101. מספר תובנות על Fujifilm GFX 50S: מבחן מעשי

101. מספר תובנות על Fujifilm GFX 50S: מבחן מעשי

חצי שנה לאחר שכתבתי את פוסט מס׳ 89 בו הערכתי שההכרזה על מצלמת הפורמט הבינוני חסרת המראה החדשה מבית Fuji היא ההכרזה המענינת של פוטוקינה 2016 נמסרה מצלמה זו לידי למספר ימי התרשמות ובחינה. תודה לידידי ליאון בוטנר ולחיים בן כוזרי מקבוצת חברות שמעוני, יבואני Fuji בישראל.

הבה נתחיל מן הסוף: כבר לאחר ביצוע מספר צילומי ניסיון במקומות בהם צילמתי כבר פעמים רבות במצלמות אחרות, ובחינה שלהם על צג המחשב אני יכול לומר שלמצלמה זו יש את האפיון היחודי של מצלמות בפורמט בינוני: כמות הפרטים בצילומים גדולה מאד, ויחד עם התחום הדינמי הרחב מתקבלת תחושה יחודית שקשה קצת להגדיר אותה בנתונים ובמספרים. זוהי תחושה של עושר פרטים, בהירויות וגוונים המעניקים לנושא עומק שאיננו בא לידי ביטוי בד״כ בצילום במצלמות בעלות חיישנים קטנים יותר. הייתי משווה תחושה זו להתרשמות משקופית 4X5 אינצ׳ משובחת בתקופת סרטי הצילום, כאשר צופים בה בעזרת ״לופה״ איכותית על ארגז אור תקני.
כמו כן, בהחלט הייתי מגדיר את השימוש ב-GFX כ״כיפי״, בדומה למצלמות של Fuji מסדרה X בהן צילמתי, ה- X-Pro2 (פוסט מס׳ 86)  וה-XT-2 (פוסט מס׳ 90) אם כי הן בעלות חיישן קטן בהרבה בגודל APS-C ״ורק״ 24MP.

הבה נחזור מעט אחורה בזמן: הלכתי ובדקתי באוסף הצילומים שלי ובחנתי (ב-Lightroom) צילומים שצילמתי במצלמות דיגיטליות אחרות בפורמט הבינוני: Mamiya ZD ו-Leaf Aptus 65 ואותה התחושה צפה ועלתה. למעשה, כאשר קיבלתי לידי את ה- GFX 50S הבזיקה במוחי דמותה של ה-Mamiya ZD, המצלמה הדיגיטלית האינטגרלית בפורמט הבינוני הראשונה בה צילמתי (להבדיל מגבים דיגיטליים שהורכבו על מצלמה שהיתה למעשה מצלמת סרט והיו ניתנים להסרה). ה-ZD יצאה לשוק בשנת 2004 וכללה חיישן CCD בעל 22MP בגודל 36X48מ״מ. אני זוכר כיצד התפעלתי אז מכמות הפרטים ומתחושת העומק שהיתה לצילומי נוף שצילמתי בה. החיישן ב-Fuji GFX אמנם קטן יותר ״רק״ 33X44 מ״מ אולם הוא חיישן CMOS עם 51MP ומביא לידי ביטוי את כל ההתפתחות הטכנולוגית ב-13 השנים שעברו מאז 2004. אגב, אחת התכונות היחודיות של ה-ZD היתה היכולת לצלם עם מסנן AA או בלעדיו: בתחתית המצלמה היה חריץ מכוסה לתוכו היה ניתן להכניס את המסנן בעזרת כלי מיוחד או לשלוף אותו משם (ראו פוסט מס׳ 52). ל-GFX אין מסנן AA כלל. הצילום שתראו בהמשך צולם ללא מסנן AA.

mamiya_zd
Mamiya ZD מודל 2004: חיישן CCD עם 22MP בגודל 36X48 מ״מ. משקל הגוף 1.2 ק״ג. מקור: Dpreview.com 
MMFC0309
צילום נוף ב-Mamiya ZD משנת 2008: 1/250, f11, ISO 100 עדשה 80 מ״מ
LightroomScreenSnapz014
קטע בזום 100% ממרכז הצילום שלמעלה. שימו לב לטרקטור מתחת לגשר ולפועל שהולך על הגשר. ניתן גם להבחין ב-Moire צבעוני באזורים בעלי פרטים קטנים כמו ערימות האבנים שליד הטרקטור

בנושא היתרונות והחסרונות של מצלמות דיגיטליות בפורמט בינוני דנתי כבר בפוסטים מס׳ 61 ומס׳ 62. Fuji GFX 50S שוברת כאן את אחד מכללי המשחק שהיו נהוגים בשוק הפורמט הבינוני הדיגיטלי משך שנים ארוכות: המחיר הגבוה מאד. מחירה בחו״ל, לגוף בלבד הוא $6500, הרבה פחות מכל המתחרים ואפילו פחות מן ה-Hasselblad X1D המבוססת על אותו החיישן (ראו פוסט מס׳ 88)

Untitled-1
Fujifilm GFX 50S. מקור: DPreview.com

במבט ראשון המצלמה נראית אולי גדולה (148X94X91 מ״מ) אבל בפועל קלה יותר מאשר היינו מצפים מהתבוננות בלבד: 962 גרם כולל סוללה, EVF, כרטיס זיכרון ורצועה מקורית (שקלתי!). ה-Hasselblad X1D קלה ממנה בכ-240 גרם, סביר להניח שבגלל הגוף עשוי האלומיניום שלה וכן בגלל העובדה שאין בגוף המצלמה סגר: הסגר נמצא בעדשות!

את טבלת הנתונים המלאה ניתן לראות כאן.

gfx-technologies-01-04
השוואה בין גודל הפיקסל ב-GFX לעומת גודל הפיקסל בחיישן FF 24X36 בעל אותו מספר פיקסלים: הווה אומר Canon 5DR/S. מקור: Fujifilm

את המצלמה קיבלתי  עם עדשה 63/2.8, ($1500 בארה״ב) אחת משלוש עדשות הזמינות יחד עם המצלמה. השתיים האחרות הן זום 32-64/4 ו- 120/4 מאקרו. שלוש עדשות נוספות יוכרזו במהלך השנה הקרובה, קצב לא רע למצלמה חדשה.

קיים גם Grip אופציונלי להקלת הצילום במצב מאונך הכולל סוללות נוספות. אביזר זה מוסיף לא מעט משקל למצלמה אבל עדיין משקלה נמוך בהרבה מזה של כל המצלמות האחרות בפורמט בינוני למעט ה- X1D.

יש גם מתאם המאפשר הרכבת עדשות ישנות המיועדות למצלמת הסרט הידועה FUJIFILM GX645AF על ה- GFX וגם מתאם נוסף המאפשר הרכבת ה- GFX על מצלמות סרט טכניות בפורמט "4X5. מוצעת גם תוכנה (כרגע ל-Windows בלבד) לצורך ביצוע צילומים כאשר המצלמה מחוברת למחשב (Tethered Shooting).

המצלמה ״יושבת״ היטב ביד: הגריפ עמוק ונוח לאחיזה. לעומת זאת המיקום של תפסי הרצועה איננו נוח. בחלק העליון בצד האחורי הימני של המצלמה יש בליטה ועליה שני כפתורים: התחתון מסומן באות Q ולחיצה עליו גורמת להצגת תפריט המציג את מצב המצלמה באופן גרפי וברור. עם זאת מיקום הכפתור רע מאד ובמשך כל זמן הצילומים מצאתי את עצמי בוהה בצג ועליו התפריט הזה בשעה שכוונתי היתה לצלם: הכפתור נלחץ בטעות כל הזמן. הכפתור העליון על אותה בליטה איננו מסומן: לחיצה עליו מפעילה היסטוגרמה של  שלושת ערוצי הצבע RGB וערוץ הבהירות יחד עם סימון מהבהב של אזורים הנמצאים בחשיפת יתר. גם מיקומו של כפתור זה איננו נוח אם כי לפחות לא לחצתי עליו בטעות כל הזמן. שאר הכפתורים והחוגות (שניתנות לנעילה) נעימים לתפעול ומגיבים טוב למעט כפתור קטן מדי הממוקם בצד שמאל מתחת ל-EVF ומיועד לשליטה במצב המיקוד: ידני M, יחיד S ורציף C.

ה-Joy stick הקטן בצד הימני של החלק האחורי מיועד לשליטה באזור המיקוד והוא נוח מאד לשימוש. את אזור המיקוד ניתן גם לקבוע באמצעות הקשה על צג המגע האחורי, שהוא איכותי מאד ומתכוונן ימינה, למטה ולמעלה. בנוסף ניתן להשתמש בתנועות האצבעות המוכרות מצגי מגע בסמארטפונים: להגדיל, להקטין ולהזיז ימינה ושמאלה את הדימוי המוצג. תגובת הצג מעולה וחלקה כמו בסמארטפונים איכותיים. קיים גם צג מונוכרומטי קטן ליד כפתור המחשף ובו מוצג מצב המצלמה: מהירות הסגר, הצמצם, פיצוי החשיפה, ISO, מצב מדידת החשיפה A, M וכו׳ וכן ה-White Balance וה-Film Simulation שנבחר. כאשר המצלמה כבויה צג זה מציג את מספר הצילומים שניתן לצלם על כרטיס הזיכרון שנבחר ואת מצב הסוללה. לצג זה יש תאורה המאפשרת קריאה ברורה שלו בחושך. ניתן לתכנת את הצג כך שיציג את המידע המועדף על המשתמש.

המחפש האלקטרוני (EVF) הוא אחד הטובים בשוק כיום עם 3.7 מיליון פיקסלים, ניגוד טוב וקצב רענון סביר. חסרה לי היכולת לשלוט בקצב הרענון: בעת הסטה מהירה של המצלמה הדימוי המוצג על ה-EVF די נמרח, יותר מאשר במצלמות אחרות בהן התנסיתי. תכונה מיוחדת למצלמה זו היא היכולת להסיר את ה-EVF בקלות ולהוסיף מתאם המאפשר לו להסתובב: שימושי למגוון רחב של מצבים. כמו כן יתכן ובעתיד יוצע EVF איכותי עוד יותר שניתן יהיה להרכיבו על המצלמה במקום המקורי.
ה-EVF גדול ובהיר ולא התקשיתי לצפות דרכו גם עם משקפיים.
עוד פרטים טכניים על ה-EVF של ה-GFX תוכלו למצוא כאן.

משום מה במצלמות של Fuji ההיסטוגרמה המוצגת ב-EVF או על הצג האחורי נעלמת כאשר לוחצים חצי לחיצה על כפתור המחשף: תופעה די מעצבנת למי שרגיל להיסטוגרמה הממשיכה להשתנות באופן רציף עד לרגע ביצוע החשיפה.

קצב צילום: השתמשתי בכרטיס זיכרון SD San Disk Extreme Pro  95MB/Sec (למצלמה שני סלוטים לשני כרטיסי SD). כאשר משתמשים ב-Electronic First Curtain קצב הצילום ב-Jpeg הוא כ- 3 fps והוא איננו מוגבל, אפשר להמשיך לצלם רצוף עד שכרטיס הזיכרון מתמלא. בצילום ב-RAW קצב הצילום זהה אולם לאחר 10 מסגרות המצלמה מתחילה להאט ולבסוף נעצרת. יתכן ועם כרטיס מהיר יותר המצב היה שונה. בשימוש בסגר המכני בלבד קצב הצילום הן ב-Jpeg והן ב-RAW הוא 1.8 fps.

למצלמה סוללה גדולה שמספיקה, עפ״י נתוני היצרן ל-400 חשיפות, נתון סביר ביותר למצלמה עם חיישן גדול הצורך לא מעט זרם (נתון זה הרבה יותר טוב מן המצלמות מסדרה X). עם המצלמה מסופק מטען חיצוני לסוללה. לצערי לא בדקתי את ביצועי הסוללה. עפ״י DPreview.com הסוללה מספיקה ליותר מ-650 חשיפות.

וידאו: ה-GFX מצלמת וידאו Full HD עד 29.97fps, 36Mbps. יש חיבורים לאזניות ומיקרופון אולם לא נראה לי שמישהו יצלם בה וידאו, בעיקר כאשר מצלמות אחרות, גם של Fuji מצלמות כבר 4K.

התפריטים זהים בעיצובם והשימושיות שלהם לתפריטים מסדרת מצלמות ה-X של Fuji: אני מוצא שהם ברורים, קלים לשימוש ונוחים לקריאה.

ניתן לבחור בסגר מכני או אלקטרוני או לשלב בינהם: המצב המועדף עלי הוא Electronic First Curtain. בשימוש במהירות סגר הגבוהה מ- 1/640 הסגר האלקטרוני מתבטל. מסקירות שקראתי עולה כי השימוש בסגר האלקטרוני בלבד יוצר במקרים רבים אפקט Rolling Shutter. מהירות סגר (מכני) 4 שניות עד 1/4000, במצב B עד 60 שניות. הסגר האלקטרוני מאפשר לקצר את זמן החשיפה עד ל-1/6000. מהירות סינכרון למבזק 1/125 בלבד. במצב T אפשר להגיע גם לזמן חשיפה של 60 דקות!

gfx-technologies-shutter-04
פעולת הסגר המכני בעל שני וילונות עוקבים לעומת שילוב הסגר האלקטרוני כוילון ראשון ואחריו הוילון השני של הסגר המכני: ע״י כך נמנעת הרעידה הנגרמת כתוצאה מסגירת הוילון המכני הראשון. מקור: Fujifilm

מיקוד אוטומטי: מבוסס על On Sensor Contrast Detection, סביר במהירותו ומדוייק מאד בתנאי אור טובים, קצת פחות בתנאי אור ירודים. לא מתחרה עם המיקוד המהיר שמאפיין מצלמות DSLR.
ניתן לשלוט על אזור המיקוד בקלות באמצעות Joy Stick קטן או ע״י הקשה על צג המגע.

כושר הפרדה: כאמור כמות המידע והפרטים שמסוגל החייישן הגדול ב-GFX לקלוט היא מרשימה  ביותר. לפניכם השוואה (לא מדעית אלא התרשמותית בלבד) בין צילום של אותו הנושא ב-Fujifilm XT-2 (בעלת חיישן בגודל APS-C עם 24MP), לבין Nikon D810 (בעלת חיישן FF 24X36 עם 36MP) לבין Fujifilm GFX 50S (בעלת חיישן בגודל 33X44מ״מ עם 51MP). הצילומים צולמו בזמנים שונים ויש מעט הבדל בינהם עקב העובדה שעל ה-XT-2 היתה מורכבת עדשת זום 18-55 במצב 55 מ״מ, שזווית הראיה שלה על חיישן APS-C הוא כשל עדשה 88 מ״מ, בעוד שעל ה-GFX היתה מורכבת עדשה 63 מ״מ שזווית הראיה שלה ביחס ל-Full frame 24X36 היא כשל עדשה 44 מ״מ. כך שמבחינת גודל האלמנט הנבדק בתוך מסגרת הצילום יש יתרון ל-XT-2. ובכל זאת… על ה-D810 היתה מורכבת עדשת זום 24-70 במצב 42 מ״מ.

XT2VSGFXFIT
מימין GFX, משמאל XT-2: במצב Fit ב-Lightroom

במצב Fit ב-Lightroom הקובץ של ה-XT-2 נראה חד יותר מאחר והצפייה בקובץ גדול במצב זה לא מאפשרת לו להציג את כל הפיקסלים. אולם שימו לב מה קורה במצב 1:1 (זום 100%):

XT2VSGFX1-1
מימין GFX, משמאל XT-2: במצב 1:1 ב-Lightroom

שימו לב לפרטים ברשת ובתריס: נראה לא רע ב-XT-2 ונראה מעולה ב-GFX. אבל בואו נראה מה קורה בהגדלה 2:1:

XT2VSGFX2-1
מימין GFX, משמאל XT-2: במצב 2:1

הרשת שצילמה ה-XT-2 התפרקה בעוד שהרשת שצילמה ה-GFX עדיין שלמה. השוואה זו ממחישה את היכולת להגדיל צילומים שצולמו באמצעות חיישנים גדולים עם הרבה פיקסלים.

כדי להבין באיזה קטע צפינו מתוך מסגרת הצילום, ראו את תפיסת המסך הבאה:

LightroomScreenSnapz016
הקטע בו צפינו נמצא בחצי העליון של המסגרת הלבנה

ועוד קטע מאותו הצילום: שלט של חברה להרחקת יונים: נא זכרו שהצילום צולם ממרחק של כ-300 מ׳ בעדשה 63 מ״מ, שווה ערך ל-44 ב-FF: השלט נתלה כנראה לאחר שצילמתי את הבנין ב-XT-2. כמובן שבזמן הצילום לא יכולתי להבחין בשלט.

LightroomScreenSnapz017
קטע בזום 100% מהצילום שצולם ב-GFX: ניתן לקרוא את השלט כולל מספר הטלפון

השוואה ל-Nikon D810: (תודה לישראל הדרי על השאלת המצלמה והעדשה) נכון, להשוות מצלמה עם חיישן בגודל APS-C למצלמה בפורמט בינוני זה אולי לא הוגן. אז הנה השוואה לאחת המצלמות הטובות ביותר בעלות חיישן FF 24X36 עם 36MP:

LightroomScreenSnapz019
מימין GFX, משמאל D810 עם עדשה 24-70/2.8 במצב 42 מ״מ, כמעט שווה ערך בזווית הראייה ל-63 מ״מ על ה-GFX. שני הקטעים במצב 1:1 ב-Lightroom. הפרטים נשמרים היטב בשני הצילומים.
LightroomScreenSnapz020
מימין GFX, משמאל D810, הפעם במצב 2:1 ב-Lightroom. יתרון ה-GFX ברור אם כי הקובץ של ה-D810 לא התפרק במצב זה כמו הקובץ מה-XT-2.

מהשוואות שנערכו ע״י DPreview.com עולה כי ל-GFX יתרון בכושר ההפרדה על ה-Canon 5DSR (חיישן FF 24X36 עם 50MP) ואילו לעומת ה- Sony A7R II  (חיישן FF 24X36 עם 42MP) המצב די שקול: ההתרשמות שלי מן הדוגמאות באתר היא שבכל זאת ל-GFX יש יתרון שבהחלט ניתן להבחין בו. האם יתרון זה שווה את ההפרש הניכר במחיר ($2800 לעומת $6500 לגוף)? זו כבר שאלה שכל אחד יענה עליה בעצמו. כדאי רק לא לשכוח לשקלל את כל הפרמטרים מלבד המחיר וכושר ההפרדה. הנה הסיכום של DPreview בענין:

Either way, the take home message is far simpler: when normalising sharpening across cameras, the Sony a7R II achieves at worst 86% and at best 96% the linear resolution of the GFX 50S, even with a cheap, small lens, while only sacrificing approximately 1/3 – 1/2 EV base ISO dynamic range and parity in low light performance, better low light performance if you consider the faster lenses available

.That's serious food for thought

DPreview טוענים כי בסקירות אחרות בהן נטען שכושר ההפרדה של ה-GFX גבוה משל מצלמות אחרות הדבר נגרם, לפחות חלקית עקב העובדה ש-Lightroom מוסיף יותר חדות לקבצים מה- GFX לעומת מצלמות אחרות והדבר הוכח לטענתם בבדיקות שערכו. בכל מקרה, בסיכום הסקירה שלהם נכתב כי:

Overall, this is the best image quality we've ever seen. Which is what you'd hope for, given it's one of the most expensive cameras we've ever reviewed

 אני ממליץ לכל המתענינים והמתלבטים לקרוא במלואה את הסקירה של ה-GFX ב- DPreview

גם Imaging-Resource.com פרסם סקירה על ה-GFX

התרשמותי היא כי הטווח הדינמי רחב (אין לי אפשרות למדוד נתון זה באופן מדוייק אלא באמצעות התרשמות בלבד) ואין שום בעיה להוציא פרטים בצללים ובבהירויות כאחד. גם ב-ISO גבוה, אם מנצלים את תכונת ה-ISO Invariance  מעל ISO 1600 הטווח הדינמי בהחלט מרשים.
עפ״י Fuji, הטווח הדינמי הוא Stops 14.

ISO: במצב ISO Auto אפשר לקבוע את תחומי ה-ISO הרצויים בשלושה תחומים שונים וכן את מהירות הסגר האיטית ביותר הרצוייה. אולם אין אפשרות לקשור מידע זה לאורך המוקד של עדשה מסויימת. רמות הרעש נמוכות למדי עד IS0 6400. באתרי הסקירות הועלתה גם הטענה (הנכונה, לדעתי) שמאחר ול-GFX אין (וכנראה גם לא תהיינה) עדשות בעלות מפתח צמצם מירבי בתחום שמתחת ל-2.8 לא ניתן להביא לידי ביטוי מלא את יכולת קליטת האור העדיפה של החיישן הגדול שלה (Total Light) ועקב כך יתרונה התאורטי בתחום הרעש על מצלמות בעלות חיישני FF 24X36 לא בא לידי ביטוי.

Moire: חיישני תמונה אלקטרוניים בעלי הרבה MP וללא מסנן AA יגרמו לקבלת Moire כאשר מצלמים נושאים הכוללים תבנית החוזרת על עצמה (Pattern). ה-GFX אכן יוצרת Moire בצילום נושאים כאלו (במצלמות של Fuji מסדרה X יש פחות Moire עקב סידור המסננים הצבעוניים שמעל החיישן בתצורת X-Trans, אם כי גם בהן ״הצלחתי״ ליצור Moire). הנה דוגמא מצילום ב-GFX:

LightroomScreenSnapz018
GFX: דוגמא להיווצרות Moire בעת צילום נושא הכולל תבנית החוזרת על עצמה, במקרה זה הרשת שבמרכז. קטע מצילום בהגדלה של 100%: 1/220, f11

אפשר להמשיך ולהשוות בין מצלמות כמעט ללא סוף. כוונתי כאן היתה להמחיש את היכולות של חיישן גדול עם הרבה MP כמו של ה-GFX. יכולת זו אכן קיימת, גם אם לעומת חלק מן הדגמים האחרים בעלי חיישני FF 24X36 ההבדלים אינם גדולים ואולי אף אינם משמעותיים. אז למי מתאימה ה-GFX? לדעתי לכל מי שצריך (או חושב שהוא צריך) מצלמה בעלת כושר הפרדה מעולה, המעוניין לסחוט מן הנושא שלו את מירב הפרטים תוך שמירה על תחום דינמי גבוה ואין לו צורך בתפעול מהיר של המצלמה. עבודת סטודיו בצילומי Still Life וצילומי נוף הם שני ישומים התואמים דרישות אלו. ולגבי שאלת מיליון הדולר אליה כבר התייחסתי קודם לכן, האם היתרון בכושר ההפרדה של ה-GFX שווה את ההפרש במחיר? אם עד לאחרונה התשובה לשאלה זו היתה ברורה (לאור ההפרש הגדול בין מחירי המצלמות בפורמט הבינוני לבין מצלמות FF 24X36) הרי שהתמחור האגרסיבי של ה-GFX הפך את התשובה לקשה יותר. לכן השאלה הופכת באמת לשאלה של העדפה אישית, יכולת כלכלית והצדקה כלכלית להוצאה העודפת. בכל מקרה, אין לי ספק שמי שיחליט שה-Fujifilm GFX 50S מתאימה לו לא יתאכזב ויהנה ממנה מאד.

סדרה של מאמרים מענינים על הטכנולוגיה שמאחורי ה-GFX באתר Fujifil-X.com

סקירה על ה-GFX ניתן (וכדאי) לקרוא גם בבלוג של ואדים קרוכמליוב, Photoguidance.com

עדכון 10.4.17: DPreview.com פרסם השוואה בין שלוש מצלמות בפורמט בינוני:
Fujifilm GFX 50S, Hasselblad X1D, Pentax 645Z (כולן מבוססות על אותו חיישן 33X44 עם 50MP מתוצרת Sony.

עדכון 10.4.17: עוד סקירה מענינת של ה-GFX עם צילומים מרהיבים!

עדכון 13.4.17: סקירה של ה-GFX עם היסטוריה של מצלמות הפורמט הבינוני של Fujifilm

עדכון 14.4.17: רשימת סקירות וחדשות לגבי ה-GFX:

REMINDER: New Fujifilm GFX 50s Firmware ver. 1.01 is out. All details here

The Fujifilm GFX 50S Medium Format Camera System Review at kenkaminesky

Fujifilm GFX 50S Medium Format ISO Sample Photos at ephotozine

Fujifilm GFX 50S review at Australian Photography youtube

Sony A7RII & GFX on-axis sharpness w/ Otus 85 at blog.kasson

Review: Fujifilm GFX 50S Mirrorless Medium Format Digital Camera at thephoblographer

Fujifilm GFX 50S Vs. Pentax 645Z Vs. Leica S2 Vs. Hasselblad H6D-50c at the Russian site topbloger translation

Fujifilm GFX adapted lenses at the Japanese site dc.watch translation

Join the 11,300+ strong GFX facebook group, and incredibely helpful community creating infinite GFX content

Fast, reliable, and 100% GFX news and rumors: follow the Fujifilm GFX facebook page

עדכון 19.4.17: עוד 2 עדשות GFX הוכרזו: 110/2, 23/4

100. רעש חזותי, Visual Noise חלק ג

100. רעש חזותי, Visual Noise חלק ג

במקור תכננתי להסתפק בשני הפוסטים הקודמים בנושא הרעש אולם מספר פרסומים בהם נתקלתי לאחרונה הביאו אותי להמשיך לעסוק בנושא זה ולהתמקד ביתר פרוט בקשר שבין ערך ה-ISO לרעש ולטווח הדינמי. עסקתי בקשר זה בקצרה בפוסט מס׳ 98 וכאן המקום להרחיב בנושא חשוב זה. פוסט זה מכוון לצלמים המגלים ענין בהבטים הטכניים יותר של הצילום ומצלמים קבצי RAW. הדיון שלהלן איננו מיועד למי שמצלמים קבצי JPEG.

מסתבר שצלמים לא מעטים עדיין מתייחסים לנושא ה-ISO באופן מוטעה כתוצאה מחוסר הבנה בסיסי של משמעות המושג.
כפי שהסברתי כבר בשני הפוסטים הקודמים, חשוב להבין שלחיישן התמונה האלקטרוני יש רגישות (Photogrpahic Speed) קבועה ונתונה לאור (שאיננה ניתנת לשינוי) וכי הוא מסוגל להמיר פוטונים של אור לאלקטרונים ביחס קבוע (וזאת עד לנקודת הרוויה בו הפיקסל מלא באלקטרונים והמשך החשיפה לא יוצר מידע נוסף). עם זאת באפשרותנו, בעת הצורך, לספק לחיישן כמות אור קטנה מהכמות האופטימלית הדרושה לו כדי ליצור דימוי איכותי ולהגביר את הכמות הקטנה הזו (כלומר להבהיר את הדימוי) בשני אופנים עיקריים, בהתאם לסוג החיישן: הגברה אנאלוגית והגברה דיגיטלית. ההגברה הדיגיטלית הולכת ונעשית פופולרית מאחר ויש לה מספר יתרונות אליהם אתייחס בהמשך. שיטת הגברה זו אופיינית למצלמות החדישות מתוצרת Sony וכן למצלמות של יצרנים אחרים כמו Fuji ו-Nikon המתבססים על חיישנים מתוצרת Sony.

לפני שנמשיך, אתייחס בקצרה לנושא הרגישות הצילומית (Photographic Speed) של סרטי צילום, מכיון שמסתובבות אגדות אורבניות ה״קובעות״ שבניגוד לחיישני הצילום האלקטרוניים  כן ניתן לשנות את הרגישות של סרטי הצילום. ובכן, יצרן סרטי צילום אכן יכול ל״שנות״ את הרגישות של סרטי הצילום אבל, בדיוק כמו בחיישני התמונה האלקטרוניים שינוי זה יוביל לרמות רעש (גרעיניות) גבוהות יותר וכתוצאה מכן לירידה בטווח הדינמי ובכושר ההפרדה. הדבר נובע מכך שהדרך להעלות את הרגישות של גרעיני הכסף ההלידי היא להגדיל את שטח הפנים שלהם. רמת הגרעיניות בסרטי הצילום מבוטאת בד״כ ע״י גורם הנקרא RMS:Root Mean Square (בעברית: שורש ממוצע הריבועים). מי שישווה בין ערכי ה- RMS של סרטי צילום ברגישות גבוהה לעומת סרטי צילום ברגישות נמוכה יגלה שערכי ה- RMS של סרטים ברגישות גבוהה גבוהים יותר כלומר הגרעיניות גסה יותר = רעש גבוה יותר.
הנה לדוגמא השוואה בין נתוני הגרעיניות וכושר ההפרדה של סרט T-Max 100
לעומת T-Max 400 ו-T-Max 3200:

Untitled-1
השוואה בין נתוני כושר ההפרדה (Resolving Power) והגרעיניות (Granularity) של שלושה סרטי צילום ברגישות של ISO 100, 400, 3200: ככל שרגישות הסרט עולה כך עולה הגרעיניות (הרעש) וכושר ההפרדה יורד. הנתונים מתוך דפי מידע של Kodak.

לכל סרט צילום ״רגישות״ בסיסית אופטימלית אותה קבע היצרן אולם ניתן לייחס לסרט ״ערך ISO״ גבוה יותר, לחשוף אותו כתוצאה מכך בחשיפת חסר ולפצות על כך באמצעות הארכת זמן הפיתוח. פעולה זו ידועה בשם ״דחיפה״ (Push Processing). בעת ביצוע ״דחיפה״ אנו למעשה מספקים לסרט פחות אור מן המנה האופטימלית עבורו ומפצים על כך באמצעות הבהרה (ובנגטיב הכהייה) הנעשית ע״י הארכת זמן הפיתוח. ל״דחיפה״ זו ברגישות הסרט השלכות שליליות מבחינת הגרעיניות (כלומר הרעש), הניגוד, הטווח הדינמי וכושר ההפרדה של הדימוי שיתקבל. כלומר אין ניסים ואין ארוחות בחינם, לכל פעולה יש תוצאה ובמקרה זה תוצאה שלילית. טכניקה נוספת שהיתה מקובלת לפני עידן הצילום הדיגיטלי נקראה ״ריגוש על״ (Hyper Sensitization) ומטרתה היתה להתגבר על הירידה ברגישות ממנה סובלים סרטי הצילום בחשיפות ארוכות כמו לדוגמא בצילום אסטרונומי. סרט הצילום הושרה לפרק זמן ארוך של כ-24 שעות בכלי אטום המכיל גז חנקן או תערובת של חנקן ומימן שחוממה מעט. בעת החשיפה היה מקובל גם לקרר את האמולסיה. עוד מידע על תהליכים לא פשוטים ומסורבלים אלו ניתן למצוא כאן.
כיום, בעזרת טכניקות הגברה אנאלוגיות ודיגיטליות יחד עם הסרת רעשים דיגיטלית, חיישני התמונה האלקטרוניים עולים בהרבה על סרטי הצילום ביכולות הצילום בתנאי אור נמוכים המלווים בשימוש בערכי ISO גבוהים ו/או הבהרה בתוכנות לעריכת קבצי RAW כפי שנראה בהמשך.

ובחזרה לחיישני התמונה האלקטרוניים: אם כך, ללא קשר לאופן ההגברה, יש לה השלכות שליליות על איכות הדימוי ובעיקר על רמת הרעש בדימוי וכתוצאה מכך השפעה על הטווח הדינמי שלו. אשוב ואציין כאן כי גם לגודל החיישן יש השפעה על רמת הרעש הנוצרת בזמן החשיפה מאחר ורמת הרעש תלויה בכמות האור הכללית שקלט החיישן במשך החשיפה וכבר התייחסתי בפוסטים קודמים לעובדה שבחשיפה נתונה רמת הרעש שיצור חיישן קטן תהיה גבוהה יותר מאשר רמת הרעש שיצור חיישן גדול בהינתן ששניהם מאותו דור טכנולוגי. ולכן גם הטווח הדינמי של דימוי שנוצר ע״י חיישן קטן יהיה קטן יותר מזה של דימוי שנוצר ע״י חיישן גדול יותר. טבלת השוואה בין ערכי הטווח הדינמי של מצלמות רבות ניתן למצוא כאן.

באופן כללי, הטווח הדינמי של מצלמה דיגיטלית מוגדר כיחס שבין רמת הבהירות הגבוהה ביותר הניתנת למדידה בכל פיקסל (כאשר הפיקסל רווי ומלא באלקטרונים) לבין רמת הבהירות המינימלית הניתנת למדידה מעל רמת רעש הקריאה. יחידת המידה המקובלת למדידת הטווח הדינמי היא מספר תחנות הצמצם (f Stops): כל תחנת צמצם מתארת את טווח הבהירות הכללי באמצעות חזקות של 2. לדוגמא, יחס של 1024:1 בין רמת הבהירות הנמוכה ביותר (1) לבין הגבוהה ביותר (1024) ניתן לביטוי כ-10 תחנות צמצם מאחר ו-2 בחזקת 10 = 1024. בהתאם לצורך ולישום, כל תחנת צמצם יכולה להיות מתוארת כ״אזור״ (Zone) או (EV (Exposure Value.
מאחר ושימוש בערכי ISO גבוהים מעלה את רמת הרעש בדימוי הטווח הדינמי יורד ככל שערך ה- ISO עולה.

SafariScreenSnapz005
סדרת עקומות זו מתארת את הטווח הדינמי של מספר מצלמות (ראו מקרא בצד ימין למעלה) לעומת ערך ה-ISO שבשימוש. למעט המקרה יוצא הדופן של ה-Fujifilm GFX 50S בכל שאר המצלמות הטווח הדינמי יורד באופן מובהק ומשמעותי ככל שערך ה- ISO עולה. מקור: Photonstophotos.net

 

נבדוק כעת שני אופני הגברה המקובלים במצלמות הדיגיטליות כיום: הגברה אנלוגית והגברה דיגיטלית:

Presentation1

בשורה העליונה מתואר תהליך יצירת הדימוי הדיגיטלי הקונבנציונלי הכולל הגברה אנאלוגית של המתח שיוצר חיישן התמונה בהתאם לערך ה-ISO שנבחר. חיישן מסוג זה נקרא ISO Variant. בתהליך זה, המתח שנוצר כתוצאה מחשיפת חיישן התמונה לאור מוגבר באופן יחסי לערך ה-ISO שנקבע. יחד איתו מוגברים כל הרעשים הנובעים מן החשיפה עצמה, מפעולת החיישן ומקריאת המידע (ליתר פירוט בנושא סוגי הרעשים ומקורותיהם ראו פוסט מס׳ 98). לרעשים אלו יתווספו בהמשך רעשים הנובעים מן התהליכים המתרחשים לאחר מכן. זוהי שרשרת יצירת הדימוי הדיגיטלי שהיתה מקובלת עד לפני מספר שנים בכל המצלמות.

לעומת זאת, במצלמות חדישות מן השנים האחרונות ובעיקר באלו מתוצרת Sony  או כאלה המבוססות על חיישני תמונה מתוצרת Sony אנו מוצאים חיישנים בהם תהליך ההגברה שונה: לאחר יצירת המתח החשמלי הוא מוגבר רק מעט על מנת להתגבר על רמת הרעש הצפויה בהמשך: הגברה זו אינה תלויה בערך ה-ISO שנקבע. בהמשך, לאחר שהמידע האנאלוגי הומר למידע דיגיטלי המצלמה מפעילה את ערך ה-ISO שקבע הצלם כ״הגברה דיגיטלית״ ולמעשה מבהירה את הדימוי כדי להגיע לרמת הבהירות המתאימה לערך ה-ISO שנקבע לפני הצילום. בפועל, הדבר דומה לביצוע הבהרה של דימוי כהה בתוכנה לעיבוד קבצי RAW כמו Lightroom. מצלמות מסוג זה נחשבות כבלתי תלויות ב-ISO או ISO Invariant.
יש לציין שקיימות מצלמות, כמו רוב המצלמות מתוצרת Canon שהינן בבסיסן ISO Variant אולם מעבר לערך ISO מסויים, בד״כ 1600 עוברות מהגברה אנאלוגית ישירה להגברה דיגיטלית.
בסופו של דבר, שני אופני ההגברה משיגים את אותה המטרה הבסיסית: הבהרת הדימוי בהתאם לערך ה-ISO שנבחר אולם התוצאה הסופית עשויה להיות שונה. ההבדל משמעותי עד כדי כך שאתר DPReview כולל כעת בדיקה של תכונת ה- ISO Invariance ברוב הסקירות שמבוצעות ע״י האתר לאחרונה. דוגמא לבחינה כזו ניתן למצוא כאן.

המשמעות המעשית של ISO Invariance היא שבמצלמות כאלו ניתן לצלם כאשר ערך ה- ISO הבסיסי של המצלמה נמצא בשימוש גם במצבים בהם נדרש שימוש בערכי ISO גבוהים יותר. הדימויים שיתקבלו כתוצאה מכך יהיו כמובן כהים מדי ולכן יעברו הבהרה בתוכנת העיבוד לקבצי RAW. היתרון הוא שהבהרה זאת ניתנת לביצוע מתוחכם תוך שימוש בכלים השונים העומדים לרשותנו בתוכנות העיבוד, תוך שמירה על פרטים בבהירויות ורמת רעש סבירה.

לדוגמא, בעיבוד שלאחר הצילום ניתן להבהיר אזורים רצויים באופן סלקטיבי ואילו אחרים להבהיר פחות או בכלל לא. לכך יהיו כמובן השלכות מבחינת רמת הרעש שתתגלה בכל אזור. שימוש ב-ISO גבוה, לעומת זאת, יגרום להבהרה של כל הדימוי ולכן להבלטה של רעש בכל האזורים. כמו כן, טכניקה זו עשויה לעזור לשמר פרטים באזורי הבהירויות הגבוהות (Highlights) שהיו אובדים בעת שימוש בערך ISO גבוה.

אחד החסרונות לשיטת צילום ועיבוד זו היא העובדה שברוב המצלמות מה שנראה על צג המצלמה יהיה כהה מאד או שחור לחלוטין ולא יהיה ניתן לאמוד את איכות החשיפה במצלמה כפי שאנו רגילים בד״כ. במצלמות מסויימות ניתן לראות את הנושא בבהירות גבוהה רגע לפני ביצוע החשיפה ובאחרות ניתן להפעיל פונקציה הנקראת S log 2 ולראות את הנושא באופן בהיר לפני ביצוע החשיפה. כל האמור לעיל נכון ברוב המקרים למצלמות מתוצרת Sony.

דוגמאות שצולמו במצלמות שונות בשיטה זו ניתן לראות כאן.

מאמר העוסק ביכולות ה- ISO Invariance של ה-Sony A7RII ניתן לקרוא כאן.

המפתח ליכולת של מצלמה להיות ISO Invariant הוא רעש קריאה נמוך במיוחד. באתר photonstophotos.net ניתן לראות ולהשוות בין רעש הקריאה של מספר רב של מצלמות. עפ״י האתר מצלמות שרעש הקריאה שלהן הינו פחות מ- 5 אלקטרונים יכולות להחשב כ-ISO Invariant.

להלן מספר המלצות לגבי ישום מעשי של ISO Invariance:

לצורך השגת הטווח הדינמי המירבי מומלץ להשתמש רק בערכי ISO אמיתיים, לא באלו המוגדרים כ-Simulated או Extended. ערכי ISO שאינם Native אינם מספקים כל יתרון מבחינת רמת הרעש ופרטים בצללים ובנוסף עשויים לגרום לחיתוך פרטים בבהירויות. במקרה של שימוש בערכי ISO נמוכים מערכי ה-Native, כמו לדוגמא ISO 50 במצלמות מסויימות יתכן חיתוך של פרטים בצללים ללא שיפור בפרטים בבהירויות. כמו כן, במצלמות מסויימות גם ערכי ISO כגון 125 או 160 וכו׳ עשויים לגרום לתופעות דומות ולפגוע בטווח הדינמי מאחר ואינם ערכים אמיתיים (Native) אלא מדומים (Simulated). לכן בד״כ כדאי להשתמש בערכים כמו 100,200 וכו׳.

במצלמות בעלות רעש קריאה נמוך של עד 5 אלקטרונים אפשר לנסות לצלם ב- ISO נמוך ולהבהיר את הדימויים הכהים שיתקבלו בשלב העיבוד. היתרון העיקרי הוא היכולת לקבל פרטים טובים יותר בבהירויות לעומת שימוש ב-ISO גבוה. לעומת זאת, במצלמות שאינן ISO Inavriant במובהק, ובהן ערכי ה-ISO הגבוהים אינם מדומים אלא אמיתיים לא מומלץ להשתמש בטכניקה זו אלא להשתמש בערכי ISO גבוהים עפ״י הצורך.

כל האמור לעיל מתייחס כמובן לשימוש בקבצי RAW בלבד!

מניסויים שערכתי במצלמה שלי, Sony A7, מצאתי שבהשוואה בין צילומים ב- ISO 400 שהובהרו ב- LR לבין צילומים ב- ISO 3200 הרי שרמת הרעש ב- ISO 400 נמוכה מעט, התקבלו מעט יותר פרטים בבהירויות ובצללים כלומר הטווח הדינמי רחב יותר. לעומת זאת,  ניסיון להשוות בין צילומים ב- ISO 100 שהובהרו ב-LR לבין צילומים ב- ISO 3200 נכשל, איכותם של הצילומים ב- ISO 100 שהובהרו היתה גרועה מאד בעיקר עקב סטיות צבע חמורות באזורי הצללים. עם זאת, דוגמאות שהובאו במקומות אחרים בהחלט משכנעות שבמצלמות מסויימות יש לשיטת הצילום ב-ISO נמוך והבהרה בפוסט יתרונות מובהקים בתחומי ISO רחבים יותר.

האם בפעם הבאה שאזדקק ל-ISO גבוה אצלם ב-ISO נמוך ואבהיר בפוסט? לא בטוח. אני נוהג להשתמש ב-ISO אוטומטי, לקבוע את מהירות הסגר והצמצם הרצויים לי ולתת למצלמה לקבוע את ערך ה-ISO. עד היום הייתי מרוצה למדי מביצועי המצלמה שלי גם בערכי ISO  גבוהים עד 6400. לפחות עם המצלמה הנוכחית, נראה לי שכך אמשיך לנהוג גם בעתיד.

 

 

 

99. רעש חזותי Visual Noise, חלק ב

99. רעש חזותי Visual Noise, חלק ב

בפוסט הקודם עסקתי בגורמי הרעש השונים. בפוסט זה אדון בדרכים העיקריות המשמשות לטיפול ברעשים על מנת להקטין את השפעתם השלילית על איכות הדימוי וכן אסקור את הכלים העיקריים העומדים לרשות הצלמים לצורך זה.

תזכורת מן הפוסט הקודם: רעש חזותי, ללא קשר למקורו בא לידי ביטוי כשינויים בלתי רצויים בצבע ובבהירות של פיקסלים בדימוי. אזורים שאמורים להיות חלקים ואחידים כוללים פיקסלים ברמות בהירות וצבעוניות שונות מן הצפוי. כמו כן, פרטים קטנים בדימוי אובדים עקב שונות גבוהה מדי של בהירות וצבעוניות.

מעבר לפעולות שביכולתנו לנקוט בהן כדי לצמצם את הרעש כפי שפירטתי בפוסט הקודם כל שנותר לעשות לאחר הצילום הוא להשתמש בכלים להסרת רעשים. כלים אלו מובנים לתוך כל המצלמות הדיגיטליות לצורך טיפול בקבצי JPEG  וכן לתוך תוכנות לעיבוד תמונה כגון Photoshop, Lightroom, CaptureOne וכו׳.  קיימים גם מספר ישומים יעודיים להסרת רעש כגון Topaz DeNoise, Neat Image
Nik (Google) Software DeFine ואחרים. ישומים אלו פועלים כישומים עצמאיים או כ-Plugin ל-Photoshop או Lightroom. כרגיל אצל צלמים, מתנהלים אין סוף ויכוחים באשר לכלי הטוב ביותר להסרת רעש. אין לי כוונה להיכנס כאן לשדה המוקשים של הויכוח חסר התוחלת הזה. באופן אישי, אני חי בשלום עם הכלי להסרת רעש המשולב ב-Lightroom אליו אתייחס בהרחבה בהמשך.

אולם עוד לפני כן, חשוב להבין מה בעצם עושה כלי להסרת רעשים וכיצד הוא פועל.
מאחר והרעש מהווה שינויים בלתי רצויים בבהירות ובצבעוניות של הפיקסלים בדימוי, למעשה ישום להסרת רעש צריך לדעת לזהות האם שינויים בדימוי הינם רעש או לא ומה מידת האגרסיביות הדרושה של הפעולה להסרת הרעשים. השאלה השניה חשובה מאד מאחר וכל הסרת רעשים גורמת לירידה בכמות הפרטים בדימוי וכתוצאה מכך לירידה נתפשת בחדות.

כמו כן, כפי שהוזכר בפוסט הקודם הרעש משפיע באופן שונה על ערוץ הבהירות ועל ערוצי הצבע אדום, כחול וירוק בדימוי. מאחר והעין רגישה יותר לשינויים בבהירות נעדיף בד״כ לטפל בהסרת הרעש בערוצי הצבע: פגיעה בפרטים המיוצגים ע״י הבהירות יפגעו מאד בחדות הנתפשת. ברוב המקרים הדימוי יכלול יותר פרטים המיוצגים ע״י ערוץ הבהירות מאשר ע״י ערוצי הצבע. רוב הצופים מוצאים שרעש בערוצי הצבע מפריע להם יותר מאשר רעש בערוץ הבהירות. ולכן, כל הכלים להסרת רעשים מאפשרים למשתמש לטפל בנפרד ברעש בערוץ הבהירות ובערוצי הצבע. רעש בערוץ הבהירות נראה כמו גרעיניות של סרט צילום. רעש בערוצי הצבעוניות נראים ככתמים צבעוניים.

lightroomscreensnapz008
רעש הבהירות ורעש הצבעוניות יחד, במצב המקורי, כל הסקלות ב- LR ב-0. קטע בהגדלה 100% מקובץ RAW שצולם ב-Sony A7, ISO 25600
lightroomscreensnapz007
רעש הבהירות בדימוי בו רעש הצבעוניות הוסר. קטע בהגדלה 100% מקובץ RAW שצולם ב-25600 ISO Sony A7
lightroomscreensnapz006
רעש הצבעוניות בדימוי בו רעש הבהירות הוסר. קטע בהגדלה 100% שצולם ב-Sony A7 .ISO 25600

קיימות מספר שיטות להסרת הרעשים:

א. מסנן מחליק ליניארי (Linear Smoothing Filter): באמצעות טכניקה הידועה כפיתול (Convolution) הדימוי המקורי מפותל לתוך מסיכה של Low Pass Filter, וע״י כך ערכו של כל  פיקסל נעשה דומה יותר לערכי הפיקסלים שמסביבו. שיטה זו גורמת לטשטוש מאחר וערכי פיקסלים ששונים מאד מאלו שמסביבם ״ימרחו״ באזור בו הם נמצאים. עקב הטשטוש שיטת ההחלקה הליניארית איננה פופולרית כשיטה עצמאית אלא כחלק מתהליך לא ליניארי.

ב. פעפוע אניסוטרופי (Anisotropic Diffusion): בשיטה זו האלגוריתם מזהה את קצוות הדימוי וקצוות של אזורים השונים מאד זה מזה וכתוצאה מכך ניתן להסיר רעש ללא טשטוש של קצוות הדימוי.

ג. ממוצעים לא מקומיים: בשיטה זו מחושב ממוצע הערכים של כל הפיקסלים בדימוי. האלגוריתם בודק את מידת הקרבה של הממוצע לערך המעשי של כל פיקסל ומחשב את משקלו של פיקסל זה ברעש.

ד. מסננים לא ליניאריים (Non linear filters), כדוגמת מסנן החציון (Median Filter) בודק כל פיקסל בדימוי, עורך את כל הפיקסלים בסביבתו של הפיקסל הנבדק בהתאם לערכי הבהירות שלהם ומחליף את ערך הבהירות המקורי של הפיקסל בערך החציוני של ערכי הפיקסלים שנבדקו. קיימות מספר גרסאות של מסננים אלו בהתאם למידת האגרסיביות של התיקון.

ה. התמרת אדווה (Wavelet Transform): שיטה המאפשרת, בשילוב עם  שיטות סטטיסטיות מתקדמות הסרת רעשים יחד עם שימור הפרטים בדימוי.

ו. חיבור מספר קבצים של אותו הצילום יחד: זוהי למעשה שיטה ידנית, המצריכה ביצוע מספר חשיפות של  נושא נייח (רצוי כאשר המצלמה על חצובה): וחיבור הדימויים ב- Photoshop. ע״י כך למעשה משתמשים בעיקרון הידוע שככל שיש לנו יותר דגימות של הנושא כך איכותו עולה ויחס האות לרעש עולה (כלומר משתפר). השיטה מבוססת על חישוב ערך החציון של כל פיקסל בדימוי, התהליך כולל 4 שלבים:
1. פתח את כל הדימויים כשכבות ב- Stack ב-PS.
2. ישר אות השכבות ע״י: Edit—Auto align Layers
3. בחר את כל השכבות והפוך אותן ל-Smart Object
4. הפעל את חישוב החציון: Layer—Smart Objects—Stack Mode—Median

בשיטה זו, אם יש בנושא אלמנט שנע בין החשיפות, הוא למעשה יועלם ולא יופיע בדימוי הסופי (דרך טובה לסלק נושאים בתנועה לא רצויים, גם בלי קשר להסרת הרעש)
מאמר בנושא זה ניתן למצוא כאן.

כמו כן, ישומים להסרת רעש עושים שימוש בפרופילי רעש המאפיינים מצלמות שונות. באמצעות זיהוי המצלמה בה צולם הדימוי והפעלת הפרופיל המתאים שחושב מתוך כמות גדולה של צילומים באותה המצלמה ניתן לבדל את הרעש מן המידע ולהסירו באופן מיטבי בלי לפגוע באופן משמעותי בדימוי כולו.

את המשתמש הממוצע כמובן לא מענין מה קורה מאחורי הקלעים של הכלי להסרת רעשים בו הוא משתמש ומה בעצם קורה שם. הוא פשוט רוצה כלי שיסיר את הרעש מבלי לפגוע יתר על המידה בחדות ובפרטים העדינים שבדימוי. הבעיה היא שאין נוסחה כללית בה אפשר להשתמש מאחר וכל דימוי הוא שונה. ובכל זאת אנסה להביא כאן דרך עבודה שעשויה להתאים לרוב המקרים ולפחות לשמש כנקודת מוצא סבירה.

ב-Lightroom, תפריט Detail במודול Develop כולל את כלי החידוד ואת הכלי להסרת רעשים. הסיבה להימצאותם באותו התפריט היא העובדה שקיים שיווי משקל בין חדות הדימוי לבין רמת הרעש שבו. לא קל להגיע לאיזון זה אולם הימצאות שני הכלים זה מתחת לזה מקלה על כך.

לוח הכלים לחידוד כולל את הסקלות הבאות: Amount, Radius, Detail, Masking
לוח הכלים להסרת רעש כולל את הסקלות הבאות:
Luminance ,Detail, Contrast, Color, Detail, Smoothness

יש לזכור שמצב ברירת המחדל לגבי הסרת רעש הצבעוניות איננו 0 אלא
Color 25, Detail 50 Smoothness 50. מצב זה מסלק את רוב רעש הצבעוניות בדימוי ומספק פתרון טוב לרוב הדימויים. אם יש צורך ניתן כמובן להשתמש בערכים גבוהים יותר ולבדוק את השפעתם על הדימוי.
מומלץ להתחיל בהזזת סקלת ה-Luminance ל-25-30: יש לחכות מספר שניות כדי לצפות בשינוי. בשלב הבא מומלץ להזיז את סקלת Detail ימינה ושמאלה ממצב ברירת המחדל 50 ולצפות בשינויים כדי להחליט מהו המצב האופטימלי: הזזה שמאלה תגרום לריכוך הדימוי ואילו הזזה ימינה להבלטה של פרטים. את סקלת ה-Contrast אני משאיר בד״כ ללא שינוי ממצב ברירת המחדל 0.

לאחר סיום תהליך הסרת הרעש יש לבדוק את השפעת הסרת הרעש על החדות הכוללת של הדימוי. במידה ויש תחושה של ריכוך ניתן לנסות להעלות את ערך ה-Amount בתפריט ה-Sharpening. יש להמנע מהעלאה מופרזת מאחר והיא תביא שוב לידי ביטוי את הרעש. ניתן להשתמש בסקלת ה-Masking המיועדת להגן על אזורים כהים מפני החידוד: מאחר ובאזורים כהים יחס האות לרעש נמוך חידוד יגרום ל״הקפצת״ הרעש באזורים אלו. סקלת ה-Masking מיועדת למסך אזורים כהים שאיננו מעונינים לחדד.

lightroomscreensnapz009
הדימוי לאחר הסרת הרעשים והפעלת חידוד. קטע בהגדלה 100% שצולם ב-Sony A7 ,ISO 25600
lightroomscreensnapz010

וזהו אותו הדימוי במצב Fit
untitled-1
השוואה בין המצב ההתחלתי, ללא הסרת רעש (משמאל) ולאחר הסרת הרעש (מימין). זה ההבדל בין דימוי לא שימושי לבין כזה שניתן להשתמש בו גם אם איננו אופטימלי מאחר וצולם בערך ISO גבוה מאד

דוגמאות משכנעות להסרת רעש בישומים שונים ניתן לראות כאן. שימו לב שההתייחסות במאמר זה    ל-Photoshop ול-Lightroom היא לגרסאות לא עדכניות.

בעודני עמל על עריכתו הסופית של פוסט זה התפרסמה באתר amateurphotographer.co.uk השוואה מענינת בין כלים שונים להסרת רעשים. לדעת כותבי המאמר הכלי הטוב ביותר הוא זה המשולב ב-
DxO OpticsPro 11 Elite, שקיבלה ציון של 5 מתוך 5. הכלי להסרת רעשים ב-Lightroom/Photoshop  קיבל ציון של 4.5 מתוך 5, כאשר לצרכי רוב הצלמים המצלמים קבצי RAW זהו הכלי האידיאלי. כפי שציינתי בתחילת הפוסט זאת היא גם דעתי. הכלים האחרים הנזכרים במאמר זכו לציונים נמוכים יותר.

תמונה ראשית: מתוך אתר Topaz labs.com

98. רעש חזותי Visual Noise, חלק א

98. רעש חזותי Visual Noise, חלק א

אחד מגורמי האיכות החשובים ביותר של דימוי צילומי הוא מידת הרעש (Noise) שבדימוי. למרות שהשם מגיע מתחום השמע ובד״כ אנחנו רגילים לשמוע רעש ולא לראות אותו כאן מדובר על תופעה חזותית שניתן לראותה ואף לכמת אותה באופן מספרי מדויק ולא רק באופן איכותי. בד״כ הרעש בא לידי ביטוי חזותי כשינויים בבהירות ובצבע של פיקסלים בדימוי. השינויים עשויים להיות אקראיים או חוזרים על עצמם. הרעש גורם לצמצום הטווח הדינמי של חיישן התמונה שבמצלמה ופוגע גם בחדות ובניגוד.

כל הפרעה בתמונה שלא היתה בנושא המקורי מוגדרת כרעש. הרעש יכול להיווצר בכל שלב של תהליך יצירת הדמות, החל בשלב איסוף האור ע"י העצמית, כתוצאה מאיכות העצמית (סטיות אופטיות) והחזרות אור פנימיות (בתוך העצמית וגוף המצלמה) וחיצוניות (מחוץ לעצמית, בינה ובין הנושא ו/או מקור האור) – בסוגי רעשים אלו דנתי כבר  בפוסטים העוסקים בעדשות ועצמיות (77-83): למעשה כל הסטיות האופטיות של העדשות גורמות ליצירת רעשים בדימוי הסופי. רעשים אלו גם הם ניתנים למדידה אם כי באופן שונה מאשר הרעשים אותם אסקור בהמשך.

בפוסט זה אדון ברעש הנוצר בתהליכי יצירת הדימוי בחיישן התמונה האלקטרוני, המרת הדימוי לתחום הספרתי-הבינארי ובתהליכי העיבוד שלאחר הצילום.

כל דימוי צילומי, בין אם הוא דיגיטלי או כימי (אנאלוגי) כולל רעש במידה זאת או אחרת. דימויים דיגיטליים שאינם צילומיים, כמו אלו שנוצרו בתוכנות תלת מימד פוטוריאליסטיות אינם כוללים רעש כלל ולעיתים מוסיפים להם רעש באופן מלאכותי כדי שידמו יותר לדימוי צילומי אמיתי.

picture2
קטע ביחס הגדלה של 100% מדימוי שנוצר בתוכנת תלת מימד ואין בו רעש כלל
picture3
צילום במצלמה דיגיטלית ב-ISO גבוה הכולל הרבה רעש

תקן  ISO 15739 מגדיר שיטה מקובלת למדידת רעש חזותי.

iso14524_oecf_chart
מטרה תקנית המשמשת לצורך מדידת רעש במצלמות דיגיטליות
microsoft-powerpointscreensnapz002
דימוי מונוכרומטי ללא רעש (מימין)  ועם רעש (משמאל)

נראות הרעש לצופה תלויה בעצמת הרעש, בהירות האזור הנבדק והתדר המרחבי של הרעש. נראות הרעש משתנה בערוצי בהירות (Luminance) ובערוצי צבע (Chrominance). תקן ISO 15739:2013 מגדיר את אופן ההשפעה של גורמים אלו על תהליך מדידת הרעש והדיווח על תוצאות המדידה.
התקן מגדיר את הטווח הדינמי של מצלמה דיגיטלית כיחס שבין רמת החשיפה המירבית המספקת ערך בהירות ללא חיתוך (Clipping) לבין רמת החשיפה המינימלית המעשית האפשרית. ככל שרמת הרעש עולה, כך יורד הטווח הדינמי ולהפך.

יחס אות לרעש (Signal to Noise Ratio, SNR, S/N) מוגדר כיחס בין רמת האות האמיתי, המייצג את נושא הצילום לבין רמת הרעש. ככל שיחס זה נמוך יותר הדימוי כולל יותר רעש, ולהפך: יחס אות לרעש גבוה מעיד באופן עקרוני על דימוי איכותי יותר. באזורים הכהים של הדימוי (אות נמוך) יחס האות לרעש יהיה נמוך יותר מאשר באזורים הבהירים (אות גבוה) ולכן האזורים הכהים כוללים יותר רעש חזותי.

picture1
יחס אות לרעש נמדד ב-(dB (Decibels, יחס גבוה מ- 1:1 מציין יותר אות מרעש
picture1
יחס האות לרעש (SNR) לעומת עוצמת האות: ככל שעוצמת האות עולה היחס משתפר

3dB = 1Stop. כלומר, אם למצלמה א׳ SNR מסויים באזור נתון (לדוגמא באזור אפור 18%) וב- ISO נתון, ולמצלמה ב׳ SNR הנמוך ב-  3dB באותו אזור ובאותו ISO, המשמעות המעשית היא שמצלמה א׳ תתן ב-ISO כפול את אותה רמת רעש שמצלמה ב׳ נתנה ב-ISO הנמוך יותר.

סוגי רעש:

בהתאם למאפייני הרעש, ניתן לחלק את הרעשים לשני סוגים עיקריים:

א. רעש אקראי (Random Noise): זהו רעש משתנה שאינו חוזר על עצמו בתבנית קבועה.
רעש זה נובע  משלושה מקורות עיקריים:
1. רעש החשיפה Photon Shot Noise
2. רעש הזרם השחור Dark Current Noise
3. רעש הקריאה Read Out Noise.

ב. רעש תבנית קבועה (Fixed-Pattern Noise):
מקורו בד״כ בהבדלים בין המגברים בפיקסלים של חיישני CMOS. מאחר והוא קבוע ניתן למפות אותו ולטפל בו בקלות.

picture1

רעש אקראי הוא רעש המופיע באופן אקראי בפיקסלים שונים ואיננו חוזר על עצמו בתבנית קבועה. לרעש זה שלושה מקורות עיקריים: הראשון  Photon Shot Noise הוא תכונה של האור ואיננו תלוי כלל בחיישן התמונה ובמאפייני המצלמה: לאורך זמן קיימת סטייה סטטיסטית במספר הפוטונים של האור הנופלים על נקודה מסויימת ולכן גם אם חושפים את החיישן לנושא מונוכרומטי אחיד וחלק מספר הפוטונים שיגיעו לכל פיקסל יהיה שונה ולכן הדימוי שיתקבל לא יהיה אחיד מבחינת הבהירות כמו המקור. שונות זאת בבהירות בין הפיקסלים מהווה את הרעש. רעש זה גובר ככל שאורך החשיפה עולה. בחשיפה בערכי ISO נמוכים רעש זה הינו הרעש השולט.

picture1
רעש החשיפה Photon Shot Noise: מספר הפוטונים הנופלים על החיישן משתנה עם הזמן

הסוג השני של רעש אקראי נובע מפעולת חיישן התמונה עצמו והמערכת האלקטרונית של המצלמה: רעש זה נקרא  Dark Current Noise (ידוע גם בשם Thermal Noise). זהו רעש שקיים גם בלי ביצוע חשיפה ולכן רמתו מהוה מעין רעש סף שרק מעליו מתחיל רישום הדימוי ע״י חיישן התמונה. רעש זה גובר ככל שאורך החשיפה עולה וכמו כן הוא מושפע מאד מן הטמפרטורה של חיישן התמונה וגוף המצלמה בכלל: ככל שהטמפרטורה גבוהה יותר הרעש גובר. בקירוב טוב, עלייה של 10 מ״צ עשוייה להכפיל את רמתו של רעש זה. בצילום אסטרונומי, המאופיין בחשיפות ארוכות נהוג לקרר את חיישן התמונה או את המצלמה כולה באמצעים אקטיביים (ע״י Peltier Element, חנקן נוזלי או פחמן דו חמצני נוזלי) על מנת למזער את ה- Dark Current Noise למינימום. גם מצלמות מסויימות בפורמט בינוני כוללות יחידת אוורור שקטה שתפקידה לקרר את חיישן התמונה כדי להקטין רעש זה.

בעת חשיפה בערכי ISO גבוהים רעש זה הופך להיות משמעותי מאד.

picture1
צילום עם עדשה מכוסה ללא חדירת אור לחיישן התמונה: עם הבהרת הדימוי השחור שהתקבל מתגלה רעש הזרם השחור

 

picture1

picture1
השפעת קרור החיישן על רמת הרעש

הסוג השלישי של רעש אקראי הוא  רעש הקריאה Read Out Noise היוצר פסים אנכיים ואופקיים.
רעש זה נובע משגיאות בעת קריאת המידע שהצטבר בפיקסלים בזמן החשיפה. הסבר מקיף באשר למקורותיו של רעש זה ניתן למצוא כאן.

picture1
פסים (Banding) הנובעים מרעש הקריאה Read Out Noise של ארבעה דגמי מצלמות שונים

חשוב להדגיש כי בעוד שרעש החשיפה Photon Shot Noise אינו תלוי באיכות המצלמה וחיישן התמונה הרי שרעש הזרם השחור Dark Current וגם רעש הקריאה Read Out Noise תלויים מאד באיכות החיישן בפרט והמערכת האלקטרונית של המצלמה בכלל.

רעש תבנית קבועה Fixed Pattern Noise נובע בד״כ מן ההבדלים בין המגברים הנמצאים בכל פיקסל בחיישני תמונה מסוג CMOS. מאחר והבדלים אלו קבועים יכול יצרן החיישן למפות אותם ולהסיר אותם בהתאם למיפוי זה מיד לאחר החשיפה.

picture1
הסרת רעש תבנית קבועה מיד לאחר החשיפה. מקור: SMHJ

מקובל למיין את הרעש גם בהתאם למידת השפעתו על ערוצי הצבע אדום, כחול וירוק בדימוי ועל ערוץ הבהירות:

כל סוגי הרעשים מופיעים בשני מופעים:

  1. רעש הבהירות (Luminance Noise)
  2. רעש הצבעוניות (Chrominance Noise)

את רעש הצבעוניות קל יותר להסיר בלי פגיעה משמעותית בחדות. לעומת זאת כל טיפול ברעש הבהירות יגרום לפגיעה בחדות עקב העובדה שהעין רגישה יותר לבהירות מאשר לצבע.

picture1

התפלגות הרעש לרעש בהירות ורעש צבעוניות. מקור: Cambridgeincolour.com

שימו לב לדוגמא הבאה: מקור צבעוני הופרד לשני ערוצי צבע וערוץ בהירות, כמו במודל הצבע LAB. כל ערוץ טושטש מעט על מנת להבין את השפעת הטשטוש על תפישת החדות של הדימוי:  מסתבר שטשטוש ערוצי הצבע איננו פוגע כמעט בחדות הנתפשת של הדימוי ואילו טשטוש ערוץ הבהירות כן פוגע בה.

picture1
השפעת טשטוש ערוצי הצבע וערוץ הבהירות על החדות הנתפשת:    מקור: Wandeli 1995, Eastman Kodak Company

לכן, בד״כ עדיף להימנע או לצמצם את הטיפול ברעש הבהירות ולהתמקד ברעש הצבעוניות שהטיפול בו יפגע פחות בחדות הנתפשת של הדימוי. הכלים המקובלים להסרת רעשים מאפשרים טיפול נפרד ברעש הבהירות וברעש הצבעוניות.

רעש ו-ISO: כל סוגי הרעשים מוחמרים ככל שערך ה- ISO בו נשתמש בעת החשיפה עולה. משמעות הדבר היא שיחס האות לרעש יורד ומידת ההשפעה השלילית של הרעש על איכות הדימוי עולה. הסיבה לכך היא העובדה שלמעשה מה שמתבצע בעת העלאת ערך ה-ISO היא הגברה אלקטרונית של האות החלש שנקלט בעת החשיפה מיד לאחר קליטתו ע״י החיישן ועוד בטרם הומר לקובץ RAW. המידע מוגבר יחד עם הרעש לסוגיו השונים ולכן לא רק האות מוגבר אלא גם הרעש. (כיום נפוצה גם הגברה דיגיטלית המתרחשת לאחר המרת המידע האנאלוגי לדיגיטלי: ISO-Invariance). עוד בנושא זה בפוסט מס׳ 100.

picture1
ככל שמעלים את ערך ה-ISO כמות הפוטונים הנקלטת בכל פיקסל קטנה ויחס האות לרעש יורד. משמעות העלאת ה-ISO היא הגברה של כמות האור הקטנה שנקלטה בפיקסל אולם במקביל מוגבר גם הרעש ויחס האות לרעש יורד

 

 

lightroomscreensnapz004
שתי חשיפות בערכי ISO שונים במצלמה Sony A7: מימין חשיפה בערך ISO 25600. משמאל חשיפה     בערך ISO 125. קבצי RAW, קטע בהגדלה 100%, הסרת רעש במצב ברירת המחדל ב- LR

 

רעש וגודל החיישן: מה שקובע את יחס האות לרעש היא כמות האור הכללית שקיבל החיישן במשך החשיפה. מאחר וככל ששטח החיישן גדול יותר כמות האור הכללית שיקבל במשך החשיפה גדולה יותר יחס האות לרעש בחיישן גדול יהיה גבוה יותר מאשר בחיישן קטן. לכן, בהינתן שההשוואה היא בין חיישנים מאותו דור טכנולוגי רמת הרעש שתיווצר בחיישן גדול תהיה תמיד נמוכה יותר מרמת הרעש בחיישן קטן. לדוגמא, רמת הרעש שתיווצר בחשיפה בערך ISO 2000 בחיישן Full Frame 24X36 תתקבל כבר בחשיפה בערך ISO 800  בחיישן בגודל APS C: יש להכפיל את גורם החיתוך (Crop Factor) בריבוע, (במקרה זה 2.56) בערך ה-ISO של החיישן הקטן כדי לדעת באיזה ערך ISO נקבל את אותה רמת רעש בחיישן הגדול.

 

picture1
ככל שגודל הפיקסל עולה כך הוא קולט כמות אור גדולה יותר במהלך החשיפה. כמות האור הנקלטת תקבע את יחס האות לרעש שתמיד יהיה גבוה יותר בחיישן גדול לעומת חיישן קטן

 

lightroomscreensnapz003
מימין: קטע בהגדלה 100% מקובץ RAW שצולם ב- ISO 3200 במצלמה Olympus TG-4 בעלת חיישן עם 16MP בגודל 6.17X4.55. משמאל קטע בהגדלה 100% מקובץ RAW שצולם ב-ISO 4000 במצלמה Sony A7 בעלת חיישן עם 24MP בגודל FF. הצילומים צולמו באותו הזמן באותו המקום,  הסרת רעש במצב ברירת המחדל ב- LR, כל מילה מיותרת!

מה ניתן לעשות כדי לצמצם את הרעש?

1. להשתמש במצלמה בעלות חיישן תמונה גדול מן הדור האחרון עם עצמית איכותית
2. להשתמש ברגישות ISO נמוכה ככל שניתן
3. להשתמש בזמני חשיפה קצרים ככל שניתן
4. להמנע מהתחממות המצלמה
5. לבצע חשיפה ETTR (ראו פוסט מס׳ 92)
6. לצלם קובץ RAW
7. לא להגזים בעיבוד

מאמר מפורט (באנגלית, לגיקים בלבד) בנושא מקורות הרעש ניתן לקרוא כאן.

בפוסט הבא אדון בשיטות העיקריות להסרת רעשים.

97. על סרטי צילום וניירות צילום: חלק ד: חומרים פוזיטיביים צבעוניים

97. על סרטי צילום וניירות צילום: חלק ד: חומרים פוזיטיביים צבעוניים

 חומרי צילום  פוזיטיביים הינם חומרים היוצרים דימוי פוזיטיבי, חיובי, המשקף את המציאות, בניגוד לחומרים הנגטיביים. קיימים שני סוגים עיקריים: סרטי שקופיות  וחומרי Instant בפיתוח מיידי (היוצרים למעשה הדפס פוזיטיבי על נייר). בפוסט זה אתמקד בסרטי השקופיות.
חומרים אלו היו ידועים בשם Lantern Slides עוד מן התקופה שהיו מוקרנים ב״פנס קסם״ ומאוחר יותר כ- Slides או Tranparencies.  כאמור במקורן היו השקופיות מיועדות להקרנה במקרן שקופיות. כל שקופית היא מקור יחיד. על מנת להדפיס ממנה הגדלות היה צורך להשתמש בניירות צילום פוזיטיביים מיוחדים (אשר למיטב ידיעתי אינם קיימים כיום, למעט Fujichrome Paper Type 35 באספקה מוגבלת מאד) או להכין מן השקופית נגטיב צבעוני על סרט מיוחד שנקרא Internegative (גם חומר זה איננו קיים יותר בשוק למיטב ידיעתי, פרט לתעשיית הקולנוע). שקופיות צבעוניות מתאימות מאד לסריקה, בתקופה הטרום דיגיטלית רוב הצלמים המקצועיים צילמו שקופיות שנסרקו כדי לשלב את הצילומים במערכות קדם דפוס ממוחשבות. היו קיימים גם סרטים מיוחדים לצורך שכפול שקופיות.
שקופיות מפתחים בתהליך פיתוח הנקרא E-6. ניתן לפתח שקופיות בפיתוח ביתי אולם הדבר דורש ציוד פיתוח מיוחד המסוגל לשמור על טמפ׳ קבועה ומבוקרת שהיא קריטית להצלחת התהליך.

reversal

עקומת היענות של סרט שקופיות צבעוני: שימו לב לצפיפות המינימלית הנמוכה, לצפיפות המקסימלית הגבוהה, לניגוד (שיפוע) הגבוה ולחוסר החפיפה בין שלושת העקומות RGB באזור הכתף (אזור הצללים בסרט). כמו כן שימו לב גם להבדל בין כיוון העקומה כאן וכיוון העקומה של סרט הנגטיב (ראו בפוסט הקודם): ההבדל נובע מכך שסרט שקופיות רברסלי נעשה בהיר ככל שהחשיפה במצלמה עולה ואילו סרט נגטיב נעשה כהה ככל שהחשיפה במצלמה עולה. סרט שקופיות שלא נחשף ועבר תהליך פיתוח יהיה שחור. סרט כזה שנחשף כולו לאור ופותח יהיה שקוף.

כאמור לעיל המבנה העקרוני של סרט שקופיות זהה לזה של סרט נגטיב אולם תהליך הפיתוח של סרטי שקופיות שונה: למרות שגם כאן מדובר בתהליך כרומוגני (יוצר צבע), המבוסס על אותם החומרים כמו בפיתוח נגטיב הרי שכאן מדובר על תהליך מהפך (Reversal)  הכולל למעשה שני תהליכי פיתוח בזה אחר זה ובסופו של התהליך הדימוי הצבעוני בשקופית נוצר מהאמולסיה שלא נחשפה בזמן החשיפה במצלמה. נשמע מוזר?  הנה ההסבר בהתאם לשלבי הפיתוח של תהליך הפיתוח הסטנדרטי E-6.
בפועל התהליך כולל 7 שלבים (קיים גם תהליך מקוצר הכולל 3 שלבים) ומתרחש בטמפ׳ של 37.8 מ״צ:

  1. פיתוח ראשון: זהו פיתוח שחור לבן קלאסי המבוסס על מפתח PQ. בשלב זה כל הכסף ההלידי שנחשף לאור במצלמה הופך לכסף מתכתי. שלב זה הוא השלב הקריטי ביותר מבחינת בהירות או כהות התוצאה הסופית. ניתן לשלוט בבהירות באמצעות הארכת זמן הפיתוח (יגרום לקבלת תוצאה בהירה יותר) או קיצורו (יגרום לקבלת תוצאה כהה יותר). לאחר הפיתוח שטיפה במים
  2. אמבט מהפך (Reversal Bath): בשלב זה, חומר כימי גורם לחשיפה מוחלטת של כל הכסף ההלידי שלא נחשף במצלמה (ניתן לבצע שלב זה גם ע״י חשיפת הסרט לאור)
  3. פיתוח שני, צבעוני, מבוסס CD-3, הגורם לפיתוח הכסף ההלידי שנחשף בשלב הקודם, הפיכתו לכסף מתכתי ובה בעת יצירת צבע המשלים לצבע לה רגישה כל שכבה (כמו בתהליך C-41) בכל מקום בו נוצר כסף מתכתי וביחס ישר לכמות הכסף המתכתי שנוצרה. ניתן לשלוט באופן מוגבל באיזון הצבע ע״י שינוי ה-pH.
  4. Conditioner (או Pre Bleach): חומר המכין את הסרט לקראת שלב ההלבנה
  5. הלבנה (Bleach): בשלב זה כל הכסף המתכתי שנוצר בשלב הפיתוח הראשון ובשלב הפיתוח השני הופך לכסף הלידי
  6. קביעה (Fixer): כל הכסף ההלידי שנותר באמולסיה הופך לתרכובת מסיסה במים הנשטפת בשלב השטיפה האחרונה
  7. מייצב (Stabilizer) הכולל מקשה, חומר נגד פטריות וחומר המונע כתמי ייבוש

בעבר היתה קיימת גם ערכת פיתוח הכוללת שלושה שלבים (ועוד מייצב): מפתח ראשון, מפתח צבע הכולל גם את הגורם המהפך ומלבין-קובע משולב. גרסה זו מתאימה במיוחד לפיתוח רוטטיבי (סיבובי) במכשירי פיתוח כמו דגמי Jobo למינהם. לא ידוע לי האם ניתן כיום להשיג ערכות כאלו בארץ. מצאתי ערכה כזו כ- Special Order אצל B&H. כמו כן ניתן להשיג אצלם כימיקלים ל-E-6 מתוצרת Fuji.

עדכון: נמסר לי כי ניתן להשיג (באספקה לא סדירה) את ערכת הכימיקלים לפיתוח E-6 בשלושה שלבים של Tetenal בפוטו הדר בתל אביב.

התוצאה הסופית היא דימוי פוזיטיבי בצבעי הנושא. בשקופיות ניתן לצפות על ארגז אור, להקרין במקרן שקופיות (אם תצליחו להשיג אחד)  או לסרוק ולהפוך לדימוי דיגיטלי.

 

picture1
תהליך יצירת הדימוי בסרט שקופיות

סרטי שקופיות יספקו תוצאות מעולות בתאורה טובה ואחידה, הם פחות מתאימים לצילום באור נמוך ובמצבי ניגוד גבוה. כבר הזכרתי שהחשיפה הנכונה קריטית: בעבר היה מקובל לערוך לסרטי שקופיות שצילמו צלמים מקצועיים Clip Test: גוזרים קטע סרט קצר, מפתחים אותו ומחליטים כיצד לפתח את כל שאר הסרט: האם להאריך או לקצר את זמן הפיתוח הראשון כדי לפצות על אי דיוק בחשיפה. כמו כן, סרטי השקופיות מיועדים לצילום באור יום או עם מבזק (5500K): צילום בתאורה שונה יגרום לסטיות צבע. ניתן להתגבר על כך במידה מסויימת באמצעות מסננים יעודיים לכל סוג תאורה אולם השימוש במסננים גורם לירידה משמעותית במהירות הצילומית (רגישות ISO) של הסרטים. במידה והחשיפות מתארכות מעבר ל- 1/10 שנייה יש צורך בפיצוי חשיפה ובתיקוני צבע בעזרת מסננים. לכן התוצאות האופטימליות בצילום בסרטי שקופיות יתקבלו בעת שימוש בתאורה מתאימה (אור יום או מבזק) ובחשיפות קצרות. בעבר היו סרטי שקופיות שיועדו לחשיפות ארוכות יותר בתאורת טנגסטן (״תאורה חמה״, 3200K) אולם אלו אינם זמינים כיום.
סרטי שקופיות הינם יקרים וגם הפיתוח שלהם יקר: מחיר סרטי שקופיות של Fuji בארץ כ-50 ש״ח. מחיר פיתוח סרט שקופיות במעבדה של Fuji  בארה״ב כ- $11. כלומר, בהנחה שמכל סרט תקבלו 36 שקופיות, עלות כל שקופית היא כ- 2.5 ש״ח. תחשבו על זה, כל קליק במצלמה עולה לכם 2.5 ש״ח… רכישת סרט אחד ופיתוחו עולים קרוב ל-100 ש״ח, ועוד לא הבאנו בחשבון את הצורך להגיע למעבדה על מנת למסור את הסרט ולאסוף אותו לאחר הפיתוח או את עלויות המשלוח. למיטב ידיעתי נותרה בארץ רק מעבדה אחת המציעה עדיין פיתוח לסרטי שקופיות.

עדכון: לאחר פרסום הפוסט נמסר לי שגם פוטו פריזמה בירושלים מפתחים סרטי שקופיות. אם מי מכם יודע על מעבדות נוספות אשמח לעדכן.

אחד הדברים שאף פעם לא הבנתי מדוע יש בו צורך הוא Cross Processing: לקחת סרט שקופיות ולפתח אותו בתהליך הפיתוח של סרטי נגטיב C-41. מתקבלים צבעים ״משוגעים״ ורוויים במיוחד. כיום כמובן אפשר להגיע לאפקטים כאלו באמצעות עיבוד דיגיטלי. התרגיל הזה היה נחשב בזמנו ל״אמנותי״ וסטודנטים לצילום מאד אהבו אותו. יש לפחות מעבדה אחת בארץ המציעה שרות כזה כיום. הסבר ודוגמאות כאן.

ולסיום, חומר פוזיטיבי צבעוני נוסף הם דפי סרט Instant לצילום מידי: חומרים אלו מצולמים במצלמות יעודיות בלבד או בקסטות מיוחדות אותן ניתן להרכיב על מצלמות סרט בפורמט בינוני או גדול. מתקבל דימוי פוזיטיבי בגודל נוח לצפייה. כל צילום הוא מקור יחודי, תהליך הפיתוח מובנה לתוך החומר ומלבד המצלמה היעודית או קסטה מיוחדת אין צורך בחומרי פיתוח או בציוד נוסף כל שהוא. חומרים אלו, בעיקר מתוצרת Fuji (תחת השם Instax) פופולריים מאד בשנים האחרונות, ראו פוסט מס׳ 87 בבלוג זה.

עדכון 9.2.17: אתר עם המלצות וטיפים לשימוש בסרטי צילום, ואפילו כולל שאלון קצר לעזרה בהתאמת סרט הצילום המתאים לכל צלם. התוצאות מצחיקות, לפעמים אין קשר בין הטקסט לצילום הסרט המופיע ובסופו של התהליך תמצאו את עצמכם באתר של Amazon.com כדי לרכוש את הסרט…

עדכון 21.5.17: אתר DPreview.com  מציע מספר מצלמות סרט שניתנות עדיין לרכישה. בחלק מן המצלמות שברשימה היתה לי הזכות להשתמש לאורך השנים.

תמונה ראשית: צילום גבי גולן

 

96. על סרטי צילום וניירות צילום, חלק ג: סרטים וניירות צבעוניים נגטיביים

96. על סרטי צילום וניירות צילום, חלק ג: סרטים וניירות צבעוניים נגטיביים

כפי שכתבתי בפוסט הקודם ראשיתו של הצילום היתה בשחור לבן מאחר והטכנולוגיה הדרושה לצורך יצירת דימויים צבעוניים לא היתה קיימת. ניסיונות לפתח צילום צבעוני נעשו כבר כעשרים שנה לאחר המצאת הצילום ותהליך ניסיוני הודגם כבר ב-1861 אולם רק בתחילת המאה העשרים הוצג התהליך הראשון שהצליח גם מסחרית, ה- Autochrome. תהליך פוזיטיבי זה היה מבוסס על סינתזה אדיטיבית ולכן הרגישות לאור היתה נמוכה מאד דבר שדרש חשיפות ארוכות. עקב כך, תהליך זה התאים לצלמים מקצועיים בלבד ולכן תפוצתו היתה מוגבלת. סרט הצילום הצבעוני הראשון שזכה להצלחה אדירה גם בשוק המקצועי וגם בשוק החובבני היה ה-Kodachrome שהוצג לראשונה כסרט קולנוע 16 מ״מ בשנת 1935 וכסרט 35 מ״מ לצילום סטילס (שקופיות פוזיטיביות) בשנת 1936. עוד על ההיסטוריה המוקדמת של הצילום הצבעוני בפוסט מס׳ 66 בבלוג זה.

כיום, כל חומרי הצילום הצבעוניים, נגטיביים ופוזיטיביים כאחד מבוססים על סינתזה סבטרקטיבית (ראו בפוסט מס׳ 66) והם נחשבים לחומרים סובסטנטיביים, כלומר כאלו הכוללים את הגורם יוצר הצבע באמולסיה, בניגוד לחומרים נון-סובסטנטיביים, כמו ה- Kodachrome בהם הגורמים יוצרי הצבע היו נמצאים במפתח.

חומרים נגטיביים: סרטי צילום צבעוניים היוצרים, לאחר הפיתוח דימוי נגטיבי הן מבחינת הבהירויות והן מבחינת הצבעים. כלומר, אזורים כהים בנושא יהיו בהירים בנגטיב ולהפך, אזורים אדומים יהיו בצבע סיאן, אזורים ירוקים יהיו בצבע מג׳נטה ואזורים כחולים יהיו בצבע צהוב.  כדי לקבל דימוי פוזיטיבי יש להדפיס את הנגטיב על נייר צילום צבעוני נגטיבי או לסרוק אותו בסורק מתאים. יתרון: מאפשר הדפסת הדפסות רבות מכל דימוי. ניתן להשיג מגוון של סרטים בפורמטים שונים וניירות בגדלים שונים. תהליך הפיתוח לנגטיב צבעוני הוא C-41 ולניירות נגטיביים RA-4. ניתן לפתח ולהדפיס נגטיבים צבעוניים במעבדה ביתית אם כי הדבר דורש ציוד יקר מאחר ותהליכי הפיתוח הצבעוני חייבים להתבצע בטמפ׳ קבועה ומבוקרת. לצורך הדפסה על נייר צילום צבעוני יש צורך להצטייד במגדל מיוחד עם ״ראש צבע״ הכולל מסננים צבעוניים מובנים או להשתמש במגדל שחור לבן הכולל מגרה בה ניתן להכניס מסננים באופן ידני (מאד לא נוח לשימוש!). גם פיתוח נייר צבעוני דורש מכשיר פיתוח מיוחד המסוגל לשמור על טמפ׳ קבועה, לא ניתן לפתח נייר צבעוני בקערות כמו ניירות שחור לבן.

חשיפה וטמפ׳ צבע: בכל חומרי הצילום הצבעוניים, (ובעיקר בחומרים הפוזיטיביים: שקופיות ואינסטנט) חשוב מאד להקפיד על חשיפה מדוייקת. סרטי נגטיב סובלניים לטעויות בחשיפה (פלוס מינוס 2 סטופים) אולם גם הם מאפשרים תוצאות אופטימליות  רק בחשיפה אופטימלית. מאחר ובחומרי הצילום הצבעוניים למעשה יש לפחות 3 אמולסיות (רגישות לאדום, כחול וירוק, ראו בהמשך) ומאחר ויש הבדל ברגישות היחסית של כל אמולסיה טעויות בחשיפה עשויות לגרום גם לסטיות צבע (Color Cast). כמו כן, כל חומר צילום צבעוני מיועד לצילום בטמפ׳ צבע מסויימת, בד״כ הסרטים מאוזנים לאור יום בטמפ׳ צבע של 5500k. צילום בטמפ׳ צבע לא נכונה יגרום לסטיות באיזון הצבעוני שיתגלו רק לאחר הפיתוח (בסרטי שקופיות) או רק בעת ההדפסה (בסרטי נגטיב). ניתן לפצות על טמפ׳ צבע לא מתאימה כבר בשלב הצילום ע״י שימוש במסננים מיוחדים המורכבים על העדשה, אולם הם גורמים לאיבוד אור משמעותי כך שיש צורך בחשיפות ארוכות יותר. אם סורקים סרטי נגטיב או שקופיות צבעוניות ניתן לטפל בסטיות הצבע באמצעות עיבוד דיגיטלי.

המבנה  העקרוני של כל חומרי הצילום הצבעוניים דומה אם כי תהליכי הפיתוח שונים. בכל החומרים נמצא 3 שכבות אמולסיה: שכבה רגישה לאדום, שכבה רגישה לירוק ושכבה רגישה לכחול. למעשה גם השכבה הרגישה לאדום וגם הרגישה לירוק רגישות גם לכחול ולכן מתחת לשכבה העליונה הרגישה לכחול יש שכבה הכוללת צבע צהוב המסנן את האור הכחול כדי שלא יגיע לשכבות שמתחת למסנן. כל שכבת אמולסיה כוללת כסף הלידי רגיש לאור וחומר נוסף, חסר צבע הנקרא קושר צבע (Color Coupler). כאשר קושרי הצבע מגיבים במהלך הפיתוח עם מפתח מחומצן, שנוצר כתוצאה מפיתוח הכסף ההלידי שנחשף לאור במצלמה הם הופכים לבעלי צבע: קושרי הצבע בשכבה הרגישה לכחול הופכים לצהוב (אדום+ירוק), בשכבה הרגישה לירוק למג׳נטה (כחול+אדום) ובשכבה הרגישה לאדום לסיאן (ירוק+כחול). כלומר, הצבע הנוצר בכל שכבה הוא הצבע המשלים לצבע הראשוני לו רגישה השכבה. התוצאה היא שבכל מקום בו היתה חשיפה ונוצרה דמות כסף מתכתית (ראו הסבר לגבי עקרונות תהליך הפיתוח שחור לבן בפוסט מס׳ 94) נוצרה במקביל גם דמות צבעונית.

picture1

picture1

עקומת הענות של סרט נגטיב צבעוני (חשיפה לעומת כמות הצבע הנוצרת בפיתוח): שימו לב לצפיפות המינימלית הגבוהה, לצפיפות המירבית הנמוכה יחסית, לניגוד (שיפוע) הנמוך ולהבדל הגובה בין עקומות שלושת השכבות הרגישות לאדום, כחול וירוק. משמעות ההבדל הוא שלכל שכבה מהירות (רגישות) צילומית שונה.

תהליך הפיתוח של נגטיב צבעוני הוא תהליך פיתוח יוצר צבע (Chromogenic) הנקרא C-41, מתרחש בטמפ׳ של 37.8 מ״צ וכולל ארבעה שלבים (ועוד שטיפות ביניים), התהליך מתאים לכל סוגי הנגטיבים הצבעוניים מתוצרת כל היצרנים:

  1. פיתוח צבעוני: חומר הפיתוח מבוסס על  paraphenylene diamine וידוע כ- CD-4. חומר זה מפתח כסף הלידי לכסף מתכתי (כמו בפיתוח שחור לבן) אולם במצבו המחומצן מגיב עם קושרי הצבע חסרי הצבע שבאמולסיה והופך אותם לצבע בהתאם לשכבה בה הם נמצאים.
  2. הלבנה: הכסף המתכתי שנוצר במהלך הפיתוח איננו נחוץ יותר (מאחר ודימוי הצבע כבר נוצר) ויש צורך לסלקו: תפקיד המלבין (Bleach) הינו להפוך את הכסף המתכתי לכסף הלידי שיומס ע״י הקובע בשלב הבא. החומר הפעיל במלבין הוא Ferric Ammonium EDTA הכולל ברזל ולכן צבעו אדום.
  3. קביעה באמצעות קובע מבוסס Hypo ההופך את כל הכסף ההלידי למסיס במים כך שישטף מן האמולסיה בשלב השטיפה האחרונה.
  4. ייצוב באמצעות Stabilizer, חומר המקשה את האמולסיה, משמר את הצבעים ומונע כתמי יבוש.

Picture1.jpg

מהיכן נובע צבעם הכתום של נגטיבים צבעוניים לאחר הפיתוח? הצבע הכתום נובע ממסיכה צבעונית אינטגרלית (Integral Mask) הנוצרת באופן כימי בזמן הפיתוח ותפקידה לפצות על בליעות אור לא רצויות של חומרי הצבע הנוצרים בזמן הפיתוח. ע״י כך משפרים את האיכות הצבעונית של ההדפסות הצבעוניות על ניירות צילום נגטיביים. עם זאת המסיכה הכתומה מקשה על סריקה של נגטיבים וצבעה שונה בסוגים  שונים של נגטיבים כך שנחוץ פרופיל מיוחד לסריקה של כל סוג נגטיב.

color-negative
כך נראית מסגרת מסרט נגטיב צבעוני בפורמט 135 לאחר הפיתוח

מי שמעונין להרכיב בעצמו את התמיסות הדרושות לפיתוח נגטיבים בתהליך C-41 ימצא את כל הפרטים הרלבנטיים כאן. ניתן כמובן לרכוש תרכיזים מוכנים אותם יש למהול במים לפני השימוש. קיימת גם גרסה מקוצרת בת 2 שלבים הכוללת מפתח (בנפרד) ומלבין-קובע (Bleach-Fix) משולבים בתמיסה אחת.

שימו לב: בעבודה עם כימיקלים לצילום יש לשמור על ניקיון מוחלט ולמנוע מגע של החומרים השונים זה בזה: טיפה אחת של מלבין במפתח תגרום להרס הסרטים. כמו כן יש להקפיד על בטיחות ואיכות הסביבה, תורה שלמה בפני עצמה.

מאחר ותהליך הפיתוח הצבעוני מחייב טמפ׳ גבוהה וקבועה יש צורך במכשיר פיתוח יעודי כמו דגמי Jobo Autolab אותם ניתן להשיג משומשים ב-eBay.   חברת Jobo איננה מייצרת כיום את מכשירי הפיתוח האוטומטיים אלא מכשירים ידניים ומבחר מצומצם של מיכלי פיתוח ואביזרים, ראו באתר החברה.

1000

לדוגמא, מכשיר פיתוח אוניברסלי מדגם Jobo Autolab 1000 מאפשר פיתוח כל חומרי הצילום הצבעוניים. מחירו ב-eBay כ- $2500, יותר מאשר מחירו כחדש בתקופה שעוד היה מיוצר. הסרט מוכנס בחושך למיכל הפיתוח בגודל המתאים, מיכלי הכימיקלים ממולאים בכימיקלים המתאימים והמכשיר עצמו ממולא במים המחוממים לטמפ׳ הרצויה. כל שנותר לעשות, לאחר שהמכשיר היגיע לטמפ׳ הרצויה הוא לבחור את תוכנית הפיתוח המבוקשת וללחוץ על כפתור Start. המכשיר מסובב את מיכל הפיתוח בו נתון הסרט באופן קבוע לשני הכיוונים במהירות שקבע המפעיל. מבוצעת גם שטיפה אוטומטית  ופליטה של הכימיקלים המשומשים (ניתן לאסוף את הכימיקלים לשימוש חוזר במגבלות מסויימות) ומי השטיפה לביוב. קיימים גם דגמים גדולים יותר של מכשירי Jobo המאפשרים פיתוח דפי סרט וניירות צילום בגודל רחב או כמות גדולה יותר של סרטי צילום בכל פעם.
במסגרת עבודתי בחברת הדר סוכנויות לצרכי צילום שהיתה יבואנית Jobo בישראל הכרתי את המכשירים הללו הכרות אינטימית: התקנתי עשרות מכשירים כאלו והדרכתי הרבה צלמים בשימוש בהם. בזמנו כתבתי הוראות פיתוח בעברית לכל סוגי התהליכים במכשירי ה-Jobo וגם במסגרת עבודתי בחוג לצילום במכללת הדסה הפעלנו מספר מכשירי Jobo ATL במשך שנים רבות, כמו גם מכשירי פיתוח רוטטיביים (סיבוביים) אחרים מתוצרת Colenta.

בתקופת עבודתי בחב׳ מכתשים מפעלים כימיים, מח׳ כימיקלים לצילום,  יצרנו כימיקלים לפיתוח צבעוני (וגם לפיתוח שחור לבן). בשנת 1987 כתבתי (בין היתר) הוראות פיתוח לפיתוח נייר צבעוני בתהליך EP-2 שקדם ל-RA-4. במסגרת פינת הנוסטלגיה הנה ההוראות שכתבתי לעיונכם: שימו לב, הוראות אלו לצרכי  נוסטלגיה בלבד, לא לשימוש מעשי. הנייר עליו הודפסו ההוראות היה פעם לבן…

macor
הוראות לפיתוח נייר צבעוני בכימיקלים מתוצרת מכתשים. נכתבו על ידי בשנת 1987

לצורך הדפסה מנגטיב צבעוני יש צורך במכשיר הגדלה בעל ראש צבע: הראש כולל מסננים המאפשרים לשלוט בהרכב הצבעוני של האור שמפיקה נורת המגדל כדי להגיע להדפסה בעלת איזון צבע טוב, כלומר כזו שאיננה בעלת גוון שולט כל שהוא. תקצר היריעה כאן מלפרט את תהליך ההדפסה. בכל מקרה הסיפור לא מסתיים במגדל מאחר ויש צורך גם במכשיר לפיתוח הנייר לאחר חשיפתו. ניתן לפתח דפי נייר במכשירי Jobo או במכונות יעודיות אחרות. תהליך ההדפסה נעשה בחושך מוחלט ואין במקרה זה את הנוחיות של אור ביטחון בהיר למדי כמו בהדפסות שחור לבן. גם כאן טמפ׳ קבועה וזמן פיתוח מדוייק הם קריטיים להצלחת התהליך, כך שפיתוח בקערות אינו בא בחשבון. תהליך הפיתוח לנייר צילום צבעוני נקרא RA-4 וכולל שני שלבי פיתוח: מפתח צבע ומלבין-קובע (Bleach-Fix) ולאחריהם ייצוב (Stabilizer) ללא צורך בשטיפה במים. התהליך מתאים לניירות צבעוניים נגטיביים מתוצרת כל היצרנים.

שני היצרנים הגדולים בתחום הנייר הצבעוני הנגטיבי הם Fuji ו-Kodak.

picture1
מכשיר הגדלה בעל ראש צבע: מיועד להדפסת נגטיבים צבעוניים על נייר צילום צבעוני. ניתן לשימוש גם לצורך הדפסת נגטיבים שחור לבן על נייר שחור לבן Multigrade. מקור: darkroom.ru

הגלגלות הצבעוניות משמשות לשליטה בבהירות המסננים הצבעוניים בצבעים צהוב, מג׳נטה וסיאן הנמצאים בתוך הראש.  מחיריהם של מגדלים בעלי ראש צבע מתחילים בכ- $1000 למגדל בפורמט קטן ומטפסים עד ל- $5000 למגדל בפורמט "4X5. בנוסף כמובן יש צורך בעדשה מתאימה לכל פורמט.

picture1
סיכום תהליכי יצירת הדימוי במערכת נגטיב-פוזיטיב צבעונית
מקור: Digital Color Management Encoding Solutions

אם יש בכם אמיצים המעוניינים להיכנס לתחום הפיתוח הצבעוני, אשמח לעזור ולייעץ בבחירת הציוד הדרוש ושיטות העבודה.

בפוסט הבא אדון בסרטי הצילום הצבעוניים הפוזיטיביים.

95. על סרטי צילום וניירות צילום, חלק ב: ניירות שחור לבן

95. על סרטי צילום וניירות צילום, חלק ב: ניירות שחור לבן

בפוסט הקודם דנתי בעקרונות יצירת הדימוי בסרטי שחור לבן. פוסט זה עוסק בשלב ההדפסה של הנגטיב.
את הנגטיב שהתקבל לאחר הפיתוח אפשר להדפיס בהגדלה אופטית על נייר צילום שחור לבן הניתן לרכישה בגדלים שונים ומסוגים שונים. באופן עקרוני, תהליך יצירת הדימוי בנייר הצילום זהה לתהליך יצירת הדימוי בנגטיב כפי שתואר בפוסט הקודם.
קיים נייר על בסיס פלסטי (RC) או נייר על בסיס נייר (נקרא בסלנג בעברית ״נייר נייר״) הנחשב איכותי יותר. נייר פלסטי ניתן לפיתוח בטמפ׳ גבוהות ולכן זמן הפיתוח שלו קצר יותר. גם זמן השטיפה שלאחר הקביעה קצר הרבה יותר. נייר פלסטי ניתן לפיתוח גם במכונות אוטומטיות מהירות. לעומתו ״נייר נייר״ מחייב פיתוח בטמפ׳ נמוכות ואינו ניתן לפיתוח אוטומטי אלא בקערות או מיכליםֿ, זמן השטיפה הסופית שלו ארוך מאד ויש צורך בהרבה מים לשם כך. עוד הבדל בין הניירות הוא העובדה שנייר פלסטי יבש הינו שטוח לחלוטין. ״נייר נייר״ מתייבש כך שאיננו שטוח ויש צורך לשטחו בעזרת חימום ולחץ. בעבר היו נפוצים מכשירי יבוש יעודיים ל״נייר נייר״.

ההגדלה מתבצעת בחדר חושך המואר בתאורה אדומה (אליה נייר הצילום איננו רגיש) ובאמצעות מכשיר אופטי הנקרא מגדל (Enlarger). המגדל מקרין דימוי מוגדל של הנגטיב על הנייר באמצעות עדשת הגדלה מיוחדת. לעדשות הגדלה יש  צמצם (נשלט באמצעות טבעת ) המאפשר שליטה בכמות האור העובר דרך העדשה. הנייר נחשף לאור המגדל באמצעות טיימר המחובר לנורת המגדל וקובע את משך החשיפה. על מנת להביא את חדות הדימוי המוקרן על הנייר למקסימום משתמשים ב-Focus Finder שהוא מכשיר אופטי המונח על הנייר ומגדיל קטע קטן מן הדימוי המוקרן: במצב של מיקוד מיטבי ניתן להבחין בגרעיני הכסף המתכתי שעל הנגטיב (ללא קשר לחדות הצילום).

picture1
מבנה סכמטי של מגדל טיפוסי להגדלה מנגטיבים שחור לבן. מקור: Wikipedia

peak-finder

מכשיר Focus Finder איכותי  מסוג Peak המתאים גם לביצוע הגדלות גדולות:
מחירו כ- $300, לעומת $30 למכשיר בסיסי פשוט. ההבדל בין המכשירים מדהים: בעבר היה לי במעבדה שהפעלתי מכשיר כזה שהקל מאד על מציאת המיקוד המיטבי גם בקצוות של הגדלות גדולות.

הנייר החשוף עובר תהליך פיתוח זהה עקרונית לזה שעבר הנגטיב אם כי המפתח שונה בהרכבו. בד״כ מפתחים נייר צילום בקערות שטוחות או במכונה אוטומטית או במיכלים גדולים. גם פיתוח הנייר הוא תלוי זמן, טמפרטורה וניעור. התוצאה היא הדפס פוזיטיבי שלאחר הייבוש ניתן להצגה ולצפייה באור. בעוד שפיתוח הסרט היא מיומנות פשוטה למדי הרי הדפסה איכותית היא מיומנות נרכשת הדורשת ניסיון רב והכרות טובה עם התכונות של חומרי הצילום, תמיסות הפיתוח, ציוד ההגדלה ומאפיינים טכניים בעלי משמעות חזותית כמו בהירות וניגוד.

במקום להדפיס באמצעות הגדלה אופטית כנ״ל, אפשר לסרוק את הסרט באמצעות סורק ההופך אותו לדימוי דיגיטלי פוזיטיבי, לבצע עיבוד תמונה במחשב ולהדפיס במדפסת. קיימות כיום מדפסות איכותיות מאד להדפסות שחור לבן.
עסקתי בנושא הסריקה של נגטיבים ושקופיות בהרחבה בפוסטים מס׳ 74, 44, ו-15.

שני מדריכים מענינים לפיתוח והדפסה שחור לבן שיצאו לאור לפני שנים רבות ע״י Kodak ונמצאים ברשותי הם Kodak Darkroom Dataguide ו- Kodak Master Darkroom Dataguide. מדריכים אלו ניתנים לרכישה ב- eBay ובאתרים נוספים.

picture1

 

מדריך מצויין לפיתוח שחור לבן ביתי ניתן למצוא באתר BHPhotovideo.com

עוד מדריך טוב מבית B&H להקמת מעבדה ביתית לפיתוח והדפסה בשחור לבן ניתן למצוא כאן.

tsdarkroom5
אילוסטרציה נחמדה לחדר חושך שחור לבן. מקור: B&H

אצל B&H מופיעים 842 פריטים הקשורים לניירות צילום שחור לבן, מכל הסוגים ובכל הגדלים.
בתהליך ההדפסה יש צורך להתאים את ניגוד הנייר לניגוד הסרט והנושא שצולם ולכן יש צורך בניירות בעלי ניגוד שונה.

ניירות להדפסה בשחור לבן קיימים בשני מופעים עיקריים: ניירות בעלי ניגוד קבוע וניירות בעלי ניגוד משתנה. הניירות בעלי הניגוד הקבוע קיימים בדרגות ניגוד שבין 1-5 כאשר הנייר בדרגה 5 הוא הניגודי ביותר. לכן מי שעובד עם ניירות אלו חייב להחזיק לפחות 3 ״גרדציות" של נייר. אפשרות אחרת היא שימוש בנייר מסוג Multigrade (או Variable Contrast) בו ניתן לשנות את הניגוד באמצעות מסננים צבעוניים אותם מרכיבים על עדשת המגדל. השימוש בניירות מסוג זה מחייב רכישה חד פעמית של ערכת מסננים מיוחדת למטרה זו אולם בניגוד לניירות הרגילים כאן אפשר להסתפק באריזת נייר אחת לכל גודל. ניתן גם לרכוש מגדל מיוחד להדפסה על ניירות MG הכולל מסננים מובנים בתוכו.

לאחר יציאתה של Kodak מן התחום, יצרן ניירות הצילום שחור לבן הגדול ביותר כיום הוא Ilford.

כימיקלים לפיתוח: מי שמעונין ללכת על הקצה מוזמן לרכוש את מרכיבי הכימיקלים השונים באבקות ולהכין את תמיסות העיבוד בעצמו, כיף גדול. ניתן להשיג את הכימיקלים הדרושים בבתי מסחר המספקים ציוד וחומרים למעבדות: חשוב להקפיד שהכימיקלים יהיו ברמת Photograde, אין צורך ברמה אנליטית שהיא יקרה יותר. מרשמים להכנת תמיסות עיבוד לנייר יש באינטרנט למכביר. מי שלא מעונין לכתת את רגליו על מנת להשיג את המרכיבים בנפרד יכול לרכוש אבקות מוכנות או תרכיזים נוזליים מוכנים לשימוש לאחר מהילה עם מים בהתאם להוראות השימוש.
באתר B&H מופיעים 370 פריטים בסעיף זה.

בנוסף יהיה על מי שמעונין להדפיס את צילומיו בעצמו לרכוש מגוון אביזרים, החל במגדל (שמחירו עשוי להגיע לאלפי שקלים) ועדשות הגדלה יעודיות (יש צורך בעדשה נפרדת לכל פורמט) וכלה במשורות, מד חום, טיימרים, בקבוקים, קערות פיתוח ועוד ועוד… בסעיף זה מופיעים באתר B&H ״רק״ 517 פריטים שונים…

ועוד לא אמרנו כלום על המקום הנדרש לצורך הקמת מעבדה אישית בבית. בזמנו היה מקובל להקים מעבדות אישיות בחדר האמבטיה, אותו ניתן בד״כ להחשיך בקלות יחסית ויש בו מים זורמים. אבל אם רוצים גם להתקלח שם מידי פעם יהיה עליכם להוציא את ציוד הפיתוח החוצה.

האם זה כדאי? למי שמכיר רק את הצילום הדיגיטלי המעבר לצילום אנאלוגי עשוי להיות מענין  ואולי אף מרגש אם כי הדבר כרוך בהוצאות לא מעטות ובתהליך לימודי לא קצר. מי שמתחבר לדימויים פיסיים יותר מאשר לדימויים וירטואליים השמורים בדיסק המחשב ואוהב עבודת כפיים ימצא בצילום האנאלוגי תחביב מהנה ומתגמל. עם זאת, לדעתי רק העיסוק בשרשרת ההדמיה האנלוגית במלואה הוא בעל ערך, כלומר צילום על סרט, פיתוחו והדפסתו על נייר צילום. בצילום על סרט, מסירתו לפיתוח למעבדה, סריקתו והפיכתו לקובץ דיגיטלי אין לטעמי שום תועלת, עדיף כבר להישאר בתחום הדיגיטלי משלב הצילום, גם בשחור לבן. ראו גם פוסט מספר 64 בבלוג זה.

מאמר מענין על ניירות שחור לבן ועל הצילום האנאלוגי בכלל תמצאו כאן.

אשמח לשמוע את דעתכם בענין!

אני לרשותכם  ביעוץ ובעזרה (ללא תשלום) לכל מי (שלמרות הכל) מעונין להיכנס לתחום הצילום האנאלוגי.

בפוסט הבא אסקור את סרטי הצילום הצבעוניים הנגטיביים.

עדכון 21.5.17: סדרה של אנימציות חביבות מבית Ilford בנושא תהליכי צילום שחור/לבן

מקור תמונה ראשית: Dallas Center for Photography