המעבדה והמרצים

המחלקה בה למדתי נקראה Photographic Processing and Finishing Management ועסקה בהוראת התפעול והניהול של מעבדות צילום מסחריות תעשיתיות שהיו נפוצות באותה תקופה בכל העולם. בארה״ב היה מדובר במעבדות ענק שהעסיקו מאות עובדים ופיתחו עשרות אלפי סרטי צילום ביממה בעבודה רצופה 24 שעות שבעה ימים בשבוע. היו אלה מפעלים תעשיתיים לכל דבר שהפעילו כמות גדולה של אמצעי פיתוח והדפסה מהירים ומתוחכמים.

תכנית הלימודים כללה ארבעה חלקים: חלק צילומי מקצועי: בו למדנו לעומק את כל תחום הטכנולוגיה של הצילום, כימיה צילומית ובקרת איכות במעבדת הצילום, חלק שכלל נושאים תומכים כגון אלקטרוניקה, מחשבים, סטטיסטיקה וכו׳, חלק ניהולי שכלל לימודי כלכלה, שיווק, חשבונאות, ניהול משאבי אנוש, פיתוח תכניות הדרכה, אימון עובדים וכו׳ וחלק הומני שכלל קורסי בחירה בתחומי מדעי הרוח, החברה והאמנות. בשנה א נלמדו גם מדעי יסוד כגון פיסיקה, כימיה ומתמטיקה מהם הייתי פטור לאור לימודי הקודמים בביה״ס לרוקחות באוניברסיטה העברית ובמכללת הדסה. רוב החלק המעשי של הלימודים התקיים במעבדת פיתוח והדפסה מסחרית-תעשייתית בגודל בינוני שפעלה במרתף הבנין של ביה״ס לצילום וכפי שציינתי כבר קודם לכן שירתה את כלל הסטודנטים באוניברסיטה, ואת כלל הסגל האקדמי והמנהלי. סטודנטים בשנה א שימשו כעובדים הפשוטים, מפעילי המתקנים במעבדה ואילו הסטודנטים בשנים ב-ד שימשו כאחראים על תחנות עבודה, ואחראי איזורים. כך למעשה כל סטודנט עבר תהליך הכשרה מעשי החל מעובד יצור פשוט, דרך פיקוח על תחנת עבודה אחת ועד תפקיד מורכב של פיקוח על מספר איזורים במעבדה. הכל נעשה תחת השגחה והנחיה של מורי המעבדה, כולם אנשים עם וותק רב בתעשייה, חלקם לאחר שנות עבודה רבות במעבדות של קודאק. במסגרת הלימודים במעבדה למדנו להכיר מקרוב, לתפעל ולתחזק את כל הציוד המגוון שהיה בה ובהמשך גם לפתח תכניות הדרכה לכל תחנות העבודה, להדריך ולהכשיר ״עובדים״ חדשים ולפקח על עבודתם, כולל בדיקת עמידה ביעדים והשגת רמת האיכות הנדרשת. פרופ׳ רוברט (בוב) קייזר היה אחד המרצים האחראים במעבדה, מורה אהוב ובעל ידע אין סופי בתחומו, עם סבלנות של פיל גם לסטודנטים הנודניקים ביותר. הקושי היחיד שלי איתו, בעיקר בחודשים הראשונים היה להבין את המבטא האמריקאי ולעקוב אחר קצב הדיבור המהיר שלו. אד כהן היה מדריך במעבדה שהיגיע ל-RIT לאחר שנות עבודה רבות כמנהל במעבדות של קודאק. פרופ׳ אלסוורת׳ (מק) מאקיון, שבהמשך מונה לראש המחלקה, הגיע גם הוא מן התעשייה וחלק איתנו את הידע הרב שלו. אזכיר כאן רק עוד שני מרצים נוספים ששמחתי מאד ללמוד אצלם: הראשון, פרופ׳ ג׳ון קומפטון אצלו למדתי את החלק השני של הקורס שעסק בתהליכים וחומרי צילום ועל בסיס החומר שלו בניתי לא מעט מן התרגילים שנתתי לסטודנטים שלי כאשר התחלתי ללמד במכללת הדסה בשנת 1987. והשני, פרופ׳ אל ריקמרס, מרצה לסטטיסטיקה של בקרת איכות שהצליח להפוך נושא לכאורה יבש ומשעמם לקורס מדהים, בו כל שיעור הפך למופע קסם ובידור ובכלל לא הרגשנו שאנחנו לומדים, אבל למדנו ועוד איך. הבחינות של פרופ׳ ריקמרס היו עם חומר פתוח אבל יצאנו מהן שטופי זיעה מרוב מאמץ…למי שבזבז זמן לחפש את התשובות בחומר שהביא איתו לא היה שום סיכוי לעבור את הבחינות שלו.

קודאק

הזכרתי כבר את הקשרים המיוחדים וההדוקים שהיו בין ביה״ס לצילום ב-RIT לבין חב׳ קודאק. אחד הכינויים הנפוצים בתקופה ההיא לעיר רוצ׳סטר היה Kodak City. החברה, שהיתה המעסיק הגדול ביותר בעיר אז (כ- 120,000 עובדים) תמכה בביה״ס לצילום בדרכים רבות. רבים מבוגריו קיבלו עבודה בחברה לאחר סיום לימודיהם: עבודה בקודאק היתה משאת נפשם של חלק גדול מן הסטודנטים לצילום ב-RIT. החברה תרמה לביה״ס ציוד רב מכל הסוגים וספרות טכנית בכמויות. מעבדת הצילום של המחלקה שלי קיבלה את כל אספקת נייר הצילום והכימיקלים מקודאק ללא תשלום: גלילי נייר באורך לא סטנדרטי ומארזי כימיקלים שהיו קרובים לתאריך התפוגה שלהם סופקו באופן קבוע. מארזים של סרטי צילום וניירות צילום מכל הסוגים נמכרו לסטודנטים בהנחה גדולה. הזדמן לי לקחת חלק במספר סיורים ב-Kodak Park, העוצמה התעשייתית של חברה זו היתה מרשימה מאד. בשיאו, היה זה אחד המרכזים התעשייתיים המתקדמים והגדולים בעולם, שהשתרע על פני שטח של 5 קמ״ר, כלל 154 מבנים שהשתרעו על פני כמעט 2 מליון מ״ר שטח בנוי, מאות ק״מ של כבישים פנימיים ו-14 ק״מ של פסי רכבת. שתי תחנות כח בהספק של 200MW סיפקו חשמל לקומפלקס האדיר הזה. בנוסף לאתר מרכזי זה היו לקודאק אתרי יצור, מחקר ופיתוח ואתרים אדמיניסטרטיביים נוספים ברחבי העיר.

אתר מענין נוסף הוא Eastman House, ביתו של ג׳ורג׳ איסטמן שנתרם לעיר ובו פועל מוזיאון חשוב לצילום ולתולדות הצילום. בין היתר קיים שם אחד האוספים הגדולים בעולם של מצלמות וציוד צילום. בסרטון מענין על המקום המדהים הזה ניתן לצפות כאן.

אתר היסטורי מפורסם נוסף ברוצ׳סטר הוא בנין המשרדים הראשי של קודאק ב- State Street 343 עם המגדל האיקוני. חלק מאתר זה שימש בעבר כמפעל להרכבת מצלמות וציוד צילום אחר, עד שהועבר לאתר חדש (Elmgrove Plant) בשנת 1967. באתר זה פותחה בין היתר המצלמה הדיגיטלית הראשונה של קודאק. לאחר 33 שנות פעילות נסגר אתר זה בשנת 2000.

בשנת 1980, בעת שגרנו ברוצ׳סטר חגגה קודאק 100 שנה להיווסדה ע״י ג׳ורג׳ איסטמן וארועים רבים התקיימו בעיר ובקמפוס.

מספר קורסים מעשיים במסגרת הלימודים התקיימו במרכז ההדרכה של קודאק (Marketing Education Center) ששכן בסמוך לקמפוס RIT. זה היה אתר מודרני ומרשים מאד שנבנה לחופו של עיקול בנהר ה-Genesse, בעל חלונות ענקיים מהם נשקף הנהר והחורשות שמעבר לו. כל המתקן היה המילה האחרונה בתחום, עם במות מסתובבות עליהן ניצבו המכונות להדגמה ומערכות וידאו וקול ברמה שלא ראיתי קודם לכן. בשנת 1994 הזדמן לי לבלות שם יום שלם של הדרכה אישית על מערכות לצילום דיגיטלי שארגנתי לעצמי (בעזרת חב׳ דלתא-פילם יבואנית קודאק בישראל) במסגרת ביקור בארה״ב מטעם ארגון הדסה. קודאק מכרה את הקומפלקס ליזם פרטי בשנת 2000 וכיום פועלות שם מספר חברות הי טק.

במסגרת אותו ביקור ברוצ׳סטר באפריל 1994 ביקרתי כמובן גם ב-RIT ושמחתי לפגוש שוב את פרופ׳ בוב קייזר, שעדיין לימד שם אז וכן את פרופ׳ דאג ריי (אותו לא היכרתי בתקופת לימודי) שהיה הרוח החיה מאחורי הטמעת הטכנולוגיות הדיגיטליות בתכניות הלימודים בצילום שם. החומרים והתובנות שקיבלתי מדאג ריי שימשו אותי רבות בעת הטמעת טכנולוגיות הצילום הדיגיטלי בתכניות הלימודים בצילום בחוג לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה.

לימודי מחשב ואלקטרוניקה

תכנית הלימודים כללה גם קורס בסיסי בישומי מחשב. היתה זאת הפעם הראשונה שבכלל התקרבתי למחשב. למדנו תכנות בסיסי בשפת BASIC ולצורך כך עמדו לרשותנו שעות תרגול במרכז המחשבים של הקמפוס. בתקופה ההיא שלפני היות המחשב האישי השתמשנו במסופים ״טפשים״ בעלי צג ירוק שהיו מחוברים למחשב ארגוני גדול מסוג Main Frame שאותו לא זכינו לראות כלל. את התכניות שכתבנו שמרנו (נא לא לצחוק) על כרטיסי קרטון שנוקבו ע״י מכשיר ניקוב בהתאם לצורך. מכשיר הניקוב היה מעין מדפסת שבמקום להדפיס חוררה חורים מלבניים בכרטיסים. כל תכנית נשמרה על ערימה של כרטיסים וכדי להזין את התכנית למחשב בפעם הבאה היה צורך להניח את ערימת כרטיסי הקרטון בסדר המקורי על קורא שדמה למכשיר לספירת שטרות כסף שתוך מספר דקות קרא את הכרטיסים והעלה את התכנית למסוף. תהליך ארוך, מייגע וסזיפי, ואוי ואבוי אם ערימת כרטיסי הקרטון התבלגנה…

קורס מענין נוסף היה קורס באלקטרוניקה, אנאלוגית ודיגיטלית. המרצה (שאת שמה אינני זוכר לצערי) היתה מהנדסת שעבדה לפני כן בחברה שיצרה צוללות גרעיניות לצי האמריקאי. זכינו לשמוע ממנה לא מעט סיפורים מענינים… בין היתר בנינו מעגלים לוגיים במעבדה להמחשת הפעולות הלוגיות הבסיסיות AND, OR, NAND, NOR, EXOR וכו׳ וגם למדנו לקרוא סכמות של מעגלים אלקטרוניים מסובכים.

מלגה

בתקופת לימודי ב-RIT סטודנטים זרים לא היו זכאים למלגות שכר לימוד ומלגות קיום שהיו זמינות בשפע לסטודנטים אמריקאיים. על מנת לנסות לעזור במעט הקים ארגון הידידות הבינלאומי של רוצ׳סטר (Rochester International Freindship Council) אותו הזכרתי בפרק הראשון קרן מלגות שנועדה לסטודנטים זרים. בפעם הראשונה שהקרן חילקה מלגות הגשתי בקשה וזכיתי במלגה צנועה, אחת מארבע מלגות שחולקו באותה השנה בטקס רשמי אליו הגעתי חולה עם חום גבוה…

לקראת סיום

לקראת סוף חורף 1981 עברתי מספר ראיונות עם מעסיקים פוטנציאליים. בסופו של דבר, כפי שכבר סיפרתי בפוסט מס׳ 109, בחרתי לקבל הצעת עבודה יוצאת דופן מחברת Fuji De Honduras, ויצאנו להרפתקה נוספת בארץ חדשה, שונה מכל מה שהכרנו.

במאי 81 התקיים טקס הענקת התארים (Comencement) למחזור 1981 ב-RIT. כ- 3500 בוגרים במגוון תכניות לימוד השתתפו בטקס וקיבלו את התעודה המעידה על זכאותם לתואר. לאחר שלוש שנים אינטנסיביות, מענינות ולא קלות קיבלתי תואר בוגר במדעי הצילום BS. חברי סטיוארט צילם אותי (עם שרונה), לבוש בגלימה ובמגבעת האקדמית לפני הטקס:

וממש לפני נסיעתנו להונדורס, ערכו לנו חברינו בקמפוס RIT מסיבת פרידה צנועה ובה קיבלנו עוגה ועליה כתוב בספרדית: Hasta La Vista Amigos (להתראות חברים):

התקופה בה חיינו בקמפוס RIT ברוצ׳סטר היתה תקופה מעשירה ומענינת גם אם לא קלה ולא פשוטה מבחינות רבות. מן הבחינה המקצועית, אלו היו שנים מעצבות שהשפיעו רבות על כל פועלי לאורך 33 שנות עבודה בחו״ל ובארץ. הכלים והתובנות שקיבלתי במהלך הלימודים שם הוכחו כשימושיים ויעילים מאד, ובמיוחד בזמנים של שינויים טכנולוגיים משמעותיים.

צילום ראשי: שקיעת חורף מרהיבה ברוצ׳סטר, 1979. צילום: גבי גולן

עדכון 3.2.21: לאחר פרסום הפוסט נודע לי כי חברי הטוב Stewart White שצילם חלק מן הצילומים המופיעים בפוסט זה נפטר באוגוסט 2019 בקליפורניה. May His Soul Rest In Peace.

חברים

האוירה בקמפוס ובשכונה בה גרנו היתה חופשית ובינלאומית. בין היתר הכרנו בחור ערבי מלבנון בשם טארק שהפך לידיד, ומשפחה אמריקאית, משפחת White: סטיוארט היה בחור אמריקאי שחור, יוצא חיל האויר האמריקאי ששירת כצלם ביפן והכיר שם את אשתו מסאקו, שכולם קראו לה אקו. היו להם שני ילדים חמודים, ג׳ון וסאצ׳יקו. סטיוארט למד במחלקה שלי שנה מעלי ואקו היתה עקרת בית, שנודעה בכישורי הבישול והאירוח שלה. בין השאר גילינו את ״החווה של אקו״: שטח אדמה שהאוניברסיטה הכשירה כל שנה באביב לצורך הקמת גינות פרטיות לגידול ירקות. השטח של אקו היה גדול מכל השטחים האחרים והירקות שלה…תמיד היו לה במקפיא ירקות קפואים כך שאצלה היה הכל כל השנה. מאחר וסטיוארט היה המבוגר ביותר בין הסטודנטים במחלקה היה אך טבעי שנתחבר כי כל הסטודנטים האחרים היו צעירים בני 18-22 שהגיעו ללימודים מיד לאחר סיום ביה״ס התיכון. נעשינו ממש חברי נפש ושמרנו על קשר גם שנים רבות לאחר שנפרדו דרכינו. עם סיום לימודיו קיבל סטיוארט משרה נחשקת בחברת קודאק ומשפחת White עברה לקליפורניה. לאחר פרסום פוסט זה, נודע לי כי חברי הטוב Stewart White נפטר באוגוסט 2019 בקליפורניה. May His Soul Rest In Peace.

היו לנו גם חברים ישראלים: חיים ואתי ושני ילדיהם קרן ושי התגוררו בסמוך לנו. הכירה לנו אותם אביבה, זאת שחוללה את הנס במעונות. ערכנו איתם טיולים רבים באזור ואפילו הגענו לאזור אלף האיים שעל נהר הסנט לורנס, בגבול בין ארה״ב וקנדה. זוג ישראלי נוסף שהכרנו היו אבי ומריון, שאמנם נולדו שניהם בחו״ל אבל חיו תקופה בישראל ודיברו עברית. גם איתם נשמר הקשר שנים רבות לאחר שגם הם וגם אנחנו שבנו לארץ. חיבור מענין היה לנו עם אבא של אבי, לו היו עסקים בהונדורס ובעת שהותנו שם פגשנו אותו מידי פעם.

איך מקבלים קו טלפון בארה״ב

כל מי שחי בארץ בתקופה ההיא זוכר בוודאי כמה שנים היה צריך לחכות על מנת לקבל קו טלפון ביתי. הורי המתינו 3 שנים! כשנכנסנו לדירת הסטודיו בקמפוס התפלאתי למצוא מכשיר טלפון מותקן בדירה. ולא סתם טלפון, אלא אחד עם לחצנים ולא עם חוגה! שאלתי במשרד המעונות מה צריך לעשות כדי לקבל קו. הנחו אותי לחייג מן הטלפון למספר של חברת הטלפונים. חייגתי, שאלו אותי כמה שאלות וכנראה שהנחתי את דעתם שאני לקוח שאפשר לסמוך עליו כי שתי דקות לאחר מכן הטלפון התחיל לעבוד. חזון אחרית הימים! יום אחד, לאחר סופת שלגים הטלפון הפסיק לעבוד. חשבתי, שכמו בארץ, יקח שבועות עד שיבוא מישהו לתקן אותו. למרבה ההפתעה, באותו היום בו הודעתי על התקלה הופיע לפני הבנין רכב של חברת הטלפונים עם סולם על הגג ובו טכנאי יחיד. בארץ היינו רגילים לראות את צוותי העבודה של משרד הדואר דאז, מגיעים ״לעבוד״ ומתחילים להכין קפה ולקשקש. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הגיע טכנאי בודד, הרים בעצמו את הסולם לגג המבנה, תיקן את התקלה ותוך דקות הטלפון חזר לעבוד. לא להאמין…

דוק פרנסיס ופטורים נוספים

על סמך אישורי הלימודים מן האוניברסיטה העברית וממכללת הדסה קיבלתי פטור ממספר קורסי יסוד של שנה א, אולם לא ויתרו לי על קורס מרכזי שנתי שנקרא Materials and Processes of Photgraphy (תהליכים וחמרי צילום). כשבדקתי את תכנית הלימודים של הקורס הזה היה לי ברור שכבר למדתי את החומר הזה ברמה גבוהה אצל יוחנן כינורי במכללת הדסה. בררתי מה צריך לעשות כדי לבקש פטור פעם נוספת והנחו אותי לבקש פגישה עם דוקטור רונלד פרנסיס, ראש המחלקה למדעי הצילום (Photo Science). דוק פרנסיס, כפי שקראו לו בקמפוס היה מרצה אגדי שבילה את רוב זמנו בקמפוס ובימי שבת, בהם לא התקיימו לימודים היה מקבל סטודנטים במשרדו. היה לו דימוי קשוח ומפחיד. בחיל ורעדה הופעתי במשרדו וניסיתי להסביר לו מדוע הוא צריך לאשר לי פטור מן הקורס. דוק פרנסיס נתן בי מבט מפחיד וירה שאלה: מהם חמשת התפקידים של סודיום סולפיט במפתח D-76. מי שמכיר את תקופת סרטי הצילום העליזה אולי ידע במה המדובר. יכולתי להיזכר רק בשלושה תפקידים, ואז סיכם דוק פרנסיס ואמר בארסיות: אתה רואה, אתה לא יודע, לך תלמד את הקורס. יצאתי ממשרדו די המום. הגעתי הביתה ושוב קראתי את תכנית הלימודים של הקורס ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני מבזבז זמן וכסף ללמוד שוב את הנושאים שכבר הכרתי. ביקשתי פגישה נוספת, אזרתי אומץ והופעתי במשרדו שוב. דוק פרנסיס הביט בי במבט משועשע ושאל: מה התחדש מן השבוע שעבר? אמרתי לו שאת החומר הזה למדתי לפני שנתיים ואילו הוא שאל אותי שאלה שמיועדת למי שאך זה סיים את הקורס ונבחן בבחינת הגמר. מה שחשוב, אמרתי לו ברוב חוצפתי, הוא שאוכל להבין את השאלה, למצוא את התשובה בספר מתאים, לקרוא אותה ולהבין אותה. הדוק הביט בי מבעד למשקפיו עבי העדשות, חכך בגרונו ולמרבה הפתעתי אמר: יודע מה, שכנעת אותי. הגשתי לו את טופס הפטור והוא חתם עליו ושלח אותי לדרכי באיחולי הצלחה בלימודים. סטודנטים שלו ששמעו את הסיפור הזה לא האמינו לי שקיבלתי ממנו פטור. קורס נוסף ממנו קיבלתי פטור, והפעם בקלות היה קורס שעסק בתהליכי צילום ומעבדה צבעוניים. המרצה היה נחמד וקשוב, בדק את המסמכים שהגשתי לו ומיד אישר וחתם. לאור גילי המופלג (הייתי אז בן 26) ושרותי הצבאי זכיתי גם לפטור משיעורי החינוך הגופני. רק זה היה חסר לי, לשחק בייסבול ופוטבול עם ילדים אמריקאיים שגדלו על המשחקים המוזרים הללו. מאוחר יותר נודע לי שניתן לקבל נקודות זכות עבור לימודים בתחומי מדעי החברה והרוח גם עבור ידע בשפה נוספת, וכך עברתי בחינה בע״פ אצל פרופסור לעברית (לא ישראלי) באוניברסיטה של רוצ׳סטר, שנתן לי לקרוא קטע מספר של אהרון מגד ושאל אותי כמה שאלות עליו. עברתי וקיבלתי 5 נקודות זכות! חבר אמריקאי יהודי שלמד גם הוא ב-RIT ניסה את מזלו בבחינה הזאת ונכשל…בסה״כ, על סמך לימודי בביה״ס לרוקחות באוניברסיטה העברית (שנתיים) ולימודי במכללת הדסה קיבלתי פטור מקורסים בהיקף של קצת יותר משנת לימודים אחת (מתוך ארבע). המשמעות היתה לא רק זמן אלא הרבה כסף, שלא היה בידי. שכר הלימוד היה יותר מ-$5000 לשנה, והכסף שהבאנו איתנו מהארץ לא הספיק אפילו לשנה אחת.

עבודה, חוקית ולא חוקית

היה ברור שצריך למצוא עבודה אבל עמד בפנינו מכשול רציני: סטודנט עם ויזת לימודים רשאי לעבוד רק בתוך הקמפוס, 20 שעות שבועיות בתקופת הלימודים ו-40 שעות בחופשת הקיץ. על נשות הסטודנטים הזרים נאסר לעבוד באופן גורף. מי שנתפס עובד בניגוד לתנאי הויזה (בד״כ עקב הלשנות) גורש מיד מארה״ב. אם היה בידי המגורש כסף למימון הטיסה חזרה הביתה עמדה בפניו האפשרות, לאחר חמש שנים להגיש בקשה חדשה לויזה. אם לא היה בידי המגורש כסף למימון טיסתו חזרה שירות ההגירה היה מממן את הטיסה ואז נאסר על המגורש לשוב לארה״ב לצמיתות. במו עיני ראיתי את שכני, סטודנט אפריקאי, מובל כבול באזיקים בידי סוכני ההגירה מלווים בשוטרים בדרכו להיות מגורש לאחר שמישהו הלשין עליו שעבד כשוטף כלים במסעדה. לכן היה פחד גדול לעבוד מחוץ לקמפוס אולם לא היתה לנו ברירה. שרונה, שהיתה אז כבר בעלת תואר שני בכלכלה התחילה לעבוד כשמרטף אצל משפחה מקומית ובהמשך לקחה על עצמה עבודות ניקיון. אני מצאתי די מהר עבודה במעבדת הצילום של ספר השנה (Year Book) של אגודת הסטודנטים בקמפוס. לקרוא למקום בו עבדתי ״מעבדה״ זה Under Statement ענק. זה היה קיטון בשטח של פחות מ- 2 מ״ר שאיפשר עבודה בעמידה בלבד וכלל מכונת הגדלה, מכונת פיתוח מהירה בתהליך Stabilization ומיכלי פיתוח לסרטי שחור לבן. הסרטים היו מגיעים מסטודנטים צלמים שהעסיקה אגודת הסטודנטים ותעדו את כל מה שקורה בקמפוס במהלך שנת הלימודים. לספר השנה היה עורך שקיבל את ההדפסות שהדפסתי ומיין את הצילומים לקראת הדפסת הספר בסוף שנת הלימודים. השכר היה די נמוך ולכן חיפשתי משהו שיכניס קצת יותר. לשכת העבודה (Placement Center) בקמפוס הציעה עבודות רבות ובסוף אזרתי אומץ והגשתי מועמדות לעבודה במעבדת צילום פרטית מסחרית מחוץ לקמפוס. קיויתי שבעל המקום, מל סיימון, יסכים לשלם לי במזומן ולא בצ׳ק כדי שלא יראו את הפקדות הצ׳קים בחשבון הבנק שלנו. מל ערך לי בחינת קבלה קשוחה של מספר שעות בהן היה עלי להדפיס סוגים שונים של הדפסות ידניות בשחור לבן ובצבע תוך זמן נתון כשאני שומר את כל הטסטים כדי להוכיח בכמה נייר צילום השתמשתי. עברתי את הבחינה והתקבלתי. התחלתי לעבוד ויום אחד עשיתי שם משהו שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא כפדיחה: היה עלי להדפיס כמות גדולה מאד של הדפסות ידניות בצבע של שרטוטים אדריכליים בגודל 20X25 ס״מ. את הניירות החשופים הנחתי בתוך קופסה אטומה לאור ולאחר סיום החשיפות לקחתי את הקופסה ונכנסתי לתא החושך של מכונת הפיתוח הגדולה מסוג Roller Transport שהיתה שם. החושך, האויר הדחוס וריחות הכימיקלים פגעו כנראה בחוש ההתמצאות שלי והזנתי את הניירות למכונה במהירות גדולה מדי. כתוצאה מכך, הניירות נתקעו במכונה, רוב ההדפסות נהרסו והכימיקלים במכונה הזדהמו… כשהתבררה עוצמת הפדיחה לא ידעתי היכן לקבור את עצמי… עבדנו שעות כדי לנקות את המכונה ולהחליף את הכימיקלים. הייתי בטוח שמל מעיף אותי משם כמו טיל. אבל הוא בסך הכל אמר: לא נורא, נתראה מחר. הייתי שמח להמשיך לעבוד אצלו אבל לאחר חודש התברר לי שאין סיכוי שיסכים לשלם לי במזומן ונאלצתי לעזוב בצער כי הסיכון להיתפס ע״י שרות ההגירה היה גדול מדי.

בסופי השבוע הייתי מצטרף לשרונה לעבודות הנקיון והיינו לוקחים על עצמנו פרוייקטים כמו ניקוי מרתפים וניקוי חלונות בבתים פרטיים, עבודות מאוסות שרוב עוזרות הבית סירבו לבצע. בהמשך פיתחתי גם קריירה משנית בגננות: מצאתי בלשכת התעסוקה הצעת עבודה לגנן אצל משפחה. התקשרתי, באתי לפגישה והתקבלתי לעבודה. התברר שהמעסיקים הינם זוג שוויצרים מבוגרים, הבעל היה פרופסור אורח באוניברסיטה של רוצ׳סטר. היה להם בית גדול עם חצר עצומה, הרבה דשא ועצים, שבסתיו עליהם נושרים בכמויות. רוב העבודה היתה לכסח את הדשא ולאסוף את העלים. האישה דאגה תמיד להזמין אותי לארוחת צהריים ולמרות מחאותי התעקשה לשלם לי גם על הזמן בו אכלנו, שתינו קפה ושוחחנו. את טעם עוגת הפירות שלה אני זוכר עד היום. אותה אישה הכירה לי חלק משכניה ברחוב וכך הפכתי בסופי השבוע לאימפריה של גננות. עשינו גם מה שנקרא בארה״ב House Parents: שמירה על בית, כולל הילדים, המכונית והכלב… התפקיד חייב מגורים בבית הלקוח למספר ימים כאשר ההורים נסעו אל מחוץ לעיר, היה עלינו להסיע את הילדים לפעילויות שלהם, לערוך קניות ולמעשה לתפקד כהורים…עבודה נוחה וכסף טוב.

בהמשך, נודע לי שהטכנאי האחראי על מעבדת הצילום של המחלקה שלי מחפש עוזר. הגשתי מועמדות והתקבלתי. זאת היתה אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי כי מה שלמדתי מביל ספרינגר, טכנאי המעבדה לא נפל בחשיבותו ממה שלמדתי בקורסים האקדמיים. למדתי לבצע עבודות חשמל, אלקטרוניקה, אינסטלציה, ריתוך, תיקון ושיפוץ כל סוגי מכונות הפיתוח והמדפסות שהיו במעבדה ועוד ועוד. עבדתי עם ביל יותר משנתיים וכל מה שלמדתי ממנו שימש אותי היטב כשהתחלתי לעבוד בהונדורס לאחר סיום הלימודים וגם בהמשך בתקופת עבודתי כמרכז החוג לצילום במכללת הדסה.

מיומנויות תחזוקה נוספות רכשתי בעבודתי בקיץ אצל אד אינגריק, מנהל המעונות אותו הזכרתי קודם לכן. בתקופת הקיץ, בה רוב הסטודנטים היו בחופשה למדתי רק קורס אחד או שניים במקום 4-5 במהלך שנה״ל וכך היה לי יותר זמן לעבוד. מותר היה לי לעבוד באופן חוקי 40 שעות בקמפוס ולכן יכולתי לצמצם את שעות העבודה הלא חוקיות מחוץ לקמפוס. הצטרפתי לצוות תחזוקת המעונות של אד, שהתגלה כמעסיק הוגן ואדם נחמד. הצוות היה מורכב מסטודנטים כמוני ומעובדים קבועים שזה היה עיסוקם המרכזי. עשינו הכל: נקיון, גינון, שיפוצים (כולל חשמל, אינסטלציה, החלפת שטיחים מקיר לקיר) ואפילו זיפות גגות לצורך איטום. להיכנס בבוקר לדירה שיצאה ממנה חבורת סטודנטים אמריקאיים שהתנהגו כמו חזירים היתה חוויה מתקנת. לראות את אותה דירה, 4-5 שעות מאוחר יותר מצוחצחת ומשופצת לאחר שהצוות שלנו הסתער עליה במרץ היתה חוויה נוספת. העבודה החביבה עלי היתה כיסוח המדשאות הנרחבות בשכונה עם טרקטור קטן שעלה וירד בנחת את גבעות הדשא, כיף! היתה אוירה טובה בצוות ואכלנו יחד בצהריים. כך הכרתי את דאג ואת קאתי חברתו, שעבדו אצל אד באופן קבוע. שניהם היו חסרי השכלה, ודאג לא הפסיק לדבר על ג׳יפ השברולט בלייזר החדש שהתכוון לרכוש. בהמשך אכן רכש אותו, אבל לאחר מספר חודשים איבד אותו כשלא עלה בידו לעמוד בנטל התשלומים. בארה״ב נהוג שבמקרה כזה מתרחש תהליך של ״תפיסה מחדש״ (Repossession): הסוחר ממנו נרכש הרכב שולח צוות שלמעשה ״גונב״ את הרכב ומחזיר אותו לסוכנות וזה חוקי לגמרי.

כעובד החברה שהפעילה את המעונות זכיתי לשדרוג: עברנו מדירת הסטודיו לדירת שלושה חדרים דו קומתית, ואפילו קיבלתי את הטנדר של החברה על מנת לבצע את העברת הדירה.

אנגלית וציונים אחרים

כישראלי, הגעתי לארה״ב עם רמת אנגלית לא רעה, אבל לא מספיק טובה כפי שהתברר לי תוך זמן קצר. כולם דיברו מהר, היה קשה להתמודד עם המבטאים השונים ולהבין את הסלנג וראשי התיבות. כשניסיתי לקרוא עיתון או לצפות בטלוויזיה הבנתי מעט מאד… בהרצאות הייתי כותב בעברית, כלומר שמעתי אנגלית, תרגמתי לעברית וכתבתי, תהליך די מתיש. כל חומר הלימוד, החוברות והספרים היו כמובן באנגלית בלבד. והנה, הפתעה. לאחר מספר שבועות פתאום שמתי לב באחד השיעורים שאני כותב באנגלית! כנראה שרמת ההבנה והשליטה שלי בשפה השתפרה, בין היתר הודות לקורס חובה בשם English Composition (חיבור אנגלי). שלמדתי ברבעון הראשון. היתה חובה לעבור את הקורס הזה בציון C לפחות: שיטת הציונים בארה״ב מבוססת על אותיות ולא על מספרים, בסקלה שבין A (הציון הגבוה ביותר) לבין F (נכשל). המרצים גם נהגו להוסיף + או להוריד – מן הציונים. לאחר בחינת הסיום בקורס הזה, שכללה כתיבת חיבור על נושא לא ידוע (Unseen)במשך 20 דקות היה המרצה מתקשר לסטודנטים על מנת להודיע להם את הציון. מי שקיבל פחות מ- C היה חייב לעבור את הבחינה שוב ושוב עד שהצליח לעבור. לא היה ניתן להמשיך לשנה ב ללא מעבר הקורס הזה, שנחשב לקורס לא קל גם לילידי ארה״ב. להפתעתי הרבה סיימתי את הקורס בציון C הנדרש בפעם הראשונה: היו סטודנטים אמריקאיים ששפת אימם אנגלית שנכשלו בו. כתוצאה מהשימוש באותיות כציונים, פותח פרמטר מספרי לצורך הגדרת הציון הכולל של כל סטודנט. הפרמטר הזה נקרא GPA, והיה מחושב בהתאם לנוסחה שכללה שקלול מספר נקודות הזכות לכל קורס, מספר השעות של הקורס בפועל והציון. GPA 4 משמעותו היתה קבלת ציון A בכל הקורסים. סטודנט שהיגיע ל-GPA שמעל 3.2 זכה להיכנס לרשימת מצטייני הדיקן (Dean's List). מצטייני הדיקן קיבלו כל רבעון תעודה המעידה על הצטיינותם ותעודה זו עזרה לא מעט בעת הגשת בקשות למלגות. חוץ מן הרבעון הראשון, סיימתי את כל הרבעונים הבאים עם GPA שזיכה אותי בכניסה לרשימת הדיקן ואת התואר סיימתי עם GPA 3.55 שמשמעותו הצטיינות יתרה, בדרגה השניה מתוך 3 (Honors, High Honors, Highest Honors). השיטה שהיתה נהוגה ב-RIT וברוב האוניברסיטאות בארה״ב עד לפני מספר שנים היתה שיטת הרבעונים (Quarters) שחילקה את שנת הלימודים לארבעה רבעונים בני 10 שבועות כל אחד: סתיו, חורף, אביב וקיץ. שאר הזמן היו חופשות: חופשת בחינות קצרה בין הרבעונים, חופשה ארוכה בתקופת חג המולד וסוף השנה וחופשת קיץ ארוכה. רוב הסטודנטים למדו רק 3 רבעונים בשנה, מספטמבר עד מאי. רק משוגעים כמוני, שלא יכלו להרשות לעצמם חופשת קיץ ארוכה למדו 40 שבועות בשנה, מספטמבר עד אוגוסט של השנה הבאה.

M*A*S*H וקפה במעבדה

כבר בימים הראשונים שלי במעבדת הצילום של המחלקה שמתי לב לתופעה מוזרה: לקראת השעה 3 אחה״צ רוב הסטודנטים והמדריכים נטשו את עמדות העבודה שלהם והתרכזו בחדר המנוחה בו היה מותקן מקלט טלוויזיה גדול וגם מכונת קפה. מן החדר עלו כל הזמן קולות צחוק רועמים. כשבאתי לראות על מה המהומה הבחנתי שכולם צופים בענין בתכנית טלוויזיה העוסקת בבית חולים שדה צבאי. כחובש קרבי, לא הבנתי מה כל כך מצחיק במראה הפצועים המדממים והמרוטשים ובאמבולנסים הדוהרים לחדרי הניתוח ממנחת המסוקים… עם רמת האנגלית שלי אז, לקח לי זמן להבין שהמדובר בסדרה קומית, אנטי מלחמתית העוסקת בעלילותיהם של אנשי ונשות הצוות בבית חולים שדה של הצבא האמריקאי בתקופת מלחמת קוריאה. הסדרה נקראה (M*A*S*H (Mobile Army Surgical Hospital ובהמשך נעשיתי גם אני צופה נלהב בסדרה וכיום יש לי אוסף של כל 256 הפרקים שלה ששודרו על פני 11 עונות בשנים 1972-1983. קיים גם סרט קולנוע באותו השם בבימויו של רוברט אלטמן שהוקרן כבר בשנת 1970 אולם הוא לא היה מוכר לי אז.

את הקפה בחדר המנוחה ארגנה מזכירת המחלקה ועל כל מי ששתה היה להשאיר 30 סנט בקופסה שליד מכונת הקפה. לעיתים עסקי הקפה נקלעו לגרעון ואז היו מארגנים איסוף חירום בסגנון של תרום כפי יכולתך על מנת שהקפה ימשיך לזרום בעורקינו…

את המשך זיכרונותי מרוצ׳סטר תוכלו למצוא בפוסט מס׳ 114

תמונה ראשית: קמפוס RIT בשלג, חורף 1980. צילום: גבי גולן