113. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק ב

113. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק ב

חברים

האוירה בקמפוס ובשכונה בה גרנו היתה חופשית ובינלאומית. בין היתר הכרנו בחור ערבי מלבנון בשם טארק שהפך לידיד, ומשפחה אמריקאית, משפחת White: סטיוארט היה בחור אמריקאי שחור, יוצא חיל האויר האמריקאי ששירת כצלם ביפן והכיר שם את אשתו מסאקו, שכולם קראו לה אקו. היו להם שני ילדים חמודים, ג׳ון וסאצ׳יקו. סטיוארט למד במחלקה שלי שנה מעלי ואקו היתה עקרת בית, שנודעה בכישורי הבישול והאירוח שלה. בין השאר גילינו את ״החווה של אקו״: שטח אדמה שהאוניברסיטה הכשירה כל שנה באביב לצורך הקמת גינות פרטיות לגידול ירקות. השטח של אקו היה גדול מכל השטחים האחרים והירקות שלה…תמיד היו לה במקפיא ירקות קפואים כך שאצלה היה הכל כל השנה. מאחר וסטיוארט היה המבוגר ביותר בין הסטודנטים במחלקה היה אך טבעי שנתחבר כי כל הסטודנטים האחרים היו צעירים בני 18-22 שהגיעו ללימודים מיד לאחר סיום ביה״ס התיכון. נעשינו ממש חברי נפש ושמרנו על קשר גם שנים רבות לאחר שנפרדו דרכינו. עם סיום לימודיו קיבל סטיוארט משרה נחשקת בחברת קודאק ומשפחת White עברה לקליפורניה.

עם משפחת White, מימין לשמאל: שרונה, אני, ג׳ון, סטיוארט, סאצ׳יקו ומאסאקו. רוצ׳סטר, 1981. צלם לא ידוע
סדנת סוף שבוע לסטודנטים זרים. מימין למעלה עם הכאפיה: טארק, חברנו הלבנוני. 1979. צילום: גבי גולן

היו לנו גם חברים ישראלים: חיים ואתי ושני ילדיהם קרן ושי התגוררו בסמוך לנו. הכירה לנו אותם אביבה, זאת שחוללה את הנס במעונות. ערכנו איתם טיולים רבים באזור ואפילו הגענו לאזור אלף האיים שעל נהר הסנט לורנס, בגבול בין ארה״ב וקנדה. זוג ישראלי נוסף שהכרנו היו אבי ומריון, שאמנם נולדו שניהם בחו״ל אבל חיו תקופה בישראל ודיברו עברית. גם איתם נשמר הקשר שנים רבות לאחר שגם הם וגם אנחנו שבנו לארץ. חיבור מענין היה לנו עם אבא של אבי, לו היו עסקים בהונדורס ובעת שהותנו שם פגשנו אותו מידי פעם.

הדג הראשון והאחרון ששרונה דגה, אחד האגמים באזור Finger Lakes ע״י רוצ׳סטר. 1980.
צילום: גבי גולן

איך מקבלים קו טלפון בארה״ב

כל מי שחי בארץ בתקופה ההיא זוכר בוודאי כמה שנים היה צריך לחכות על מנת לקבל קו טלפון ביתי. הורי המתינו 3 שנים! כשנכנסנו לדירת הסטודיו בקמפוס התפלאתי למצוא מכשיר טלפון מותקן בדירה. ולא סתם טלפון, אלא אחד עם לחצנים ולא עם חוגה! שאלתי במשרד המעונות מה צריך לעשות כדי לקבל קו. הנחו אותי לחייג מן הטלפון למספר של חברת הטלפונים. חייגתי, שאלו אותי כמה שאלות וכנראה שהנחתי את דעתם שאני לקוח שאפשר לסמוך עליו כי שתי דקות לאחר מכן הטלפון התחיל לעבוד. חזון אחרית הימים! יום אחד, לאחר סופת שלגים הטלפון הפסיק לעבוד. חשבתי, שכמו בארץ, יקח שבועות עד שיבוא מישהו לתקן אותו. למרבה ההפתעה, באותו היום בו הודעתי על התקלה הופיע לפני הבנין רכב של חברת הטלפונים עם סולם על הגג ובו טכנאי יחיד. בארץ היינו רגילים לראות את צוותי העבודה של משרד הדואר דאז, מגיעים ״לעבוד״ ומתחילים להכין קפה ולקשקש. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הגיע טכנאי בודד, הרים בעצמו את הסולם לגג המבנה, תיקן את התקלה ותוך דקות הטלפון חזר לעבוד. לא להאמין…

דוק פרנסיס ופטורים נוספים

על סמך אישורי הלימודים מן האוניברסיטה העברית וממכללת הדסה קיבלתי פטור ממספר קורסי יסוד של שנה א, אולם לא ויתרו לי על קורס מרכזי שנתי שנקרא Materials and Processes of Photgraphy (תהליכים וחמרי צילום). כשבדקתי את תכנית הלימודים של הקורס הזה היה לי ברור שכבר למדתי את החומר הזה ברמה גבוהה אצל יוחנן כינורי במכללת הדסה. בררתי מה צריך לעשות כדי לבקש פטור פעם נוספת והנחו אותי לבקש פגישה עם דוקטור רונלד פרנסיס, ראש המחלקה למדעי הצילום (Photo Science). דוק פרנסיס, כפי שקראו לו בקמפוס היה מרצה אגדי שבילה את רוב זמנו בקמפוס ובימי שבת, בהם לא התקיימו לימודים היה מקבל סטודנטים במשרדו. היה לו דימוי קשוח ומפחיד. בחיל ורעדה הופעתי במשרדו וניסיתי להסביר לו מדוע הוא צריך לאשר לי פטור מן הקורס. דוק פרנסיס נתן בי מבט מפחיד וירה שאלה: מהם חמשת התפקידים של סודיום סולפיט במפתח D-76. מי שמכיר את תקופת סרטי הצילום העליזה אולי ידע במה המדובר. יכולתי להיזכר רק בשלושה תפקידים, ואז סיכם דוק פרנסיס ואמר בארסיות: אתה רואה, אתה לא יודע, לך תלמד את הקורס. יצאתי ממשרדו די המום. הגעתי הביתה ושוב קראתי את תכנית הלימודים של הקורס ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני מבזבז זמן וכסף ללמוד שוב את הנושאים שכבר הכרתי. ביקשתי פגישה נוספת, אזרתי אומץ והופעתי במשרדו שוב. דוק פרנסיס הביט בי במבט משועשע ושאל: מה התחדש מן השבוע שעבר? אמרתי לו שאת החומר הזה למדתי לפני שנתיים ואילו הוא שאל אותי שאלה שמיועדת למי שאך זה סיים את הקורס ונבחן בבחינת הגמר. מה שחשוב, אמרתי לו ברוב חוצפתי, הוא שאוכל להבין את השאלה, למצוא את התשובה בספר מתאים, לקרוא אותה ולהבין אותה. הדוק הביט בי מבעד למשקפיו עבי העדשות, חכך בגרונו ולמרבה הפתעתי אמר: יודע מה, שכנעת אותי. הגשתי לו את טופס הפטור והוא חתם עליו ושלח אותי לדרכי באיחולי הצלחה בלימודים. סטודנטים שלו ששמעו את הסיפור הזה לא האמינו לי שקיבלתי ממנו פטור. קורס נוסף ממנו קיבלתי פטור, והפעם בקלות היה קורס שעסק בתהליכי צילום ומעבדה צבעוניים. המרצה היה נחמד וקשוב, בדק את המסמכים שהגשתי לו ומיד אישר וחתם. לאור גילי המופלג (הייתי אז בן 26) ושרותי הצבאי זכיתי גם לפטור משיעורי החינוך הגופני. רק זה היה חסר לי, לשחק בייסבול ופוטבול עם ילדים אמריקאיים שגדלו על המשחקים המוזרים הללו. מאוחר יותר נודע לי שניתן לקבל נקודות זכות עבור לימודים בתחומי מדעי החברה והרוח גם עבור ידע בשפה נוספת, וכך עברתי בחינה בע״פ אצל פרופסור לעברית (לא ישראלי) באוניברסיטה של רוצ׳סטר, שנתן לי לקרוא קטע מספר של אהרון מגד ושאל אותי כמה שאלות עליו. עברתי וקיבלתי 5 נקודות זכות! חבר אמריקאי יהודי שלמד גם הוא ב-RIT ניסה את מזלו בבחינה הזאת ונכשל…בסה״כ, על סמך לימודי בביה״ס לרוקחות באוניברסיטה העברית (שנתיים) ולימודי במכללת הדסה קיבלתי פטור מקורסים בהיקף של קצת יותר משנת לימודים אחת (מתוך ארבע). המשמעות היתה לא רק זמן אלא הרבה כסף, שלא היה בידי. שכר הלימוד היה יותר מ-$5000 לשנה, והכסף שהבאנו איתנו מהארץ לא הספיק אפילו לשנה אחת.

עבודה, חוקית ולא חוקית

היה ברור שצריך למצוא עבודה אבל עמד בפנינו מכשול רציני: סטודנט עם ויזת לימודים רשאי לעבוד רק בתוך הקמפוס, 20 שעות שבועיות בתקופת הלימודים ו-40 שעות בחופשת הקיץ. על נשות הסטודנטים הזרים נאסר לעבוד באופן גורף. מי שנתפס עובד בניגוד לתנאי הויזה (בד״כ עקב הלשנות) גורש מיד מארה״ב. אם היה בידי המגורש כסף למימון הטיסה חזרה הביתה עמדה בפניו האפשרות, לאחר חמש שנים להגיש בקשה חדשה לויזה. אם לא היה בידי המגורש כסף למימון טיסתו חזרה שירות ההגירה היה מממן את הטיסה ואז נאסר על המגורש לשוב לארה״ב לצמיתות. במו עיני ראיתי את שכני, סטודנט אפריקאי, מובל כבול באזיקים בידי סוכני ההגירה מלווים בשוטרים בדרכו להיות מגורש לאחר שמישהו הלשין עליו שעבד כשוטף כלים במסעדה. לכן היה פחד גדול לעבוד מחוץ לקמפוס אולם לא היתה לנו ברירה. שרונה, שהיתה אז כבר בעלת תואר שני בכלכלה התחילה לעבוד כשמרטף אצל משפחה מקומית ובהמשך לקחה על עצמה עבודות ניקיון. אני מצאתי די מהר עבודה במעבדת הצילום של ספר השנה (Year Book) של אגודת הסטודנטים בקמפוס. לקרוא למקום בו עבדתי ״מעבדה״ זה Under Statement ענק. זה היה קיטון בשטח של פחות מ- 2 מ״ר שאיפשר עבודה בעמידה בלבד וכלל מכונת הגדלה, מכונת פיתוח מהירה בתהליך Stabilization ומיכלי פיתוח לסרטי שחור לבן. הסרטים היו מגיעים מסטודנטים צלמים שהעסיקה אגודת הסטודנטים ותעדו את כל מה שקורה בקמפוס במהלך שנת הלימודים. לספר השנה היה עורך שקיבל את ההדפסות שהדפסתי ומיין את הצילומים לקראת הדפסת הספר בסוף שנת הלימודים. השכר היה די נמוך ולכן חיפשתי משהו שיכניס קצת יותר. לשכת העבודה (Placement Center) בקמפוס הציעה עבודות רבות ובסוף אזרתי אומץ והגשתי מועמדות לעבודה במעבדת צילום פרטית מסחרית מחוץ לקמפוס. קיויתי שבעל המקום, מל סיימון, יסכים לשלם לי במזומן ולא בצ׳ק כדי שלא יראו את הפקדות הצ׳קים בחשבון הבנק שלנו. מל ערך לי בחינת קבלה קשוחה של מספר שעות בהן היה עלי להדפיס סוגים שונים של הדפסות ידניות בשחור לבן ובצבע תוך זמן נתון כשאני שומר את כל הטסטים כדי להוכיח בכמה נייר צילום השתמשתי. עברתי את הבחינה והתקבלתי. התחלתי לעבוד ויום אחד עשיתי שם משהו שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא כפדיחה: היה עלי להדפיס כמות גדולה מאד של הדפסות ידניות בצבע של שרטוטים אדריכליים בגודל 20X25 ס״מ. את הניירות החשופים הנחתי בתוך קופסה אטומה לאור ולאחר סיום החשיפות לקחתי את הקופסה ונכנסתי לתא החושך של מכונת הפיתוח הגדולה מסוג Roller Transport שהיתה שם. החושך, האויר הדחוס וריחות הכימיקלים פגעו כנראה בחוש ההתמצאות שלי והזנתי את הניירות למכונה במהירות גדולה מדי. כתוצאה מכך, הניירות נתקעו במכונה, רוב ההדפסות נהרסו והכימיקלים במכונה הזדהמו… כשהתבררה עוצמת הפדיחה לא ידעתי היכן לקבור את עצמי… עבדנו שעות כדי לנקות את המכונה ולהחליף את הכימיקלים. הייתי בטוח שמל מעיף אותי משם כמו טיל. אבל הוא בסך הכל אמר: לא נורא, נתראה מחר. הייתי שמח להמשיך לעבוד אצלו אבל לאחר חודש התברר לי שאין סיכוי שיסכים לשלם לי במזומן ונאלצתי לעזוב בצער כי הסיכון להיתפס ע״י שרות ההגירה היה גדול מדי.

בסופי השבוע הייתי מצטרף לשרונה לעבודות הנקיון והיינו לוקחים על עצמנו פרוייקטים כמו ניקוי מרתפים וניקוי חלונות בבתים פרטיים, עבודות מאוסות שרוב עוזרות הבית סירבו לבצע. בהמשך פיתחתי גם קריירה משנית בגננות: מצאתי בלשכת התעסוקה הצעת עבודה לגנן אצל משפחה. התקשרתי, באתי לפגישה והתקבלתי לעבודה. התברר שהמעסיקים הינם זוג שוויצרים מבוגרים, הבעל היה פרופסור אורח באוניברסיטה של רוצ׳סטר. היה להם בית גדול עם חצר עצומה, הרבה דשא ועצים, שבסתיו עליהם נושרים בכמויות. רוב העבודה היתה לכסח את הדשא ולאסוף את העלים. האישה דאגה תמיד להזמין אותי לארוחת צהריים ולמרות מחאותי התעקשה לשלם לי גם על הזמן בו אכלנו, שתינו קפה ושוחחנו. את טעם עוגת הפירות שלה אני זוכר עד היום. אותה אישה הכירה לי חלק משכניה ברחוב וכך הפכתי בסופי השבוע לאימפריה של גננות. עשינו גם מה שנקרא בארה״ב House Parents: שמירה על בית, כולל הילדים, המכונית והכלב… התפקיד חייב מגורים בבית הלקוח למספר ימים כאשר ההורים נסעו אל מחוץ לעיר, היה עלינו להסיע את הילדים לפעילויות שלהם, לערוך קניות ולמעשה לתפקד כהורים…עבודה נוחה וכסף טוב.

בהמשך, נודע לי שהטכנאי האחראי על מעבדת הצילום של המחלקה שלי מחפש עוזר. הגשתי מועמדות והתקבלתי. זאת היתה אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי כי מה שלמדתי מביל ספרינגר, טכנאי המעבדה לא נפל בחשיבותו ממה שלמדתי בקורסים האקדמיים. למדתי לבצע עבודות חשמל, אלקטרוניקה, אינסטלציה, ריתוך, תיקון ושיפוץ כל סוגי מכונות הפיתוח והמדפסות שהיו במעבדה ועוד ועוד. עבדתי עם ביל יותר משנתיים וכל מה שלמדתי ממנו שימש אותי היטב כשהתחלתי לעבוד בהונדורס לאחר סיום הלימודים וגם בהמשך בתקופת עבודתי כמרכז החוג לצילום במכללת הדסה.

מיומנויות תחזוקה נוספות רכשתי בעבודתי בקיץ אצל אד אינגריק, מנהל המעונות אותו הזכרתי קודם לכן. בתקופת הקיץ, בה רוב הסטודנטים היו בחופשה למדתי רק קורס אחד או שניים במקום 4-5 במהלך שנה״ל וכך היה לי יותר זמן לעבוד. מותר היה לי לעבוד באופן חוקי 40 שעות בקמפוס ולכן יכולתי לצמצם את שעות העבודה הלא חוקיות מחוץ לקמפוס. הצטרפתי לצוות תחזוקת המעונות של אד, שהתגלה כמעסיק הוגן ואדם נחמד. הצוות היה מורכב מסטודנטים כמוני ומעובדים קבועים שזה היה עיסוקם המרכזי. עשינו הכל: נקיון, גינון, שיפוצים (כולל חשמל, אינסטלציה, החלפת שטיחים מקיר לקיר) ואפילו זיפות גגות לצורך איטום. להיכנס בבוקר לדירה שיצאה ממנה חבורת סטודנטים אמריקאיים שהתנהגו כמו חזירים היתה חוויה מתקנת. לראות את אותה דירה, 4-5 שעות מאוחר יותר מצוחצחת ומשופצת לאחר שהצוות שלנו הסתער עליה במרץ היתה חוויה נוספת. העבודה החביבה עלי היתה כיסוח המדשאות הנרחבות בשכונה עם טרקטור קטן שעלה וירד בנחת את גבעות הדשא, כיף! היתה אוירה טובה בצוות ואכלנו יחד בצהריים. כך הכרתי את דאג ואת קאתי חברתו, שעבדו אצל אד באופן קבוע. שניהם היו חסרי השכלה, ודאג לא הפסיק לדבר על ג׳יפ השברולט בלייזר החדש שהתכוון לרכוש. בהמשך אכן רכש אותו, אבל לאחר מספר חודשים איבד אותו כשלא היה בידו לעמוד בנטל התשלומים. בארה״ב נהוג שבמקרה כזה מתרחש תהליך של ״תפיסה מחדש״ (Repossession): הסוחר ממנו נרכש הרכב שולח צוות שלמעשה ״גונב״ את הרכב ומחזיר אותו לסוכנות וזה חוקי לגמרי.

כעובד החברה שהפעילה את המעונות זכיתי לשדרוג: עברנו מדירת הסטודיו לדירת שלושה חדרים דו קומתית, ואפילו קיבלתי את הטנדר של החברה על מנת לבצע את העברת הדירה.

חדר הלימוד והעבודה שלנו בדירה החדשה. שימו לב למכונת הכתיבה במקום בו הייתם מצפים לראות היום מחשב לפטופ…1979. צילום: גבי גולן
מבנה המעונות בו התגוררנו, Kimball Drive 223, בחורף המושלג. 1980. צילום: גבי גולן
צילום של נטיף קרח ומדחום מחוץ לחלון חדר השינה שלנו, חורף 1980. הטמפרטורה בחוץ 22 מעלות פרנהייט, מינוס 10 במעלות צלסיוס, טמפרטורה רגילה בהחלט בתקופת החורף ברוצ׳סטר

אנגלית וציונים אחרים

כישראלי, הגעתי לארה״ב עם רמת אנגלית לא רעה, אבל לא מספיק טובה כפי שהתברר לי תוך זמן קצר. כולם דיברו מהר, היה קשה להתמודד עם המבטאים השונים ולהבין את הסלנג וראשי התיבות. כשניסיתי לקרוא עיתון או לצפות בטלוויזיה הבנתי מעט מאד… בהרצאות הייתי כותב בעברית, כלומר שמעתי אנגלית, תרגמתי לעברית וכתבתי, תהליך די מתיש. כל חומר הלימוד, החוברות והספרים היו כמובן באנגלית בלבד. והנה, הפתעה. לאחר מספר שבועות פתאום שמתי לב באחד השיעורים שאני כותב באנגלית! כנראה שרמת ההבנה והשליטה שלי בשפה השתפרה, בין היתר הודות לקורס חובה בשם English Composition (חיבור אנגלי). שלמדתי ברבעון הראשון. היתה חובה לעבור את הקורס הזה בציון C לפחות: שיטת הציונים בארה״ב מבוססת על אותיות ולא על מספרים, בסקלה שבין A (הציון הגבוה ביותר) לבין F (נכשל). המרצים גם נהגו להוסיף + או להוריד – מן הציונים. לאחר בחינת הסיום בקורס הזה, שכללה כתיבת חיבור על נושא לא ידוע (Unseen)במשך 20 דקות היה המרצה מתקשר לסטודנטים על מנת להודיע להם את הציון. מי שקיבל פחות מ- C היה חייב לעבור את הבחינה שוב ושוב עד שהצליח לעבור. לא היה ניתן להמשיך לשנה ב ללא מעבר הקורס הזה, שנחשב לקורס לא קל גם לילידי ארה״ב. להפתעתי הרבה סיימתי את הקורס בציון C הנדרש בפעם הראשונה: היו סטודנטים אמריקאיים ששפת אימם אנגלית שנכשלו בו. כתוצאה מהשימוש באותיות כציונים, פותח פרמטר מספרי לצורך הגדרת הציון הכולל של כל סטודנט. הפרמטר הזה נקרא GPA, והיה מחושב בהתאם לנוסחה שכללה שקלול מספר נקודות הזכות לכל קורס, מספר השעות של הקורס בפועל והציון. GPA 4 משמעותו היתה קבלת ציון A בכל הקורסים. סטודנט שהיגיע ל-GPA שמעל 3.2 זכה להיכנס לרשימת מצטייני הדיקן (Dean's List). מצטייני הדיקן קיבלו כל רבעון תעודה המעידה על הצטיינותם ותעודה זו עזרה לא מעט בעת הגשת בקשות למלגות. חוץ מן הרבעון הראשון, סיימתי את כל הרבעונים הבאים עם GPA שזיכה אותי בכניסה לרשימת הדיקן ואת התואר סיימתי עם GPA 3.55 שמשמעותו הצטיינות יתרה, בדרגה השניה מתוך 3 (Honors, High Honors, Highest Honors). השיטה שהיתה נהוגה ב-RIT וברוב האוניברסיטאות בארה״ב עד לפני מספר שנים היתה שיטת הרבעונים (Quarters) שחילקה את שנת הלימודים לארבעה רבעונים בני 10 שבועות כל אחד: סתיו, חורף, אביב וקיץ. שאר הזמן היו חופשות: חופשת בחינות קצרה בין הרבעונים, חופשה ארוכה בתקופת חג המולד וסוף השנה וחופשת קיץ ארוכה. רוב הסטודנטים למדו רק 3 רבעונים בשנה, מספטמבר עד מאי. רק משוגעים כמוני, שלא יכלו להרשות לעצמם חופשת קיץ ארוכה למדו 40 שבועות בשנה, מספטמבר עד אוגוסט של השנה הבאה.

פינה קסומה בקמפוס RIT: הגן היפני בסתיו. 1978. צילום: גבי גולן

M*A*S*H וקפה במעבדה

כבר בימים הראשונים שלי במעבדת הצילום של המחלקה שמתי לב לתופעה מוזרה: לקראת השעה 3 אחה״צ רוב הסטודנטים והמדריכים נטשו את עמדות העבודה שלהם והתרכזו בחדר המנוחה בו היה מותקן מקלט טלוויזיה גדול וגם מכונת קפה. מן החדר עלו כל הזמן קולות צחוק רועמים. כשבאתי לראות על מה המהומה הבחנתי שכולם צופים בענין בתכנית טלוויזיה העוסקת בבית חולים שדה צבאי. כחובש קרבי, לא הבנתי מה כל כך מצחיק במראה הפצועים המדממים והמרוטשים ובאמבולנסים הדוהרים לחדרי הניתוח ממנחת המסוקים… עם רמת האנגלית שלי אז, לקח לי זמן להבין שהמדובר בסדרה קומית, אנטי מלחמתית העוסקת בעלילותיהם של אנשי ונשות הצוות בבית חולים שדה של הצבא האמריקאי בתקופת מלחמת קוריאה. הסדרה נקראה (M*A*S*H (Mobile Army Surgical Hospital ובהמשך נעשיתי גם אני צופה נלהב בסדרה וכיום יש לי אוסף של כל 256 הפרקים שלה ששודרו על פני 11 עונות בשנים 1972-1983. קיים גם סרט קולנוע באותו השם בבימויו של רוברט אלטמן שהוקרן כבר בשנת 1970 אולם הוא לא היה מוכר לי אז.

את הקפה בחדר המנוחה ארגנה מזכירת המחלקה ועל כל מי ששתה היה להשאיר 30 סנט בקופסה שליד מכונת הקפה. לעיתים עסקי הקפה נקלעו לגרעון ואז היו מארגנים איסוף חירום בסגנון של תרום כפי יכולתך על מנת שהקפה ימשיך לזרום בעורקינו…

הלוגו של סדרת הטלוויזיה M*A*S*H. מקור: Wikipedia

את המשך זיכרונותי מרוצ׳סטר תוכלו למצוא בפוסט מס׳ 114

תמונה ראשית: קמפוס RIT בשלג, חורף 1980. צילום: גבי גולן

112. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק א׳, 1978

112. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק א׳, 1978

מדוע רוצ׳סטר?

ביולי 1977 סיימתי את לימודי בחוג לצילום טכני-מדעי במכללת הדסה בירושלים. תכנית הלימודים בת השנתיים (לקראת התואר טכנאי צילום) הכשירה צלמים בתחום הצילום הטכני-התעשייתי-מדעי-מסחרי עם נגיעות קטנות גם בתחום האמנותי. לאחר סיום הלימודים נשארתי במכללה לעבודה זמנית כמחסנאי בזמן ששקלתי את המשך דרכי לעתיד. היה לי ברור כי העבודה כצלם העומד מאחורי המצלמה איננה מתאימה לי. התענינתי יותר בישומים הטכניים והטכנולוגיים של הצילום ובעבודת המעבדה. אחד המורים בחוג דאז, יוני כינורי, לימד אותנו את הקורס שנקרא ״טכנולוגיה צילומית״ והשפיע רבות על החלטתי. מאחר ובארץ לא היתה קיימת אפשרות להתמחות באופן אקדמי בתחומים שענינו אותי החלטתי להמשיך ללמוד בחו״ל . נרשמתי לביה״ס לצילום ב-Harrow שבאנגליה ולביה״ס לצילום במכון הטכנולוגי של רוצ׳סטר (RIT), בצפון מדינת ניו יורק בארה״ב. התקבלתי לשני בתי הספר ולאחר התלבטות בחרתי ב-RIT. ביה״ס לצילום שם היה אז (וכנראה גם כיום) הגדול בעולם (כ-1000 סטודנטים), בעל מוניטין מצויינים בתחום הצילום הטכני, התעשייתי ,המדעי והמסחרי וגם בתחומי הקולנוע, הטלוויזיה, האנימציה והדפוס. המתקנים היו חדישים ומרווחים ושכנו בקמפוס גדול וחדיש (נבנה בסוף שנות ה-60). RIT שכן קרוב מאד לקמפוס התעשייתי המרכזי של קודאק (Kodak Park) ולמרכז ההדרכה שלה (MEC). קודאק היתה אז בשיאה, העסיקה כ-120,000 עובדים ברוצ׳סטר ובין ביה״ס לקודאק התקיימו קשרים הדוקים. סרטון מענין על ההיסטוריה של קודאק ניתן למצוא כאן. חברות רבות נוספות מתחום ההדמייה פעלו אז ברוצ׳סטר, כמו Xerox ,Baush and Lomb ו-Itek והעיר נחשבה אז כבירת תחום ההדמייה (Imaging) בארה״ב. רק כדי לקבל מושג מה לגבי רמת המתקנים של ביה״ס לצילום דאז, היו בביה״ס כ- 200 חדרי חושך אישיים מאובזרים היטב וכ-60 אולפני צילום אישיים מצויידים במיטב ציוד הצילום, התאורה והאביזרים. מחסן ציוד הצילום להשאלה שם (ידוע בכינוי The Cage) היה בהיקף בלתי נתפס. היו גם אולפני וידאו ואנימציה וכן בית דפוס ענק. בנוסף, היתה בביה״ס מעבדת צילום מסחרית בגודל בינוני, בה עבדו הסטודנטים במחלקה שלי שסיפקה שירותי פיתוח והדפסה לאוכלוסיית הסטודנטים, המרצים והעובדים בקמפוס, כ- 15,000 איש. וכמובן, סגל ההוראה בכל תחומי הצילום היה מן המעלה הראשונה. מי שמתענין בלימודים ב-RIT כיום מוזמן להיכנס לאתר http://www.rit.edu.

הכנות לנסיעה

כחלק מתהליך הקבלה ללימודים היה עלי לעבור 2 בחינות: אנגלית כשפה זרה (TOEFL), בחינה הנמשכת מספר שעות אותה חייב לעבור כל מי שמעונין ללמוד לימודים אקדמיים בארה״ב ו-(SAT (Scholastic Aptitude Test: בחינה פסיכומטרית בה נבחן כל בוגר תיכון בארה״ב המעונין להמשיך ללימודים אקדמיים. עברתי את שתי הבחינות בהצלחה ולקראת מאי 1978 קיבלתי את ההודעה המשמחת על קבלתי ללימודים. עכשיו היה צריך להתחיל לארוז את החיים בירושלים, לקפל את הדירה השכורה, למכור את כל ה״רכוש״ שצברנו ולתכנן את המעבר לארץ זרה וקרה. עוד מכשלה שעמדה בדרכי היה הצורך לקבל ויזת סטודנט לארה״ב, משימה לא פשוטה. בין היתר, מעבר למכתב הקבלה ללימודים היה צורך באישור בנקאי שלמבקש יש סכום של $100,000 לצורך תשלום שכר הלימוד והוצאות המחיה בזמן הלימודים. כמובן שסכום כזה לא עמד אז לרשותי וגם לא לרשות הורי. בזכות קשריו של אבי ז״ל עם מישהו בבנק הפועלים הצלחנו לקבל מכתב די מעורפל שעשה את העבודה ולאחר המתנה מורטת עצבים קיבלתי את הויזה המיוחלת, לי ולאשתי שרונה. הודענו לבעל הדירה בירושלים שאנחנו עוזבים, התפטרתי מתפקידי במכללה, ארזנו את כל מה שנשאר לאחר מכירת החיסול שערכנו, קנינו כרטיסי טיסה לכיוון אחד, לקחנו נשימה עמוקה וקפצנו לעולם אחר…

טסים לניו יורק

בתחילת ספטמבר 1978 טסנו ללונדון כשבידנו כרטיסי טיסה Stand By לטיסת ההמשך לניו יורק. מהר מאד גילינו שעבדו עלינו ושכרטיסים אלו אינם שווים את הנייר עליהם הודפסו: אף חברת תעופה לא הסכימה לקבל אותם. לאחר המתנה של יותר מ-24 שעות בהיתרו נשברנו, הוספנו $200 לראש ועלינו על טיסה לני יורק. בתפוח הגדול קיבל אותנו בן דודי עמי שווימר ז״ל, שיחד עם אשתו לסלי ארחו אותנו בדירתם הקטנה למספר ימים. בדירה שלהם היה חתול סיאמי שחור, יפה ואנטיפת בשם סמי שלא הרשה לאיש לגעת בו. את דעתו עלינו דאג להביע לעיתים מזומנות באמצעות נשיפות ויללות הפחדה. חוץ ממנו היה בחדרנו מזגן חלון ענק ורועש, שאפשר שתי אופציות: לישון בשקט ולמות מחום או להנות מן האוויר הקריר שנפח לתוך החדר ולמות מן הרעש הבלתי נסבל שיצר… עמי ולסלי הראו לנו קצת מניו יורק וגם לקחו אותנו לביקור אצל קרובי משפחה נוספים בעיר. כשהגענו לבקר את דודתי אילונקה ובעלה פרד, נעץ בנו פרד מבט חודר ואמר: צריך להלביש אתכם כמו בני אדם. אמר ועשה. לקח את זוג התפרנים שהיגיעו מארץ הקודש בג׳ינס וסנדלים לחנות הכל בו הענקית מייסיס שם עבד ורכש עבורי מספר פריטי לבוש אלגנטיים: מכנסיים מחוייטים, חולצות מכופתרות, עניבות, ג׳קט, זוג נעליים מהודרות ומעיל חורף חם לשרונה. הבגדים האלגנטיים הללו, שנראו לי אז מוזרים ולא שייכים אלי היצילו אותי בהמשך מפדיחה לא נעימה…

מימין לשמאל: אני ושרונה עם עמי ז״ל, בן דודי שקיבל אותנו בניו יורק, ספטמבר 1978. צלם לא ידוע

נס במעונות

לאחר כשבוע בניו יורק שרונה טסה לוושינגטון הבירה לבקר את דודתה שגרה שם (לדודה מלכה ולדוד סול יהיה תפקיד מפתח בהרפתקאותינו בהמשך) ואילו אני טסתי לרוצ׳סטר להתחיל לארגן את חיינו שם. נחתתי בשדה התעופה ברוצ׳סטר ונסעתי לקמפוס במונית. קיבלתי חדר במעונות הסטודנטים הרווקים לשבוע ההתארגנות (Orientation Week) ומיד יצאתי לחפש את משרד המעונות לזוגות הנשואים על מנת לנסות לקבל דירה שם. בקשתי המקורית לקבלת דירה במעונות שנשלחה עוד מהארץ סורבה. צעדתי בשבילי הקמפוס, מנסה לחשוב כיצד אגרום לפקיד/פקידה במשרד המעונות להפקיד בידי את המפתח הנכסף. הגעתי למשרד, גמגמתי משהו כשהיגיע תורי וקיבלתי, איך לא, תשובה שלילית. אין מקום! הפקידה דחפה לידי רשימה של קומפלקסים של דירות להשכרה בסביבת הקמפוס ושלחה אותי לדרכי. אבל וחפוי ראש צעדתי חזרה לכיוון חדרי הזמני. כשעברתי בסמוך למבנה דו קומתי היה נדמה לי ששמעתי מישהי מדברת עברית. עצרתי והקשבתי: אכן עברית! לא היססתי, חיפשתי את הכניסה ודפקתי בדלת. הדלת נפתחה והופיעה אישה צעירה עם תינוק בידיה. שאלתי האם היא מדברת עברית, ומכאן הדברים התגלגלו במהירות. הסתבר לי שאביבה, זה שמה, גרה שם עם מייק בעלה והתינוק כבן שלושה חודשים. מייק סיים לאחרונה את לימודיו במחלקה למדעי המחשב ובקרוב הם עוברים למקום אחר. כשסיפרתי לאביבה שבאתי למשרד המעונות על מנת לקבל דירה אבל נדחיתי, לא האמנתי למה שקרה: היא ביקשה ממני להמתין, הרימה את שפופרת הטלפון, חייגה ודיברה עם מי שדיברה. עם סיום השיחה אמרה לי: תחזור עכשיו למשרד המעונות, תגיד שאני שלחתי אותך ותקבל מפתח לדירה. הסתבר שעד ליציאתה לחופשת הלידה עבדה אביבה בתפקיד בכיר במשרד המעונות… לא האמנתי למשמע אזניי! הודיתי לה בהתרגשות, חזרתי למשרד המעונות והפלא ופלא, הזכרת שמה של אביבה גרמה לכך שתוך מספר דקות מילאתי טופס, שילמתי מקדמה על חשבון שכר הדירה וקיבלתי מפתח לדירת סטודיו. כך הכרתי גם את בעל החברה הפרטית שהפעילה את המעונות ותחזקה אותם, אדוארד (אד) אינגריק. בקיץ הבא, הפכתי גם אני לעובד של החברה ועל כך בהמשך.

חלק מבנין ביה״ס לצילום ב-RIT. הקמפוס הבנוי מלבנים אדומות ידוע גם כ-Brick City. צילום: גבי גולן, 1978
תעודת הסטודנט שלי בתקופת הלימודים ב-RIT עם המדבקות להרשמה לרבעונים השונים

בטי סונדרס, המלאך של הסטודנטים הזרים

דירת הסטודיו שקיבלנו כללה חדר שינה וחדר נוסף ששימש כסלון, פינת אוכל ומטבח. כמקובל בארה״ב הדירה כללה את כל הציוד החשמלי הבסיסי כמו מקרר, כיריים ותנור. היתה בה גם מערכת חימום בגז טבעי כך שתמיד היו מים חמים. מערכת החימום הוכיחה את עצמה בחורף כאשר הטפרטורות יורדות עמוק אל מתחת לאפס והכל בחוץ מכוסה בשכבת שלג עבה. אבל, פרט לשולחן בפינת האוכל לא היו בדירה רהיטים. עוד במשרד המעונות סיפרו לי על ארגון הנקרא Rochester International Friendship Counil: מועצת הידידות הבינלאומית של רוצ׳סטר. הארגון נוהל בהתנדבות ע״י גברת מבוגרת ונמרצת בעלת שיער לבן בשם בטי סונדרס, שהפעילה במיומנות ראויה להערכה צבא של מתנדבים ומחסן גדול מלא בכל טוב: ריהוט, כלי מטבח, טלוויזיות, מכונות כתיבה (כן כן, על מחשב אישי לא חלמנו באותם הימים, ואת כל העבודות היה צורך להגיש מודפסות במכונת כתיבה…) ועוד. השיטה היתה פשוטה: תבוא למחסן, תיקח כל מה שאתה צריך וכשתעזוב תחזיר ותתרום ציוד שרכשת במהלך הלימודים. לאחר שבחרתי, הציוד הועמס על רכב הסטיישן הענק של בטי והובל אחר כבוד לדירתנו החדשה. שום דבר לא נרשם, הכל היה מבוסס על אמון הדדי. האישה הזאת היתה פשוט מלאך, והרבה סטודנטים זרים חייבים לה לא מעט. אגב, שימו לב לשם הארגון: בארה״ב לא קראו לנו סטודנטים זרים אלא International Students, ביטוי שהוא הרבה יותר Politically Correct. עם זאת, שרות ההגירה האמריקאי התייחס אלינו כאל Aliens. גוגל טרנסלייט מתרגם את המילה הזאת היום ל-חייזר. זוכרים את סדרת סרטי האימה?

ב-RIT למדו בתקופה ההיא כמאה וחמישים סטודנטים זרים מכל העולם. היו שם סטודנטים מאפריקה, מסין, מאירופה וגם מישראל, מלבנון ומדינות אחרות במזרח התיכון. לאחר זמן, כאשר הגשתי בקשה למלגה לסטודנטים זרים מצטיינים כתבה לי בטי מכתב המלצה מרגש השמור איתי עד היום. הארגון גם הצמיד לנו משפחה מקומית כחונכים, שדאגה לשלב אותנו בקהילה ולהקל על ההתאקלמות בתקופה הראשונה. כך היכרנו את מורט ומרדית, זוג צעיר ללא ילדים שליוו אותנו וסייעו לנו להכיר את הסביבה. כשהזמינו אותנו לפיקניק באחד מסופי השבוע הראשונים התחלנו להכיר את הפארקים המדהימים ואת הטבע הנהדר באזור, וגם הכרנו חברים שלהם. עוד משהו חדש שהכרנו באמצעותם היה השילוב המוזר של חמאת בוטנים וריבה, מרוחים על לחם. בהמשך, ממש כמו אצל האמריקאים, סנדוויץ׳ של Peanut Butter and Jelly הפך למאכל מוכר ואהוב…

מחליקים על הקרח

הקמפוס של RIT היה חדש והצטיין במתקני הספורט שלו, כמו בריכת שחיה אולימפית מקורה, מגרשי בייסבול, פוטבול, כדורסל וגם מגרש למשחק מוזר (מוזר אפילו יותר מבייסבול ופוטבול) שלא הכרנו, Lacross (משחק קבוצתי בו משחקים עם מין מוט ארוך שבקצהו רשת רופפת ורודפים אחרי כדור קטן). כמו כן היה איצטדיון ענק ובו משטח אולימפי תקני להחלקה על קרח. התקיימו שם משחקי הוקי קרח וגם תחרויות והופעות של החלקה על הקרח. השימוש במתקנים היה חופשי לסטודנטים ובני משפחותיהם, וכך מצאנו את עצמנו מחליקים על הקרח בעידודו הנמרץ של חברנו החדש סטיוארט. לי היה נסיון של החלקה על סקטים כך שהסתגלתי לקרח בקלות יחסית. לשרונה היה קצת קשה יותר…

נהנים על הקרח, 1978. צילום: Stewart White

מכוניות ונהיגה בתנאי שלג וקרח

לא היתה אפשרות לחיות בקמפוס ללא מכונית: הקמפוס היה ממוקם בפרבר די מרוחק של רוצ׳סטר בשם הנרייטה ותדירות התחבורה הציבורית היתה נמוכה. ב-DMV (משרד הרישוי) קיבלנו בקלות רשיון נהיגה של מדינת ניו יורק לאחר שהצגנו את רשיון הנהיגה הישראלי ועברנו בחינת תאוריה מקומית. עכשיו נותר רק לרכוש מכונית מתאימה שתתאים לתקציבנו המצומק. באחד מסופי השבוע הראשונים שלנו ברוצ׳סטר שכרנו מכונית בתעריף סוף שבוע מוזל, הצטיידנו בעיתון מקומי עם לוח מכוניות למכירה ובמפה של האזור ועם הרבה אמונה בלב יצאנו לחפש את מכונית חלומותינו. מיותר לציין כי בארץ מעולם לא היה ברשותנו רכב…

ביציאה משדה התעופה, שם שכרנו את הרכב טעינו בניווט (אם רק היה לנו אז Waze) ונאלצנו לנסוע כ-30 ק״מ עד שמצאנו יציאה מהדרך המהירה שתאפשר לנו להסתובב חזרה. בסופו של דבר הגענו לשכונה די מוזנחת ואיתרנו את כתובתה של האישה ממנה התכוונו לקנות את הרכב: פונטיאק פיירבירד ירוקה מודל 1969 עם מנוע שישה צילינדרים. נשמע טוב אבל במציאות זאת היתה גרוטאה בת 9, חלודה ורקובה אבל היא עלתה רק $225, אז מה לא ניקח? לקחנו. כצפוי אכלנו די הרבה קש מהרכב הזה וביליתי לא מעט זמן בשיטוטים במגרשי גרוטאות בנסיונות לאתר כל מיני חלקים להם נזקקנו לעיתים תכופות. השיטה במגרשי הגרוטאות היתה מענינת: נכנסים, מקבלים מברג וסט מפתחות, מחפשים את הרכב המתאים ומפרקים לבד את החלק הדרוש. ביציאה בעל המגרש קובע את מחיר החלק ומקבל חזרה את הכלים שלו. יופי של שיטה…לפיירבירד שלנו היתה נטייה לכבות באמצע הנסיעה ללא הודעה מוקדמת, מה שהיה כמובן סכנת נפשות. יום אחד זכינו לביקור של הדודה מלכה והדוד סול, קרובי המשפחה של שרונה מוושינגטון אותם הזכרתי כבר. נסענו איתם בגרוטאה שלנו והפלא ופלא, באמצע צומת הגרוטאה הכריזה על שביתה כללית. הדוד והדודה היו מזועזעים ומיד הודיעו לנו שאין מצב שאנחנו ממשיכים לנסוע בטרנטה הזאת, הם ידאגו לרכוש עבורנו רכב טוב ואמין יותר. אמרו ועשו. תוך כשבועיים התקשרו להודיע שרכשו עבורנו חיפושית וולקסווגן צהובה מודל 1974 במצב מצויין וביקשו שנגיע אליהם לוושינגטון על מנת לאסוף אותה.

טסנו לוושינגטון, בילינו איתם את סוף השבוע ובבוקר יום א שלאחר מכן הודינו להם מקרב לב על הדאגה והעזרה (הרכב עלה להם $2500) ועל הארוח ויצאנו לדרכנו. המרחק מוושינגטון לרוצ׳סטר הוא 620 ק״מ, ואת נסיעת האימים הזאת אנחנו זוכרים היטב. באותו בוקר החל לרדת השלג הראשון באזור וושינגטון, והכבישים היו חלקלקים מאד. הסתבכנו ביציאה מן העיר ונראה לי שהקפנו אותה על ה-Beltway שלה לפחות שבע פעמים, והחומות לא נפלו… בהמשך חווינו החלקות מפחידות כשהשיא היה כאשר נסענו בעליה תלולה בדרך הררית מאחורי משאית גדולה עמוסת בולי עץ. על מנת להאט הורדתי הילוך ואז הרכב החליק, הסתובב 180 מעלות ומצאנו את עצמנו עם הפנים לכיוון ההפוך. למזלנו לא נסע מאחורינו רכב אחר, שאם לא כן אני לא בטוח שהייתי כאן היום לספר את הסיפור. בכביש המהיר נסענו מאחורי רכב כבד לפינוי שלג, עם סכין אלכסונית גדולה מקדימה, כשהוא נוסע במהירות גבוהה ומעיף אחורנית ענן שלג עצום כך שלא ניתן לראות כמעט כלום, פחד אלוהים.

בהמשך צברנו ניסיון בנהיגה בתנאי קרח ושלג ואפילו גילינו שלחיפושית יש כושר עבירות מצויין בשלג אם מציידים אותה בצמיגי שלג. אלו הם צמיגים שדומים לצמיגי שטח של ג׳יפים, וברוצ׳סטר היה מקובל להתקין אותם על הציר המניע לפני החורף (ולהסיר אותם באביב) במקום הצמיגים הרגילים. בחיפושית המנוע מאחור וההנעה אחורית. משקל המנוע על צמיגי השלג מאפשר לה עבירות מצויינת למרות שההנעה היא רק לגלגלים האחוריים.

ברוצ׳סטר היו לא מעט תושבים שהחזיקו מכונית מיוחדת לחורף, כזאת שלא היה איכפת להם לדפוק בתאונות האפיניות לחורף שם ואת המכונית היפה בה השתמשו באביב ובקיץ החנו בחניון מקורה לתקופת החורף. הרשויות מפזרות על הכבישים תערובת של חול ומלח המיועדת לסייע בהפשרת הקרח המצטבר עליהם אך הורסת את המכוניות. הפיירבירד שלנו היתה כולה רקובה בעקבות ההשפעה ההרסנית של התערובת הזאת על מרכב המכונית. כדי להקטין את הנזק היה מקובל לצפות את תחתית המרכב בציפוי אספלט מיוחד.

שרונה עם צי הרכב של משפחת גולן ברוצ׳סטר, לפני שהפיירבירד הירוקה נפחה את נשמתה, 1979. צילום: גבי גולן

ביום שלג אחד קפוא נסעתי למרכז קניות וכשחזרתי לרכב לא הצלחתי לפתוח את הדלת כי המנעול קפא. התחלתי לחמם את המפתח בפה ולנשוף על המנעול כשלפתע הופיע שוטר שחשב שאני מנסה לפרוץ לרכב… ממנו למדתי שצריך להצטייד בבקבוקון אלכוהול קטן עם מתז: מתיזים את האלכוהול לתוך חור המנעול והכל מסתדר. הטמפרטורות הנמוכות שם גורמות להצטברות שכבת קרח עבה על החלון הקדמי והאחורי של המכוניות, לפני כל נסיעה צריך לעבוד עם מגרדה מיוחדת ועם נוזל המכיל אלכוהול כדי להסיר את הקרח, חתיכת עבודה. שלא לדבר על הצורך לסלק את ערימות השלג שמפלסות השלג עורמות מאחורי המכוניות במגרשי החניה, לשם כך הצטיידנו באת מיוחדת למשימה…

מטעמי נוחות במשך תקופה קצרה החזקנו את שתי המכוניות, עד שתיבת ההילוכים האוטומטית של הפיירבירד שבקה חיים. מאחר ולתקן אותה לא בא בחשבון פרסמתי אותה למכירה As Is. להפתעתי הרבה הגיעה מכונית גרר בה נהג בחור בלבוש יהודי-חרדי אפייני, שילם לי $100 ויותר לא ראינו את הפיירבירד המקוללת. החיפושית הצהובה, לעומת זאת שירתה אותנו בנאמנות עד שעזבנו את רוצ׳סטר במאי 1981 לאחר סיום לימודי. אז נסענו איתה בחזרה לוושינגטון והחזרנו אותה לדודה מלכה ולדוד סול. בנם דני, שהיה סטודנט השתמש בה עוד מספר שנים לפני שנמכרה בשיבה טובה.

חליפות

הסטודנטים חברי ללימודים, בעיקר הגברים שבינהם נהגו להתלבש ביום יום באופן מרושל למדי: ג׳ינס קרועים, חולצות טי מהוהות ונעלי התעמלות מלוכלכות. חלקם התהדרו בשיער ארוך ולא מטופח. אני נראיתי הרבה יותר מסודר מהם, ג׳ינס ללא קרעים, חולצה מכופתרת ונעליים במצב טוב. יום אחד, אולי כחודשיים מתחילת הלימודים התקיים בקמפוס כנס לכל הסטודנטים והמרצים במחלקה: לכנס הגיעו מנכ״לים ממספר חברות גדולות בארה״ב שהפעילו רשתות של מעבדות מסחריות על מנת לנהל דיון על מצב התעשייה. איש לא הזהיר אותי מראש שלארוע כזה לא מגיעים בג׳ינס… נכנסתי לאולם ופשוט נדהמתי: כל ההיפים המוזנחים שהייתי רגיל לפגוש יום יום היו לבושים בחליפות שלושה חלקים, בחולצות מהודרות, בעניבות תואמות ונועלים נעליים מבריקות. כולם מסורקים ומטופחים… נבוך, עשיתי אחורה פנה, רצתי הביתה (למזלי שכונת המגורים שלנו היתה במרחק דקות הליכה מן האזור האקדמי של הקמפוס) ולבשתי בפעם הראשונה את הלבוש המהודר שרכש עבורי הדוד פרד בחנות מייסיס בניו יורק. התוצאה לפניכם:

צילום משותף עם חברי ללימודים Paul Whalen בכנס השנתי שעסק במצב תעשיית הפוטופינישינג, 1978. צלם לא ידוע

המשך זיכרונותי מרוצ׳סטר בפוסט מספר 113.

צילום ראשי: צילום אויר של קמפוס RIT משנת 1978. צילום: יח״צ RIT