בפוסט זה אני עושה הפסקה בדיונים בנושאים טכנולוגיים למינהם ומתייחס לנושא העולה מפעם לפעם באתרי צילום שונים: ״היתרונות״ של סרטי צילום על הצילום הדיגיטלי. נראה שבכל פעם שלעורך אתר כזה או אחר חסר חומר מעניין לכתוב עליו הוא שולף מן הבוידם את נושא סרטי הצילום ״הישנים והטובים״. אז הנה, הצטרפתי גם אני לטרנד.

לפני שאמשיך חשוב לי להבהיר לטובת קוראי שאינם מכירים אותי אישית כי לא נולדתי עם פיקסל ביד. הכשרתי הפורמלית בצילום התחילה בחוג לצילום טכני מדעי במכללת הדסה בירושלים (זה היה שם החוג אז) בשנים 1975-1977 ולאחר מכן בביה״ס לצילום במכון הטכנולוגי של רוצ׳סטר, ניו יורק, ארה״ב בשנים 1978-1981. כמובן שבאותן שנים לא הכרנו אפילו את המונח צילום דיגיטלי, והקשר היחיד למחשבים במסגרת לימודי בארה״ב היה קורס תכנות בסיסי בשפת BASIC על מחשב מרכזי (Mainframe) ואחסון התכניות הפרימיטיביות שכתבנו על ערימה של כרטיסי קרטון מנוקבים…

כך שבמסגרת לימודי ולאחר מכן במהלך עבודתי בחו״ל ובארץ הכרתי היטב כמעט את כל סרטי הצילום, ניירות הצילום, שיטות הפיתוח הכימי (ידניות וממוכנות כאחד) שעליהם התבסס הצילום בתקופה הרחוקה ההיא. הכרותי עם סרטי הצילום למינהם משלבת ידע טכני מקיף והכרות עמוקה עם המאפיינים החזותיים שלהם. מאחורי גם אלפי שעות עבודת מעבדה ידנית בפיתוח סרטים מכל הסוגים, צבע ושחור לבן והדפסה על מגוון רחב של ניירות צילום מכל הסוגים ובכל הגדלים. הוסיפו לכך ניסיון רחב בבקרת איכות של תהליכי פיתוח אוטומטיים של סרטים וניירות צילום וכן ניסיון באיפיון של ייצור כימיקלים לצילום – אני מקווה שהבנתם שלי אי אפשר למכור לוקשים לגבי ״האיכויות המופלאות״ של סרטי הצילום.

מן הבחינה הטכנית ״הקרב״ בין סרטי הצילום לצילום הדיגיטלי הוכרע כבר מזמן: הצילום הדיגיטלי מספק כושר הפרדה גבוה יותר, רמת רעש נמוכה יותר, יכולת צילום מעולה בתנאי אור נמוכים, טווח צבע רחב יותר ותחום דינמי רחב יותר. גם מן הבחינה השיווקית הקרב כבר הוכרע מזמן: רוב יצרני סרטי הצילום פשטו את הרגל ונעלמו מן השוק, הנותרים צמצמו מאד את הייצור ואת מגוון המוצרים והעלו את המחירים בהתאם. מצלמות לסרטי צילום כמעט ואינן מיוצרות כיום. השילוב המוזר ביותר בעיני הוא צילום בסרטי צילום ולאחר מכן סריקה שלהם לקובץ דיגיטלי.

אז מדוע בכל זאת יש מספר קטן של צלמים שמתעקשים עדיין לצלם בסרטי צילום? כל אחד וסיבותיו עימו ואני מוכן לקבל כל סיבה שהיא רק לא את ההסברים ה״מלומדים״, הניתנים בד״כ מתוך עמדה של עליונות (אני יודע מה טוב בשבילך!) ואת הסיפורים על ״חמריות״, ״תלת מימדיות״ והאגדות על  מה שעושה ריח הכימיקלים במעבדה… וכן, אני גם לא סובל סטודנטים לצילום, שנולדו הרבה אחרי המהפכה הדיגיטלית, המסתובבים כטווסים עם מצלמת פילם ישנה על הכתף ובטוחים שהם יודעים הכל יותר טוב מכל אחד אחר.

אז מה בכל זאת הוציא אותי משלוותי והביא אותי לכתוב את הפוסט הזה? באתר PetaPixel התפרסמה השבוע כתבה תחת הכותרת:
״שמונה סיבות מדוע צלמים דיגיטליים צריכים לנסות סרטי צילום״
קראתי בעיון את הכתבה והתרגזתי, כי כל אחד משמונת הסעיפים שבה הוא, בלשון עדינה, שטויות במיץ עגבניות, כאשר המוטיב החוזר הוא ששימוש בסרטי צילום, או לפחות ההתנסות בצילום בהם יעשו אותך צלם טוב יותר.

לפני שניגש להפרכת שמונת הסעיפים שבמאמר המקורי כדאי שננסה להגדיר מהו בכלל ״צלם טוב״? לעניות דעתי, ועל קצה המזלג, צלם טוב הוא אחד שיודע לראות ולקרוא אור, יודע לראות, ליצור ולעצב קומפוזיציה, מתייחס לצבע, צורה, מרקם, תנועה זמן ומסגרת ומצליח לשלב את כל הנ״ל לידי צילום אחד הגורם לתחושה וחוויה חזותית לצופה בו. כמובן שכדי לבצע את כל הנ״ל זקוק הצלם גם לידע טכני ולהכרת הכלים בהם הוא משתמש. עם זאת (ותאמינו לי שבתור מרצה וותיק לטכנולוגיה של צילום לא קל לי לומר זאת) מאחר והכלים העומדים לרשותנו כיום כל כך משוכללים במקרים רבים אפשר לוותר על הידע הטכני ולהתרכז ביצירה. ראו לדוגמא סרטי קולנוע איכותיים שצולמו בסמארטפון ואפילו חתונות יוקרתיות מצולמות היום בסמארטפון ע״י צלמים מקצועיים מן השורה הראשונה. למעשה הכלי בו מצלמים הינו חסר חשיבות, חשובה היכולת החזותית-צילומית, המשלבת כישרון מולד עם ידע נרכש וניסיון מצטבר ליצירת חוויה חזותית משמעותית אצל הצופה. ולכן לי לא איכפת בכלל האם צילום שמצא חן בעיני צולם על סרט צילום או מצלמה דיגיטלית, לא איכפת לי האם הצילום צולם בניקון, קנון, אייפון, גלאקסי או מצלמת נקב העשויה מקופסת קרטון. וכל אותם ״צלמים״ הטורחים לציין לצד כל צילום שלהם באיזו מצלמה, עדשה, צמצם, מהירות סגר ו-ISO הצילום צולם סתם מטריחים את הצופה עם פרטים שאין להם כל חשיבות לאחר שהצילום כבר קיים. גם ההתנצלות שרואים לעיתים קרובות בפייסבוק: ״צולם בטלפון נייד״ כזה או אחר  מיותרת: אם אתה או את עומדים מאחורי הצילום שבחרתם להציג אל תתנצלו ותספרו לנו הצופים שהוא צולם בסמארטפון שלכם ולכן אנו עשויים להתייחס איליו מראש בחשדנות בגלל שאינו כולל זיליון פיקסלים. או שהצילום ״עובד״ או שלא, וכל השאר הרבה פחות חשוב.

הטעון הראשון איליו מתייחס מחבר המאמר Stephen Dowling הוא שצילום בסרטי צילום גורם להאטת קצב הצילום ומסביר מדוע האטה זו חיובית. אני מסכים איתו בכל לב שהאטה, התבוננות ומחשבה לפני הצילום הם חיוניים אולם מדוע אנו זקוקים לסרט צילום כדי להאט? הרי זה בסה״כ ענין של משמעת עצמית, לימוד ואימון אישי: נכון שיש בידי מצלמה שמסוגלת לצלם 4-5 מסגרות בשנייה אבל כפי שאני בוחר את מהירות הסגר והצמצם בהם אני מעדיף לצלם כך אבחר את קצב הצילום המתאים לי. וכאשר הנושא הוא כזה המאפשר לי התבוננות וחשיבה אעשה זאת. אין צורך להשתמש במצלמת פילם לצורך זה כפי שאין צורך בלימוד רכיבה על סוס או על אופניים לפני שניגשים ללימוד נהיגה ברכב מנועי. המחבר טוען שצילום בפילם עשוי להיות ניסיון ״מדיטטיבי יותר״ כי אפשר לצלם סרט צילום שלם לאורך יום אחד או סוף שבוע אחד. הצחקת אותי! האם אי אפשר לו לצלם להחליט, כתרגיל, שהוא מצלם במשך היום רק 36 מסגרות ולא יותר? ואם הוא עד כדי כך חושש שלא יעמוד בפיתוי, שיכניס למצלמה הדיגיטלית שלו כרטיס זיכרון בעל נפח מצומצם שלא יאפשר לו לצלם יותר…

הטעון השני טוען שיש משמעת במספר המוגבל של המסגרות שיש בסרטי הצילום ומתייחס בעיקר לעלות: סרטי צילום והפיתוח שלהם יקרים ולכן נצלם פחות ונחשוב יותר על כל צילום. נכון! אבל, מעבר לכך שזו היא למעשה חזרה על הסעיף הראשון, אני שואל שוב  מה הבעיה לצלם מעט, באופן מושכל ומודע גם במצלמה דיגיטלית? תן לנו קצת קרדיט כמי שמסוגלים להחליט מראש שלא נצלם 500 צילומים היום אלא נגביל את עצמנו, נאמר לחמישים בלבד אם נחשוב שזה טוב לנו ועושה אותנו לצלמים טובים יותר.

הטעון השלישי כבר ממש מגוחך: צילום בסרטי צילום הוא ״התנסות מישושית״ (Tactile Experience). הכותב טוען שהעיסוק בטעינת סרט הצילום במצלמה: פתיחת גב המצלמה, טעינת הקסטה, חיבור לשונית הסרט לגליל המושך ואפילו גלגולו חזרה לאחר סיום הסרט הם עיסוקים המרכיבים את ״הטקסיות״ הכרוכה בצילום בסרט. מה דעתכם על הטקסיות שהיתה כרוכה בהנעת רכב מנועי באמצעות ״אימנואלה״ לפני שהומצא המתנע החשמלי (סטרטר)? או על הטקסיות הכרוכה בהזנת פחם לתנור של אנייה המונעת בקיטור? מה, האם הכנסת כרטיס הזיכרון לחריץ המיועד לו בגוף המצלמה הדיגיטלית איננה מספקת מספיק ריגוש? לא? אז אולי החלפת הסוללה שהתרוקנה באמצע הצילום?

הטעון הרביעי יוצא נגד ההסחה שיוצרים כל ישומי התקשורת הכלולים בסמארטפון, בעוד שמצלמת סרט לא תתריע על הודעת מייל או וואטס אפ באמצע הצילום… אכן טעון חזק! האם לא ניתן לסגור ישום שמפריע לנו? האם מצלמות דיגיטליות שאינן סמארטפון יתריעו על קבלת הודעת מייל? נו באמת…

הטעון החמישי יוצא גם הוא נגד נוכחות המסך או הצג במצלמה דיגיטלית וטוען שהפרדה בין תהליך הצילום לתהליך העריכה הוא הכרחי. הצצה בצג במצלמה אינה תורמת לאיכות הצילום… האמנם? קודם כל, מי שלא רוצה לראות את הצילום יכול לכבות את צג המצלמה, בוודאי במצלמות בעלות מחפש (View Finder) אופטי. גם במצלמות חסרות מראה ניתן בד״כ לבטל את ה-Preview לאחר הצילום. ובסמארטפון, מפריע לך? אל תסתכל… לדעתי עצם נוכחות המסך, המספק היזון חוזר (Feed Back) מיידי היא כלי רב ערך המאפשר לצלם לתקן את טעויותיו מיד ולא בעוד שבוע, לאחר שסרט הצילום יחזור מן הפיתוח והנושא שצילמתי כבר מזמן נמצא במקום אחר… ובאשר למשך הזמן העובר בין רגעי ההתעלות של הצילום לבין שלב העריכה, אם ארצה תמיד אוכל להחליט שאביט בצילומים שצילמתי היום במצלמה הדיגיטלית רק בעוד שבוע או חודש, כדי שההתלהבות שחשתי בעת הצילום לא תשפיע, רחמנא ליצלן, על שיקולי הבחירה והעריכה שלי.

הטעון החמישי נקרא ״אתה לומד לקרוא את האור״. כאן מספר לנו הכותב הנכבד שמערכות מדידת החשיפה המתוחכמות המשולבות במצלמות דיגיטליות מונעות מן הצלם לפתח את יכולתו לקרוא אור. אז ככה: למי שלא יודע לקרוא אור לא יעזור כלום, לא משנה באיזו מצלמה ישתמש. ובכל מקרה, במצלמות דיגיטליות המיועדות לצלמים ״רציניים״ יש תמיד מצב ידני המאפשר שליטה של הצלם בכל הפרמטרים החשובים: צמצם, מהירות סגר, ISO וכו׳. אני משתמש במצלמה דיגיטלית בעלת מערכת מדידת אור אוטומטית אבל מצלם כמעט תמיד במצב M הידני… מעבר לכך, הכותב הנכבד שכח שגם מצלמות סרט מקצועיות כללו מערכת מדידת חשיפה אוטומטית, ואפילו ניתן להרכיב מערכת כזאת על מצלמות 4X5, למי שיודע במה המדובר. כאשר הוצגה מצלמת הסרט הראשונה בעלת מערכת מיקוד אוטומטי בשנות ה-80 של המאה הקודמת צעקו צלמים רבים שהנה הגיע סופו של הצילום…
השטות האחרונה שטעון זה מעלה נוגעת להיות סרט הצילום ״מדיום סלחני״ בכל הנוגע לחשיפה. אכן שטות מוחלטת! למצלמות הדיגיטליות טווח דינמי רחב בהרבה מזה של סרטי הצילום למינהם והשימוש בקבצי RAW ותוכנות עיבוד כמו Lightroom מאפשרים להוציא פרטים בצללים ובבהירויות שבסרטי הצילום ניתן רק לחלום עליהם…

בטעון השביעי טוען המחבר כי התקלות והשגיאות האפייניות לשימוש בסרטי הצילום הינן חד פעמיות ובלתי ניתנות לחזרה ויש יופי בכך. כל סרט צילום הוא שונה, כל סדרת יצור שונה מזו שקדמה לה ולכן צלמים היו נוהגים לרכוש כמויות גדולות של הסרט החביב עליהם מאותה סדרת יצור (ולאחסן את הסרטים במקפיא) כדי לעבוד בתנאים קבועים וצפויים לאורך זמן. למי שכבר שכח, כל סרט צילום מקצועי הגיע עם נתונים לגבי מידת השונות שלו מסדרת ״מאסטר״ כל שהיא, ועל הצלם היה להתחיל בסדרת ניסיונות מייגעת על מנת להביא את התוצאות שהוא מקבל מהסרטים מן הסדרה החדשה לאלו שקיבל מן הקודמת. אכן עיסוק מלבב, שהיה כרוך בבזבוז זמן וחמרים… חדירת אור לסרט הצילום בטעות גם היא אכן ארוע משמח מאד לצלם המקצועי. חובבי התקלות והאיכות הטכנית הירודה חגגו על מצלמות כמו Lomo שנועדו במיוחד למטרה זו. למי שבאמת נהנה מכך, אפשר כיום לרכוש פילטרים דיגיטליים שיצרו לכם איזה אפקט שתרצו, גם באופן שלא יחזור על עצמו יותר מפעם במאה שנה… מה, לא שמעת על אינסטאגרם?

בטעון השמיני והאחרון טוען המחבר שההמתנה טובה עבורכם. קצת חזרה על מה שנאמר כבר קודם לכן באחד הטעונים הקודמים אבל מה זה משנה?
ובכן, המחבר טוען שכדאי להמתין בסבלנות לפני שנצפה בצילומים שצילמנו, שעידן הסיפוק המיידי והעלאת הצילומים לפייס או לאינסטוש שניות לאחר שצולמו אינם חיוביים. יתכן שכך. אבל שוב, מי מונע ממך להניח את כרטיס הזיכרון ועליו הצילומים מאתמול בכספת ולשוב ולפתוח אותה בעוד שנה או אולי בעוד 10 שנים כדי שתוכל לצפות בהם בפרספקטיבת הזמן המתאימה לך? (בהנחה כמובן שתמצא הדרך לקרוא את הכרטיס גם בעוד 10 שנים).

לסיכום, אני מקווה שכל מי שעדיין מצלם בסרטי צילום עושה זאת מן הסיבות הנכונות עבורו, אבל לעזאזל, אל תעסקו במיסיונריות חסרת תועלת ומגוחכת ותנסו לשכנע אותנו שאנחנו טועים ואתם צודקים. ואולי בכל זאת היה טוב יותר בתקופת האבן?

עדכון 2.12.15: המאמר המקורי (באנגלית) פורסם גם באתר imaging-resource.com ובעקבותיו פורסמו מספר תגובות.

עדכון 4.12.15: לא משנה במה תבחרו, סרטי צילום או צילום דיגיטלי, כדאי שתבינו כיצד נוצרת הדמות הצילומית בשתי הטכנולוגיות: סרטון מצוין של John Hess. לך תאמין שלימדתי את החומר הזה, באותה הרמה, במסגרת שיעורי הטכנולוגיה שלי בחוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה…

ואם הסרטון הקודם לא שבר אותכם, הנה עוד אחד.

עוד עדכון 4.12.15: ראיון מענין עם Ed Lachman, שצילם לאחרונה את הסרט Carol על סרט Super 16 mm. בראיון מסביר ה-DP הוותיק מדוע הוא מעדיף לצלם על סרט צילום ולא בצילום דיגיטלי, למרות שרק כ- 12% מן הסרטים המופקים כיום בהוליווד מצולמים על סרט צילום.

עדכון 12.2.23: מעבר לשאר המגרעות שלו, הצילום האנאלוגי גם מזיק לסביבה

הצילום שלמעלה צולם ע״י צלם אלמוני בתערוכת הפוטוקינה בקלן, גרמניה בשנת 1986, על סרט צילום כמובן.

חברת פוג׳י פילם היפנית נתפשת ע״י רוב הצלמים כחברה שעיקר עיסוקה בצילום. אולם מסתבר שלא כן הדבר.

מן הדוחו״ת הכספיים שפירסמה פוג׳י לרבעון השלישי לשנת 2015 עולים מספר נתונים מענינים. את הדו״ח המלא ניתן למצוא כאן. לעומת דו״חות כספיים של חברות אחרות מצטיין הדו״ח של פוג׳י בעיצוב הגרפי שלו ובהצגת מעולה של הנתונים באופן שגם מי שאין לו תואר בראיית חשבון יכול לקרוא ולהבין אותם, או במילים אחרות InfoGraphics ברמה גבוהה.

אבל כמובן שלא זאת הסיבה שהחלטתי להפסיק את רצף הפוסטים בנושא טכנולוגיות התצוגה לטובת נושא לכאורה לא מענין זה… (פוג׳י משווקת גם חומרי גלם ליצור צגי LCD)

הדו״ח של פוג׳י מאשש דו״חות קודמים שפרסמו קנון וסוני: שוק המצלמות הדיגיטליות מתכווץ, בעיקר עקב הירידה החדה במכירות של מצלמות דיגיטליות קומפקטיות: חלק ניכר מן הצרכנים מעדיפים כיום לצלם רק בסמארטפון. זו תופעה לא חדשה שממשיכה לפגוע ביצרניות ציוד הצילום המרכזיות ובהם גם פוג׳י.

בואו נראה מה מאפיין את פוג׳י: אני מביא כאן רק 2 שקפים מתוך העשרות שבדו״ח המלא, הנה הראשון:

אז הדבר הראשון שסביר להניח שיפתיע את רובכם היא העובדה שרק 15% מן המכירות של פוג׳י מגיעים מתחום הצילום! 47% מגיעים מתחום הציוד המשרדי ו- 38% מתחום המידע. כלומר, פוג׳י של היום כבר איננה חברת צילום. אגב, קוריוז מענין, בתוך תחום המידע, מתחבא לו (לא ברור לי מדוע דווקא שם) תחום מענין נוסף ולכאורה לא שייך: תחום הבריאות הכולל גם חטיבה העוסקת בקוסמטיקה…

חזרה לתחום הצילום, או כפי שההוא נקרא בדו״ח Imaging Solutions: מסתבר שתחום הצילום הדיגיטלי מהוה רק  5%  ממכירות החברה! רוב המכירות בתחום ההדמייה מגיעות ממכירת סרטי צילום, ניירות צילום, ציוד למעבדות (שחלקו היום מבוסס על מדפסות דיגיטליות בטכנולוגיית התזת דיו Ink Jet) וההפתעה המרכזית: מצלמות Instant בטכנולוגיה הוותיקה של Polaroid! קו מוצרים זה הנקרא Instax זוכה לאחרונה לביקושים גבוהים בקרב נערות ונשים צעירות בדרום מזרח אסיה ונמצא בצמיחה חדה. המצלמה הוורודה המכוערת  הזאת ($70 בארה״ב ) הנמכרת במגוון צבעים וגם בגרסת רטרו

היא משאת נפשן של נערות רבות… המצלמות הללו אנאלוגיות לחלוטין וכל צילום מודפס שהן מפיקות הוא מקורי, אחד ויחיד. מחיר החומרים המתכלים איננו זול (כ-$1 לצילום בארה״ב) אולם זה כנראה איננו מהווה מכשול והחברה צופה שתחום רווחי זה ימשיך לפרוח גם בשנים הקרובות.

מן השקף השני ברור כי תחום הצילום הדיגיטלי מהווה רק שליש מסה״כ המכירות בתחום ההדמייה, רוב המכירות מגיעות, כפי שציינתי לעיל, ממכירות של סרטי צילום, מצלמות אינסטנט, ציוד וחומרים למעבדות צילום.

בנוסף לכך, תחום הצילום הדיגיטלי ספג ירידה קשה במכירות של כמעט 24% לעומת השנה שעברה. גם אצל פוג׳י, הגורם העיקרי לירידה הוא היקפו המצטמצם והולך של תחום המצלמות הקומפקטיות יחד עם עליה מסויימת במכירות של מצלמות מקצועיות וכן עדשות למצלמות טלוויזיה מקצועיות. לעומת זאת, תחום הצילום הלא דיגיטלי אופיין בעליית מכירות של 11.5%.

מה כל זה אומר? האם המגמה של התכווצות תחום הצילום הדיגיטלי תימשך? סביר להניח שכן. תחום המצלמות הקומפקטיות ימשיך להתכווץ לטובת סמארטפונים בעלי יכולות צילום שהולכות ומשתפרות ולטובת שוק מצלמות ה- Mirrorless בעלות העדשות המתחלפות. וכמו תמיד, יהיה מענין!

עדכון 27.04.22: ניתוח מענין של מעורבות Fujifilm בשוק הצילום

עדכון 30.8.23: סרטון מענין המשווה בין Fujifilm ל-Kodak

עדכון 8.12.23: תחום הצילום המידי מהווה יותר מ-50% ממכירות חטיבת ההדמיה של Fujifilm