בשנת 1988, לאחר שש שנות עבודה בתעשיית הצילום בארץ ובחו״ל קיבלתי על עצמי את תפקיד מרכז החוג לצילום מקצועי במכללת הדסה. אחת הסיבות לכך היתה הבנתי שהצילום הדיגיטלי בפתח ושאין מקום טוב יותר להיות בו בשנים הקרובות מאשר בבית ספר לצילום. בנוסף לתפקיד הטכני-מנהלי לימדתי אז קורס שעסק בטכנולוגיה של צילום צבעוני. עם כניסתי לתפקיד מצאתי מחלקה לצילום שלא השתנתה הרבה מאז סיימתי את לימודי בה 11 שנים קודם לכן בשנת 1977. אבי קליאן ז״ל היה ראש החוג ועיקר תכנית הלימודים הדו שנתית הוקדש לתחום הצילום המסחרי, תעשייתי ומדעי עם נגיעות קלות גם בתחום הצילום האילוסטרטיבי שנחשב ל״אמנותי״ יותר. בחוג לא היה ולו מחשב אחד, גם לא לצרכים מנהליים וכמובן שלא מצלמות דיגיטליות, שהראשונות שבהן יצאו לשוק רק בתחילת שנות ה-90. באופן פרטי היה לי כבר החל משנת 1986 מחשב בבית ששודרג באופן קבוע עד שניתן היה לקלוט אליו צילומים סרוקים ולעבד אותם באופן פרימיטיבי עם מספר צבעים מועט.

אחד התהליכים המשמעותיים ביותר עבורי מבחינה מקצועית היה תהליך המעבר מן הצילום הכימי-אנאלוגי לצילום דיגיטלי ועיבוד תמונה ממוחשב בחוג לצילום במכללת הדסה בירושלים. מבחינתי, התהליך החל כבר בשנת 1988 והסתיים לאחר 24 שנים בשנת 2012, עם הסגירה הסופית ופירוק מעבדות הפיתוח וההדפסה בחוג. המחזור הראשון בחוג שהיה דיגיטלי לחלוטין החל את לימודיו בשנה א באוקטובר 2011. כלומר, מדובר על תהליך ארוך ומדורג בו השתנתה הטכנולוגיה הצילומית מזו המבוססת על כסף הלידי, כימיקלים ותהליכי עיבוד רטובים לזו המבוססת על סיליקון, פיקסלים וביטים. באנגלית אפשר לכנות את השינוי בשם Silver to Silicon, כשמו של הספר המתאר את נפילתה של חברת Kodak מאת John J. Larish שיצא לאור בשנת 2008. כמובן שהתהליך לא היה כרוך רק בהחלפה של טכנולוגיה אחת באחרת אלא בשינוי פאראדיגמות, אופני צריכה ושימוש, אופני המבט ועוד. בענין זה, ראו גם פוסט מס׳ 22 ופוסט מס׳ 23 בבלוג זה.

ההתייחסות לצילום כאל מדיום המתאר את ״האמת״ או את ״המצב האמיתי״ זועזעה קשות ככל שהטכנולוגיה הדיגיטלית נעשתה נפוצה יותר ויותר. גם הביטוי ״הקלות הבלתי נסבלת״ נשמע רבות בהקשר של הטכנולוגיה הדיגיטלית: רוצה לומר שאם זה קל זה לא נחשב, כי צריך לסבול, להריח כימיקלים ולעבוד קשה בדרך לדימוי הסופי הנחשק.

אחד הספרים הראשונים והטובים בנושא זה The Reconfigured Eye: Visual Truth In The Post Photographic Era מאת William J. Mitchell יצא לאור בשנת 1992 ושימש אותי כספר לימוד במסגרת הקורס בטכנולוגיה של צילום דיגיטלי שלימדתי במכללה במשך שנים רבות. כפי שנכתב באתר ההוצאה:
The Reconfigured Eye provides the first systematic, critical analysis of the digital imaging revolution. ובתרגום חופשי: לראשונה, הספר מספק ניתוח שיטתי וביקורתי למהפכת ההדמייה הדיגיטלית.

ספר חשוב נוסף מאותה התקופה (יצא לאור בשנת 1995) הוא Being Digital מאת Nicholas Negroponte. על כריכת הספר נכתב: מפת הדרכים הנמכרת ביותר להישרדות על אוטוסטרדת המידע. כל המקורות הללו, ורבים אחרים היו בתחילה קשים מאד לעיכול לכל מי שחונך על ברכי הצילום האנאלוגי הכימי, כולל צלמים וותיקים, מרצים לצילום וכמובן סטודנטים לצילום. תהליך המעבר מכסף לסיליקון היה ארוך, קשה, מתיש (אך לעולם לא מייאש!) וכרוך במאבקים במספר חזיתות כפי שאתאר להלן. המעבר לא היה כרוך רק בשינוי סוג המצלמות והכרות עם מחשבים וציוד היקפי רב אלא בפיתוח ההבנה שהצילום הינו רק סוג אחד של ביטוי חזותי שבעידן הדיגיטלי משתלב בקלות עם סוגי מדיה אחרים שיש להכירם, ללמוד אותם ולהבין את משמעותם המשולבת. גם להבנה שבפועל לאף אחד לא באמת איכפת באיזו טכנולוגיה נוצר הדימוי, כל זמן שהוא עונה על דרישות הצלם והצופה/לקוח לקח זמן לחלחל.

שאלות קשות התעוררו בענין תכנית הלימודים המתאימה וכיצד מגייסים מורים מתאימים בעלי הידע הנדרש ואיך נוהגים במורים וותיקים וטובים המתקשים או המסרבים בתוקף להסתגל למציאות המשתנה? לא פחות קשה היתה המשימה לשכנע את הנהלת המכללה להקצות משאבים רבים לטובת תהליך השינוי המתמשך שהחוג עובר.

ישיבות המורים בתקופה זו היו סוערות מאד. האמוציות כיכבו ונוצרה מחלוקת קשה בין התומכים המעטים של הצילום הדיגיטלי ואני בראשם לבין המתנגדים. היתה אפילו מרצה נחשבת מאד שטענה שביום שיכנס מחשב לבית ספר לצילום יהיה זה סופו של הצילום…

עם כניסתי לתפקיד מרכז החוג ציפור קטנה לחשה על אוזני שבמסגרת רכש מחשבים חדשים לחוג למדעי המחשב במכללה נרכש גם מחשב אחד שיועד לחוג לצילום. עד היום לא ידוע לי של מי היה הרעיון הזה אבל המידע התברר כנכון והמחשב הראשון בחוג לצילום במכללת הדסה (מדגם IBM PS/2) הותקן אחר כבוד במשרדי לקראת סוף 1988. המחשב שימש בתחילה לצרכים מנהליים בלבד ובעיקר להדפסת הודעות לסטודנטים, במקום לכתוב אותן בכתב יד… כדי להדפיס את ההודעות היה עלי לרדת קומה כשדיסקט עליו נשמר הקובץ בידי, להכניס את הדיסקט לכונן המתאים במחשב שהיה מחובר למדפסת סיכות פשוטה ולשלוח את ההדפסה. לא היתה רשת (וכמובן לא אינטרנט), כל מחשב היה עצמאי… מערכת ההפעלה היתה DOS ורק בהמשך Windows. הכתיבה עצמה נעשתה בתחילה באמצעות מעבד תמלילים פרימיטיבי בשם ״איינשטיין״, לא פחות, ובהמשך Qtext, ודגש, שהיה כבר בעל יכולות גרפיות מסויימות.

לצורך פיתוח מיומנות ואוריינות דיגיטלית כבר בשנת 1990 נדרשו הסטודנטים בחוג לעבור קורס מבוא למחשבים שניתן ע״י החוג למדעי המחשב. כמו כן, תחום הטכנולוגיה של צילום דיגיטלי נכנס בהדרגה לתכנית הלימודים והפך לקורס עצמאי, דו שנתי (בתחילה לשנים ב+ג ומאוחר יותר לשנים א+ב).

באותה תקופה עבדנו על תכנון מתקני החוג החדשים לאחר שביה״ס התיכון ע״ש סליגסברג יצא מקמפוס המכללה והתפנו שטחים נרחבים. הועמדו לרשותנו שתי קומות (כ-1700 מ״ר) ובסיוע האדריכלית דורית הוק יצרנו מחלקה חדשה לתפארת הצילום האנאלוגי-כימי שכללה גם מספר מתקנים שהביאו לידי ביטוי את תפיסתנו באותה תקופה לגבי נושא הוידאו, הפקות אור-קוליות ושילוב תחומים אלו עם הצילום. בשנת 1992 חנכנו את המתקן החדש ונכנסנו באופן מסיבי לתחום הוידאו (תחום זה הופרד בהמשך מן החוג לצילום והפך לחוג העצמאי לקולנוע וטלוויזיה שבעצמו נסגר מאוחר יותר (אולפן הוידאו המפואר שבנינו אז הפך לאחר סגירת החוג לקולנוע וטלוויזיה לחלק מן הסדנה של החוג לעיצוב תעשייתי). העובדה שתחום הוידאו היה אלקטרוני לחלוטין (אם כי אלקטרוני-אנאלוגי בתקופה המדוברת) ולא התבסס כלל על סרטי צילום שימשה כזרז מסויים לאפשרות להתקדם לכיוון הצילום הדיגיטלי בהמשך הדרך.

בשנת 1991 כתבתי והעברתי למנהל המכללה דאז, ד״ר יעקב אמידי מסמך מפורט המתאר את החזון הדיגיטלי שלי. כשנתיים מאוחר יותר, בשנת 1993 כבר הפעלנו את המעבדה הראשונה לעיבוד תמונה ממוחשב וקלטנו את מצלמות ה-Still Video האלקטרוניות-אנאלוגיות הראשונות ומעט מאוחר יותר את המצלמות הדיגיטליות הראשונות (Kodak DCS 200), סורקים מסוגים שונים וכן מכשיר Film Recorder להדפסה אופטית מן המחשב על סרטי צילום. בהמשך קלטנו גם מדפסת צבעונית בטכנולוגיית Dye Sublimation ולאחריה גם מדפסת איכותית מסוג Fuji Pictrogrpahy. בשנים מאוחרות יותר מדפסות בטכנולוגיה של התזת דיו (Ink Jet) הפכו לכלי העבודה העיקרי להדפסות. בשנים הבאות רכשנו באופן קבוע מצלמות דיגיטליות לשימוש הסטודנטים, בעיקר מתוצרת Nikon, Fuji ו-Kodak וגבים סורקים מתוצרת PhaseOne שהורכבו על מצלמות "4X5. בין היתר, כבר בשנת 2002 היתה בידנו מצלמה מתוצרת Kodak עם חיישן Full Frame 24X36 בעל 14MP. בשנת 2008 נרכשו 15 ערכות של מצלמות Mamiya עם גב דיגיטלי בפורמט בינוני בעל 28MP. ניתן היה לחבר כל מצלמה כזאת למחשב iMac על עגלה לצורך צילום באולפן או לשימוש עצמאי בשטח.

קצב השינוי והקפו היו עצומים. מתפעול מצלמות סרט, מכשירי הגדלה, מעבדות כימיות ומכונות פיתוח היה צורך לעבור וללמוד תפעול, תחזוקה והוראת השימוש במעבדות מחשבים, תוכנה, מצלמות דיגיטליות וציוד היקפי מגוון על כל הכרוך בכך, לבנות תכנית לימודים מתאימה (ראו פוסט מס׳ 29 בבלוג זה) ולהשיג מרצים מומחים בתחום. בשנים מאוחרות יותר היו כבר לסטודנטים מחשבים ניידים אישיים וגם על כך היה צורך לתת את הדעת (אבטחת מידע, שימוש בתוכנות פיראטיות וכו׳). חשוב לציין כי בחוג לצילום, למן כניסת המחשב הראשון לחוג ועד לפרישתי מעבודה במכללה בשנת 2014 כל התקנות המחשבים וכל הציוד ההיקפי, תחזוקתם השוטפת וההדרכה נעשו ע״י צוות החוג בראשותי בלבד.

עיבוד תמונה ממוחשב: העובדה שבתחום הדפוס התחילה המהפכה הדיגיטלית מספר שנים לפני שחדרה גם לתחום הצילום הקלה עלי מאד לאור הקשרים הטובים שהיו לי עם החוג לדפוס במכללה. כבר בתחילת שנות ה-90 היתה בחוג לדפוס מערכת מתקדמת לזמנה לעיבוד תמונה ממוחשב מתוצרת Scitex, סורק באיכות גבוהה, Imagsetter לחשיפת פילמים לצורך הכנת לוחות הדפוס (חשיפה ישירה של לוח הדפוס CTP היא פיתוח מאוחר יותר) ומדפסת איכותית להגהות Iris. התחום נקרא אז ״קדם דפוס״ ובאנגלית Prepress. בדומה למה שקרה מאוחר יותר בתחום הצילום גם בתחום הדפוס החליפו תהליכי העבודה הדיגיטליים תהליכים מכניים וכימיים מיושנים ועתירי חומרים, שלבים ועבודה.

הגרסה הראשונה של Adobe Photoshop יצאה לשוק בפברואר 1991, רצה על מחשבי Mac בלבד ואפשרה עיבוד תמונה בשחור לבן בלבד. קיבלתי בהשאלה מחשב Mac מן החוג לדפוס במכללה והתחלתי ללמוד את התוכנה. גייסתי את דודי פוקס, מרצה מן החוג לדפוס שכבר שלט אז בתוכנה והיה למעשה המרצה הראשון שלימד עיבוד תמונה ממוחשב בחוג לצילום (אנקדוטה מענינת היא שבתו של דודי סיימה את לימודיה בחוג לצילום מספר שנים מאוחר יותר). באמצע אותה שנה יצאה לשוק תוכנה דומה שנקראה Aldus PhotoStyler שרצה על מחשבי PC. בשלב זה לקחתי על עצמי את הוראת הנושא ומאחר וטרם היתה בחוג לצילום מעבדת מחשבים השתמשנו במעבדת PC של החוג לדפוס כאשר למחשב של המרצה מחובר לוח LCD בשני צבעים בלבד, סגול וצהוב, שהיה מונח על מטול שקפים (ויוגרף) כמקור אור. בשנת 1993, כאשר פתחנו את מעבדת המחשבים הראשונה בחוג לצילום (עם 10 מחשבים) היתה כבר גרסה צבעונית של פוטושופ ל-PC. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי מעביר שיעורים למספר קבוצות רב בשבוע דבר שהתברר במהרה כלא מעשי. גייסתי מבחוץ מרצה נוסף, אבי שטראוך, שכבר הכיר את התחום. בהמשך בחרתי להתמקד בנושא הטכנולוגי והעברתי את הוראת קורסי עיבוד התמונה ליוסי גלנטי (שהיה סטודנט שלי בחוג), יונתן סיארה ודורון אלטרץ.

כינוסים, תערוכות וביקורים בבתי ספר לצילום בחו״ל: בתקופה ההיא השתתפתי בכנסים מקצועיים רבים ובתערוכות באירופה ובארה״ב ואף ביקרתי במספר בתי ספר לצילום באנגליה, גרמניה, הולנד וארה״ב, הכל כדי ללמוד כיצד מתבצע השינוי במקומות אחרים. את המסקנות והלקחים מאותם ביקורים יישמתי במהירות במכללה, בתמיכתם של ראש החוג אבי קליאן ז״ל ומנהל המכללה ד״ר יעקב אמידי.

שינויים אלו היו לצנינים בעיני חלק ניכר מסגל ההוראה. מתנגדי השינוי הכריזו על מרד וגרמו לפיטוריו המבישים של ראש החוג. את ראשי, משום מה לא דרשו…במקומו של אבי קליאן מונה לתפקיד ראש החוג יורם להמן ז״ל, במטרה מוצהרת לעכב ככל שניתן את הטמעת הצילום הדיגיטלי בתכנית הלימודים בחוג. אולם, למרבה הפלא יורם הבין די מהר לאן נושבת הרוח וביחד הבאנו את החוג לפתחו של עידן חדש: שם החוג שונה לצילום ומדיה דיגיטלית ובעקבות התכנית שלנו גם תכנית הלימודים הרשמית של המכון הממשלתי להכשרה טכנולוגית שונתה בהתאם. כלומר גם שאר בתי הספר לצילום שהכשירו הנדסאי צילום (המכללה לצילום בקריית אונו והמחלקה לצילום במכללת ספיר) אימצו למעשה את תכנית הלימודים שפותחה אצלנו. בנוסף, הקמנו ועדה שכללה גם מומחים חיצוניים ובעזרתם הוספנו לתכנית הלימודים נושאים כמו פיתוח תכניות מולטימדיה ועיצוב אתרי אינטרנט. המרצה הראשונה לעיצוב אתרי אינטרנט בחוג היתה בוגרת החוג יהודית אילני, ואילו תחום המולטימדיה הופקד בידיו של משה קן, מרצה מבצלאל, המלמד בחוג עד היום ואף כיהן בעבר כראש החוג.

בשנת 1989 התקיים בהרצליה הכינוס הראשון לצילום אלקטרוני לצלמים בישראל. הכינוס אורגן ע״י התאחדות הצלמים המקצועיים בישראל בשיתוף עם התאחדות הצלמים בארה״ב PP of A. בכינוס הרצו מרצים מארה״ב שהגיעו במיוחד ואיתם ציוד חדיש, בעיקר מתוצרת Kodak שטרם נראה בארץ עד אז. Abe Orlick מן ההתאחדות האמריקאית ושמוליק אנגלשטיין ז״ל (מנהל מעבדת הצילום במכון ויצמן למדע ומרצה במכללת הדסה) מן ההתאחדות הישראלית יזמו את הכינוס החשוב וההיסטורי הזה.

בשנת 1993 התקיים הכינוס השני, גם הוא בשיתוף PP of A, הפעם במכללת הדסה בירושלים. בכינוס זה נחשפנו בפעם הראשונה למצלמה הדיגיטלית המסחרית הראשונה מתוצרת Kodak שנקראה DSC 100.

בשנת 1994 כבר הוצגו לראשונה עבודות נבחרות של סטודנטים בחוג בתערוכת Photokina בקלן, גרמניה. העבודות נסרקו, עובדו והודפסו באופן דיגיטלי והוצגו בביתן התצוגה של חברת Agfa. בצילום: אהרון חמילבסקי, מדריך בחוג ואני לפני תצוגת עבודות הסטודנטים בביתן Agfa (צלם לא ידוע):

באפריל 1994 נשלחתי מטעם המכללה לסבב הרצאות של שלושה שבועות בסניפי ארגון הדסה בחוף המזרחי בארה״ב. בין היתר הצגתי את החזון הדיגיטלי של החוג ואת המשמעויות הכספיות של תהליך המעבר מכסף לסיליקון בפני הנהלת הארגון בבית הדסה בניו יורק.

מאחר ותכנית הסבב כללה גם הרצאה בסניף רוצ׳סטר, ניו יורק, ניצלתי את ההזדמנות וביקרתי ב-RIT, האוניברסיטה בה למדתי בשנים 1978-1981 (ראו פוסטים מספר 112, 113, 114 בבלוג זה). נפגשתי עם מספר מרצים שלי לשעבר ועם פרופ׳ Doug Rae מי שהיה אחראי במידה מרובה להטמעה של הצילום הדיגיטלי, עיבוד התמונה הממוחשב וההוצאה לאור השולחנית המודפסת והאלקטרונית בתכניות הלימודים לצילום שם. כמובן שאי אפשר להיות ברוצ׳סטר בלי לבקר גם בחברת Kodak: ואכן עברתי השתלמות מרוכזת במרכז ההדרכה של החברה על כל המערכות והמוצרים העדכניים לאותה תקופה.

בפוסט הבא, מספר 119, אמשיך בסקירת המעבר לצילום דיגיטלי בחוג לצילום במכללת הדסה

תמונה ראשית: קטע מתוך כריכת הספר The Regonfigured Eye