב ולדעת במה המדובר תוך כדי גלישה באינטרנט, שיחה או נמנום. היתכן כי הסטודנט של היום פיתח יכולות פיצול קשב שלא היו לדורות הקודמים? ככל הידוע לי , מחקרים מוכיחים שלא כך הדבר ושריבוי המשימות הנפוץ כיום גורם לירידה באיכות הביצוע וההקשבה. הייתכן כי הם טועים?
אני ממשיך בהצגת הנושא, מחבר את הנושא לתחומים נוספים, ומסביר שביצוע מעשי של הדברים יראו בשיעורי הדגמה המתוכננים להמשך הסמסטר.
התעוררות בלתי מוסברת בכיתה גורמת לי להעיף מבט חטוף בשעון, המראה ששעת הסיום הגיעה. אני מסכם, שואל אם הכל ברור? יש שאלות? כמובן שאין. להתראות בשבוע הבא.
בעוד הסטודנטים ממהרים לעזוב את הכיתה אני מכבה את המחשב והמקרן, אוסף את חפצי ויורד למשרדי. אני נשמט לכסא כמו בלון שיצא ממנו האויר, מרגיש סחוט, עייף ומלא תהיות. למי אני עמל? האם יש מקום כיום לסוג זה של שיעור?

גבי גולן
אפריל 2013

6. על חשיפה ״נכונה״, חלק א.

6. על חשיפה ״נכונה״, חלק א.

אחת השאלות החוזרות על עצמן בפורומים, בלוגים, אתרים וגם כמובן במפגשים אישיים היא שאלת החשיפה ״הנכונה״ בצילום דיגיטלי. צלמים רבים מרגישים שלמרות מערכות החשיפה האוטומטית המשוכללות המובנות כיום לתוך המצלמות אין הם מצליחים להגיע למה שהם חושבים לחשיפה נכונה. אז מה היא בכלל חשיפה נכונה? האם יש ״חיה״ כזאת? ונכונה למי ולמה? התשובות לשאלות אלו אינן פשוטות ויכולות להיות מסובכות עד כדי כך שאפילו נכתב ספר בעניין! הספר הוא The Optimum Digital Exosure מאת Bob di Natale. המחבר הוא Adobe Certified Expert וגם X-Rite Coloratti כלומר המדובר בהחלט במומחה בעל ניסיון רב. את הספר ניתן להוריד בתשלום מן האתר הבא http://OneZone.photos. לשיטה שפיתח diNatale הוא קורא One Zone, והיא מבוססת על שיטת האזורים של אנסל אדמס הידוע. רכשתי את הספר ועיינתי בו (רוצה לומר לא קראתי אותו מתחילתו ועד סופו). הרושם שלי הוא שצריך די הרבה סבלנות כדי לקרוא את כל הספר, והאמת היא שאין בכך צורך, מאחר ואפשר ליישם גישה פשוטה מאד לבעיית החשיפה. בהמשך אסביר את השיטה או יותר נכון הגישה בה אני משתמש אבל לפני כן אני חייב לציין שגישה זו עובדת בשבילי, עם המצלמה שלי ואינני מתיימר לומר שהיא מתאימה לכל אחד עם כל מצלמה. כיום אני משתמש במצלמת Mirrorless מסוג Sony A7. זו מצלמה בעלת חיישן Full Frame עם 24MP. חיישן זה מדורג במקום ה- 11 מבחינת ביצועיו באתר DxOMark.com והוא כנראה זהה לחיישנים הנמצאים גם ב- Nikon D600, 610, 750 וגם ב- Sony A7II. זהו אחד החיישנים הגמישים ביותר לשימוש בתנאי תאורה שונים ומאפשר קבלת איכות טובה גם בשימוש בערכי ISO גבוהים. מאחר והמדובר במצלמת Mirrorless המצלמה תמיד נמצאת במצב של Live View (ניתן לצפות בנושא באמצעות מחפש אלקטרוני ברזולוציה גבוהה או באמצעות הצג האחורי) וניתן תמיד לראות היסטוגרמה חיה המשתנה בזמן אמיתי בהתאם להשתנות התאורה על הנושא. המאפיין הראשון בגישה שלי הוא שימוש בקבצי RAW בלבד. אני לא מצלם קבצי JPEG מאחר והם כוללים פחות מידע מאשר קבצי RAW ואינם מאפשרים למצות את היכולות של המצלמה. לא אתעכב כאן על הסיבות לכך, אקדיש לנושא זה פוסט נפרד. המאפיין השני הוא הקפדה על הכלל: חשוף לפי הבהירויות, עבד (או פתח) לפי הצללים. ובמילים אחרות: בזמן החשיפה אני מתעלם מן הצללים ומוודא שהחשיפה שלי ״נכונה״ לגבי הבהירויות (Highlights). שוב שמתי את המילה ״נכונה״ במרכאות מאחר ועדיין לא עניתי על השאלה מהי חשיפה נכונה. שיטת מדידת האור המועדפת עלי היא ממושקלת מרכז Center Weighted. אני שם לב לבהירות של חלק הנושא שנמצא במרכז ואם הוא בהיר מאד או כהה מאד מחפש אזור המקביל ללוח אפור ומודד ממנו. אם אין אזור מתאים אני משתמש בפיצוי חשיפה +- בהתאם לצורך. המאפיין השלישי הוא שימוש ב-ETTR, ראשי תיבות באנגלית של Expose To The Right: ברוב המקרים, אני משתמש בהיסטוגרמה ומוודא שהאזורים הבהירים מגיעים עד הקצה הימני של ההיסטוגרמה ומעבר לכך. ע״י כך אני מנצל את כל תחום החשיפה של חיישן התמונה וגורם לכך שרמת הרעש תהיה נמוכה ככל שאפשר. החשיפות המתקבלות נראות בהירות מדי על צג המצלמה אולם כוללות פרטים רבים גם באזורי הבהירויות וגם בצללים, כפי שמתברר בעת עיבוד הקבצים ב- Lightroom. המאפיין הרביעי (שלפחות בחלק מן המקרים סותר את השלישי…) הוא שימוש ב- ISO נמוך ככל שאפשר: בד״כ אני משתמש בערך ISO הנמוך ביותר שהמצלמה מאפשרת: ISO 50. אם אין ברירה (ראו בהמשך) אעלה את ה- ISO לערכים גבוהים יותר 100-800. המאפיין החמישי הוא בחירת מצב החשיפה למצב הידני Manual בו אני בוחר את זמן החשיפה והצמצם בהתאם להעדפותי: ברוב המקרים אבחר במהירות סגר של 1/250 או 1/125. מהירויות נמוכות יותר יגרמו לטשטוש ובגבוהות יותר אבחר רק כאשר המדובר בנושא הנע במהירות גבוהה. הגעתי למסקנה שהצמצם האידאלי של העדשה בה אני משתמש כעת הוא 8 ולכן צמצם זה הוא נקודת המוצא שלי. אם ברצוני ליצור חדות מבדלת אפתח כמובן את הצמצם למקסימום האפשרי. אינני נוטה להשתמש בצמצמים סגורים מעבר ל-8 אולם לעיתים, כתלות בנושא ובתאורה כן אבחר בצמצם סגור יותר למרות השפעות העקיפה (כפי שנסקר בהרחבה בפוסט מס. 2) בד״כ אשתדל לבחור צמצם ומהירות סגר כך שההיסטוגרמה תטה לצידה הימני. המאפיין השישי, ואולי המוזר מכולם הוא שלמרות כל האמור לעיל (ETTR וכו׳) במקרים מסויימים אעדיף לא להעלות את ה- ISO, לקבל חשיפה שניתן להגדירה כתת חשיפה (Under Exposure) ולהבהיר את התוצאה בעת העיבוד. באופן זה אני מצליח לקבל תוצאות טובות יותר, לטעמי, מאשר העלאת ה- ISO וטיפול ברעשים. הגעתי למסקנה (לא סופית) ששיטה זו עדיפה עבורי ואני עדיין בודק אותה. המאפיין השביעי הוא אופן הטיפול בקבצים ב- Lightroom, ועל כך בפוסט הבא. וכתמיד, שאלות והערות יתקבלו בברכה!

גבי

צילום: http://allimage.vn

5. הסיפור של פולארויד

5. הסיפור של פולארויד

יש הרבה סיפורים מענינים על חברות שהיו פעם מאושיות עולם הצילום והיום כבר אינן כאלו כמו קודאק, או שנעלמו לחלוטין כמו אגפא. ויש גם כאלו שידעו להשתנות ולהתאים את עצמן למציאות המשתנה כמו פוג׳י. אבל אולי הסיפור המענין מכולם הוא הסיפור של פולארויד, שגם בשיא תהילתה היתה שונה, אחרת, חברה שיצרה שוק חדש יש מאין ושלטה בו במשך 60 שנה. לפני כשנתיים יצא לאור ספר מענין שכתב Christopher Bonanos בשם Instant: The Story of Polaroid. תמיד התענינתי בפולארויד ומוצריה וגם לימדתי את הטכנולוגיה עליה הם מבוססים במסגרת הקורסים בטכנולוגיה צילומית שלי במכללה האקדמית הדסה בירושלים. בתקופה שהיתה לי מעבדת צילום השתמשתי במספר מוצרים יחודיים כמו Polablue, מוצר שלפני עידן המחשב איפשר להכין שקופיות טקסט לבן על כחול להקרנה. נשמע מוזר אבל בתקופה ההיא (סוף שנות ה-80) זה היה פתרון מעולה ופשוט, כמו רוב המוצרים של פולארויד.
לכן, כאשר יצא לאור הספר של Bonanos, עליו אני ממליץ בכל לב, היה לי ברור שאכתוב מאמר שמסכם את הספר. המאמר פורסם במקור במגזין המקוון של החוג לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה Broad Band פס רחב.
אפשר ללמוד רבות מן הסיפור של פולארויד (וגם כמובן מן הסיפורים של קודאק ואגפא), השאלה היא האם מי שצריך ללמוד אכן לומד.

לקריאת המאמר הקש כאן

עדכון 26.3.20: לאחר תהליך ארוך Polaroid Originals ו-The Impossible Project מתאחדות לישות אחת תחת השם Polaroid . כתובת אתר האינטרנט החדש: Polaroid.com

עדכון 14.05.20: סרט קצר (23 דקות) על ההיסטוריה של פולארויד וד״ר אדווין לנד

עדכון 25.5.20: סרטון קצר המתאר את אופן השימוש במצלמת הפולארויד הגדולה 20X24

עדכון 26.8.21: עוד סרטון המתאר את ההיסטוריה של Polaroid