מזג האוויר

מזג האוויר בהונדורס תלוי מאד במיקום הגיאוגרפי: טגוסיגלפה (ההונדורנים מכנים אותה בשם החיבה Teguc) הבירה בה התגוררנו נמצאת בגובה של 1000 מ׳ מעל פני הים ושורר בה מזג אוויר נוח ויבש יחסית כל השנה. אין צורך במיזוג אויר בבתים וגם לא באמצעי חימום. עקב הקרבה לקו המשווה למעשה קשה מאד להבחין בין עונות השנה והטמפ׳ די קבועות. גשם יורד כל השנה, רובו בחודשים מאי-אוקטובר. אפשר להסתובב כל השנה בבגדים קלים וקצרים ללא צורך במעילים וסוודרים. אבל, הנה הפתעה: יום אחד לקראת סוף דצמבר שמתי לב שכל עובדות המשרד היגיעו לעבודה לבושות בסוודרים. כששאלתי מה קרה, ענו לי בשיא הפשטות: החורף התחיל… וכך הבנתי שבאופן פורמלי החורף מתחיל שם ב-21.12 והתושבים משנים את לבושם לא בגלל שבאמת קר אלא בגלל התאריך. אני, בכל מקרה, הסתובבתי שם כל השנה בשרוולים קצרים. אם בטגוסיגלפה מזג האויר נוח, לא כך הוא המצב בסן פדרו סולה השוכנת בצפון הונדורס על חוף הים הקריבי. שם הטמפ׳ גבוהה כל השנה, בסביבות 30 מעלות ויכולה לטפס גם ל-35. שוררת שם לחות איומה קבועה של כ-80% ולעיתים 85%. מאחר והיתה לחברה מעבדה שניה בסן פדרו סולה הייתי טס לשם לפחות פעם בשבועיים למספר ימים. ההליכה מן המלון הממוזג למעבדה הממוזגת לא ארכה יותר מ-10 דקות, אבל זה הספיק כדי שאגיע למעבדה כשכולי נוטף זיעה. לא הבנתי איך אפשר לחיות באופן קבוע במזג אויר כזה, וזאת כאשר לרוב התושבים לא היו מזגנים. אבל המקום הגרוע ביותר בהונדורס מבחינת מזג האוויר הוא ככל הנראה צ׳ולוטקה (Choluteca), עיר בת כ-170,000 תושבים הנמצאת בדרום המדינה. צ׳ולוטקה ידועה בכינוי El Horno de Honduras: התנור של הונדורס. לאורך כל השנה הטמפ׳ הגבוהות שם מתקרבות ל-40 מעלות ויורד שם המון גשם, מעל 1700 מ״מ לשנה. חבר ישראלי שלמד רפואה בהונדורס ונשלח לסטאז׳ בצ׳ולוטקה תאר לי את החיים שם כסיוט אחד ארוך…

העובד שנחטף

בינתיים, רמת הספרדית שלי השתפרה וכבר יכולתי לנהל די בחופשיות שיחות עם עובדי המעבדה והמשרד. בוקר אחד מתקשר אלי למשרד לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה ומספר לי שאחד העובדים, חוזה, לא היגיע לעבודה. שאלתי אותו אם יש לו מושג מדוע והוא ענה בשיא הפשטות: כי חטפו אותו אתמול לצבא. כך נתקלתי לראשונה בתופעה עליה שמעתי כבר קודם לכן: משאית צבאית מסתובבת ברחובות העיר והחיילים תופסים ברחוב צעירים בגיל הגיוס, מעלים אותם באיומי נשק למשאית והופ לטירונות… ככה זה עובד שם: לא לשכת גיוס, לא צו ראשון, לא צו שני, לא מיונים וכו׳. פניתי לריקרדו כדי שיפעל לשחרורו המידי כי אז כבר ידעתי שכמו לכל איש עסקים שמכבד את עצמו בהונדורס גם לו יש קצין בכיר בצבא (בדרגת קולונל) שהוא כנראה משלם לו באופן קבוע בדיוק כדי לפתור בעיות מסוג זה… לאחר מספר ימים חזר אלינו חוזה בריא ושלם וסיפר שכבר התחיל טירונות של תותחנים אי שם בהונדורס. את הסיפורים שלו על איך הצבא ההונדורני מתנהל אי אפשר לשכוח: בין היתר הקצינים מוכרים מצרכים כמו משחת שיניים, סבון ומשחת נעליים לחיילים שלהם (שמחוייבים לקנות אצלם) ולכל פלוגה יש כובסת שמכבסת ומגהצת להם את המדים…

משטרה מושחתת

גם השוטרים בהונדורס אינם מהססים לקחת שוחד. כבר כשהגענו הנחו אותנו כיצד להתנהג במקרה ששוטר עוצר אותנו ברחוב בעת נהיגה. ההנחיה היתה לצרף לרשיונות הנהיגה והרכב שמגישים לשוטר לבדיקה שני שטרות של למפירה (או שטר אחד של 2 למפירות, היה גם שטר כזה) שווה ערך לדולר אמריקאי אחד אז. זה היה התעריף המקובל של השוטרים להגדלת הכנסתם החודשית הזעומה. והנה יום אחד עוצר אותי שוטר כאשר פניתי לרחוב בו אין כניסה כי אז טרם הכרתי טוב את העיר. הוא ביקש בנימוס את הרשיונות ואני התלבטתי האם לצרף לרשיונות את שטרות הכסף בהתאם להנחיות שקיבלתי. לאחר היסוס קצר החלטתי שברומא התנהג כרומאי, צירפתי לרשיונות שני שטרות אדומים והגשתי את החבילה לשוטר בתוספת מלמול בספרדית שאני מצטער על עבירת התנועה שעברתי וכו׳ וכו׳. השוטר עשה עצמו כמי שמתעמק ברשיונות ולאחר זמן קצר שנדמה כנצח הושיט לי בחזרה את הרשיונות ללא שטרות הכסף, אמר שהפעם הוא מסתפק באזהרה ואיחל לי נסיעה טובה. נשמתי לרווחה ונסעתי לדרכי. מסתבר כי ללא תשלום השוחד לשוטר, ענין פעוט ערך כזה עשוי להתפתח בהונדורס לסיפור מסובך בו השוטר עוצר את האזרח, מוביל אותו לתחנת המשטרה ומבטל את רשיון הנהיגה שלו במקום, דבר שיצריך בהמשך תשלום שוחד גבוה בהרבה לקצין משטרה או התערבות של קצין גבוה בצבא כדוגמת הקצין ששירת את ריקרדו. ככה זה עובד שם…

מים מים בששון

כאמור הונדורס גשומה למדי (בטגוסיגלפה יורדים כ-840 מ״מ גשם בשנה, באזור החוף הצפוני כ- 2400 מ״מ בשנה), והגשמים מצליחים לפעמים להפתיע, בעיקר זרים חדשים כמוני שטרם הספיקו להכיר את מזג האויר. יום אחד, מספר שבועות לאחר שהגענו לטגוסיגלפה אני צועד לי ברגל במרכז העיר בדרכי למלון בו התגוררנו עד שעברנו לבית ששכרנו. הייתי לבוש בחליפה עם ז׳קט ועניבה כאשר לפתע נפתחו ארובות השמים, גשם זלעפות ניתך בחוזקה ותוך רגע הרחוב הפך לנהר גועש ואני לסמרטוט רטוב…לא אשכח את מבטי הרחמים של השומר בכניסה למלון, כאשר ראה את האורח שיצא מן המלון בבוקר לבוש באלגנטיות שב אליו בערב כדחליל נוטף מים.

בתיהם של חלק גדול מתושבי טגוסיגלפה אינם מחוברים למערכת המים העירונית. דיירי שכונות הצריפים והפחונים המקיפים את העיר שואבים מים מן הנהר Choluteca, מכבסים בו, מתרחצים בו ושותים את מימיו.

התושבים ברי המזל שביתם כן מחובר למערכת המים העירונית בטגוסיגלפה יודעים היטב שאסור לשתות את המים ולכן קונים מים מטוהרים (Agua Pura) בכדי זכוכית גדולים המחולקים לבתים ע״י משאיות של חברת טיהור המים. אותם ברי המזל גם יודעים שאין לסמוך על אספקת מים סדירה ולכן בכל בית מתקינים מיכלים על הגג או מאגר תת קרקעי לשעת חרום. מערכת כזאת, הנקראת Cisterna היתה מותקנת בבית בו התגוררנו וכללה בור בטון בנפח של כשני מ״ק, משאבה חשמלית ומיכל לחץ. יום אחד חזרתי הביתה להפסקת צהריים וגיליתי שאין לנו מים בבית. בדקתי את המאגר ונדהמתי לגלות שהוא ריק! בדקתי אצל השכנים: אצלם היו מים. היה ברור שיש סתימה כל שהיא שאינה מאפשרת למים לזרום אלינו. הזעקתי את לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה שהגיע תוך זמן קצר רכוב על האופנוע האדום הגדול שלו ואיתו ארגז כלים. במיומנות רבה פירק את החיבור שלפני שעון המים ומן הצינור פרצו החוצה עצמות ושאריות של עוף… מבטי המשתאה אמר הכל ולואיס ענה בטון מתנצל עוד לפני ששאלתי: כן, ככה זה כאן, פועלי העיריה שמתחזקים את מאגרי המים העירוניים יושבים לארוחת הצהריים שלהם על שפת אחת הבריכות, מכרסמים בהנאה רבה עוף מטוגן ומשליכים את השאריות לבריכה… עולם שלישי כבר אמרנו?

בבית בו התגוררנו, למרות היותו די חדש ומודרני לא היה מותקן דוד לחימום מים! למרות המספר הרב של ימי השמש בהונדורס דודי שמש לא היו בנמצא. לצורך חימום מים למקלחת בלבד הותקן ״פטנט״ הונדורני מסוכן שנקרא Electro Ducha (טוש חשמלי). המדובר במשהו שדומה למערכת אטמור הנמכרת בארץ אבל במופע פרימיטיבי ולא בטיחותי: בראש הטוש מורכב גוף חימום המחובר למערכת החשמל ומופעל עם פתיחת הברז. לא מאד יעיל אבל מאד מסוכן: נגעת בראש הטוש תוך כדי המקלחת – התחשמלת. מזל שמתח רשת החשמל שם הוא רק 110 וולט…

בננות ופירות אחרים

אי אפשר לדבר על הונדורס בלי להזכיר בננות, אחרי הכל זו המדינה עליה נאמר שהיא ״רפובליקת בננות״.

עפ״י ויקיפדיה ״רפובליקת בננות״ הוא כינוי גנאי ומונח פוליטי המתאר משטר כושל ומושחת המאופיין בהיעדר דמוקרטיה, חוסר יציבות, הבדלי מעמדות קיצוניים, שחיתות, שימוש בצבא לדיכוי העם והתערבות חזקה של מדינות זרות. כל אלו אכן אפיינו את הונדורס בתקופה בה התגוררנו בה וכנראה שגם כיום. מקור הביטוי הוא בתיאור רפובליקה בדיונית המאופיינת בשחיתות והיעדר דמוקרטיה בשם "אנצ'וריה" בספר "כרובים ומלכים" של הסופר האמריקאי או. הנרי, אותו כתב בזמן שחי בהונדורס על פי חוויותיו משהותו במקום. מעורבותן הניכרת של חברות גידול ויצוא הבננות האמריקאיות בפוליטיקה ההונדורנית והשפעתן על מדיניות החוץ האמריקאית הן עובדות ידועות. גם ניצול העובדים וחוסר ההתחשבות בסביבה הם מאפיינים ידועים של חברות הבננות הגדולות. בהונדורס קיימים שטחים עצומים המשמשים לגידול בננות, מזג האוויר הטרופי בצפון המדינה מתאים מאד לגידולן וכבר הזכרתי את הבדיחה המקומית הטוענת שבהונדורס גם אם תתקע באדמה מוט של מטאטא יצמח ממנו עץ בננות… הבננות ההונדורניות הן שם דבר, אין אצלנו בישראל בננות יפות וטעימות כמו אלה הגדלות בהונדורס ומיוצאות משם למדינות רבות בעולם. ביקרנו פעם בנמל Puerto Cortes, הנמל המרכזי של הונדורס ממנו מתבצע רוב יצוא הבננות. בשטחים עצומים על יד הנמל, על משטחי בטון עומדות מכולות קרור מלאות בננות מוכנות להעמסה על האניות. הרעש של אלפי יחידות הקרור של המכולות מחריש אזניים ונשמע למרחוק.

בנוסף לבננות הרגילות המוכרות לכולנו (אגלה לכם סוד: אני חובב בננות מושבע, לא תתפסו אותי בלי בננות בבית) יש בהונדורס עוד מספר סוגי בננות. אזכיר כאן שני סוגים שנהננו מאד לאכול, הסוג הראשון נקרא בספרדית Minimos כלומר בננה קטנה. (השם העברי לבננות הוא מוז, שמקורו בשם המדעי Musa). המינימוס נמכרות בדוכנים רבים, הן קטנות ומתוקות מאד, הרבה יותר מאשר הבננות המוכרות. הסוג השני נקרא Platanos, אלו בננות גדולות מאד הנצרכות כשהן ירוקות ומיועדות לטיגון ולבישול. פלטנוס חתוכות לפרוסות ומוכנות לאכילה לאחר טיגון נמכרות בדוכני רחוב בערים ובדוכני דרכים ברחבי המדינה והן טעימות מאד.

פרי נוסף שגדל בהונדורס הוא האננס. פרי זה גדל בשטחים חוליים נרחבים ונמכר במחירים אפסיים בדוכני הדרכים. כמו הבננות, אננס בגודל כזה לא ראיתי והטעם… גן עדן. אם מבקשים, הרוכלים בדוכנים מקלפים את האננס וחותכים אותו במהירות מדהימה לאכילה מידית במקום. פרי נוסף שנפוץ מאד הם אגוזי הקוקוס הגדלים גם הם בעיקר באזור החוף הקריבי בצפון המדינה. את אגוזי הקוקוס חותכים הרוכלים במיומנות מפחידה באמצעות סכיני מצ׳טה גדולות. לרבוץ על חוף הים היפהפה ב-Tela, לשתות עם קש את מיץ הקוקוס הקר מתוך אגוז שזה עתה נחתך, מה צריך יותר מזה…

הבדלי מעמדות

אחד המאפיינים המצערים והבולטים ביותר של כל מדינות אמריקה המרכזית הוא ההבדל העצום בתנאי החיים של העשירים בני המעמד הגבוה ושל העניים בני המעמד הנמוך. בהונדורס ההבדל הזה ממש מנקר עיניים: אחוזות פאר עם מכוניות יוקרה בחניה ומשרתים במדים לעומת צריפים עלובים ופחונים ללא מים זורמים וללא חשמל, ילדים עזובים ישנים בתוך קרטונים במרכז העיר ליד בניני משרדים מפוארים וחנויות למותגי יוקרה, מקבצי נדבות ברחבי העיר, ילדים רעבים הצובאים על ויטרינה של מסעדה ומבקשים אוכל, מערכת בריאות ציבורית עלובה ובלתי יעילה לעומת קליניקות פרטיות חדישות לעשירים ועוד ועוד. יותר מ-60% מן האוכלוסיה בהונדורס חיה מתחת לקו העוני המקומי, נתון גרוע מאד בקנה מידה עולמי. העסקנו עוזרת בית בשם דוניה ברטה שגרה באחת משכונות הצריפים והפחונים המקיפות את טגוסיגלפה ושמענו רבות על תנאי החיים שם. רוב התושבים בני המעמד הבינוני והגבוה מעסיקים עובדי משק בית בשכר נמוך מאד. לרוב עובדים אלו מתגוררים בחדרים מיוחדים הנבנים עבורם כחלק אינטגרלי של הבתים. בבית בו גרנו היה חדר כזה, עם כניסה נפרדת, שנראה בדיוק כמו תא בבית כלא: רצפת בטון, חלון אחד קטן וגבוה ומקלחת ואסלה ללא הפרדה מאזור השינה. לא הסכמנו שהעובדת שלנו תגור שם ולכן העסקנו אותה חצי יום בלבד. העניים גם נפגעים יותר מפגעי הטבע: שטפונות, מפולות בוץ וסופות הוריקן המכים במדינה באופן תדיר. למזלנו, לא חווינו סופות כאלה בתקופת שהייתנו שם.

טיולים ונחיתות בלתי מתוכננות

חוץ מלעבוד מידי פעם טיילנו, גם בהונדורס עצמה וגם במדינות השכנות גוואטמלה וקוסטה ריקה, שתיהן הרבה יותר יפות ומענינות מהונדורס. באותה עת כבר היתה לנו ויזה של תושב וכדי לעזוב את הונדורס היה צורך, לפני כל נסיעה לבקש ויזת יציאה. הויזה ניתנה רק לאחר שנבדק שלמבקש אין חובות בהונדורס כולל חבות מס למדינה, ביורוקרטיה שלמה…ניקרגואה ואל סלוודור נחשבו למקומות מסוכנים מדי כבר אז, ובכל זאת פעם נחתנו באופן לא מתוכנן במנגואה, בירת ניקרגואה, (בדקנו עם חברת התעופה, אמרו שהטיסה הינה טיסה ישירה מסן חוזה בירת קוסטה ריקה לטגוסיגלפה. אז אמרו…) שנשלטה אז ע״י הסנדיניסטים ולא היתה מקום מומלץ לישראלים: חיילים חמושים בקלשניקובים עלו למטוס ובדקו את הדרכונים של כל הנוסעים אולם הניחו לנו לנפשנו…מן הנחיתה ההיא במנגואה זכורה לי כתובת ענקית מאבנים לבנות על צלע ההר שמול שדה התעופה ובה נכתב בספרדית: Sandino Ayer, Sandino Hoy, Sandino Siempre: סנדינו אתמול, סנדינו היום, סנדינו תמיד. Augusto César Sandino היה מנהיג מורדים שפתחו במלחמת גרילה נגד הכיבוש האמריקאי בניקרגואה בתחילת המאה העשרים.

אגב נחיתות לא מתוכננות: כאשר נוסע עולה על מטוס של חברת תעופה הונדורנית בדרך אל או מהונדורס הוא לעולם איננו יודע כמה נחיתות ביניים יהיו בדרך: זה נקבע לפי היעד של הנוסעים שעל המטוס באותו הרגע או בהתאם לנוסעים הממתינים בשדה התעופה וצריך לאסוף אותם…כבר הגעתי כך באופן בלתי צפוי לא רק למנגואה אלא גם לסן סלוודור (בירת אל סלוודור) ולמספר ערים אחרות בהונדורס…ומכאן ברור שזמן הנחיתה המתוכנן היה אך המלצה בלבד.

בטיול לגוואטמלה צילמתי מספר סרטי שקופיות קודאכרום ושלחתי אותם בדואר מהונדורס לפיתוח בארה״ב. לדאבוני רוב הסרטים לא חזר אלי… למזלי היתה לי מצלמה נוספת בה צילמתי נגטיב צבע כגיבוי.

סיפור על ״טיול״ מענין ששמעתי מחבר ישראלי בטגוסיגלפה: יום אחד הבחור היה צריך לנסוע לסן סלוודור במסגרת עסקיו והחליט להסתכן ולנסוע ברכב כדי לעצור בעוד מקום בדרך. כשנכנס לאל סלוודור עצרה אותו באיומי נשק חבורת לוחמי גרילה מקומיים רעולי פנים. למזלו הטוב הפעם הם הסתפקו ב״תרומה״ כספית ובחיובו להקשיב להרצאה אידיאולוגית מרקסיסטית של מנהיגם שלאחריה שיחררו אותו לדרכו. אחרים לא היו ברי מזל כמוהו…

מוזמנים לקרוא את המשך זיכרונותי מהונדורס בפוסט מס׳ 111.

תמונה ראשית: מסיכות טקסיות בשוק בצ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן

בפוסט מס׳ 106 הזכרתי את התקופה בתחילת שנות ה-80 בה שימשתי כמנהל היצור בחברת Fuji de Honduras שבהונדורס, אמריקה המרכזית. גם בפוסט מס׳ 12, שעסק במחזור כסף מתכתי מתמיסות פיתוח משומשות הזכרתי את אותה תקופה מענינת ושונה. אולי חלק מכם תהו כיצד התגלגלתי להונדורס ומה בכלל חיפשתי שם. אז הנה, הזדמנות להיזכר ולשתף זיכרונות מתקופה מענינת בה ביליתי כשלוש שנים (יחד עם שרונה אשתי) במדינת עולם שלישי, אחת המדינות העניות בעולם (כ-66% מן האוכלוסיה חיה מתחת לקו העוני) . הונדורס נמצאת באמריקה המרכזית וגובלת ממערב בגוואטמלה, מדרום מערב באל-סלוודור, מדרום באוקיינוס השקט, מדרום מזרח בניקרגואה ומצפון בים הקריבי. שטחה פי חמישה משטח ישראל בגבולות הקו הירוק וכיום יש בה כ-10 מליון תושבים. המדינה הררית בכ-80% משטחה. מושגים ידועים כמו ״רפובליקת בננות״ ו״מלחמת הכדורגל״ נקשרו, ולא לחיוב, בשמה של הונדורס.

מרוצ׳סטר לטגוסיגלפה: כיצד עברנו מן העולם הראשון לעולם השלישי

באביב 1981 עמדתי לקראת סיום לימודי במכון הטכנולוגי של רוצ׳סטר שבצפון מדינת ניו יורק (Rochester Insitute of Technology). שלוש שנות לימוד אינטנסיביות ומענינות בתכנית בת 4 שנים (על שנה אחת קיבלתי Credit עקב לימודי הקודמים באוניברסיטה העברית ובמכללת הדסה) שהתמקדו בתחום הניהול והתפעול של מעבדות צילום מסחריות עמדו להסתיים.

על תקופת הלימודים ב-RIT אכתוב אולי פוסט נפרד בעתיד. אציין כאן רק שתכנית הלימודים כללה ארבעה חלקים: חלק צילומי מקצועי: בו למדנו לעומק את כל תחום הטכנולוגיה של הצילום, כימיה צילומית ובקרת איכות במעבדת הצילום, חלק שכלל נושאים תומכים כגון אלקטרוניקה, מחשבים, סטטיסטיקה וכו׳, חלק ניהולי שכלל לימודי כלכלה, שיווק, חשבונאות, ניהול משאבי אנוש, פיתוח תכניות הדרכה, אימון עובדים וכו׳ וחלק הומני שכלל קורסי בחירה בתחומי מדעי הרוח והחברה.

בארה״ב מקובל שבחודשים האחרונים ללימודים מתקיימות באוניברסיטאות סדנאות הכנה לראיונות עבודה ולכתיבת קורות חיים ועם סיומן מתחילה עונת הראיונות בה מגיעים נציגים של מעסיקים פוטנציאליים לקמפוס, מקיימים מפגשי הסבר על החברות אותן הם מייצגים וכן ראיונות עבודה ראשוניים. רואיינתי ע״י מספר חברות לתפקידים שונים ואפילו טסתי מספר פעמים לראיונות המשך. אולם, באחד הימים התקיים מפגש הכרות עם מעסיק עליו לא שמעתי מעולם: חב׳ Fuji de Honduras. המנכ״ל והבעלים של החברה ריקרדו מדורו (לימים נשיא הבנק המרכזי ונשיא המדינה בהונדורס) הגיע לקמפוס ונתן פרזנטציה מענינת על החברה. הלכתי לפרזנטציה זו כפי שהלכתי להרבה פרזנטציות אחרות שהתקיימו בקמפוס. להפתעתי הרבה, עם סיום המפגש ניגש אלי ריקרדו ואמר לי שקיבל עלי המלצה מצוות המרצים במחלקה שלי ולאור העובדה שאינני אמריקאי אולי אהיה מוכן לשקול לבוא לעבוד בהונדורס. בו במקום הזמין אותי לראיון אישי במלון בו התאכסן. הגעתי לראיון ללא כל ציפיות אך עם סקרנות מרובה…עם סיום הראיון הציע לי ריקרדו לטוס על חשבונו להונדורס, לשהות שם שבוע ולהכיר את השותף האמריקאי שלו, את בני משפחתו העובדים איתו בחברה ואת צוות העובדים בשתי מעבדות הצילום שהיו לחברה, בשתי ערים שונות. עניתי לו שאחזור הביתה, אתייעץ עם אשתי ואודיע לו האם אני מקבל את הזמנתו. הגעתי הביתה, סיפרתי לשרונה מה קרה ודבר ראשון פתחנו מפה כדי לברר היכן לעזאזל היא הונדורס…בהמשך הודעתי לריקרדו שאני מקבל את הזמנתו וקבענו את מועד הביקור. אבל לפני כן, היה עלי לטוס מרוצ׳סטר לניו יורק על מנת לקבל בקונסוליה ההונדורנית ויזת תייר להונדורס. בדרכי מרוצ׳סטר להונדורס עצרתי לחנית ביניים של מספר ימים במיאמי, פלורידה בה התקיים באותה שנה הכנס השנתי והתערוכה של ארגון PMA: Photo Marketing Association.

עם סיום הכנס טסתי להונדורס, לעיר טגוסיגלפה, בירת המדינה. דבר לא הכין אותי למפגש עם המקום הזה. הטיסה ממיאמי לטגוסיגלפה אורכת כשעתיים וחצי, והמטוס של חברת Air Florida היה מלא בהונדורנים דוברי ספרדית ובאמריקאים. בעת הגישה לנחיתה, הנעשית בתוך גיא עמוק בין הרים תלולים היה נדמה לי שהמטוס טס כאשר כנף אחת גבוהה מהשניה כדי לא לפגוע בפסגות ההרים. המסלול בשדה התעופה Toncontin (גובה 1004מ') כל כך קצר שרק מטוסים מדגם Boeing 737 המצויידים בערכת STOL (מערכת מיוחדת להמראה ונחיתה על מסלולים קצרים) יכלו אז לנחות ולהמריא משם. בקצה המסלול היתה תהום ובהמשך שמעתי כמה סיפורי זוועה על נחיתות לא מוצלחות שהסתיימו בה…כיום, בדיקה קלה באינטרנט מעלה צילומים רבים של עשרות נחיתות והמראות שהסתיימו שם בהתרסקות , כולל התאונה הקשה ביותר ב-1989 בה התרסק מטוס של חברת התעופה ההונדורנית TAN-SAHSA ונהרגו 131 נוסעים ואנשי צוות. כדי להספיק לעצור לפני קצה המסלול המטוס בולם בפראות מפחידה המלווה בקולות צורמים מן המנועים והצמיגים כאחד. גם ההמראה משם היא חוויה מפחידה ביותר. בהמשך, המראתי משם ונחתתי שם עשרות פעמים (בחישוב גס לפחות 50-60 פעמים) ואף פעם לא התרגלתי לנחיתות ולהמראות המפחידות הללו…שדה התעופה הזה מדורג כשני המסוכן ביותר בעולם והגישה לנחיתה כאחת הקשות ביותר. את כל זה כמובן לא ידעתי אז…באורח פלא, לא ארעו שם תאונות בשנים בהן התגוררנו בטגוסיגלפה.

הטרמינל היה ברמה של שדה דב בשנות ה-50 במקרה הטוב… העיר עצמה, במבט מן האויר הזכירה לי את עזה ומחנות הפליטים שסביבה אותם חוויתי במהלך שירותי הצבאי. שכונות של פחונים מקיפות את העיר עצמה הבנויה ברובה בסגנון קולוניאלי ספרדי, עם נגיעות מודרניות ובניה חדשה.

שהיתי בהונדורס שבוע שבמהלכו טסנו גם לעיר San Pedro Sula הנמצאת לחוף הים הקריבי כדי לבקר במעבדת הצילום השניה של החברה ולפגוש את צוות העובדים. הביקור כולו היה חוויה יוצאת דופן אבל למעשה היה רק קצה הקרחון של חוויה מתמשכת בת כשלוש שנים. ומכאן בוודאי כבר ברור כי בסופו של דבר קיבלתי את הצעת העבודה שהניחו לפני ריקרדו ושותפו היינס במהלך ארוחת בוקר משותפת במלון בו התאכסנתי ביום האחרון של הביקור טרם המראתי חזרה לארה״ב. התפקיד היה מנהל היצור של החברה, האחראי לתפעול שתי מעבדות הצילום. תפקיד כזה היה חלומו של כל בוגר טרי של המחלקה שלי הן מבחינת תחומי האחריות והן מבחינת השכר. הובטח לי חופש פעולה ותקציב על מנת לשפר ולהעלות את תפוקת המעבדות ורווחיותן. לחברה היה גם מנהל שיווק, בחור צעיר ונמרץ ממוצא צרפתי בשם פרנסואה איתו יצרתי מיד קשר טוב. ריקרדו היה הבוס של שנינו ולמעשה הניהול השוטף של החברה, שכללה גם חנויות למכירת ציוד ואביזרי צילום, סרטי צילום, אלבומים וכו׳ ועסקה גם במכירה של מוצרי Fuji לחנויות אחרות במדינה היה מופקד בידי שנינו. חשוב לציין כי החברה היתה חלק ממערך עסקי גדול שכלל חברות נוספות שעסקו בתחומי האלקטרוניקה הבידורית (סוכנות Sony ו-Yamaha), יבוא ושיווק אופנועים וכן חברה שעסקה ביצוא של מוצרי חקלאות כגון קפה, תבלינים ואפילו שרימפס, בעיקר לארה״ב. בראש הפירמידה עמד אוסמונד, אביו של ריקרדו ומתחתיו ריקרדו ואחיו דיטו. לחברה היה בנין משרדים חדש ונאה באחת השדרות היותר יפות שבעיר.

עם סיום הביקור שבתי לרוצ׳סטר ולאחר טקס סיום הלימודים בו קיבלתי תואר BSc (בהצטיינות יתרה) בצילום התחלנו להתארגן לנסיעה להונדורס. קיבלנו מהחברה הלוואה לצורך רכישת מוצרי חשמל לבית שכן נאמר לנו שעדיף לרכוש אותם בארה״ב. את עלות ההובלה שילמה החברה. כמו כן קיבלתי מהחברה רכב (חיפושית פולקסווגן תוצרת ברזיל, עם מנוע 1600 ושני קרבורטורים, חיה אמיתית…) וגם דאגו לשכור עבורנו בית, למעשה מעין וילה נחמדה עם חצר מוקפת חומה במרחק הליכה ממשרדי החברה. כך שלקראת יוני 1981 אנחנו מוצאים את עצמנו בטגוסיגלפה, בירת הונדורס, ומתחילים להסתגל לחיים במדינת עולם שלישי, אתגר לא פשוט לכשעצמו, כאשר לפני אתגר מקצועי גדול עוד יותר.

כעת תארו לעצמכם שאתם נוחתים במדינה שאת שפתה אינכם דוברים ועליכם להתחיל לפעול כמנהלים של צוות עובדים שאיתו כמעט ואינכם יכולים לתקשר. לא בדיוק נקודת פתיחה טובה. השפה המדוברת בהונדורס היא ספרדית, ובמשך 6 חודשים למדנו ספרדית בוקר בוקר במשך כשעה לפני העבודה עם מורה פרטית בשם ססיליה שהגיעה אלינו הביתה. הבוס שלי ריקרדו דיבר אנגלית משובחת (הוא בוגר אוניברסיטת סטנפורד) וכך גם מזכירתו דולסה שתפקדה גם כמזכירה שלי. שותפי לניהול החברה פרנסואה דיבר גם הוא אנגלית טובה במבטא צרפתי. שאר עובדי המשרד לא דיברו אנגלית כלל. עובדי המעבדות לא דיברו אנגלית פרט לעובד האחראי במעבדה בטגוסיגלפה שדיבר אנגלית בסיסית. לא יכולתי להרשות לעצמי להמתין עד שרמת הספרדית שלי תשתפר, הייתי חייב להתחיל לעבוד, ומיד.

אתגרים מקצועיים

אחת הבעיות הראשונות בהן נתקלתי היתה ההתנגדות וחוסר שיתוף הפעולה מצד שני מנהלי המעבדות הקיימים רודולפו בטגוסיגלפה וקרלוס בסן פדרו סולה. אפשר בהחלט היה להבין אותם, בא איזה ״גרינגו״ זר שאינו דובר ספרדית ותופס עליהם פיקוד… מצב לא פשוט. במשך מספר שבועות ניסיתי להתקרב אל שניהם ולנסות לשבור את הקרח אך בסופו של דבר נאלצתי להודיע לריקרדו כי זה או הם או אני וכי על שניהם לעזוב מאחר ואינם מוכנים לשתף פעולה ואף מחבלים בעבודה ומסיתים את כל הצוות נגדי. ריקרדו הבין את המצב והוחלט לפטר את שניהם. וכך היה, שניהם פוטרו והחלטתי למנות את לואיס, עובד במעבדה בטגוסיגלפה כמנהל המעבדה שם ואת סוזי, עובדת נוספת מן המעבדה בטגוסיגלפה שלחתי לנהל את המעבדה השניה בסן פדרו סולה כי לא זיהיתי בצוות שם אף עובד עם פוטנציאל ניהולי. הבחירה בשניים האלה הוכיחה את עצמה מעל ומעבר. מהר מאד האוירה במעבדות השתפרה פלאים והתחלנו לעבוד כצוות, כאשר לואיס וסוזי מתגלים כעובדים ומנהלים חרוצים, יוזמים, מדווחים אמת ויודעים גם להסיק מסקנות מטעויות ולתקן את הדרוש תיקון. תאמינו לי, אלו לא דברים של מה בכך בהונדורס… המוטו שם הוא בד״כ ״Manana" (מחר) ו- "Fijese que no hay" (נראה לי שאין), שום דבר לא בוער לאף אחד ואין בשביל מה להתאמץ… בדיחה מקומית גרסה כי גם אם נתקע מקל של מטאטא באדמה יצמח ממנו עץ בננות.

בסופי שבוע נהגתי להזמין אלי הביתה את מנהלי המעבדות לצורך לימוד של נושאים כמו בקרת איכות של תהליכי פיתוח וכו׳. מבחינתם זה היה ארוע לא מקובל: מנהל בהונדורס לא מזמין את עובדיו אליו הביתה ולכן נרתעו בתחילה אולם בהמשך הגיעו ברצון ותוצאות הלימוד הזה נראו בשטח בהמשך. נושא בקרת האיכות ויעילות העבודה במעבדה היה אחד הנושאים הראשונים שהיה צורך לטפל בו יחד עם שיפור התנאים הפיסיים במעבדות: שיפרנו את מערכות מיזוג האויר, התקנו מערכות אוורור לסילוק אדי כימיקלים וכן מערכות לסינון מים עם בקרת טמפ׳. יציבות תהליכי הפיתוח נוטרה באופן רציף ותועדה באמצעות גרפים כך שכל העובדים יכלו לראות ולהבין מה רמת היציבות של התהליכים. בחדר החושך בו היתה מותקנת מכונת הפיתוח לסרטי נגטיב צבעוניים (מכונה פתוחה מסוג Dip and Dunk) התקנו תאורת IR ומצלמות וידאו IR במעגל סגור העבירו באופן רצוף צילום של הנעשה בחדר למוניטור טלוויזיה שהוצב מחוץ לחדר. רכשנו גם משקפיים IR שאפשרו לעובדים ממש ״לראות בחושך״ ובכך ליעל את עבודת טעינת סרטי הצילום למכונת הפיתוח, למנוע טעויות שנעשו בחושך ולתקן תקלות ללא צורך להפסיק את העבודה ולהדליק את התאורה הרגילה בחדר. בכך הצלחנו להוריד כמעט לאפס את מספר הסרטים שנהרסו במהלך הפיתוח והעלינו את רמת שביעות הרצון של הלקוחות. תוך זמן קצר הצלחנו להוריד את כמויות נייר הצילום הצבעוני בו השתמשנו מאחר ואחוז גבוה יותר של הדפסות היו ברמת האיכות הנדרשת ללא צורך בתיקונים וחזרה על עבודה שכבר נעשתה. גם זמן התגובה של המעבדה קוצץ ב-50%. בשנים אלו טרם יצאו לשוק מעבדות ״מיני״ עם הבטחה לפיתוח והדפסה תוך שעה, אנחנו הבטחנו אז פיתוח והדפסה תוך 4 שעות ולרוב עמדנו בכך, דבר שהיווה חידוש בשוק המקומי ושיפר את מעמדנו בתחרות העזה עם יבואן קודאק המקומי, שנקרא, איך לא, Super Color. בהמשך יזמתי התקנה של ציוד למחזור כסף מתכתי מתמיסות הקובע והמלבין קובע המשומשות: התקנו מערכת כזאת בכל אחת מן המעבדות שלנו ובנוסף רכשנו יחידה אלקטרוליטית גדולה שהותקנה במחסן המרכזי של החברה ושימשה לטיפול בתמיסות קובע ומלבין קובע משומשות שרכשנו מכל מעבדות הצילום האחרות בעיר וכן מרוב מכוני הרנטגן. בנוסף רכשנו ציוד התכה ועיבוד לכסף מתכתי והכשרתי את אחד מעובדי החברה לתפעל את מערך המחזור. אותו עובד היה מסתובב עם טנדר בין מעבדות הצילום ומכוני הרנטגן ואוסף את התמיסות המשומשות: כולם שמחו לקבל תשלום עבור מה שלפני כן נשפך לביוב, אנחנו הפקנו כל חודש מספר קילוגרמים יפים של מטילי כסף בריכוז של קרוב ל-99% שהפכו למקור הכנסה נוסף לחברה. גם אם איכות הסביבה לא היתה בראש מעייניו של אף אחד בהונדורס בתקופה ההיא, הסביבה הרוויחה מאחר ושאריות כסף הלידי בתמיסות קובע ומלבין קובע משומשות פוגעות ביעילות פעולתם של חיידקים אירוביים הפועלים בבריכות חמצון לביוב, אם היו כאלה שם…

אתגר נוסף לא פשוט שעמד לפני היה ארגון מלאי מספיק של כימיקלים, ניירות צילום (בגלילים) וחלקי חילוף לציוד במעבדות. מאחר וזמני האספקה היו ארוכים ולא יכולנו להרשות לעצמנו להתקע ללא חומרים או חלקים. גם לא היתה קיימת אפשרות לקבלת שרות טכני לציוד ועשינו הכל לבד כולל תיקונים אלקטרוניים ברמה של לוחות אם. לצורך כך נעזרתי לא פעם בטכנאי מעבדת השרות של ציוד האלקטרוניקה הבידורית שהיתה לחברה האחות Jet Stereo.

היה צורך להכשיר מקום אחסון ראוי במחסן המרכזי של החברה לכמות גדולה של תרכיזי תמיסות הפיתוח שיבאנו מארה״ב ולכמויות גדולות של נייר צילום צבעוני בגלילים וסרטי צילום שיבאנו מיפן ואחסנו במקרר תעשייתי גדול. מלאי חלקי החילוף לכל מכונות הפיתוח והמדפסות שהפעלנו תפס לא מעט מקום במחסני החברה. הליכי היבוא בהונדורס היו מסורבלים, כרוכים בביורוקרטיה גדולה ולעיתים גם בתשלומי שוחד… כאשר פעם הזמנתי כמות של חומר מפחית קצף לשימוש במכונות הפיתוח גיליתי כי מישהו בשדה התעופה פתח את האריזות וגנב חלק גדול מתוכנן מאחר וכנראה הבקבוקים נראו לו כמו בקבוקי שמפו…

עיסוקי שרונה

שרונה אשתי מצאה די מהר תעסוקה: כאשר נודע לריקרדו שהיא כלכלנית (תואר שני) ומבינה במחשבים הזמין אותה בתחילה למחשב את תחרויות השחייה בהן השתתף בנו ולאחר מכן להקים מאפס את מחלקת עיבוד הנתונים הממוחשבת של קבוצת החברות של משפחת מדורו. המחלקה אכן הוקמה ותוך שנה כבר פעלה בהצלחה. אבל הצלחה זו של מחלקה חדשה המנוהלת ע״י אישה זרה היתה לצנינים בעיניו של חשב החברה שעשה כל שלאל ידו כדי לפגוע בפעולת המחלקה החדשה. תופעת המאצ׳ו ההונדורני התגלתה בכל כיעורה ובסופו של דבר הגישה שרונה מכתב התפטרות, עזבה את עבודתה בחברה ופנתה ליזמות עסקית: זיהינו שחסר בשוק לחם איכותי ותוך זמן קצר הקימה עסק קטן שפעל מביתנו ויצר לחמים, חלות, לחמניות, פיתות, תערובות לפנקייקס וגרנולה שנמכרו למספר סופרמרקטים בעיר, כולל אחד שבהמשך הוצת ונשרף כליל כתוצאה של מאבק עסקי. הייתי נוסע עם החיפושית לתחנת הקמח ומעמיס 2 שקי קמח בתא המטען הקדמי… כאשר כבר היה צורך ביותר קמח גייסתי בחור עם טנדר שביצע עבורנו את הובלת הקמח.

הפריצה

זמן קצר לאחר שהתמקמנו בביתנו החדש פרצו גנבים לבית בעת שהיינו בעבודה לאחר שהסירו בקלות סורג שהותקן ברשלנות. לא היה הרבה מה לגנוב ובכל זאת, הרגשה לא נעימה. ריקרדו צייד אותי מיד באקדח להגנה עצמית והוחלט להציב במעבדה שומר חמוש באותו הלילה כי תיק שלי ובו היו מפתחות למעבדה לא נמצא. לאחר מספר שעות התיק נמצא מתחת למיטה באחד החדרים לשם זרקו אותו הגנבים בלי לנסות אפילו לפתוח אותו… לאחר המקרה הזה הפנמנו את שיעצו לנו לעשות עוד לפני כן: לשכור שומר שישמור על הבית במשך היום. וכך שכרנו את דון ויסנטה, בחור ממוצא אינדיאני בגיל לא ברור שהסתובב בחצר חמוש במצ׳טה בה עשה הכל: לראות אותו מכסח את הדשא במצ׳טה היה בהחלט מראה מענין. דון ויסנטה שירת אותנו בנאמנות עד שעזבנו את הונדורס בתחילת 1984. על מנת להקל עליו רכשתי בעבורו מכסחת דשא ידנית שעוד אזכיר בהמשך.

מוזמנים לקרוא את המשך זיכרונותי מהונדורס בפוסט מס 110

תמונה ראשית: אני עם צוות המשרד של Fuji De Honduras, כנראה 1982, צלם לא ידוע