111. זיכרונות מהונדורס, חלק ג׳, 1982-1984

111. זיכרונות מהונדורס,                                           חלק ג׳, 1982-1984

הנסיעה ליפן

לקראת אפריל 1982 המצב במעבדות היה משביע רצון והרגשתי, לאחר כשנה של עבודה מאומצת שהעסק יכול לתפקד מספר שבועות בלעדי. וכך נסענו בפעם הראשונה לחופשה בישראל לאחר כארבע שנים ארוכות של לימודים ועבודה בארה״ב והונדורס. בהיותנו בארץ התקשרו אלי מן החברה בהונדורס והונחיתי לטוס לשבוע השתלמות במרכז חברת פוג׳י בטוקיו. ההשתלמות עסקה בחומרי צילום לתעשיית הדפוס (Graphic Arts), תחום חדש שתכננו להיכנס אליו בעתיד הקרוב. וכך מצאתי את עצמי על מטוס לפרנקפורט, גרמניה ולאחר לילה במלון פאר בשדה התעופה המשכתי לטוקיו בטיסה של 18 שעות, עם עצירת ביניים באנקוראג׳, אלסקה. זה היה אחד השבועות המענינים, האינטנסיביים והמתישים שהיו לי. לאור הבדלי השעות בין הונדורס, ישראל ויפן לא יכולתי לישון כל השבוע… התאכסנתי באחד המלונות המפוארים ביותר בטוקיו, חוויה מיוחדת בפני עצמה. וכמובן העיר הכל כך שונה הזאת, עם נהגי המוניות בכפפות הלבנות, הקידות, הנימוס וההרגשה שלמרות המוני האנשים והצפיפות הגדולה ברחובות הכל מתנהל באיזה סדר פנימי מופתי שמוכתב מלמעלה. מידי בוקר הגעתי למרכז ההדרכה של חברת פוג׳י שם קיבלו אותי בכבוד גדול מר קומורי, המדריך הראשי והצוות שלו. בהתאם לנושא, ישבתי עם כל אחד מהם מספר שעות ולמדתי להכיר את מוצרי פוג'י לתעשיית הדפוס. עם סיום יום העבודה, נהוג שהעובדים הגברים יוצאים לשתות ולאכול יחד. למרות שהייתי עייף עד מוות הצטרפתי לחבורת היפנים ממשרדי פוג׳י ויצאנו יחד לקרוע את העיר… כמויות הסאקה (משקה אורז אלכוהולי) והמזון שהחבורה הזאת הערתה אל תוכה הותירו אותי המום, ובהיותי שתיין קטן מאד לא היה שום סיכוי שאעמוד בקצב שלהם. ההפתעה האמיתית היגיעה בשעה 11 בלילה, כשכבר הייתי מחוק לגמרי, הם הזמינו לי מונית וסיפרו שהם חוזרים עכשיו למשרד כי לפניהם עוד עבודה שהם חייבים להספיק לסיים…

ביקור במפעל פוג׳י באשיגרה

באחד הימים נסענו ברכבת המהירה לביקור במפעל המרכזי של פוג׳י באשיגרה, כשעה נסיעה ברכבת המהירה מטוקיו. את מראה תחנת הרכבת התחתית העמוסה בשעות הבוקר בהמוני יפנים הממהרים לעבודתם, את ההידחסות המסודרת לקרונות ובהמשך את המעבר לתחנת הרכבת המהירה Shinkansen הנראית מבפנים כמטוס וטסה במהירות הקרובה ל-300 קמ״ש (להזכירכם, השנה היא 1982!) קשה לשכוח. בדרך ראינו את ההר הקדוש ליפנים, הר פוג׳י, והוא יפה יותר מכל הצילומים שראיתי לפני כן. עצרנו במסעדה קטנה לארוחת צהריים שהיתה מורכבת רובה ככולה מדגים נאים. ואני, שאינני אוהב דגים כלל ודגים נאים על אחת כמה וכמה נאלצתי לאכול כדי לא להעליב את מארחי…

הגענו למפעל ולהפתעתי לפני תחילת הסיור התקיים טקס קבלת פנים רשמי. סיפרו לי בהתנצלות שבדרך כלל הטקס מתקיים בחוץ, ברחבת הכניסה לבנין המשרדים הראשי וכולל הנפת דגלי המדינה ממנה בא האורח ודגל יפן. אולם היה יום גשום והטקס התקיים בתוך אולם. על שולחן בצד ניצבו דגל הונדורס ודגל יפן, נאמרו דברי ברכה ואפילו היה צלם רשמי שהנציח את המעמד. את הצילומים בליווי הקדשה אישית קיבלתי בדואר לאחר ששבתי להונדורס. הביקור במפעל היה מענין מאד. אין לי צילומים שלי משם כי אסור היה לצלם… אבל המראה של אולמות היצור הענקיים המלאים במכונות רובוטיות וכמעט ללא נוכחות של עובדים היה מהפנט.

צילום המזכרת מטקס קבלת הפנים שנערך לכבודי במפעל פוג׳י באשיגרה, יפן. אפריל 1982, יחד עם הפתק שצורף אליו ממר קומורי, המארח שלי ממחלקת הדפוס של פוג׳י בטוקיו. צילום: פוג׳י
בודק חומרי צילום לתעשיית הדפוס במסגרת ההשתלמות במחלקת הדפוס של פוג׳י בטוקיו, אפריל 1982. צלם לא ידוע
עם שתיים מן המדריכות שלי במחלקת הדפוס של פוג׳י בטוקיו, אפריל 1982. צילום Instax
עם מר קומורי, מנהל ההדרכה במחלקת הדפוס של פוג׳י בטוקיו.
לפנינו שקף גדול על ארגז אור עם צילום של הר פוג׳י, אפריל 1982. צילום Instax
ואפילו מצאנו זמן לסיור בטוקיו. מארחי צילם אותי לפני אחד ממקדשי השינטו בעיר, אפריל 1982

עם סיום הביקור הלימודי ביפן טסתי חזרה לארץ אבל הפעם בנתיב שכלל טיסה מעל בריה״מ עם חניית ביניים במוסקווה. רק 14 שעות מטוקיו לפרנקפורט לעומת 18 שעות בכיוון ההפוך… חניית הביניים במוסקווה היתה מאד מענינת: טרמינל מודרני ונקי שנבנה לקראת האולימפיאדה שהתקיימה שם ב-1980, עם צמדים של חיילי משמר הגבול הרוסי במדים ירוקים וקסדות לראשם מפטרלים חמושים בקלשניקובים בין הנוסעים. במזנון ניתן היה לקבל רק כריכים מלחם שחור גס ונקניק בלתי מזוהה עם משקה חום ודביק שהתיימר להיות קפה… חנות המזכרות הציעה רק בובות בבושקה מסורתיות ופרוות מזנב שועל. הקומוניזם במיטבו… די שמחתי לצאת משם.

בתחילת מאי 1982 שבנו מישראל להונדורס לאחר שערכנו ביקור משפחתי בפאריס. המשכתי לעבוד על תכנון הכניסה שלנו לתחום הדפוס בהונדורס, אולם, מסיבות שאינן נהירות לי בסופו של דבר החליט ריקרדו לא להיכנס לתחום כך שכל העבודה שהושקעה בנושא ירדה לטמיון. לפחות נשארה לי החוויה המיוחדת של הביקור בטוקיו ובחברת פוג׳י…

ישראלים בהונדורס

בתקופת שהייתנו בהונדורס פגשנו לא מעט ישראלים שעבדו שם. בין הראשונים שהכרנו היו זוג ישראלים מבוגרים, שהיגיעו לשם במסגרת עבודתו של הבעל כמהנדס בחברת סולל בונה שסללה כביש בן כ-250 ק״מ בהרים בין טגוסיגלפה לסן פדרו סולה. לאחר סיום הפרוייקט נשארו שם והבחור ניהל מפעל לעיבוד עץ. התידדנו איתם והם שימשו לנו כמעין מנטורים בתקופת הסתגלותנו לחיים בהונדורס. בין היתר הכינו אותנו לאפשרות של Golpe De Estado, הפיכה צבאית שמתרחשת בהונדורס לעיתים מזומנות. הכרנו גם מספר ישראלים שעסקו בתחום הביטחוני, הן מטעם המדינה והן כאנשי עסקים פרטיים. בינהם בלט בחור שעסק באימון של יחידה לאבטחת אישים שם וגם כל מיני יחידות מיוחדות של הצבא. הבחור נהג לצלם את האימונים הללו והיה מביא לי למעבדה את סרטי הצילום לפיתוח והדפסה, אולם כדי שלא יחשפו לעיניהם של זרים ביקש שאטפל בסרטים שלו בעצמי לאחר שעות העבודה במעבדה. מידי פעם הייתי מקבל ממנו ערימה של סרטי צילום שכללו צילומים של אימונים מסוגים שונים ומפתח ומדפיס עבורו את הצילומים באופן דיסקרטי ואישי… אותו בחור ימלא תפקיד מרכזי בארוע שארע ביום בו עזבנו את הונדורס, ועל כך בהמשך.

בדצמבר 1982 הגיע לביקור רשמי בהונדורס אריק שרון ז״ל, אז עדיין שר הביטחון. הדבר היה פחות מחודש לאחר ארועי סברה ושתילה שהביאו להדחתו מן התפקיד בהמשך. שרון התקבל בכבוד רב ובאחד העיתונים התפרסמה תמונה גדולה, ובה הוא נראה עומד על ג׳יפ צבאי וסוקר משמר כבוד בטגוסיגלפה יחד עם רמטכ״ל צבא הונדורס. 38 שנים לאחר מכן הצלחתי למצוא באינטרנט את הצילום שזכרתי מאז:

אריק שרון סוקר משמר כבוד בטגוסיגלפה, הונדורס, עם הרמטכ״ל ההונדורני דאז Gustavo Alvarez,
דצמבר 1982. מקור: ameu.org, צילום: Owen Franken, SYGMA

בכותרת משנה באחד העיתונים ההונדורניים באותו יום נכתב בספרדית:

Sharon Comio' Yuca Con Chicharron: ״שרון אכל מאכל עממי משורשי צמח היוקה עם שומן חזיר״: מזל שהממשלה בישראל לא נפלה בעקבות זאת…

ביקור האפיפיור

בחודש מרץ 1983 ביקר בהונדורס האפיפיור יוחנן פאולוס השני כחלק מביקור שערך במדינות אמריקה המרכזית ובהאיטי. הביקור הצפוי גרם להתרגשות רבה בקרב התושבים בהונדורס (שרובם נוצרים) והמונים הגיעו על מנת ללוות את שיירת האפיפיור, שהובל ב-Pope Mobile, טנדר עם כלוב שקוף מאחור בו עמד האפיפיור ונופף בידו ללא הרף לקהל. אנחנו צפינו בשיירה לבושים בבגדי ים ממרומי רחבת בריכת השחיה של מלון Honduras Maya, המלון הגדול והמפואר בטגוסיגלפה באותה התקופה. לראות את ההמון הגדול רץ בהתלהבות אחרי שיירת האפיפיור היה בהחלט מחזה יוצא דופן.

צילום מביקור האפיפיור בהונדורס במרץ 1983 ניתן לראות כאן

חותמת דואר שהוכנה בהונדורס לרגל ביקורו של האפיפיור במרץ 1983: שליח האהבה. מקור: Expressions

חנויות בהונדורס

אחד המאפיינים המענינים של המסחר הקמעונאי בטגוסיגלפה היה העדרן הכמעט מוחלט של חנויות בשירות עצמי. למי שבא מארה״ב ורגיל להסתובב בחנויות כלבו ענקיות בהן הקונים לוקחים בעצמם את המוצרים לקופה, משלמים ויוצאים המעבר לשיטה שהיתה נהוגה אז בהונדורס היה מתסכל מאד. שיטת המכירה היתה כזאת: הקונה נכנס לחנות, ומיד נצמד איליו איש/אשת מכירות. הקונה אומר לאיש המכירות מה הוא מחפש ואיש המכירות מלווה אותו לאזור המתאים בחנות שם מוצג דגם אחד בלבד של הפריט המבוקש, מחובר למדף, גם אם המדובר באביזר אינסטלציה במחיר נמוך. במידה והקונה מעונין בפריט איש המכירות ממלא טופס ידני, הולך יחד עם עם הקונה לקופה ומוסר את הטופס לקופאי. הקופאי גובה את התשלום והלקוח ממתין שיביאו לו את המוצר מן המחסן… תהליך ארוך, מתיש, עתיר ניירת ותקלות. לא פעם לאחר ביצוע התשלום התברר שהמוצר חסר במלאי, או שהביאו מן המחסן מוצר אחר ולא את המוצר המבוקש. בקיצור, כמו שאומרים אצלנו, סיפור מההפטרה. שיטת המכירה הזו חייבה כל חנות להעסיק המון אנשי מכירות ולמיטב הבנתי התקיימה אז עקב חשש כבד מגניבות. החנויות היחידות בהן היה נהוג שירות עצמי היו ארבעת הסופרמרקטים היחידים בעיר. זכור לי שהיה ניתן לרכוש בהם בשר בקר פילה מעולה מעודפי יצוא (הונדורס היא יצואנית בשר, בעיקר לארה״ב) במחיר של $3 לק״ג. אבל מוצרים מיובאים היו יקרים מאד, בוודאי מחוץ להישג ידה של רוב האוכלוסיה. בתחום האופנה, היה אז מאד מקובל שם להזמין בגדים בתפירה לפי הזמנה אישית עפ״י דגמים שהופיעו במגזינים מודפסים…

הפעלת משמרת שניה ופיתוח שירותים נוספים

במהלך המחצית השניה של 1982 ו-1983 המשכתי בשיפור עבודת המעבדות, נפח העבודה גדל ובשלב מסויים עברנו לעבוד בשתי משמרות, דבר שחייב גיוס עובדים נוספים והכשרתם לתפקיד. מאחר והצוות המקורי היה כבר מיומן והראה הישגים יפים הכשרת העובדים החדשים התנהלה היטב ובהמשך יצרתי צוותים מעורבים של עובדים וותיקים וחדשים. שילמנו תוספת שכר לעובדי המשמרת השניה שהסתיימה בחצות הלילה כך שהעבודה במשמרת זאת נעשתה מבוקשת ע״י העובדים ולא היה כל קושי לאייש אותה. לא רק שנפח העבודה הרגילה (פיתוח סרטי נגטיב בכל הפורמטים והדפסות 10X15) גדל אלא התחלנו גם להציע שרותים חדשים כגון ביצוע הגדלות ופיתוח ומסגור שקופיות. בנוסף היו תכניות להתרחבות החברה לשווקים חדשים במדינות השכנות ואפילו התחלנו לתכנן מספר מעבדות ״תוך שעה״ חדשות. אולם לצערי, בשלב מסויים החליט ריקרדו למשוך את ידיו גם מנושאים חדשים אלו ואני התחלתי להשתעמם… הצוותים במעבדות כבר היו מיומנים, העסק עבד יפה ובהחלט הייתי מוכן לאתגרים חדשים שלא היגיעו.

עם חלק מצוות המעבדה בטגוסיגלפה, 1983. רביעי מימין לואיס, מנהל המעבדה. צלם לא ידוע.

מסגרות ממותגות לשקופיות שהזמנו כאשר התחלנו להציע שרות פיתוח E-6 ומסגור שקופיות ב-1983.

השיבה הביתה, ינואר 1984

וכך, החלטתי שאם נגמרו האתגרים המקצועיים בהונדורס אין באמת סיבה להשאר שם יותר. לקראת סוף 1983 התחלנו להתארגן לקראת החזרה לארץ. הודעתי לריקרדו שאני מבקש לפרוש מתפקידי. איתרנו עובד של החברה שניהל את מעבדת התיקונים האלקטרונית של החברה האחות שעסקה באלקטרוניקה בידורית והתחלתי להכשיר אותו לתפקיד שמילאתי, למרות שלא היתה לו שום הכשרה בצילום. בספטמבר 1988, כמעט חמש שנים לאחר שעזבנו את הונדורס פגשתי את הבחור לגמרי במקרה בתערוכת הפוטוקינה בקלן, גרמניה. איזה צירוף מקרים!

עם דוד מטמורוס, מימין, האיש שהחליף אותי בתפקידי בהונדורס.
פגישה מקרית בתערוכת הפוטוקינה בקלן, ספטמבר 1988. צלם לא ידוע

חיסלנו את עסקיה של שרונה: את כל ציוד האפיה, כולל התנור, התבניות והמתכונים מסרנו לעובדת שהעסקנו כדי שתמשיך לאפות בעצמה. הודענו לבעל הבית שלנו שאנחנו עוזבים והצענו את רוב תכולת הבית למכירה. במהלך ההכנות לעזיבה נתקלנו במספר תופעות יחודיות שאפילו לאחר כשלוש שנות מגורים בהונדורס לא היינו מוכנים אליהן. הזכרתי קודם לכן שרכשתי עבור השומר והגנן שלנו דון ויסנטה מכסחת דשא ידנית. יחד עם כמעט כל תכולת הבית גם המכסחת הוצעה למכירה, והיא אכן נמכרה לשכן שלנו ממול, רופא מקומי מפורסם שגר בוילה מפוארת ונהג במכונית יוקרה מפוארת לא פחות. אשת השכן שלחה את הגנן שלה על מנת לאסוף את המכשיר, שנמכר אגב בסכום של כ-$20…. לאחר מספר ימים הופיע אצלנו אותו גנן של השכנה עם המכסחת כשהיא מפורקת לגורמים ואמר שהמעסיקה שלו רוצה להחזיר אותה ולקבל את כספה בחזרה כי היא לא תקינה. במקום לסגור את הענין במקום, להחזיר את הסכום הפעוט ולשכוח את הסיפור החלטתי להיות צודק ולא חכם…אמרתי לגנן שאינני מוכן לקבל את המכסחת בחזרה מאחר ופירק אותה. הבחור חזר למעסיקה שלו ולאחר עוד מספר ימים, בעת היותי בעבודה הופיע אצלנו בבית חייל חמוש ברובה, עם קסדה וחגור והודיע שהקולונל שלו שלח אותו על מנת להבהיר לנו שעלינו להחזיר את הסכום ששילם השכן (להזכירכם, $20) עבור המכסחת ולא – יבולע לנו. שרונה, שהיתה בבית לבדה נבהלה והתקשרה אלי. כשהגעתי הביתה החייל כבר עזב. התקשרתי לשכנה ואמרתי לה שתשלח את הגנן לקבל את הכסף חזרה… כך זה עובד בהונדורס, אבל זאת לא היתה הפרשה המוזרה האחרונה בה נתקלנו.

כמעט עצורים בשדה התעופה

בתחילת ינואר 1984 הגענו לשדה התעופה בטגוסיגלפה, עם שרונה בחודש השביעי להריונה ועם כלבת הדוברמן שלנו חומה בכלוב גדול בדרכנו למיאמי, משם לניו יורק ולאחר שבוע שם חזרה לארץ הקודש. ימים מספר לפני עזיבתנו התעורר ויכוח עם בעל הבית שלנו בעקבות דרישתו לקבל ללא תשלום מערכת של מדפים מעץ מהוגני שאנחנו התקנו בבית, כפיצוי, לטענתו, על נזק שגרמה הכלבה שלנו לדשא בחזית הבית. שוב פעלנו לא בחכמה והחלטנו להיות צודקים ולא חכמים: לא מסרנו לו את המדפים אלא שלחנו אותם לישראל בארגז עם חלק מתכולת הבית שהחלטנו לקחת איתנו. מאחר וצפינו לצעדים כלשהם מצידו גייסנו לעזרתנו את אותו בחור ישראלי שעבד עם הצבא והיה מביא לי סרטי צילום לפיתוח אישי. הבחור התרברב בקשרים הטובים שלו בשדה התעופה ואמר שאין מצב שיעכבו אותנו כאשר הוא איתנו. על מנת לא להאריך, אספר רק כי הקשרים שלו לא הועילו הרבה ובהגיענו לשדה התעופה פגשנו שם את בעל הבית, שבמשך כשלוש שנים היו לנו יחסים מצויינים איתו. לתדהמתנו גילינו שאחיו של בעל הבית, שהיה שופט, הוציא נגדנו צו עיכוב יציאה מהונדורס וכל זה בשל מה? מדפי עץ בערך אפסי. כעת מיהר בעל הבית (שהיה איש עסקים עשיר בעל נכסים רבים) לנצל את המצב והודיע שהוא דורש סכום השווה ל-$1000 על מנת לבטל את הצו. הוא סירב לקבל צ׳ק שלנו ולכן נאלץ ידידנו הישראלי לשלם לו במזומן בעבורנו, הצו בוטל והספקנו לעלות למטוס בזמן. רק לאחר ההמראה שאחרי נחיתת ביניים בסן פדרו סולה פלטנו אנחת רווחה…סביר להניח שלהונדורס כבר לא נחזור.

סוף דבר

מאז, הונדורס רק הולכת ומדרדרת ומעבר להיותה אחת המדינות העניות בעולם נחשבת כיום גם לאחת המדינות האלימות ביותר בעולם (מספר 5 בשיעור הרצח, 39 ל-100,000 תושבים בשנת 2019). אפילו ארבע שנות נשיאותו של ריקרדו מדורו בשנים 2002-2006 לא הצילו אותה מעצמה. ריקרדו עצמו חווה באופן אישי את האלימות הרצחנית המשתוללת שם כאשר בשנת 1997 נחטף ונרצח בנו ריקרדו ארנסטו, שהיה אז בן 25, יחד עם שני שומרי ראשו. אנחנו היכרנו את ריקרדיטו (ריקרדו הקטן) כילד בן 9. רצח בנו הביא את ריקרדו להחלטה לרוץ לנשיאות על בסיס מצע של מלחמה טוטלית ואפס סובלנות לאלימות ולפשע אך תכניתו כך נראה, לא צלחה. כיום, ריקרדו בן ה-74 ממשיך לנהל את קבוצת החברות המשפחתית אבל מעבדות הצילום נסגרו ואיתן חוסלה גם פעילות היצוג של חברת פוג׳י בהונדורס. מצאתי פרסום באינטרנט ובו נטען כי Inversiones La Paz (השקעות השלום), כפי שנקראת החברה כיום היא אחד ממקומות העבודה הטובים ביותר בהונדורס…

קבוצת החברות Inversiones La Paz של משפחת מדורו, אחד ממקומות העבודה הטובים ביותר בהונדורס. שני הגברים והאישה בצילום אינם מוכרים לי.

בשנות עבודתי בהונדורס רכשתי נסיון מקצועי רב ערך שנצבר בתנאים לא פשוטים ושימש אותי בהמשך לאורך כל 30 שנות עבודתי בתחום הצילום בארץ. תקופה המגורים הארוכה יחסית במדינת עולם שלישי עניה היתה חוויה מיוחדת ממנה למדנו רבות, מכל הבחינות.

בפוסטים הבאים אספר על התקופה שקדמה לשהייתנו בהונדורס, תקופת לימודי בארה״ב בשנים 1978-1981

תמונה ראשית: פרנסואה, מנהל השיווק של החברה ואני, בשיחה במשרד. 1982. צלם לא ידוע.

110. זיכרונות מהונדורס, חלק ב, 1981-1982

110. זיכרונות מהונדורס, חלק ב, 1981-1982

מזג האוויר

מזג האוויר בהונדורס תלוי מאד במיקום הגיאוגרפי: טגוסיגלפה (ההונדורנים מכנים אותה בשם החיבה Teguc) הבירה בה התגוררנו נמצאת בגובה של 1000 מ׳ מעל פני הים ושורר בה מזג אוויר נוח ויבש יחסית כל השנה. אין צורך במיזוג אויר בבתים וגם לא באמצעי חימום. עקב הקרבה לקו המשווה למעשה קשה מאד להבחין בין עונות השנה והטמפ׳ די קבועות. גשם יורד כל השנה, רובו בחודשים מאי-אוקטובר. אפשר להסתובב כל השנה בבגדים קלים וקצרים ללא צורך במעילים וסוודרים. אבל, הנה הפתעה: יום אחד לקראת סוף דצמבר שמתי לב שכל עובדות המשרד היגיעו לעבודה לבושות בסוודרים. כששאלתי מה קרה, ענו לי בשיא הפשטות: החורף התחיל… וכך הבנתי שבאופן פורמלי החורף מתחיל שם ב-21.12 והתושבים משנים את לבושם לא בגלל שבאמת קר אלא בגלל התאריך. אני, בכל מקרה, הסתובבתי שם כל השנה בשרוולים קצרים. אם בטגוסיגלפה מזג האויר נוח, לא כך הוא המצב בסן פדרו סולה השוכנת בצפון הונדורס על חוף הים הקריבי. שם הטמפ׳ גבוהה כל השנה, בסביבות 30 מעלות ויכולה לטפס גם ל-35. שוררת שם לחות איומה קבועה של כ-80% ולעיתים 85%. מאחר והיתה לחברה מעבדה שניה בסן פדרו סולה הייתי טס לשם לפחות פעם בשבועיים למספר ימים. ההליכה מן המלון הממוזג למעבדה הממוזגת לא ארכה יותר מ-10 דקות, אבל זה הספיק כדי שאגיע למעבדה כשכולי נוטף זיעה. לא הבנתי איך אפשר לחיות באופן קבוע במזג אויר כזה, וזאת כאשר לרוב התושבים לא היו מזגנים. אבל המקום הגרוע ביותר בהונדורס מבחינת מזג האוויר הוא ככל הנראה צ׳ולוטקה (Choluteca), עיר בת כ-170,000 תושבים הנמצאת בדרום המדינה. צ׳ולוטקה ידועה בכינוי El Horno de Honduras: התנור של הונדורס. לאורך כל השנה הטמפ׳ הגבוהות שם מתקרבות ל-40 מעלות ויורד שם המון גשם, מעל 1700 מ״מ לשנה. חבר ישראלי שלמד רפואה בהונדורס ונשלח לסטאז׳ בצ׳ולוטקה תאר לי את החיים שם כסיוט אחד ארוך…

העובד שנחטף

בינתיים, רמת הספרדית שלי השתפרה וכבר יכולתי לנהל די בחופשיות שיחות עם עובדי המעבדה והמשרד. בוקר אחד מתקשר אלי למשרד לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה ומספר לי שאחד העובדים, חוזה, לא היגיע לעבודה. שאלתי אותו אם יש לו מושג מדוע והוא ענה בשיא הפשטות: כי חטפו אותו אתמול לצבא. כך נתקלתי לראשונה בתופעה עליה שמעתי כבר קודם לכן: משאית צבאית מסתובבת ברחובות העיר והחיילים תופסים ברחוב צעירים בגיל הגיוס, מעלים אותם באיומי נשק למשאית והופ לטירונות… ככה זה עובד שם: לא לשכת גיוס, לא צו ראשון, לא צו שני, לא מיונים וכו׳. פניתי לריקרדו כדי שיפעל לשחרורו המידי כי אז כבר ידעתי שכמו לכל איש עסקים שמכבד את עצמו בהונדורס גם לו יש קצין בכיר בצבא (בדרגת קולונל) שהוא כנראה משלם לו באופן קבוע בדיוק כדי לפתור בעיות מסוג זה… לאחר מספר ימים חזר אלינו חוזה בריא ושלם וסיפר שכבר התחיל טירונות של תותחנים אי שם בהונדורס. את הסיפורים שלו על איך הצבא ההונדורני מתנהל אי אפשר לשכוח: בין היתר הקצינים מוכרים מצרכים כמו משחת שיניים, סבון ומשחת נעליים לחיילים שלהם (שמחוייבים לקנות אצלם) ולכל פלוגה יש כובסת שמכבסת ומגהצת להם את המדים…

מרכז טגוסיגלפה, הונדורס, 1981. צילום: גבי גולן

משטרה מושחתת

גם השוטרים בהונדורס אינם מהססים לקחת שוחד. כבר כשהגענו הנחו אותנו כיצד להתנהג במקרה ששוטר עוצר אותנו ברחוב בעת נהיגה. ההנחיה היתה לצרף לרשיונות הנהיגה והרכב שמגישים לשוטר לבדיקה שני שטרות של למפירה (או שטר אחד של 2 למפירות, היה גם שטר כזה) שווה ערך לדולר אמריקאי אחד אז. זה היה התעריף המקובל של השוטרים להגדלת הכנסתם החודשית הזעומה. והנה יום אחד עוצר אותי שוטר כאשר פניתי לרחוב בו אין כניסה כי אז טרם הכרתי טוב את העיר. הוא ביקש בנימוס את הרשיונות ואני התלבטתי האם לצרף לרשיונות את שטרות הכסף בהתאם להנחיות שקיבלתי. לאחר היסוס קצר החלטתי שברומא התנהג כרומאי, צירפתי לרשיונות שני שטרות אדומים והגשתי את החבילה לשוטר בתוספת מלמול בספרדית שאני מצטער על עבירת התנועה שעברתי וכו׳ וכו׳. השוטר עשה עצמו כמי שמתעמק ברשיונות ולאחר זמן קצר שנדמה כנצח הושיט לי בחזרה את הרשיונות ללא שטרות הכסף, אמר שהפעם הוא מסתפק באזהרה ואיחל לי נסיעה טובה. נשמתי לרווחה ונסעתי לדרכי. מסתבר כי ללא תשלום השוחד לשוטר, ענין פעוט ערך כזה עשוי להתפתח בהונדורס לסיפור מסובך בו השוטר עוצר את האזרח, מוביל אותו לתחנת המשטרה ומבטל את רשיון הנהיגה שלו במקום, דבר שיצריך בהמשך תשלום שוחד גבוה בהרבה לקצין משטרה או התערבות של קצין גבוה בצבא כדוגמת הקצין ששירת את ריקרדו. ככה זה עובד שם…

שטר כסף הונדורני של למפירה אחת משנת 1978 המצוי ברשותי: ערכו כיום $0.041. בשנת 1981 היה שווה חצי דולר… המטבע נקרא על שמו של גיבור לאומי הונדורני, אינדיאני מהמאה ה-16 בשם זה שהנהיג מרד לא מוצלח כנגד הכובשים הספרדים

מים מים בששון

כאמור הונדורס גשומה למדי (בטגוסיגלפה יורדים כ-840 מ״מ גשם בשנה, באזור החוף הצפוני כ- 2400 מ״מ בשנה), והגשמים מצליחים לפעמים להפתיע, בעיקר זרים חדשים כמוני שטרם הספיקו להכיר את מזג האויר. יום אחד, מספר שבועות לאחר שהגענו לטגוסיגלפה אני צועד לי ברגל במרכז העיר בדרכי למלון בו התגוררנו עד שעברנו לבית ששכרנו. הייתי לבוש בחליפה עם ז׳קט ועניבה כאשר לפתע נפתחו ארובות השמים, גשם זלעפות ניתך בחוזקה ותוך רגע הרחוב הפך לנהר גועש ואני לסמרטוט רטוב…לא אשכח את מבטי הרחמים של השומר בכניסה למלון, כאשר ראה את האורח שיצא מן המלון בבוקר לבוש באלגנטיות שב אליו בערב כדחליל נוטף מים.

בתיהם של חלק גדול מתושבי טגוסיגלפה אינם מחוברים למערכת המים העירונית. דיירי שכונות הצריפים והפחונים המקיפים את העיר שואבים מים מן הנהר Choluteca, מכבסים בו, מתרחצים בו ושותים את מימיו.

שכונת צריפים ופחונים אפיינית על חוף נהר הצ׳ולוטקה בטגוסיגלפה. אורך הנהר כ-350 ק״מ והוא נשפך לאוקיינוס השקט בדרום הונדורס.
צילום: Wikimedia

התושבים ברי המזל שביתם כן מחובר למערכת המים העירונית בטגוסיגלפה יודעים היטב שאסור לשתות את המים ולכן קונים מים מטוהרים (Agua Pura) בכדי זכוכית גדולים המחולקים לבתים ע״י משאיות של חברת טיהור המים. אותם ברי המזל גם יודעים שאין לסמוך על אספקת מים סדירה ולכן בכל בית מתקינים מיכלים על הגג או מאגר תת קרקעי לשעת חרום. מערכת כזאת, הנקראת Cisterna היתה מותקנת בבית בו התגוררנו וכללה בור בטון בנפח של כשני מ״ק, משאבה חשמלית ומיכל לחץ. יום אחד חזרתי הביתה להפסקת צהריים וגיליתי שאין לנו מים בבית. בדקתי את המאגר ונדהמתי לגלות שהוא ריק! בדקתי אצל השכנים: אצלם היו מים. היה ברור שיש סתימה כל שהיא שאינה מאפשרת למים לזרום אלינו. הזעקתי את לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה שהגיע תוך זמן קצר רכוב על האופנוע האדום הגדול שלו ואיתו ארגז כלים. במיומנות רבה פירק את החיבור שלפני שעון המים ומן הצינור פרצו החוצה עצמות ושאריות של עוף… מבטי המשתאה אמר הכל ולואיס ענה בטון מתנצל עוד לפני ששאלתי: כן, ככה זה כאן, פועלי העיריה שמתחזקים את מאגרי המים העירוניים יושבים לארוחת הצהריים שלהם על שפת אחת הבריכות, מכרסמים בהנאה רבה עוף מטוגן ומשליכים את השאריות לבריכה… עולם שלישי כבר אמרנו?

בבית בו התגוררנו, למרות היותו די חדש ומודרני לא היה מותקן דוד לחימום מים! למרות המספר הרב של ימי השמש בהונדורס דודי שמש לא היו בנמצא. לצורך חימום מים למקלחת בלבד הותקן ״פטנט״ הונדורני מסוכן שנקרא Electro Ducha (טוש חשמלי). המדובר במשהו שדומה למערכת אטמור הנמכרת בארץ אבל במופע פרימיטיבי ולא בטיחותי: בראש הטוש מורכב גוף חימום המחובר למערכת החשמל ומופעל עם פתיחת הברז. לא מאד יעיל אבל מאד מסוכן: נגעת בראש הטוש תוך כדי המקלחת – התחשמלת. מזל שמתח רשת החשמל שם הוא רק 110 וולט…

הבית בו התגוררנו בטגוסיגלפה. בחניה: החיפושית התכולה שקיבלתי מהחברה. הרחוב בו נמצא הבית לא היה סלול ולא היו בו מדרכות

בננות ופירות אחרים

אי אפשר לדבר על הונדורס בלי להזכיר בננות, אחרי הכל זו המדינה עליה נאמר שהיא ״רפובליקת בננות״.

עפ״י ויקיפדיה ״רפובליקת בננות״ הוא כינוי גנאי ומונח פוליטי המתאר משטר כושל ומושחת המאופיין בהיעדר דמוקרטיה, חוסר יציבות, הבדלי מעמדות קיצוניים, שחיתות, שימוש בצבא לדיכוי העם והתערבות חזקה של מדינות זרות. כל אלו אכן אפיינו את הונדורס בתקופה בה התגוררנו בה וכנראה שגם כיום. מקור הביטוי הוא בתיאור רפובליקה בדיונית המאופיינת בשחיתות והיעדר דמוקרטיה בשם "אנצ'וריה" בספר "כרובים ומלכים" של הסופר האמריקאי או. הנרי, אותו כתב בזמן שחי בהונדורס על פי חוויותיו משהותו במקום. מעורבותן הניכרת של חברות גידול ויצוא הבננות האמריקאיות בפוליטיקה ההונדורנית והשפעתן על מדיניות החוץ האמריקאית הן עובדות ידועות. גם ניצול העובדים וחוסר ההתחשבות בסביבה הם מאפיינים ידועים של חברות הבננות הגדולות. בהונדורס קיימים שטחים עצומים המשמשים לגידול בננות, מזג האוויר הטרופי בצפון המדינה מתאים מאד לגידולן וכבר הזכרתי את הבדיחה המקומית הטוענת שבהונדורס גם אם תתקע באדמה מוט של מטאטא יצמח ממנו עץ בננות… הבננות ההונדורניות הן שם דבר, אין אצלנו בישראל בננות יפות וטעימות כמו אלה הגדלות בהונדורס ומיוצאות משם למדינות רבות בעולם. ביקרנו פעם בנמל Puerto Cortes, הנמל המרכזי של הונדורס ממנו מתבצע רוב יצוא הבננות. בשטחים עצומים על יד הנמל, על משטחי בטון עומדות מכולות קרור מלאות בננות מוכנות להעמסה על האניות. הרעש של אלפי יחידות הקרור של המכולות מחריש אזניים ונשמע למרחוק.

בננות תוצרת הונדורס: אחידות, יפות וטעימות! מקור: marcahonduras.hn

בנוסף לבננות הרגילות המוכרות לכולנו (אגלה לכם סוד: אני חובב בננות מושבע, לא תתפסו אותי בלי בננות בבית) יש בהונדורס עוד מספר סוגי בננות. אזכיר כאן שני סוגים שנהננו מאד לאכול, הסוג הראשון נקרא בספרדית Minimos כלומר בננה קטנה. (השם העברי לבננות הוא מוז, שמקורו בשם המדעי Musa). המינימוס נמכרות בדוכנים רבים, הן קטנות ומתוקות מאד, הרבה יותר מאשר הבננות המוכרות. הסוג השני נקרא Platanos, אלו בננות גדולות מאד הנצרכות כשהן ירוקות ומיועדות לטיגון ולבישול. פלטנוס חתוכות לפרוסות ומוכנות לאכילה לאחר טיגון נמכרות בדוכני רחוב בערים ובדוכני דרכים ברחבי המדינה והן טעימות מאד.

פרי נוסף שגדל בהונדורס הוא האננס. פרי זה גדל בשטחים חוליים נרחבים ונמכר במחירים אפסיים בדוכני הדרכים. כמו הבננות, אננס בגודל כזה לא ראיתי והטעם… גן עדן. אם מבקשים, הרוכלים בדוכנים מקלפים את האננס וחותכים אותו במהירות מדהימה לאכילה מידית במקום. פרי נוסף שנפוץ מאד הם אגוזי הקוקוס הגדלים גם הם בעיקר באזור החוף הקריבי בצפון המדינה. את אגוזי הקוקוס חותכים הרוכלים במיומנות מפחידה באמצעות סכיני מצ׳טה גדולות. לרבוץ על חוף הים היפהפה ב-Tela, לשתות עם קש את מיץ הקוקוס הקר מתוך אגוז שזה עתה נחתך, מה צריך יותר מזה…

בחוף Tela, צפון הונדורס, 1983. צילום: גבי גולן
שרונה בדוכן פירות על אם הדרך מטגוסיגלפה לסן פדרו סולה, 1982. צילום: גבי גולן

הבדלי מעמדות

אחד המאפיינים המצערים והבולטים ביותר של כל מדינות אמריקה המרכזית הוא ההבדל העצום בתנאי החיים של העשירים בני המעמד הגבוה ושל העניים בני המעמד הנמוך. בהונדורס ההבדל הזה ממש מנקר עיניים: אחוזות פאר עם מכוניות יוקרה בחניה ומשרתים במדים לעומת צריפים עלובים ופחונים ללא מים זורמים וללא חשמל, ילדים עזובים ישנים בתוך קרטונים במרכז העיר ליד בניני משרדים מפוארים וחנויות למותגי יוקרה, מקבצי נדבות ברחבי העיר, ילדים רעבים הצובאים על ויטרינה של מסעדה ומבקשים אוכל, מערכת בריאות ציבורית עלובה ובלתי יעילה לעומת קליניקות פרטיות חדישות לעשירים ועוד ועוד. יותר מ-60% מן האוכלוסיה בהונדורס חיה מתחת לקו העוני המקומי, נתון גרוע מאד בקנה מידה עולמי. העסקנו עוזרת בית בשם דוניה ברטה שגרה באחת משכונות הצריפים והפחונים המקיפות את טגוסיגלפה ושמענו רבות על תנאי החיים שם. רוב התושבים בני המעמד הבינוני והגבוה מעסיקים עובדי משק בית בשכר נמוך מאד. לרוב עובדים אלו מתגוררים בחדרים מיוחדים הנבנים עבורם כחלק אינטגרלי של הבתים. בבית בו גרנו היה חדר כזה, עם כניסה נפרדת, שנראה בדיוק כמו תא בבית כלא: רצפת בטון, חלון אחד קטן וגבוה ומקלחת ואסלה ללא הפרדה מאזור השינה. לא הסכמנו שהעובדת שלנו תגור שם ולכן העסקנו אותה חצי יום בלבד. העניים גם נפגעים יותר מפגעי הטבע: שטפונות, מפולות בוץ וסופות הוריקן המכים במדינה באופן תדיר. למזלנו, לא חווינו סופות כאלה בתקופת שהייתנו שם.

טיולים ונחיתות בלתי מתוכננות

חוץ מלעבוד מידי פעם טיילנו, גם בהונדורס עצמה וגם במדינות השכנות גוואטמלה וקוסטה ריקה, שתיהן הרבה יותר יפות ומענינות מהונדורס. באותה עת כבר היתה לנו ויזה של תושב וכדי לעזוב את הונדורס היה צורך, לפני כל נסיעה לבקש ויזת יציאה. הויזה ניתנה רק לאחר שנבדק שלמבקש אין חובות בהונדורס כולל חבות מס למדינה, ביורוקרטיה שלמה…ניקרגואה ואל סלוודור נחשבו למקומות מסוכנים מדי כבר אז, ובכל זאת פעם נחתנו באופן לא מתוכנן במנגואה, בירת ניקרגואה, (בדקנו עם חברת התעופה, אמרו שהטיסה הינה טיסה ישירה מסן חוזה בירת קוסטה ריקה לטגוסיגלפה. אז אמרו…) שנשלטה אז ע״י הסנדיניסטים ולא היתה מקום מומלץ לישראלים: חיילים חמושים בקלשניקובים עלו למטוס ובדקו את הדרכונים של כל הנוסעים אולם הניחו לנו לנפשנו…מן הנחיתה ההיא במנגואה זכורה לי כתובת ענקית מאבנים לבנות על צלע ההר שמול שדה התעופה ובה נכתב בספרדית: Sandino Ayer, Sandino Hoy, Sandino Siempre: סנדינו אתמול, סנדינו היום, סנדינו תמיד. Augusto César Sandino היה מנהיג מורדים שפתחו במלחמת גרילה נגד הכיבוש האמריקאי בניקרגואה בתחילת המאה העשרים.

אגב נחיתות לא מתוכננות: כאשר נוסע עולה על מטוס של חברת תעופה הונדורנית בדרך אל או מהונדורס הוא לעולם איננו יודע כמה נחיתות ביניים יהיו בדרך: זה נקבע לפי היעד של הנוסעים שעל המטוס באותו הרגע או בהתאם לנוסעים הממתינים בשדה התעופה וצריך לאסוף אותם…כבר הגעתי כך באופן בלתי צפוי לא רק למנגואה אלא גם לסן סלוודור (בירת אל סלוודור) ולמספר ערים אחרות בהונדורס…ומכאן ברור שזמן הנחיתה המתוכנן היה אך המלצה בלבד.

בטיול לגוואטמלה צילמתי מספר סרטי שקופיות קודאכרום ושלחתי אותם בדואר מהונדורס לפיתוח בארה״ב. לדאבוני רוב הסרטים לא חזר אלי… למזלי היתה לי מצלמה נוספת בה צילמתי נגטיב צבע כגיבוי.

סיפור על ״טיול״ מענין ששמעתי מחבר ישראלי בטגוסיגלפה: יום אחד הבחור היה צריך לנסוע לסן סלוודור במסגרת עסקיו והחליט להסתכן ולנסוע ברכב כדי לעצור בעוד מקום בדרך. כשנכנס לאל סלוודור עצרה אותו באיומי נשק חבורת לוחמי גרילה מקומיים רעולי פנים. למזלו הטוב הפעם הם הסתפקו ב״תרומה״ כספית ובחיובו להקשיב להרצאה אידיאולוגית מרקסיסטית של מנהיגם שלאחריה שיחררו אותו לדרכו. אחרים לא היו ברי מזל כמוהו…

תהלוכה בקרנבל מקומי בכפר בגוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן
הדלקת נרות בכנסיה בצ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן
אינדיאנים בתלבושת מסורתית, צ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן
חנות בשם ״ירושלים״, דנלי, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן
שלושה צילומים מגוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן

מוזמנים לקרוא את המשך זיכרונותי מהונדורס בפוסט מס׳ 111.

תמונה ראשית: מסיכות טקסיות בשוק בצ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן

109. זיכרונות מהונדורס, חלק א 1981

109. זיכרונות מהונדורס, חלק א 1981

בפוסט מס׳ 106 הזכרתי את התקופה בתחילת שנות ה-80 בה שימשתי כמנהל היצור בחברת Fuji de Honduras שבהונדורס, אמריקה המרכזית. גם בפוסט מס׳ 12, שעסק במחזור כסף מתכתי מתמיסות פיתוח משומשות הזכרתי את אותה תקופה מענינת ושונה. אולי חלק מכם תהו כיצד התגלגלתי להונדורס ומה בכלל חיפשתי שם. אז הנה, הזדמנות להיזכר ולשתף זיכרונות מתקופה מענינת בה ביליתי כשלוש שנים (יחד עם שרונה אשתי) במדינת עולם שלישי, אחת המדינות העניות בעולם (כ-66% מן האוכלוסיה חיה מתחת לקו העוני) . הונדורס נמצאת באמריקה המרכזית וגובלת ממערב בגוואטמלה, מדרום מערב באל-סלוודור, מדרום באוקיינוס השקט, מדרום מזרח בניקרגואה ומצפון בים הקריבי. שטחה פי חמישה משטח ישראל בגבולות הקו הירוק וכיום יש בה כ- 10 מליון תושבים. המדינה הררית בכ-80% משטחה. מושגים ידועים כמו ״רפובליקת בננות״ ו״מלחמת הכדורגל״ נקשרו, ולא לחיוב, בשמה של הונדורס.

הונדורס והמדינות השכנות. מקור: Google Maps

מרוצ׳סטר לטגוסיגלפה: כיצד עברנו מן העולם הראשון לעולם השלישי

באביב 1981 עמדתי לקראת סיום לימודי במכון הטכנולוגי של רוצ׳סטר שבצפון מדינת ניו יורק (Rochester Insitute of Technology). שלוש שנות לימוד אינטנסיביות ומענינות בתכנית בת 4 שנים (על שנה אחת קיבלתי Credit עקב לימודי הקודמים באוניברסיטה העברית ובמכללת הדסה) שהתמקדו בתחום הניהול והתפעול של מעבדות צילום מסחריות עמדו להסתיים.

על תקופת הלימודים ב-RIT אכתוב אולי פוסט נפרד בעתיד. אציין כאן רק שתכנית הלימודים כללה ארבעה חלקים: חלק צילומי מקצועי: בו למדנו לעומק את כל תחום הטכנולוגיה של הצילום, כימיה צילומית ובקרת איכות במעבדת הצילום, חלק שכלל נושאים תומכים כגון אלקטרוניקה, מחשבים, סטטיסטיקה וכו׳, חלק ניהולי שכלל לימודי כלכלה, שיווק, חשבונאות, ניהול משאבי אנוש, פיתוח תכניות הדרכה, אימון עובדים וכו׳ וחלק הומני שכלל קורסי בחירה בתחומי מדעי הרוח והחברה.

בארה״ב מקובל שבחודשים האחרונים ללימודים מתקיימות באוניברסיטאות סדנאות הכנה לראיונות עבודה ולכתיבת קורות חיים ועם סיומן מתחילה עונת הראיונות בה מגיעים נציגים של מעסיקים פוטנציאליים לקמפוס, מקיימים מפגשי הסבר על החברות אותן הם מייצגים וכן ראיונות עבודה ראשוניים. רואיינתי ע״י מספר חברות לתפקידים שונים ואפילו טסתי מספר פעמים לראיונות המשך. אולם, באחד הימים התקיים מפגש הכרות עם מעסיק עליו לא שמעתי מעולם: חב׳ Fuji de Honduras. המנכ״ל והבעלים של החברה ריקרדו מדורו (לימים נשיא הבנק המרכזי ונשיא המדינה בהונדורס) הגיע לקמפוס ונתן פרזנטציה מענינת על החברה. הלכתי לפרזנטציה זו כפי שהלכתי להרבה פרזנטציות אחרות שהתקיימו בקמפוס. להפתעתי הרבה, עם סיום המפגש ניגש אלי ריקרדו ואמר לי שקיבל עלי המלצה מצוות המרצים במחלקה שלי ולאור העובדה שאינני אמריקאי אולי אהיה מוכן לשקול לבוא לעבוד בהונדורס. בו במקום הזמין אותי לראיון אישי במלון בו התאכסן. הגעתי לראיון ללא כל ציפיות אך עם סקרנות מרובה…עם סיום הראיון הציע לי ריקרדו לטוס על חשבונו להונדורס, לשהות שם שבוע ולהכיר את השותף האמריקאי שלו, את בני משפחתו העובדים איתו בחברה ואת צוות העובדים בשתי מעבדות הצילום שהיו לחברה, בשתי ערים שונות. עניתי לו שאחזור הביתה, אתייעץ עם אשתי ואודיע לו האם אני מקבל את הזמנתו. הגעתי הביתה, סיפרתי לשרונה מה קרה ודבר ראשון פתחנו מפה כדי לברר היכן לעזאזל היא הונדורס…בהמשך הודעתי לריקרדו שאני מקבל את הזמנתו וקבענו את מועד הביקור. אבל לפני כן, היה עלי לטוס מרוצ׳סטר לניו יורק על מנת לקבל בקונסוליה ההונדורנית ויזת תייר להונדורס. בדרכי מרוצ׳סטר להונדורס עצרתי לחנית ביניים של מספר ימים במיאמי, פלורידה בה התקיים באותה שנה הכנס השנתי והתערוכה של ארגון PMA: Photo Marketing Association.

משתעשעים בביתן פולארויד בכנס PMA 81 במיאמי, פלורידה, צילום פולארויד

עם סיום הכנס טסתי להונדורס, לעיר טגוסיגלפה, בירת המדינה. דבר לא הכין אותי למפגש עם המקום הזה. הטיסה ממיאמי לטגוסיגלפה אורכת כשעתיים וחצי, והמטוס של חברת Air Florida היה מלא בהונדורנים דוברי ספרדית ובאמריקאים. בעת הגישה לנחיתה, הנעשית בתוך גיא עמוק בין הרים תלולים היה נדמה לי שהמטוס טס כאשר כנף אחת גבוהה מהשניה כדי לא לפגוע בפסגות ההרים. המסלול בשדה התעופה Toncontin (גובה 1004מ') כל כך קצר שרק מטוסים מדגם Boeing 737 המצויידים בערכת STOL (מערכת מיוחדת להמראה ונחיתה על מסלולים קצרים) יכלו אז לנחות ולהמריא משם. בקצה המסלול היתה תהום ובהמשך שמעתי כמה סיפורי זוועה על נחיתות לא מוצלחות שהסתיימו בה…כיום, בדיקה קלה באינטרנט מעלה צילומים רבים של עשרות נחיתות והמראות שהסתיימו שם בהתרסקות , כולל התאונה הקשה ביותר ב-1989 בה התרסק מטוס של חברת התעופה ההונדורנית TAN-SAHSA ונהרגו 131 נוסעים ואנשי צוות. כדי להספיק לעצור לפני קצה המסלול המטוס בולם בפראות מפחידה המלווה בקולות צורמים מן המנועים והצמיגים כאחד. גם ההמראה משם היא חוויה מפחידה ביותר. בהמשך, המראתי משם ונחתתי שם עשרות פעמים (בחישוב גס לפחות 50-60 פעמים) ואף פעם לא התרגלתי לנחיתות ולהמראות המפחידות הללו…שדה התעופה הזה מדורג כשני המסוכן ביותר בעולם והגישה לנחיתה כאחת הקשות ביותר. את כל זה כמובן לא ידעתי אז…באורח פלא, לא ארעו שם תאונות בשנים בהן התגוררנו בטגוסיגלפה.

מטוס Airbus 320 של חברת TACA שהתרסק בעת נחיתה בנמל התעופה Toncontin בשנת 2008. בתאונה נהרגו חמישה, כולל אחד הטייסים. לאחר תאונה זו הוארך המסלול במבצע הנדסי לא פשוט. גם לאחר ההארכה הוא קצר יותר מכל מסלול בשדה תעופה בינלאומי אחר בעולם. מקור: The Washington Post

הטרמינל היה ברמה של שדה דב בשנות ה-50 במקרה הטוב… העיר עצמה, במבט מן האויר הזכירה לי את עזה ומחנות הפליטים שסביבה אותם חוויתי במהלך שירותי הצבאי. שכונות של פחונים מקיפות את העיר עצמה הבנויה ברובה בסגנון קולוניאלי ספרדי, עם נגיעות מודרניות ובניה חדשה.

שהיתי בהונדורס שבוע שבמהלכו טסנו גם לעיר San Pedro Sula הנמצאת לחוף הים הקריבי כדי לבקר במעבדת הצילום השניה של החברה ולפגוש את צוות העובדים. הביקור כולו היה חוויה יוצאת דופן אבל למעשה היה רק קצה הקרחון של חוויה מתמשכת בת כשלוש שנים. ומכאן בוודאי כבר ברור כי בסופו של דבר קיבלתי את הצעת העבודה שהניחו לפני ריקרדו ושותפו היינס במהלך ארוחת בוקר משותפת במלון בו התאכסנתי ביום האחרון של הביקור טרם המראתי חזרה לארה״ב. התפקיד היה מנהל היצור של החברה, האחראי לתפעול שתי מעבדות הצילום. תפקיד כזה היה חלומו של כל בוגר טרי של המחלקה שלי הן מבחינת תחומי האחריות והן מבחינת השכר. הובטח לי חופש פעולה ותקציב על מנת לשפר ולהעלות את תפוקת המעבדות ורווחיותן. לחברה היה גם מנהל שיווק, בחור צעיר ונמרץ ממוצא צרפתי בשם פרנסואה איתו יצרתי מיד קשר טוב. ריקרדו היה הבוס של שנינו ולמעשה הניהול השוטף של החברה, שכללה גם חנויות למכירת ציוד ואביזרי צילום, סרטי צילום, אלבומים וכו׳ ועסקה גם במכירה של מוצרי Fuji לחנויות אחרות במדינה היה מופקד בידי שנינו. חשוב לציין כי החברה היתה חלק ממערך עסקי גדול שכלל חברות נוספות שעסקו בתחומי האלקטרוניקה הבידורית (סוכנות Sony ו-Yamaha), יבוא ושיווק אופנועים וכן חברה שעסקה ביצוא של מוצרי חקלאות כגון קפה, תבלינים ואפילו שרימפס, בעיקר לארה״ב. בראש הפירמידה עמד אוסמונד, אביו של ריקרדו ומתחתיו ריקרדו ואחיו דיטו. לחברה היה בנין משרדים חדש ונאה באחת השדרות היותר יפות שבעיר.

בנין המשרדים הראשי של חברת Osmond. L Maduro e Hijos, חברת האם של Fuji De Honduras SA בעיר Tegucigalpa, בירת הונדורס, 1981. משרדי Fuji בקומה התחתונה מימין. צילום: גבי גולן

עם סיום הביקור שבתי לרוצ׳סטר ולאחר טקס סיום הלימודים בו קיבלתי תואר BSc (בהצטיינות יתרה) בצילום התחלנו להתארגן לנסיעה להונדורס. קיבלנו מהחברה הלוואה לצורך רכישת מוצרי חשמל לבית שכן נאמר לנו שעדיף לרכוש אותם בארה״ב. את עלות ההובלה שילמה החברה. כמו כן קיבלתי מהחברה רכב (חיפושית פולקסווגן תוצרת ברזיל, עם מנוע 1600 ושני קרבורטורים, חיה אמיתית…) וגם דאגו לשכור עבורנו בית, למעשה מעין וילה נחמדה עם חצר מוקפת חומה במרחק הליכה ממשרדי החברה. כך שלקראת יוני 1981 אנחנו מוצאים את עצמנו בטגוסיגלפה, בירת הונדורס, ומתחילים להסתגל לחיים במדינת עולם שלישי, אתגר לא פשוט לכשעצמו וכשלפני אתגר מקצועי גדול עוד יותר.

Ricardo Maduro, מנכ״ל Fuji De Honduras SA והבוס הישיר שלי. (לימים נשיא הבנק המרכזי של הונדורס ונשיא המדינה בשנים 2002-2006) עומד ליד השלט בכניסה למעבדת הצילום של החברה בטגוסיגלפה.
צילום: גבי גולןֿ, 1981. צולם כנראה בשבת, יום עבודה קצר בו היינו לבושים באופן לא פורמלי. בשאר ימי השבוע כל עובדי המשרד היו לבושים בחליפות ועניבות…

כעת תארו לעצמכם שאתם נוחתים במדינה שאת שפתה אינכם דוברים ועליכם להתחיל לפעול כמנהלים של צוות עובדים שאיתו כמעט ואינכם יכולים לתקשר. לא בדיוק נקודת פתיחה טובה. השפה המדוברת בהונדורס היא ספרדית, ובמשך 6 חודשים למדנו ספרדית בוקר בוקר במשך כשעה לפני העבודה עם מורה פרטית בשם ססיליה שהיגיעה אלינו הביתה. הבוס שלי ריקרדו דיבר אנגלית משובחת (הוא בוגר אוניברסיטת סטנפורד) וכך גם מזכירתו דולסה שתפקדה גם כמזכירה שלי. שותפי לניהול החברה פרנסואה דיבר גם הוא אנגלית טובה במבטא צרפתי. שאר עובדי המשרד לא דיברו אנגלית כלל. עובדי המעבדות לא דיברו אנגלית פרט לעובד האחראי במעבדה בטגוסיגלפה שדיבר אנגלית בסיסית. לא יכולתי להרשות לעצמי להמתין עד שרמת הספרדית שלי תשתפר, הייתי חייב להתחיל לעבוד, ומיד.

מעבדת Ultracolor בטגוסיגלפה, הונדורס, 1981. אחת משתי המעבדות של החברה. על השלט כתוב: אנחנו מפתחים בצבע. צילום: גבי גולן
כרטיס ביקור שלי מתקופת העבודה בהונדורס, 1981-1984. שימו לב למספר הטלפון בעל 6 ספרות בלבד…

אתגרים מקצועיים

אחת הבעיות הראשונות בהן נתקלתי היתה ההתנגדות וחוסר שיתוף הפעולה מצד שני מנהלי המעבדות הקיימים רודולפו בטגוסיגלפה וקרלוס בסן פדרו סולה. אפשר בהחלט היה להבין אותם, בא איזה ״גרינגו״ זר שאינו דובר ספרדית ותופס עליהם פיקוד… מצב לא פשוט. במשך מספר שבועות ניסיתי להתקרב אל שניהם ולנסות לשבור את הקרח אך בסופו של דבר נאלצתי להודיע לריקרדו כי זה או הם או אני וכי על שניהם לעזוב מאחר ואינם מוכנים לשתף פעולה ואף מחבלים בעבודה ומסיתים את כל הצוות נגדי. ריקרדו הבין את המצב והוחלט לפטר את שניהם. וכך היה, שניהם פוטרו והחלטתי למנות את לואיס, עובד במעבדה בטגוסיגלפה כמנהל המעבדה שם ואת סוזי, עובדת נוספת מן המעבדה בטגוסיגלפה שלחתי לנהל את המעבדה השניה בסן פדרו סולה כי לא זיהיתי בצוות שם אף עובד עם פוטנציאל ניהולי. הבחירה בשניים האלה הוכיחה את עצמה מעל ומעבר. מהר מאד האוירה במעבדות השתפרה פלאים והתחלנו לעבוד כצוות, כאשר לואיס וסוזי מתגלים כעובדים ומנהלים חרוצים, יוזמים, מדווחים אמת ויודעים גם להסיק מסקנות מטעויות ולתקן את הדרוש תיקון. תאמינו לי, אלו לא דברים של מה בכך בהונדורס… המוטו שם הוא בד״כ ״Manana" (מחר) ו- "Fijese que no hay" (נראה לי שאין), שום דבר לא בוער לאף אחד ואין בשביל מה להתאמץ… בדיחה מקומית גרסה כי גם אם נתקע מקל של מטאטא באדמה יצמח ממנו עץ בננות.

אני עם חלק מצוות המעבדה בסן פדרו סולה, 1982. שניה משמאל סוזי, מנהלת המעבדה. הארגז הכחול משמאל הוא מערכת למחזור כסף מתכתי מתמיסות הפיתוח המשומשות שהתקנתי בכל מעבדה

בסופי שבוע נהגתי להזמין אלי הביתה את מנהלי המעבדות לצורך לימוד של נושאים כמו בקרת איכות של תהליכי פיתוח וכו׳. מבחינתם זה היה ארוע לא מקובל: מנהל בהונדורס לא מזמין את עובדיו אליו הביתה ולכן נרתעו בתחילה אולם בהמשך הגיעו ברצון ותוצאות הלימוד הזה נראו בשטח בהמשך. נושא בקרת האיכות ויעילות העבודה במעבדה היה אחד הנושאים הראשונים שהיה צורך לטפל בו יחד עם שיפור התנאים הפיסיים במעבדות: שיפרנו את מערכות מיזוג האויר, התקנו מערכות אוורור לסילוק אדי כימיקלים וכן מערכות לסינון מים עם בקרת טמפ׳. יציבות תהליכי הפיתוח נוטרה באופן רציף ותועדה באמצעות גרפים כך שכל העובדים יכלו לראות ולהבין מה רמת היציבות של התהליכים. בחדר החושך בו היתה מותקנת מכונת הפיתוח לסרטי נגטיב צבעוניים (מכונה פתוחה מסוג Dip and Dunk) התקנו תאורת IR ומצלמות וידאו IR במעגל סגור העבירו באופן רצוף צילום של הנעשה בחדר למוניטור טלוויזיה שהוצב מחוץ לחדר. רכשנו גם משקפיים IR שאפשרו לעובדים ממש ״לראות בחושך״ ובכך ליעל את עבודת טעינת סרטי הצילום למכונת הפיתוח, למנוע טעויות שנעשו בחושך ולתקן תקלות ללא צורך להפסיק את העבודה ולהדליק את התאורה הרגילה בחדר. בכך הצלחנו להוריד כמעט לאפס את מספר הסרטים שנהרסו במהלך הפיתוח והעלינו את רמת שביעות הרצון של הלקוחות. תוך זמן קצר הצלחנו להוריד את כמויות נייר הצילום הצבעוני בו השתמשנו מאחר ואחוז גבוה יותר של הדפסות היו ברמת האיכות הנדרשת ללא צורך בתיקונים וחזרה על עבודה שכבר נעשתה. גם זמן התגובה של המעבדה קוצץ ב-50%. בשנים אלו טרם יצאו לשוק מעבדות ״מיני״ עם הבטחה לפיתוח והדפסה תוך שעה, אנחנו הבטחנו אז פיתוח והדפסה תוך 4 שעות ולרוב עמדנו בכך, דבר שהיווה חידוש בשוק המקומי ושיפר את מעמדנו בתחרות העזה עם יבואן קודאק המקומי, שנקרא, איך לא, Super Color. בהמשך יזמתי התקנה של ציוד למחזור כסף מתכתי מתמיסות הקובע והמלבין קובע המשומשות: התקנו מערכת כזאת בכל אחת מן המעבדות ובנוסף רכשנו יחידה אלקטרוליטית גדולה שהותקנה במחסן המרכזי של החברה ושימשה לטיפול בתמיסות קובע ומלבין קובע משומשות שרכשנו מכל מעבדות הצילום האחרות בעיר וכן מרוב מכוני הרנטגן. בנוסף רכשנו ציוד התכה ועיבוד לכסף מתכתי והכשרתי את אחד מעובדי החברה לתפעל את מערך המחזור. אותו עובד היה מסתובב עם טנדר בין מעבדות הצילום ומכוני הרנטגן ואוסף את התמיסות המשומשות: כולם שמחו לקבל תשלום עבור מה שלפני כן נשפך לביוב, אנחנו הפקנו כל חודש מספר קילוגרמים יפים של מטילי כסף בריכוז של קרוב ל-99% שהפכו למקור הכנסה נוסף לחברה. גם אם איכות הסביבה לא היתה בראש מעייניו של אף אחד בהונדורס בתקופה ההיא, הסביבה הרוויחה מאחר ושאריות כסף הלידי בתמיסות קובע ומלבין קובע משומשות פוגעות ביעילות פעולתם של חיידקים אירוביים הפועלים בבריכות חמצון לביוב, אם היו כאלה שם…

מערכת אלקטרוליטית להפקת כסף מתמיסות קובע ומלבין קובע משומשות מתוצרת CPAC. מסוגלת לטפל בכל מחזור בכ-400 ליטר.
טגוסיגלפה, הונדורס 1982. צילום גבי גולן
כך נראה כסף מתכתי שהופק בתהליך אלקטרוליטי לפני ההתכה.
טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן
כסף מתכתי נוזלי בטמפ׳ של 962 מעלות צלסיוס נשפך לתבנית היציקה. טגוסיגלפה, הונדורס, 1982.
צילום: גבי גולן
מטילי כסף מתכתי בריכוז של 99% שמוחזרו מתמיסות פיתוח משומשות.
משקל כל מטיל היה כ-1.5 ק״ג. טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן

אתגר נוסף לא פשוט שעמד לפני היה ארגון מלאי מספיק של כימיקלים, ניירות צילום (בגלילים) וחלקי חילוף לציוד במעבדות. מאחר וזמני האספקה היו ארוכים ולא יכולנו להרשות לעצמנו להתקע ללא חומרים או חלקים. גם לא היתה קיימת אפשרות לקבלת שרות טכני לציוד ועשינו הכל לבד כולל תיקונים אלקטרוניים ברמה של לוחות אם. לצורך כך נעזרתי לא פעם בטכנאי מעבדת השרות של ציוד האלקטרוניקה הבידורית שהיתה לחברה האחות Jet Stereo.

היה צורך להכשיר מקום אחסון ראוי במחסן המרכזי של החברה לכמות גדולה של תרכיזי תמיסות הפיתוח שיבאנו מארה״ב ולכמויות גדולות של נייר צילום צבעוני בגלילים וסרטי צילום שיבאנו מיפן ואחסנו במקרר תעשייתי גדול. מלאי חלקי החילוף לכל מכונות הפיתוח והמדפסות שהפעלנו תפס לא מעט מקום במחסני החברה. הליכי היבוא בהונדורס היו מסורבלים, כרוכים בביורוקרטיה גדולה ולעיתים גם בתשלומי שוחד… כאשר פעם הזמנתי כמות של חומר מפחית קצף לשימוש במכונות הפיתוח גיליתי כי מישהו בשדה התעופה פתח את האריזות וגנב חלק גדול מתוכנן מאחר וכנראה הבקבוקים נראו לו כמו בקבוקי שמפו…

עיסוקי שרונה

שרונה אשתי מצאה די מהר תעסוקה: כאשר נודע לריקרדו שהיא כלכלנית (תואר שני) ומבינה במחשבים הזמין אותה בתחילה למחשב את תחרויות השחייה בהן השתתף בנו ולאחר מכן להקים מאפס את מחלקת עיבוד הנתונים הממוחשבת של קבוצת החברות של משפחת מדורו. המחלקה אכן הוקמה ותוך שנה כבר פעלה בהצלחה. אבל הצלחה זו של מחלקה חדשה המנוהלת ע״י אישה זרה היתה לצנינים בעיניו של חשב החברה שעשה כל שלאל ידו כדי לפגוע בפעולת המחלקה החדשה. תופעת המאצ׳ו ההונדורני התגלתה בכל כיעורה ובסופו של דבר הגישה שרונה מכתב התפטרות, עזבה את עבודתה בחברה ופנתה ליזמות עסקית: זיהינו שחסר בשוק לחם איכותי ותוך זמן קצר הקימה עסק קטן שפעל מביתנו ויצר לחמים, חלות, לחמניות, פיתות, תערובות לפנקייקס וגרנולה שנמכרו למספר סופרמרקטים בעיר, כולל אחד שבהמשך הוצת ונשרף כליל כתוצאה של מאבק עסקי. הייתי נוסע עם החיפושית לתחנת הקמח ומעמיס 2 שקי קמח בתא המטען הקדמי… כאשר כבר היה צורך ביותר קמח גייסתי בחור עם טנדר שביצע עבורנו את הובלת הקמח.

חלות, לחם מקמח מלא ולחם בננה תוצרת שרונה (העסק שלה נקרא El Girasol, החמניה) מוכנים לאריזה. טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן

הפריצה

זמן קצר לאחר שהתמקמנו בביתנו החדש פרצו גנבים לבית בעת שהיינו בעבודה לאחר שהסירו בקלות סורג שהותקן ברשלנות. לא היה הרבה מה לגנוב ובכל זאת, הרגשה לא נעימה. ריקרדו צייד אותי מיד באקדח להגנה עצמית והוחלט להציב במעבדה שומר חמוש באותו הלילה כי תיק שלי ובו היו מפתחות למעבדה לא נמצא. לאחר מספר שעות התיק נמצא מתחת למיטה באחד החדרים לשם זרקו אותו הגנבים בלי לנסות אפילו לפתוח אותו… לאחר המקרה הזה הפנמנו את שיעצו לנו לעשות עוד לפני כן: לשכור שומר שישמור על הבית במשך היום. וכך שכרנו את דון ויסנטה, בחור ממוצא אינדיאני בגיל לא ברור שהסתובב בחצר חמוש במצ׳טה בה עשה הכל: לראות אותו מכסח את הדשא במצ׳טה היה בהחלט מראה מענין. דון ויסנטה שירת אותנו בנאמנות עד שעזבנו את הונדורס בתחילת 1984. על מנת להקל עליו רכשתי בעבורו מכסחת דשא ידנית שעוד אזכיר בהמשך.

השומר הנאמן שלנו, דון ויסנטה, עם המצ׳טה וחומה, כלבת הדוברמן שלנו. טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום:גבי גולן

מוזמנים לקרוא את המשך זיכרונותי מהונדורס בפוסט מס 110

תמונה ראשית: אני עם צוות המשרד של Fuji De Honduras, כנראה 1982, צלם לא ידוע