עוד פרק בסדרה ״מיומנו של מרצה״, המבוססת על אירועי אמת שחוויתי במהלך השנתיים האחרונות. ושוב, הכוונה היא לתאר מצב מסויים, לא לפגוע באף אחד. אם מי מן הקוראים רואה עצמו נפגע אני מתנצל מראש!

מיומנו של מרצה, פרק ב
יום חמישי, צהריים. סוף השבוע כבר באויר. אני נכנס לכיתה, מברך את הסטודנטים הנוכחים בברכת שלום. תוך כדי הפעלת המחשב סוקר את מעט הסטודנטים בכיתה ומציין לעצמי שהיום מספרם עוד מועט יותר מן הרגיל. בשיעור זה אין חובת נוכחות, ובדרך כלל קבוצה קבועה מגיעה לשיעורים. הסטודנטים שקועים במחשבים הניידים, בטלפונים החכמים ובשיחות.
סטודנטית אחת ניגשת אלי ומתנצלת על שעליה ללכת, ענין חשוב עומד בפניה. אני מאחל לה הצלחה ונפרד ממנה לשלום.
לאחר שהעליתי את המצגת אני מברך אותם שוב בשלום ובודק את הנוכחות עפ"י רשימת השמות ביומן. הסטודנטים מעירים בצחוק שיהיה פשוט יותר לסמן רק את שמות הנמצאים במקום לקרוא את כל הרשימה…
צודקים, אבל מה לעשות, אני מעדיף לסמן – ליד שמם של הנפקדים…
הרשימה ארוכה, 39 שמות, שאת רובם אני רואה בשיעורים רק לעיתים רחוקות.
לקראת סוף הרשימה הדלת נפתחת וקבוצה נוספת של סטודנטים נכנסת תוך כדי דיבורים וצחוקים. אני מברך גם אותם בשלום ומבקש מהם להתיישב, מנסה להיזכר בשמותיהם ולסמן גם אותם ביומן.
שמה של אחת הסטודנטיות חומק מזכרוני, אינני מצליח להיזכר בו ולא כל כך נעים להודות בכך ולשאול אותה לשמה…
כאילו הרגישה בכך, מספר דקות לאחר שנכנסה קמה סטודנטית זו ממקומה, אוספת את תיקה ויוצאת מן הכיתה לבלי שוב. טוב שלא שיניתי את ה – ל +.
אני מודיע לסטודנטים שהחזרתי להם עבודות שהגישו בשבוע הקודם, סוקר את התפלגות הציונים ואת ההתרשמות שלי מן העבודות ומזכיר את לוח הזמנים לשני התרגילים שעוד נותרו להגשה עד סוף שנת הלימודים.
רובם עדיין עסוקים במחשבים שלפניהם, גולשים בודאי באתרים שקשה להינתק מהם…
אני מציג את נושא השיעור וחשיבותו ומתחיל בסדרת שקפים משעשעת (עבורי לפחות…) המדגימה את חוסר היכולת של העין האנושית לשמש כלי אמין לתקשורת מדוייקת בצבע. בדרך כלל, הסטודנטים מגלים ענין רב בנושא זה. אבל השנה, למרבה הפלא (או שלא…) הם ממשיכים בשלהם, מי במחשב, מי בטלפון החכם ומי בשיחות עם השכן או השכנה מימין, משמאל ואף מאחור. להזכירכם, אלו הסטודנטים שכן בחרו להגיע לשיעור.
יוצאת דופן היא סטודנטית היושבת בשורה הראשונה במקום הקרוב ביותר לעמדת המרצה. בדרך כלל, רוב הסטודנטים יבחרו תמיד לשבת בשורות האחוריות, שם הם כנראה מרגישים מוגנים וחופשיים יותר לעסוק במיני עיסוקים שאינם קשורים לשיעור. הסטודנטית הקרובה עוסקת בפעילות מזן נכחד: סיכום השיעור בכתב תוך כדי הקשבה לדברי!
אין זה חזון נפרץ בתקופה זו: כאשר שאלתי לא פעם סטודנטים מדוע אינם רושמים כלום במהלך השיעור נעניתי כי אין ביכולתם להקשיב ולכתוב בו זמנית. ועל הדור הזה אומרים שהם Multi Tasking?
כאשר אני שואל שאלה הסטודנטים מזדקפים לפתע ותמיד נמצא האמיץ שיבקש ממני לחזור על השאלה שכמובן לא שמעו מאחר והיו מרוכזים בדברים אחרים. אני חוזר על השאלה, הם בוהים בי במבט חלול ומישהו זורק לחלל האוויר תשובה שכל קשר בינה לשאלה מקרי במקרה הטוב. אין הצעות נוספות ואני עונה לעצמי בסבלנות על השאלה וממשיך הלאה, מכניס לקולי גוון דרמטי מעט בניסיון כושל למשוך את תשומת ליבם ולקבל נקודת זכות במאבק האבוד מראש מול המחשבים והסמארטפונים.
תוך כדי דיבור אני צופה בסטודנטים: אחת נרדמה, ראשה שמוט על ידיה המונחות על השולחן, מנותקת לחלוטין מכל הסובב אותה. אחר עוסק בשיחה נמרצת עם חברו שמאחוריו, תוך שהוא נמצא כשגבו אלי. אני מבקש ממנו בנימוס להתרכז בשיעור. בקשתי מחזירה את תשומת ליבו אלי, לפחות למספר שניות.
אני תוהה: האם אני עד כדי כך משעמם? זה אני או החומר? דוקא בשיעור זה החומר אמור להיות יותר צבעוני, מענין וקשור ישירות לצילום. האם יש בכלל כיום צורך בשיעורים פרונטליים?
אני מגיע לאחד השקפים שתמיד מעוררים התפעלות בהמשך: דימוי מסויים מוקרן על המסך, אני מבקש מן הסטודנטים להתבונן במרכז הדימוי במשך 30 שניות. ואז מופיע שקף ריק, לבן. הדמות המשלימה שלאחר הצפיה "מופיעה" על השקף הריק ותדהמת הצופים רבה. גם הפעם מושמעות קריאות התפעלות ומישהו מבקש לחזור על התרגיל פעם נוספת. מאחר ויש באמתחתי דוגמאות נוספות לאפקט זה אני ממשיך לדוגמאות הבאות ומסביר את הסיבה לתופעה ואת חשיבותה בהבנת האופן בו העין קולטת צבע. זהו, התריס ירד שוב, נגמרה ההתענינות. ההסבר כבר אינו מענין, העיקר האפקט.
אני מכריז על הפסקה ל-10 דקות, בידיעה ברורה שרוב היוצאים מן הכיתה לא ישובו בזמן וחלקם לא ישוב כלל.
במהלך ההפסקה אני יוצא למספר דקות למלא את כוס המים שהתרוקנה וחוזר לכיתה. מספר סטודנטים נשארו ישובים במקומותיהם, מנצלים את ההפסקה לנמנום קצר. אני מביט בהם וחושב: מה הם עושים כאן בכלל? עושה רושם שדבר אינו מענין אותם. אפילו הסטודנטים המצטיינים בכיתה אינם שואלים שאלות במהלך השעור, ולמעשה היחיד שמשמיע קול מידי פעם הוא סטודנט המתאמץ בכל מאודו להוכיח שהוא יודע הכל טוב יותר ממני.
הסתיימה ההפסקה ואני מחדש את ההרצאה, מוריד ומעלה את הקול, מסכם בקצרה את הנושאים שסקרתי עד ההפסקה וממשיך לנושא הבא. הסטודנט "הכל יודע" מנסה לקשור בין מה שהתייחסתי אליו לדבר אחר, ואני מסביר לו בנימוס שאין קשר בין שני הדברים. לפחות מישהו ער כאן…
ממשיכים. פתאום מעיר מישהו כי החומר הזה כבר מוכר לו משיעור אחר. מתחיל ויכוח, האחרים טוענים שלא.
מענין כיצד הצליחו להקשיב ולדעת במה המדובר תוך כדי גלישה באינטרנט, שיחה או נמנום. היתכן כי הסטודנט של היום פיתח יכולות פיצול קשב שלא היו לדורות הקודמים? ככל הידוע לי , מחקרים מוכיחים שלא כך הדבר ושריבוי המשימות הנפוץ כיום גורם לירידה באיכות הביצוע וההקשבה. הייתכן כי הם טועים?
אני ממשיך בהצגת הנושא, מחבר את הנושא לתחומים נוספים, ומסביר שביצוע מעשי של הדברים יראו בשיעורי הדגמה המתוכננים להמשך הסמסטר.
התעוררות בלתי מוסברת בכיתה גורמת לי להעיף מבט חטוף בשעון, המראה ששעת הסיום הגיעה. אני מסכם, שואל אם הכל ברור? יש שאלות? כמובן שאין. להתראות בשבוע הבא.
בעוד הסטודנטים ממהרים לעזוב את הכיתה אני מכבה את המחשב והמקרן, אוסף את חפצי ויורד למשרדי. אני נשמט לכסא כמו בלון שיצא ממנו האויר, מרגיש סחוט, עייף ומלא תהיות. למי אני עמל? האם יש מקום כיום לסוג זה של שיעור?

גבי גולן
אפריל 2013