117. מכל מלמדי ועמיתי השכלתי

117. מכל מלמדי ועמיתי השכלתי

בפוסט זה, אותו אני מעלה בדחילו ורחימו, אזכיר מספר אנשים יקרים לליבי, חלקם היו מרצים שלי במסגרות השונות בהן למדתי וחלקם היו עמיתים לעבודה או הממונים עלי. לכל אחד מהם אני חייב חלק ממה שאני ומיכולתי המקצועית ללמוד, ללמד, לבצע וליישם שינויים לא פשוטים שעברו על תחום הצילום במהלך כמעט 40 השנים שחלפו מתחילת לימודי במכללת הדסה ועד פרישתי מתפקידי כמרצה (27 שנים), מרכז החוג לצילום במכללת הדסה (20 שנה) ומרכז תחום המחשוב החזותי במכללה (7 שנים). לצערי רובם של האנשים שאזכיר בהמשך כבר אינם בין החיים. שמותיהם מופיעים בסדר כרונולוגי בהתאם לתקופה בה הכרתי אותם.

יוחנן כינורי ז״ל, (1947-1981)

יוחנן כינורי היה מרצה שלי לטכנולוגיה צילומית, בחוג לצילום טכני-מדעי במכללת הדסה בשנים 1975-1977. הוא הגיע למכללה לאחר לימודים ועבודה באנגליה, הרים את רמת ההוראה לגבהים חדשים ועורר, לפחות אצלי, ענין רב בנושאים שלימד. למעשה יוחנן היה הגורם העיקרי שעודד אותי להמשיך בלימודים אקדמיים בתחום בחו״ל. לפני שנרשמתי ללימודים ב-RIT בשנת 1978 הוא כתב לי מכתב המלצה מצויין ובו כלל גם פירוט של כל תחומי הלימוד בקורס שלו. לצערי לא שמרתי על קשר איתו לאחר סיום לימודי במכללה. חיפוש באינטרנט העלה שהוא מופיע באינדקס האמנים של מוזיאון ישראל בירושלים עם שנת הולדתו ומצויין שם שלמד פיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית וצילום מדעי ב- Harrow College באנגליה. בארכיון הפרסומים של ה-Royal Photographic Society מצאתי מספר אזכורים לגביו, בין היתר בגיליון חודש ינואר 1980 הופיעו מספר עבודות שלו ונכתב שהוא מתענין בצילום Time Lapse ובישומי מחשב וכי מבחינתו תחומי הצילום המדעי והאישי משלימים זה את זה. ב-London Gazette מתאריך 12.3.1981 הוא מופיע כמי שנפטר ב-23.1.1981. אם המידע הזה נכון, הרי שהוא הלך לעולמו בגיל 34 בלבד.

צילומים של יוחנן כינורי שאיתרתי בגיליון ינואר 1980 של Photographic Journal, המגזין של ה-Royal Photographic Society

גברא מנדיל ז״ל (1936-2006)

גברא היה במשך שנים רבות מבכירי הצלמים המסחריים בארץ. ההכרות שלי איתו החלה כשהייתי בשנה ב׳ בחוג לצילום טכני-מדעי במכללת הדסה וגברא היה מרצה שלי לצילום מסחרי בסטודיו בשנה״ל 1976-1977. מיד היה ברור שיש לנו עסק עם מרצה מזן שונה. הלשון השנונה, הסרקזם, חוש ההומור הבלתי רגיל והידע העצום בצילום יצרו שילוב מיוחד שיכולת לאהוב אותו מאד או בכלל לא… אישית התחברתי לגברא מיד ונהנתי מכל רגע של הלימודים איתו בסטודיו. לפעמים היה צריך עור של פיל כדי לספוג את הביקורת שלו על עבודות לא בדיוק מוצלחות שלנו אבל מי שהשכיל להבין שהכל נעשה בכוונה כנה לשפר את היכולות שלנו למד ממנו המון. עם שובי לארץ בשנת 1984 פגשתי את גברא במסגרת פעילות התאחדות הצלמים שבראשה עמד. כאשר הצטרפתי כמרצה לסגל ההוראה בחוג לצילום במכללת הדסה פגשתי אותו בישיבות המורים. זה היה מוזר פתאום להיות באותו המעמד כמו המרצה שלך לשעבר אבל גברא לא שיחק במשחקי כבוד גם כאשר מוניתי בשנת 1988 למרכז החוג והפכתי, מבחינה מנהלית, לאחראי עליו. ההערכה שלנו זה לזה היתה הדדית ופיתחנו יחסים קרובים (כפי שניתן לראות בצילומים שלמטה) שלא היו לי עם רוב המרצים האחרים בחוג. גם כשנאלצתי, לעיתים, להעיר לו בענין זה או אחר קיבל זאת גברא בחיוך ותמיד אמר לי שהוא אוהב אותי…פגישתנו האחרונה היתה בשנת 2004, בפתיחת תערוכתה של רלי אברהמי במוזיאון תל אביב. שנתיים מאוחר יותר, הלך גברא לעולמו.

גברא בפעולה בסטודיו שלו, שנות השישים. מקור: סטודיו גברא
גברא ואני, כנראה 1990, צלם לא ידוע

פרופ׳ רוברט (בוב) קייזר, Prof. Robert (Bob) Kayser, RIP, 1933-2011

בוב קייזר היה מרצה שלי במספר קורסים במסגרת לימודי ב-RIT בשנים 1978-1981. בוב ניהל את הקורסים שלו באופן בלתי פורמלי וכל הסטודנטים קראו לו פשוט בוב. עם זאת, הוא ידע גם להציב גבולות ודרישות. רוב המפגשים איתו התרחשו במעבדת הצילום המסחרית הגדולה שהיתה הלב של המחלקה בה למדתי. לבוב היתה סבלנות אין סופית גם לסטודנטים הנודניקים ביותר ומעולם לא ראיתי אותו יוצא מגדרו. היה לו חוש הומור שהיה לי קשה להבין אותו בתחילה אולם ככל שרמת האנגלית שלי השתפרה כך גם הבנתי יותר את הבדיחות שלו. ועם כל האוירה הקלילה שיצר סביבו היה ברור לכולם שצריך גם לעבוד ולא רק להתבדח. היכולת שלו להפיק מאנשים את המיטב בלי לחצים, צעקות ומשחקי דיסטנס היתה מופלאה בעיני. אחד הקורסים שלו נקרא Training And Supervision (הדרכה ופיקוח על עובדים) והיה מופת לשילוב של תאוריות התנהגותיות עם המעשה. זכיתי לפגוש את בוב פעם נוספת ואחרונה בביקור שערכתי ב-RIT בשנת 1994, 13 שנים לאחר סיום לימודי.

פרופ׳ בוב קייזר (מימין) ופרופ׳ מק מקיון בביתן RIT בכנס PMA במיאמי ביץ׳, אפריל 1981. צילום: גבי גולן

ביל ספרינגר, William (Bill) Springer

ביל ספרינגר היה אחראי התחזוקה במעבדת הצילום המסחרית בקמפוס RIT. כיום, 40 שנה לאחר סיום לימודי שם הוא עדיין עובד בקמפוס כ- Imaging Systems Engineer. בתחילה הכרתי את ביל כמו כל הסטודנטים, כזה שקוראים לו לבוא לתקן כשמשהו משתבש. אבל לאחר מספר חודשים, כאשר פורסמה בקמפוס מודעת דרושים לעבודה כעוזר של ביל הגשתי מועמדות וזכיתי במשרה. כך קיבלתי גישה לאוצר בלום של ידע מעשי בתחום הצילום, ציוד הפיתוח וכל המערכות הנלוות מחשמל ואלקטרוניקה ועד מים, אויר וחנקן דחוס וכו׳. עבדתי עם ביל קצת יותר משנתיים ולצד תכנית הלימודים האקדמית הרגילה עברתי אצלו חונכות קשוחה שתוצאותיה שימשו אותי היטב במהלך כל שנות עבודתי בהמשך. ביל לא היה איש קל אבל למדתי להכיר אותו והסתדרנו מצויין. הערכתי מאד את נכונותו ללמד ולהדריך אותי בתחומים בהם לא ידעתי הרבה וגם את העובדה שלאחר זמן קצר סמך עלי ואפשר לי לבצע בעצמי עבודות רבות בתחומים מגוונים. העבודה איתו היתה השלמה מעולה לקורסים האקדמיים וחלק חשוב מאד בתהליך ההכשרה המקצועי שלי, גם אם לא קיבלתי על כך ציון ותעודה בסוף…

ביל ספרינגר. צילום מתקופה מאוחרת. מתוך אתר rit.edu, צלם לא ידוע

פרופ׳ אל ריקמרס. (Prof. Albert (Al) Rickmers RIP, (1923-2014

פרופ׳ ריקמרס היה מרצה שלי לסטטיסטיקה של בקרת איכות בתקופת לימודי ב-RIT ברוצ׳סטר, ניו יורק בשנים 1978-1981. התחום שלימד נחשב לכאורה לתחום משעמם ויבש, אבל אל ריקמרס השכיל להפוך את השיעורים שלו להצגה הכי טובה בעיר. לא לחינם הוא זכה מספר פעמים לתואר ״מורה השנה״ ב-RIT. מעבר לסטטיסטיקה, זה היה שיעור מאלף בטכניקות הוראה לא שגרתיות. המקוריות של פרופ׳ ריקמרס באה לידי ביטוי פעם אחר פעם, כאשר הצליח להמחיש נושאים מופשטים לחלוטין בעזרת דוגמאות מאלפות שהביא מנסיונו הרחב כיועץ בתחום בקרת האיכות לחברות הגדולות בארה״ב. ספר הלימוד שכתב יחד עם פרופ׳ הוליס טוד (STATISTICS – AN INTRODUCTION (McGraw Hill שימש כקריאת חובה באוניברסיטאות רבות בעולם ותורגם ל-12 שפות. כל שיעור של אל ריקמרס הפך למופע קסם ובידור ובכלל לא הרגשנו שאנחנו לומדים, אבל למדנו ועוד איך. הבחינות שלו היו עם חומר פתוח אבל יצאנו מהן שטופי זיעה מרוב מאמץ…למי שבזבז זמן לחפש את התשובות בחומר שהביא איתו לא היה שום סיכוי לעבור את הבחינות. למרות שלצערי לא ניחנתי בכישרון תיאטרלי כשלו, השתדלתי ליישם חלק מטכניקות ההוראה שלו בשיעורים שלי במכללת הדסה, לא תמיד בהצלחה…

פרופ׳ אל ריקמרס. מקור: adamsgreen.com

פרופ׳ ג׳ון קומפטון, Prof. John Compton

ג׳ון קומפטון היה מרצה שלי לבקרת איכות של תהליכי צילום וטכנולוגיה צילומית במסגרת לימודי ב-RIT בשנים 1978-1981. הוא היה מרצה קפדן ודייקן שדרש המון מן הסטודנטים שלו אולם באותה עת גם נתן המון ידע. לא היו לי איתו יחסים חבריים אבל השיעורים שלו היו תמיד מענינים ומלאי הפתעות בדמות חומרים מיוחדים שהביא להדגמה וחומרי קריאה שהכין עבורנו. תרגילי המעבדה שלו היו מאד מאתגרים ולא תמיד פשוטים לביצוע וניתוח. הדיוק המדעי שדרש, ההקפדה על כל שגיאת הקלדה ושגיאת כתיב (הדפסנו את דוח״ות המעבדה במכונת כתיבה…) היו מרגיזות בתחילה אולם בהמשך הבנו שאם לא מקפידים על האיות והניסוח גם התוצאות לא תהינה אמינות. ספר תרגילי המעבדה שלו שימש אותי רבות כאשר התחלתי ללמד בחוג לצילום במכללת הדסה בשנת 1987 ועל כך נתונה לו תודתי.

פרופ׳ ג׳ון קומפטון. מקור: RIT Archives

שמואל (שמוליק) אינדיצקי ז״ל, (1949-2000)

את שמוליק אינדיצקי הכרתי בשנת 1985 עת הגיע לשרות מילואים ביחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין בה שירתתי בקבע תקופה קצרה. שמוליק למד הנדסת מכונות בטכניון במסגרת העתודה האקדמית. במהלך שרותו הצבאי התמחה בצילום ובאלקטרואופטיקה וזכה בפרס ראש אמ״ן לחשיבה יוצרת. נקשרה ביננו ידידות שהובילה להצעה לבוא ולעבוד איתו בחברה המשפחתית הדר סוכנויות לצרכי צילום. קיבלתי את ההצעה וזכיתי לעבוד לצידו של שמוליק במשך שנתיים. כאשר התחלתי בתפקידי כמרכז החוג לצילום במכללת הדסה בשנת 1988 הפכתי למעשה ללקוח של הדר וקשרי העבודה שלי עם שמוליק נמשכו עד לפטירתו בטרם עת בשנת 2000.

שמוליק אינדיצקי בספארי בקניה. צילום באדיבות המשפחה

כמעסיק וכממונה, שמוליק היה מודל לחיקוי. מזגו הנוח ויחסו החם זכורים לי היטב. כאשר שאלתי אותו בתחילת דרכנו המשותפת מה לגבי שעות נוספות, ענה: ״אין שעות נוספות״. כאשר שאלתי ״ואם צריך?״ השיב: ״לא צריך, גם מחר יום״. באמירה הפשוטה הזאת לכאורה, הסתתרה חכמה והבנה שאין הכרח להשתעבד לעבודה וכי יש חיים גם אחרי שעות העבודה. ואכן שמוליק היה איש משפחה מסור, אב חם לארבעת ילדיו, חובב מכוניות ושירי ארץ ישראל שאהב טבע ונוף והיה צלם חובב רגיש ומוכשר.

שמוליק אינדיצקי במשרדו. צילום באדיבות המשפחה

בשנות עבודתי בהדר הכרתי חלק גדול מן הצלמים המקצועיים ומעבדות הצילום בארץ. השרות ללקוח היה אחד הנושאים החשובים בעיני שמוליק ואכן זכינו במגן השרות הטוב לשנת 1986 מטעם התאחדות הצלמים המקצועיים בישראל. גם כלקוח של החברה לאורך השנים זכינו לשרות מצויין ולביקורים של שמוליק אצלנו במכללה. אני זוכר אותו רכון מעל אחד ממכשירי הג׳ובו שהפעלנו בעת שעבד עליו תוך כדי שיחת טלפון עם היצרן בגרמניה בנסיון לאתר תקלה שהציקה לנו. במהלך השנים רכש מוניטין של בר-סמכא ומומחה בכל נושא טכני בצילום. צבירת הידע של שמוליק בתחום הצילום הונעה על ידי סקרנות טבעית ואהבה אמיתית לצילום על כל צורותיו. הוא היה מעודכן ובקיא בכל תחום הקשור לצילום, השתדל לתרום מידע עצום זה בסיוע לכל דורש. צלמים חובבים ומקצועיים כאחד זכו ממנו לעזרה וייעוץ שהוגשו תמיד בסבלנות רבה ובמסירות. בכינוס השני לצילום דיגיטלי שארגנתי במכללה בשנת 1995 היה שמוליק אחד המרצים והמדגימים המרכזיים, עם ציוד רב שטרם נראה עד אז בארץ והגיע מחו״ל במיוחד לכינוס. עם לכתו מאיתנו בטרם עת איבדנו איש מקצוע מן המעלה הראשונה שחסרונו הורגש במשך שנים ארוכות. תודתי למשפ׳ אינדיצקי על הסיוע בצילומים ובהשלמת פרטים שהיו חסרים לי.

שמואל (שמוליק) אנגלשטיין ז״ל , (1941-2002)

שמוליק אנגלשטיין היה מנהל מעבדת הצילום במכון ויצמן למדע ברחובות בשנים 1971-2002 ומרצה לצילום טכני מדעי בחוג לצילום במכללת הדסה. פגשתי אותו לראשונה בתקופת עבודתי בהדר סוכנויות לצרכי צילום בשנת 1985. נוצרו ביננו יחסי חברות אישית ומקצועית שנמשכו עד לפטירתו בטרם עת בשנת 2002. שמוליק היה בעל ידע רב בתחומי הצילום השונים, אהבתי מאד לבקר אותו במעבדת הצילום שניהל במכון ויצמן שהיתה תמיד חוד החנית מבחינה טכנולוגית. שמוליק נתן לי רוח גבית שהערכתי מאד במאמצי לשנות את תכנית הלימודים בחוג לצילום במכללת הדסה ולהתאימה לשינויים הטכנולוגיים המהירים שהתרחשו בתחום בתחילת שנות ה-90. הקורס שלימד במכללה, צילום טכני מדעי, היה קורס יוצא דופן שלא היה כמוהו באף בית ספר לצילום בארץ. יחד בנינו לקורס תכנית לימודים חדשה שכללה אפילו נושאים כמו צילום אווירי וצילום תת מימי שתורגלו באופן מעשי. את צלילות הצילום ערכנו בסדנה מרוכזת של שלושה ימים באילת וטיסות הצילום התבצעו במטוס שכור שהוטס ע״י אפי בר, ראש החוג לעיצוב תעשייתי במכללה דאז שהיה טייס במילואים. המטוס המריא משדה התעופה בעטרות שהיה אז עדיין פעיל. כמו כן התקיימה במסגרת הקורס סדנה מעשית בשטח לצילום ציפורים בבית גידולן הטבעי. לצורך סיוע מקצועי בתחום זה גייסנו את יוסי אשבול, מבכירי צלמי הטבע בארץ. הסתלקותו של שמוליק הותירה חלל עצום בליבם של מוקיריו בכלל ובקרב העוסקים בתחום הצילום הטכני-מדעי בפרט. מלגת לימודים על שמו נתרמה ע״י חבר מחו״ל והוענקה במשך 13 שנים לסטודנט מצטיין בשנה ב בחוג לצילום במכללת הדסה.

שמוליק אנגלשטיין מצלם תנשמות במתקן קינון בשדות כפר רופין, מאי 1998. צלם לא ידוע
שמוליק אנגלשטיין מרצה במסגרת הכינוס השני לצילום דיגיטלי במכללת הדסה, מאי 1995. צלם לא ידוע
שמוליק אנגשלטיין (משמאל), גברא מנדיל (במרכז) ואני, בטקס הענקת מגן השרות הטוב לחברת הדר סוכנויות לצרכי צילום בע״מ, 1986. צלם לא ידוע

אבי קליאן ז״ל (1942-2002)

אבי היה הממונה הישיר עלי וכיהן כראש החוג לצילום במכללת הדסה בשנים 1986-1996. בפגישה איתו במסגרת כנס של התאחדות הצלמים המקצועיים בשנת 1986 הציע לי אבי ללמד במכללה יום בשבוע כמרצה בתחום הטכנולוגיה של צילום צבעוני. נעניתי ברצון להצעתו ושנה לאחר מכן, כאשר מרכזת החוג תרזה עמיאל פרשה מתפקידה עקב נסיבות אישיות הציע לי אבי להחליף אותה ולעבוד במכללה במשרה מלאה המשלבת בין הוראה לריכוז החוג. קיבלתי את ההצעה מאחר וכבר אז היה ברור לי שהצילום הולך בכיוון הדיגיטלי ואין מקום טוב יותר להיות בו ולהשפיע על התחום מאשר בחוג לצילום במכללת הדסה. בתקופה ההיא ראש החוג היה מגיע למכללה 2-3 פעמים בשבוע ואילו אני נכחתי בחוג 5 ימים בשבוע. מתוקף כך אבי למעשה היה ״שר החוץ״ של החוג ואני ״שר הפנים״. שיתוף הפעולה ביננו היה מצויין וביחד תכננו ובנינו את מתקני החוג החדשים והנרחבים אליהם עברנו בשנת 1992. עם סיום המעבר לצילום הדיגיטלי היה לי גם הכבוד (יש שאומרים המפוקפק) לפרק את המעבדות הללו. תוספת שנת הלימודים השלישית עם אפשרות לביצוע התמחות היתה אחד הפרוייקטים המרכזיים של אבי. יחד התחלנו את הטמעת הטכנולוגיות הדיגיטליות בתכנית הלימודים של החוג דבר שגרם להתמרמרות ניכרת מצד חלק מסגל ההוראה שלא ראה את השינויים הללו בעין יפה. בשנת 1996 התארגן נגדו מרד מרצים שהביא, לצערי הרב, לכניעה מבישה של הנהלת המכללה ולפיטוריו של אבי. בשנת 2002 נפטר אבי בגיל 59 מדום לב.

אבי קליאן (במרכז) עם עמיקם שוב (מימין) ואיתי, בארוע קודאק בפוטוקינה, בקלן גרמניה, כנראה 1998 או 2000. צלם לא ידוע

אבי קליאן, (מימין), ג׳ון ווקר (יו״ר המכללה) ואני בטקס סיום שנה״ל , כנראה ביולי 1994, מכללת הדסה. צלם לא ידוע
אבי קליאן ואני בטקס פתיחת תערוכת הבוגרים, יולי 1993. צלם לא ידוע
שלושה צלמים בצילום אחד: גברא מנדיל (מימין), נורברט סגל (במרכז) ואבי קליאן בתערוכת הפוטוקינה בקלן, גרמניה.
כנראה 1988. צלם לא ידוע

יורם להמן ז״ל (1939-2018)

יורם מונה לראש החוג לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה לאחר הדחתו של אבי קליאן מן התפקיד ב-1996. הוא כיהן בתפקידו זה עד שנת 2008. בשנה זו נסגר החוג במתכונתו הישנה ובמקומו נפתח החוג האקדמי לתקשורת צילומית בראשותו של פרופ׳ ישעיהו ניר ז״ל. יורם מונה אז לתפקיד חדש, ראש תחום צילום מעשי, ממנו פרש לגמלאות בשנת 2011. הכרתי את יורם לראשונה כשהצטרפתי לסגל ההוראה בחוג לצילום בשנת 1987. לא ידעתי עליו הרבה אבל האופן בו התבטא בישיבות המורים היה מרשים. כאשר התמניתי למרכז החוג בשנת 1988 התחלתי להכיר את יורם קצת יותר מקרוב. שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1996 מצאנו את עצמנו בשידוך שאף אחד מאיתנו לא צפה אותו: יורם מונה לראש החוג ואני נשארתי בתפקידי כמרכז החוג. לסגל ההוראה בחוג היו הרבה ציפיות מיורם ובעיקר שירסן את מאמצי בנושא הצילום הדיגיטלי ועיבוד התמונה הממוחשב. להפתעת כולם, יורם השכיל להבין מהר מאד לאן נושבת הרוח בתחום הצילום והתפתחה ביננו חברות ועבודת צוות שנמשכה שנים רבות. הקמנו צוות שבנה לחוג תכנית לימודים מעודכנת והביא לשילוב של מרצים חדשים רבים בתחומים בהם לא עסקנו עד אז. יורם לא למד צילום במוסד אקדמי אלא התחנך על ברכי אסכולת השוליה והסטאג׳, בין היתר אצל אלפרד ברנהיים בירושלים וריצ׳רד אבדון בניו יורק. הבדלי הגישה ביננו ביחס להוראת הצילום היו ניכרים אולם הצלחנו לגשר עליהם ופעלנו בסינרגיה שלא תמיד היה ברור כיצד היא אפשרית בכלל. הערכתי מאד את גישתו לסטודנטים, למרות שלא פעם חשבתי שהוא עושה להם חיים קלים מדי… בסופו של דבר הבאנו יחד את החוג להישגים מרשימים. כאשר התחלנו לעבוד על הכנת תכנית הלימודים האקדמית לתואר ראשון התברר כי יורם אינו נלהב, בלשון המעטה, מן המהלך הזה. הוא חש כי העמדת איש אקדמיה, בכיר ככל שיהיה, בראש החוג החדש במקום צלם מנוסה כפי שהיה בעבר היא שגיאה. לעומת זאת, אני טענתי במשך שנים רבות שאין לחוג קיום בעתיד אלא אם יהפוך לאקדמי ולכן נרתמתי למהלך האקדמיזציה בכל כוחי. יחד עם פרופ׳ ניר שמונה ע״י הנהלת המכללה לעמוד בראש צוות האקדמיזציה הצלחנו בסופו של מאמץ רב שנים לקבל את הסמכת המועצה להשכלה גבוהה להענקת התואר בוגר בתקשורת צילומית לבוגרי תכנית הלימודים הארבע שנתית החדשה. לצערי הרב במהלך תקופת העבודה על התכנית האקדמית שינה יורם את יחסו אלי: היחס החם, החברי והמפרגן הפך לקר ומנוכר. חבל שלא הזדמן לי לברר איתו את הסיבות לכך. כמו רבים שהיכירו אותו לאורך השנים הצטערתי מאד כששמעתי שנפטר באופן פתאומי בשנת 2018. זכרן של השנים הטובות בהן עבדתי יחד עם האיש המיוחד הזה שמור עימי לעד.

יורם להמן נושא דברים בפתיחת תערוכת צילום במכללת הדסה, נובמבר 2005. צילום: יגיל צבעוני
יורם להמן. עם הסטודנט ליאון קגן ואיתי, מכללת הדסה, מאי 2004 צילום: יגיל צבעוני

ג׳ון ווקר ז״ל, (1934-2008) , June Walker, RIP

את גב׳ ג׳ון ווקר הכרתי כשכיהנה בתפקיד יו״ר המכללה מטעם ארגון הדסה בארה״ב בשנים 1994-1998. בתקופת כהונתה בתפקיד גדל מספר הסטודנטים במכללה מכ-600 ל-2000 ונוספו חוגים אקדמיים אחדים. מאוחר יותר נבחרה לנשיאת הדסה העולמית וכיהנה בתפקיד בשנים 2003-2007. היא שימשה בעוד מגוון תפקידים בכירים בארגונים יהודיים בארה״ב ובמקצועה היתה מומחית לטיפול נשימתי. לג׳ון היתה פינה חמה בלב לחוג לצילום. היא הקפידה לבוא לבקר אותנו בחוג בכל פעם שהיגיעה לירושלים. היא לא קבעה פגישות, פשוט הופיעה לבדה, ללא ליווי של מי מהנהלת המכללה וישבה לשוחח איתי ועם אבי קליאן ומאוחר יותר גם עם יורם להמן. היא התענינה מאד בנעשה בחוג ואין לי ספק שחלק ניכר מתקציבי ההצטיידות שלנו באותן השנים היגיעו בעקבות טיפולה האישי בבקשותינו. ג׳ון גם הגיעה לא פעם להשתתף בטקס פתיחת תערוכת הבוגרים בחוג. בטקס ביולי 1998 שאלה אותי איזה תואר אקדמי יש לי. כששמעה שיש לי רק תואר ראשון אמרה לי: "לך תלמד לתואר שני, אתה תזדקק לכך כאשר תהפכו לחוג אקדמי". שמעתי בקולה, נרשמתי ללימודי תואר שני בתקשורת ניהולית וסיימתי את לימודי בשנת 2001. אמנם רק בשנת 2007 קיבלנו את ההכרה האקדמית אבל הערכתי מאד את עצתה/הנחייתה שהתבררה כבעלת ערך רב בהמשך. כאשר נבחרה לנשיאת הדסה העולמית כבר לא פגשנו בה יותר, היו לה מן הסתם ענינים חשובים יותר לעסוק בהם.

ג׳ון ווקר. מקור: Jewish Community Voice

קורוש (כורש) והדטי ז״ל (1952-2018)

את כורש הכרתי עוד בתקופה שעבד כשכיר אצל האחים יוגנד, וילי ומוני בחנות האגדית במרתף ברחוב בן יהודה 5. באחד מביקורי בחנות לקח אותי כורש לסיור בקודש הקודשים: המחסן העמוס לעייפה בציוד צילום משומש שרכשו האחים יוגנד במשך השנים. נקשרו ביננו קשרים שנמשכו שנים רבות, לאורך כל התקופה בה ניהל כורש את פוטו יוגנד ואני ריכזתי את החוג לצילום במכללת הדסה. לכורש היה ידע עצום בצילום ובהיסטוריה של הצילום ונהננו מאד לחלוק זה עם זה את הידע שרכשנו בהדרגה בתחום הצילום הדיגיטלי. לכורש היתה מחוייבות מרשימה לחינוך לצילום והוא התענין מאד בנעשה בכל בתי הספר לצילום. פרוייקט הדגל המשותף שלנו, יחד עם חברת Leaf וחב׳ שמעוני היה מאמץ משותף שהוביל לרכישת ערכות לצילום דיגיטלי בפורמט בינוני באיכות ובכמות שלא נראתה עד אז באף בית ספר לצילום אחר בארץ. הודות למאמציו הבלתי נלאים של כורש קיבלנו את הציוד בעלות שאפשרה רכישת מספר ניכר של ערכות כך שהתאפשר לקבוצה גדולה של סטודנטים לצלם באולפן יחד בשיעור אחד. לאורך השנים קיימתי עם כורש שיחות רבות וכל שיחה איתו היתה חוויה. המחוייבות שלו לתחום הצילום התבטאה בהרבה יותר מאשר לנהל את חנות הצילום המובילה בארץ: אוסף הצילומים לתולדות ארץ ישראל כמו גם אוסף המצלמות שלו היו מרשימים בכל קנה מידה. תמיכתו בסטודנטים לצילום ובצלמים בתחילת דרכם היתה אופיינית לאיש המיוחד הזה. הבנתו של כורש את השוק, את הלקוחות ואת הטכנולוגיה היו גם הם מן הגורמים שעיצבו את ההבנה של כולנו את המדיום. מאור פניו, הסבלנות, הרגישות וההבנה לצרכי הסביבה המיוחדת בה פועלת מחלקה לצילום במוסד אקדמי יישארו עמי תמיד. כאשר פרשתי מתפקידי במכללה בשנת 2014 ביקש כורש שאגיע לפגוש אותו בחנות החדשה שפתח בתל אביב. כאשר הגעתי, הציע לי לנהל מרכז הדרכה שתכנן להקים בחנות הגדולה. הודיתי לו על האמון אבל סירבתי להצעה מאחר ולא חשבתי שיהיה זה נכון עבורי, לאחר פרישתי, להיכנס לפרוייקט בסדר גודל כזה. לצערי הרב, הקשר ביננו נותק עד שבשנת 2018 קיבלתי מכורש הזמנה לארוע פרידה שערך כאשר ידע כבר שימיו ספורים עקב מחלתו. זה היה ארוע יחודי ומרגש מאד, שרק אדם ככורש היה מסוגל לנהל אותו כפי שבחר לעשות. מסרתי לו מכתב פרידה אישי שכתבתי לו וגם שי סמלי לפרידה, שהפעם היתה סופית.

כורש והדטי. צילום: תמר מצפי

פרופ׳ ישעיהו ניר (קוסטיה) ז״ל (1930-2020)

קוסטיה היה ראש החוג לתקשורת צילומית בשנים 2007-2010 וראש ביה״ס לתקשורת ועיצוב בשנים 2010-2014 במכללה האקדמית הדסה. הכרתי אותו לראשונה בשנת 2004 כאשר התחלנו לעבוד על התכנית האקדמית של החוג לצילום. מאחר והיה ברור שיש צורך באיש אקדמיה מנוסה, בכיר ומוכר גויס פרופ׳ ניר למשימה. לפני שפרש מן האוניברסיטה העברית כיהן קוסטיה כראש החוג לתקשורת שם. מעבר למומחיותו בתקשורת, קוסטיה היה בעל ידע רב בהיסטוריה של הצילום בכלל ובצילום ארץ ישראלי בפרט ואף כתב ספר בנושא. מצאתי איתו שפה משותפת למן היום הראשון ועבדתי לצידו כעשר שנים גם בתפקידו כראש החוג (לאחר קבלת ההכרה האקדמית בשנת 2007) וגם בתפקידו כראש ביה״ס לתקשורת ועיצוב במכללה. ללא כל תאום מראש, שנינו פרשנו מן המכללה בשנת 2014. למרות גילו המתקדם, קוסטיה הוכיח את עצמו כביצועיסט רציני ומסור. עבדנו יחד על כתיבת התכנית האקדמית וביליתי שעות רבות בעבודה איתו גם בביתו. במסגרת ביקורים אלו שמחתי לסייע לו בהכרותו עם טכנולוגית הצילום הדיגיטלית שהיתה חדשה לו. לקוסטיה היה חיבור מיוחד עם יורם להמן ז״ל: היתה לכם הכרות עוד מן התקופה בה היה קוסטיה מדריכו של יורם בשומר הצעיר. בתוך החברות הוותיקה הזאת היה עלי לתמרן בזהירות מאחר ויורם, לצערי הרב, לא תמך בהפיכת החוג לאקדמי ואף ראה בכך איום. עם קבלת ההכרה האקדמית בחוג בוטל תפקידי כמרכז החוג ומוניתי לתפקיד מרכז המחשוב החזותי במכללה. גם בתפקיד זה המשכתי לקיים קשרי עבודה הדוקים עם קוסטיה. לצערי לא שמרתי על קשר איתו מאז פרישתי ועד לפטירתו באוקטובר 2020.

פרופ׳ ישעיהו ניר (במרכז) עם נשיאת המכללה פרופ׳ נאוה בן צבי ואיתי בטקס חנוכת מעבדת מחשבים חדשה בחוג לתקשורת צילומית, פברואר 2010. צילום: יגיל צבעוני

כל אחד ואחת מן הדמויות הנ״ל היה והיתה מבחינתי ענק בתחומו, כל אחד ואחת בהתאם לתפקידו והתמחותו. המשותף לכולם מעבר לענין בצילום ובהוראת הצילום היתה הצניעות, הרצינות והמקצועיות בה פעלו. שמחתי על שזכיתי ללמוד מהם ולעבוד לצידם.

תמונה ראשית למעלה: אבסטרקט. צילום: גבי גולן

114. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק ג

114. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק ג

המעבדה והמרצים

המחלקה בה למדתי נקראה Photographic Processing and Finishing Management ועסקה בהוראת התפעול והניהול של מעבדות צילום מסחריות תעשיתיות שהיו נפוצות באותה תקופה בכל העולם. בארה״ב היה מדובר במעבדות ענק שהעסיקו מאות עובדים ופיתחו עשרות אלפי סרטי צילום ביממה בעבודה רצופה 24 שעות שבעה ימים בשבוע. היו אלה מפעלים תעשיתיים לכל דבר שהפעילו כמות גדולה של אמצעי פיתוח והדפסה מהירים ומתוחכמים.

מעבדת צילום מסחרית גדולה (אילוסטרציה). מקור: http://www.normboynton.com

תכנית הלימודים כללה ארבעה חלקים: חלק צילומי מקצועי: בו למדנו לעומק את כל תחום הטכנולוגיה של הצילום, כימיה צילומית ובקרת איכות במעבדת הצילום, חלק שכלל נושאים תומכים כגון אלקטרוניקה, מחשבים, סטטיסטיקה וכו׳, חלק ניהולי שכלל לימודי כלכלה, שיווק, חשבונאות, ניהול משאבי אנוש, פיתוח תכניות הדרכה, אימון עובדים וכו׳ וחלק הומני שכלל קורסי בחירה בתחומי מדעי הרוח, החברה והאמנות. בשנה א נלמדו גם מדעי יסוד כגון פיסיקה, כימיה ומתמטיקה מהם הייתי פטור לאור לימודי הקודמים בביה״ס לרוקחות באוניברסיטה העברית ובמכללת הדסה. רוב החלק המעשי של הלימודים התקיים במעבדת פיתוח והדפסה מסחרית-תעשייתית בגודל בינוני שפעלה במרתף הבנין של ביה״ס לצילום וכפי שציינתי כבר קודם לכן שירתה את כלל הסטודנטים באוניברסיטה, ואת כלל הסגל האקדמי והמנהלי. סטודנטים בשנה א שימשו כעובדים הפשוטים, מפעילי המתקנים במעבדה ואילו הסטודנטים בשנים ב-ד שימשו כאחראים על תחנות עבודה, ואחראי איזורים. כך למעשה כל סטודנט עבר תהליך הכשרה מעשי החל מעובד יצור פשוט, דרך פיקוח על תחנת עבודה אחת ועד תפקיד מורכב של פיקוח על מספר איזורים במעבדה. הכל נעשה תחת השגחה והנחיה של מורי המעבדה, כולם אנשים עם וותק רב בתעשייה, חלקם לאחר שנות עבודה רבות במעבדות של קודאק. במסגרת הלימודים במעבדה למדנו להכיר מקרוב, לתפעל ולתחזק את כל הציוד המגוון שהיה בה ובהמשך גם לפתח תכניות הדרכה לכל תחנות העבודה, להדריך ולהכשיר ״עובדים״ חדשים ולפקח על עבודתם, כולל בדיקת עמידה ביעדים והשגת רמת האיכות הנדרשת. פרופ׳ רוברט (בוב) קייזר היה אחד המרצים האחראים במעבדה, מורה אהוב ובעל ידע אין סופי בתחומו, עם סבלנות של פיל גם לסטודנטים הנודניקים ביותר. הקושי היחיד שלי איתו, בעיקר בחודשים הראשונים היה להבין את המבטא האמריקאי ולעקוב אחר קצב הדיבור המהיר שלו. אד כהן היה מדריך במעבדה שהיגיע ל-RIT לאחר שנות עבודה רבות כמנהל במעבדות של קודאק. פרופ׳ אלסוורת׳ (מק) מאקיון, שבהמשך מונה לראש המחלקה, היגיע גם הוא מן התעשייה וחלק איתנו את הידע הרב שלו. אזכיר כאן רק עוד שני מרצים נוספים ששמחתי מאד ללמוד אצלם: הראשון, פרופ׳ ג׳ון קומפטון אצלו למדתי את החלק השני של הקורס שעסק בתהליכים וחומרי צילום ועל בסיס החומר שלו בניתי לא מעט מן התרגילים שנתתי לסטודנטים שלי כאשר התחלתי ללמד במכללת הדסה בשנת 1987. והשני, פרופ׳ אל ריקמרס, מרצה לסטטיסטיקה של בקרת איכות שהצליח להפוך נושא לכאורה יבש ומשעמם לקורס מדהים, בו כל שיעור הפך למופע קסם ובידור ובכלל לא הרגשנו שאנחנו לומדים, אבל למדנו ועוד איך. הבחינות של פרופ׳ ריקמרס היו עם חומר פתוח אבל יצאנו מהן שטופי זיעה מרוב מאמץ…למי שבזבז זמן לחפש את התשובות בחומר שהביא איתו לא היה שום סיכוי לעבור את הבחינות שלו.

פרופ׳ רוברט (בוב) קייזר (מימין) ופרופ׳ מק מאקיון, שני מרצים שלי , בביתן של RIT בתערוכה השנתית של PMA במיאמי ביץ׳, אפריל 1981
(המספר 2012 למעלה משמאל הוא מספר הביתן ולא השנה) צילום: גבי גולן.

קודאק

הזכרתי כבר את הקשרים המיוחדים וההדוקים שהיו בין ביה״ס לצילום ב-RIT לבין חב׳ קודאק. אחד הכינויים הנפוצים בתקופה ההיא לעיר רוצ׳סטר היה Kodak City. החברה, שהיתה המעסיק הגדול ביותר בעיר אז (כ- 120,000 עובדים) תמכה בביה״ס לצילום בדרכים רבות. רבים מבוגריו קיבלו עבודה בחברה לאחר סיום לימודיהם: עבודה בקודאק היתה משאת נפשם של חלק גדול מן הסטודנטים לצילום ב-RIT. החברה תרמה לביה״ס ציוד רב מכל הסוגים וספרות טכנית בכמויות. מעבדת הצילום של המחלקה שלי קיבלה את כל אספקת נייר הצילום והכימיקלים מקודק ללא תשלום: גלילי נייר באורך לא סטנדרטי ומארזי כימיקלים שהיו קרובים לתאריך התפוגה שלהם סופקו באופן קבוע. מארזים של סרטי צילום וניירות צילום מכל הסוגים נמכרו לסטודנטים בהנחה גדולה. הזדמן לי לקחת חלק במספר סיורים ב-Kodak Park, העוצמה התעשייתית של חברה זו היתה מרשימה מאד. בשיאו, היה זה אחד המרכזים התעשייתיים המתקדמים והגדולים בעולם, שהשתרע על פני שטח של 5 קמ״ר, כלל 154 מבנים שהשתרעו על פני כמעט 2 מליון מ״ר שטח בנוי, מאות ק״מ של דרכים פנימיות ו-14 ק״מ של פסי רכבת. שתי תחנות כח בהספק של 200MW סיפקו חשמל לקומפלקס האדיר הזה. בנוסף לאתר מרכזי זה היו לקודאק אתרי יצור, מחקר ופיתוח ואתרים אדמיניסטרטיביים נוספים ברחבי העיר.

צילום אויר של המרכז התעשייתי Kodak Park ברוצ׳סטר, 2018. בשטחים הריקים שמאחור היו בנינים נוספים שנהרסו. מקור: RIT.edu

אתר מענין נוסף הוא Eastman House, ביתו של ג׳ורג׳ איסטמן שנתרם לעיר ובו פועל מוזיאון חשוב לצילום ולתולדות הצילום. בין היתר קיים שם אחד האוספים הגדולים בעולם של מצלמות וציוד צילום. בסרטון מענין על המקום המדהים הזה ניתן לצפות כאן.

אתר היסטורי מפורסם נוסף ברוצ׳סטר הוא בנין המשרדים הראשי של קודאק ב- State Street 343 עם המגדל האיקוני. חלק מאתר זה שימש בעבר כמפעל להרכבת מצלמות וציוד צילום אחר, עד שהועבר לאתר חדש (Elmgrove Plant) בשנת 1967. באתר זה פותחה בין היתר המצלמה הדיגיטלית הראשונה של קודאק. לאחר 33 שנות פעילות נסגר אתר זה בשנת 2000.

בנין המשרדים הראשי של קודאק ברוצ׳סטר. מקור: https://www.innovationtrail.org

בשנת 1980, בעת שגרנו ברוצ׳סטר חגגה קודאק 100 שנה להיווסדה ע״י ג׳ורג׳ איסטמן וארועים רבים התקיימו בעיר ובקמפוס.

ארוע במסגרת חגיגות המאה של קודאק בשנת 1980. צילום: גבי גולן

מספר קורסים מעשיים במסגרת הלימודים התקיימו במרכז ההדרכה של קודאק (Marketing Education Center) ששכן בסמוך לקמפוס RIT. זה היה אתר מודרני ומרשים מאד שנבנה לחופו של עיקול בנהר ה-Genesse, בעל חלונות ענקיים מהם נשקף הנהר והחורשה שמעבר לו. כל המתקן היה המילה האחרונה בתחום, עם במות מסתובבות עליהן ניצבו המכונות להדגמה ומערכות וידאו וקול ברמה שלא ראיתי קודם לכן. בשנת 1994 הזדמן לי לבלות שם יום שלם של הדרכה אישית על מערכות לצילום דיגיטלי שארגנתי לעצמי (בעזרת חב׳ דלתא-פילם יבואנית קודאק בישראל) במסגרת ביקור בארה״ב מטעם ארגון הדסה. קודאק מכרה את הקומפלקס ליזם פרטי בשנת 2000 וכיום פועלות שם מספר חברות הי טק.

מרכז ההדרכה MEC של קודאק, צילום אויר בשלג. מקור: https://rochistory.com/blog/?p=4718

במסגרת אותו ביקור ברוצ׳סטר באפריל 1994 ביקרתי כמובן גם ב-RIT ושמחתי לפגוש שוב את פרופ׳ בוב קייזר, שעדיין לימד שם אז וכן את פרופ׳ דאג ריי (אותו לא היכרתי בתקופת לימודי) שהיה הרוח החיה מאחורי הטמעת הטכנולוגיות הדיגיטליות בתכניות הלימודים בצילום שם. החומרים והתובנות שקיבלתי מדאג ריי שימשו אותי רבות בעת הטמעת טכנולוגיות הצילום הדיגיטלי בתכניות הלימודים בצילום בחוג לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה.

עם פרופ׳ דאג ריי (באמצע) ופרופ׳ בוב קייזר בעת ביקור ב-RIT באפריל 1994. צלם לא ידוע

לימודי מחשב ואלקטרוניקה

תכנית הלימודים כללה גם קורס בסיסי בישומי מחשב. היתה זאת הפעם הראשונה שבכלל התקרבתי למחשב. למדנו תכנות בסיסי בשפת BASIC ולצורך כך עמדו לרשותנו שעות תרגול במרכז המחשבים של הקמפוס. בתקופה ההיא שלפני היות המחשב האישי השתמשנו במסופים ״טפשים״ בעלי צג ירוק שהיו מחוברים למחשב ארגוני גדול מסוג Main Frame שאותו לא זכינו לראות כלל. את התכניות שכתבנו שמרנו (נא לא לצחוק) על כרטיסי קרטון שנוקבו ע״י מכשיר ניקוב בהתאם לצורך. מכשיר הניקוב היה מעין מדפסת שבמקום להדפיס חוררה חורים מלבניים בכרטיסים. כל תכנית נשמרה על ערימה של כרטיסים וכדי להזין את התכנית למחשב בפעם הבאה היה צורך להניח את ערימת כרטיסי הקרטון בסדר המקורי על קורא שדמה למכשיר לספירת שטרות כסף שתוך מספר דקות קרא את הכרטיסים והעלה את התכנית למסוף. תהליך ארוך, מייגע וסזיפי, ואוי ואבוי אם ערימת כרטיסי הקרטון התבלגנה…

ערימה של כרטיסים מנוקבים לשמירת תכניות מחשב. מקור: IBM.com

קורס מענין נוסף היה קורס באלקטרוניקה, אנאלוגית ודיגיטלית. המרצה (שאת שמה אינני זוכר לצערי) היתה מהנדסת שעבדה לפני כן בחברה שיצרה צוללות גרעיניות לצי האמריקאי. זכינו לשמוע ממנה לא מעט סיפורים מענינים… בין היתר בנינו מעגלים לוגיים במעבדה להמחשת הפעולות הלוגיות הבסיסיות AND, OR, NAND, NOR, EXOR וכו׳ וגם למדנו לקרוא סכמות של מעגלים אלקטרוניים מסובכים.

מלגה

בתקופת לימודי ב-RIT סטודנטים זרים לא היו זכאים למלגות שכר לימוד ומלגות קיום שהיו זמינות בשפע לסטודנטים אמריקאיים. על מנת לנסות לעזור במעט הקים ארגון הידידות הבינלאומי של רוצ׳סטר (Rochester International Freindship Council) אותו הזכרתי בפרק הראשון קרן מלגות שנועדה לסטודנטים זרים. בפעם הראשונה שהקרן חילקה מלגות הגשתי בקשה וזכיתי במלגה צנועה, אחת מארבע מלגות שחולקו באותה השנה בטקס רשמי אליו הגעתי חולה עם חום גבוה…

דף מידיעון האוניברסיטה ובו ידיעה על טקס הענקת מלגות לסטודנטים זרים, 1980

צילום אחרון של חלק ממחזור 1981 לפני סיום הלימודים בגן היפני בקמפוס RIT, מאי 1981. צלם לא ידוע

לקראת סיום

לקראת סוף חורף 1981 עברתי מספר ראיונות עם מעסיקים פוטנציאליים. בסופו של דבר, כפי שכבר סיפרתי בפוסט מס׳ 109, בחרתי לקבל הצעת עבודה יוצאת דופן מחברת Fuji De Honduras, ויצאנו להרפתקה נוספת בארץ חדשה, שונה מכל מה שהכרנו.

במאי 81 התקיים טקס הענקת התארים (Comencement) למחזור 1981 ב-RIT. כ- 3500 בוגרים במגוון תכניות לימוד השתתפו בטקס וקיבלו את התעודה המעידה על זכאותם לתואר. לאחר שלוש שנים אינטנסיביות, מענינות ולא קלות קיבלתי תואר בוגר במדעי הצילום BS. חברי סטיוארט צילם אותי (עם שרונה), לבוש בגלימה ובמגבעת האקדמית לפני הטקס:

שרונה ואני לפני טקס הענקת התארים, מאי 1981. צילום: Stewart White
טקס הענקת התארים, RIT, מאי 1981. צילום: Stewart White
קטע מדף בספר השנה של מחזור 1981 ב-RIT בו הופיעו תמונותיהם של כ- 3500 הבוגרים. אני בשורה האמצעית, שלישי מימין

וממש לפני נסיעתנו להונדורס, ערכו לנו חברינו בקמפוס RIT מסיבת פרידה צנועה ובה קיבלנו עוגה ועליה כתוב בספרדית: Hasta La Vista Amigos (להתראות חברים):

מסיבת פרידה מן החברים ב-RIT, מאי 1981. צילום: Stewart White

התקופה בה חיינו בקמפוס RIT ברוצ׳סטר היתה תקופה מעשירה ומענינת גם אם לא קלה ולא פשוטה מבחינות רבות. מן הבחינה המקצועית, אלו היו שנים מעצבות שהשפיעו רבות על כל פועלי לאורך 33 שנות עבודה בחו״ל ובארץ. הכלים והתובנות שקיבלתי במהלך הלימודים שם הוכחו כשימושיים ויעילים מאד, ובמיוחד בזמנים של שינויים טכנולוגיים משמעותיים.

צילום ראשי: שקיעת חורף מרהיבה ברוצ׳סטר, 1979. צילום: גבי גולן

עדכון 3.2.21: לאחר פרסום הפוסט נודע לי כי חברי הטוב Stewart White שצילם חלק מן הצילומים המופיעים בפוסט זה נפטר באוגוסט 2019 בקליפורניה. May His Soul Rest In Peace.

113. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק ב

113. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק ב

חברים

האוירה בקמפוס ובשכונה בה גרנו היתה חופשית ובינלאומית. בין היתר הכרנו בחור ערבי מלבנון בשם טארק שהפך לידיד, ומשפחה אמריקאית, משפחת White: סטיוארט היה בחור אמריקאי שחור, יוצא חיל האויר האמריקאי ששירת כצלם ביפן והכיר שם את אשתו מסאקו, שכולם קראו לה אקו. היו להם שני ילדים חמודים, ג׳ון וסאצ׳יקו. סטיוארט למד במחלקה שלי שנה מעלי ואקו היתה עקרת בית, שנודעה בכישורי הבישול והאירוח שלה. בין השאר גילינו את ״החווה של אקו״: שטח אדמה שהאוניברסיטה הכשירה כל שנה באביב לצורך הקמת גינות פרטיות לגידול ירקות. השטח של אקו היה גדול מכל השטחים האחרים והירקות שלה…תמיד היו לה במקפיא ירקות קפואים כך שאצלה היה הכל כל השנה. מאחר וסטיוארט היה המבוגר ביותר בין הסטודנטים במחלקה היה אך טבעי שנתחבר כי כל הסטודנטים האחרים היו צעירים בני 18-22 שהגיעו ללימודים מיד לאחר סיום ביה״ס התיכון. נעשינו ממש חברי נפש ושמרנו על קשר גם שנים רבות לאחר שנפרדו דרכינו. עם סיום לימודיו קיבל סטיוארט משרה נחשקת בחברת קודאק ומשפחת White עברה לקליפורניה. לאחר פרסום פוסט זה, נודע לי כי חברי הטוב Stewart White נפטר באוגוסט 2019 בקליפורניה. May His Soul Rest In Peace.

עם משפחת White, מימין לשמאל: שרונה, אני, ג׳ון, סטיוארט, סאצ׳יקו ומאסאקו. רוצ׳סטר, 1981. צלם לא ידוע
סדנת סוף שבוע לסטודנטים זרים. מימין למעלה עם הכאפיה: טארק, חברנו הלבנוני. 1979. צילום: גבי גולן

היו לנו גם חברים ישראלים: חיים ואתי ושני ילדיהם קרן ושי התגוררו בסמוך לנו. הכירה לנו אותם אביבה, זאת שחוללה את הנס במעונות. ערכנו איתם טיולים רבים באזור ואפילו הגענו לאזור אלף האיים שעל נהר הסנט לורנס, בגבול בין ארה״ב וקנדה. זוג ישראלי נוסף שהכרנו היו אבי ומריון, שאמנם נולדו שניהם בחו״ל אבל חיו תקופה בישראל ודיברו עברית. גם איתם נשמר הקשר שנים רבות לאחר שגם הם וגם אנחנו שבנו לארץ. חיבור מענין היה לנו עם אבא של אבי, לו היו עסקים בהונדורס ובעת שהותנו שם פגשנו אותו מידי פעם.

הדג הראשון והאחרון ששרונה דגה, אחד האגמים באזור Finger Lakes ע״י רוצ׳סטר. 1980.
צילום: גבי גולן

איך מקבלים קו טלפון בארה״ב

כל מי שחי בארץ בתקופה ההיא זוכר בוודאי כמה שנים היה צריך לחכות על מנת לקבל קו טלפון ביתי. הורי המתינו 3 שנים! כשנכנסנו לדירת הסטודיו בקמפוס התפלאתי למצוא מכשיר טלפון מותקן בדירה. ולא סתם טלפון, אלא אחד עם לחצנים ולא עם חוגה! שאלתי במשרד המעונות מה צריך לעשות כדי לקבל קו. הנחו אותי לחייג מן הטלפון למספר של חברת הטלפונים. חייגתי, שאלו אותי כמה שאלות וכנראה שהנחתי את דעתם שאני לקוח שאפשר לסמוך עליו כי שתי דקות לאחר מכן הטלפון התחיל לעבוד. חזון אחרית הימים! יום אחד, לאחר סופת שלגים הטלפון הפסיק לעבוד. חשבתי, שכמו בארץ, יקח שבועות עד שיבוא מישהו לתקן אותו. למרבה ההפתעה, באותו היום בו הודעתי על התקלה הופיע לפני הבנין רכב של חברת הטלפונים עם סולם על הגג ובו טכנאי יחיד. בארץ היינו רגילים לראות את צוותי העבודה של משרד הדואר דאז, מגיעים ״לעבוד״ ומתחילים להכין קפה ולקשקש. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הגיע טכנאי בודד, הרים בעצמו את הסולם לגג המבנה, תיקן את התקלה ותוך דקות הטלפון חזר לעבוד. לא להאמין…

דוק פרנסיס ופטורים נוספים

על סמך אישורי הלימודים מן האוניברסיטה העברית וממכללת הדסה קיבלתי פטור ממספר קורסי יסוד של שנה א, אולם לא ויתרו לי על קורס מרכזי שנתי שנקרא Materials and Processes of Photgraphy (תהליכים וחמרי צילום). כשבדקתי את תכנית הלימודים של הקורס הזה היה לי ברור שכבר למדתי את החומר הזה ברמה גבוהה אצל יוחנן כינורי במכללת הדסה. בררתי מה צריך לעשות כדי לבקש פטור פעם נוספת והנחו אותי לבקש פגישה עם דוקטור רונלד פרנסיס, ראש המחלקה למדעי הצילום (Photo Science). דוק פרנסיס, כפי שקראו לו בקמפוס היה מרצה אגדי שבילה את רוב זמנו בקמפוס ובימי שבת, בהם לא התקיימו לימודים היה מקבל סטודנטים במשרדו. היה לו דימוי קשוח ומפחיד. בחיל ורעדה הופעתי במשרדו וניסיתי להסביר לו מדוע הוא צריך לאשר לי פטור מן הקורס. דוק פרנסיס נתן בי מבט מפחיד וירה שאלה: מהם חמשת התפקידים של סודיום סולפיט במפתח D-76. מי שמכיר את תקופת סרטי הצילום העליזה אולי ידע במה המדובר. יכולתי להיזכר רק בשלושה תפקידים, ואז סיכם דוק פרנסיס ואמר בארסיות: אתה רואה, אתה לא יודע, לך תלמד את הקורס. יצאתי ממשרדו די המום. הגעתי הביתה ושוב קראתי את תכנית הלימודים של הקורס ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני מבזבז זמן וכסף ללמוד שוב את הנושאים שכבר הכרתי. ביקשתי פגישה נוספת, אזרתי אומץ והופעתי במשרדו שוב. דוק פרנסיס הביט בי במבט משועשע ושאל: מה התחדש מן השבוע שעבר? אמרתי לו שאת החומר הזה למדתי לפני שנתיים ואילו הוא שאל אותי שאלה שמיועדת למי שאך זה סיים את הקורס ונבחן בבחינת הגמר. מה שחשוב, אמרתי לו ברוב חוצפתי, הוא שאוכל להבין את השאלה, למצוא את התשובה בספר מתאים, לקרוא אותה ולהבין אותה. הדוק הביט בי מבעד למשקפיו עבי העדשות, חכך בגרונו ולמרבה הפתעתי אמר: יודע מה, שכנעת אותי. הגשתי לו את טופס הפטור והוא חתם עליו ושלח אותי לדרכי באיחולי הצלחה בלימודים. סטודנטים שלו ששמעו את הסיפור הזה לא האמינו לי שקיבלתי ממנו פטור. קורס נוסף ממנו קיבלתי פטור, והפעם בקלות היה קורס שעסק בתהליכי צילום ומעבדה צבעוניים. המרצה היה נחמד וקשוב, בדק את המסמכים שהגשתי לו ומיד אישר וחתם. לאור גילי המופלג (הייתי אז בן 26) ושרותי הצבאי זכיתי גם לפטור משיעורי החינוך הגופני. רק זה היה חסר לי, לשחק בייסבול ופוטבול עם ילדים אמריקאיים שגדלו על המשחקים המוזרים הללו. מאוחר יותר נודע לי שניתן לקבל נקודות זכות עבור לימודים בתחומי מדעי החברה והרוח גם עבור ידע בשפה נוספת, וכך עברתי בחינה בע״פ אצל פרופסור לעברית (לא ישראלי) באוניברסיטה של רוצ׳סטר, שנתן לי לקרוא קטע מספר של אהרון מגד ושאל אותי כמה שאלות עליו. עברתי וקיבלתי 5 נקודות זכות! חבר אמריקאי יהודי שלמד גם הוא ב-RIT ניסה את מזלו בבחינה הזאת ונכשל…בסה״כ, על סמך לימודי בביה״ס לרוקחות באוניברסיטה העברית (שנתיים) ולימודי במכללת הדסה קיבלתי פטור מקורסים בהיקף של קצת יותר משנת לימודים אחת (מתוך ארבע). המשמעות היתה לא רק זמן אלא הרבה כסף, שלא היה בידי. שכר הלימוד היה יותר מ-$5000 לשנה, והכסף שהבאנו איתנו מהארץ לא הספיק אפילו לשנה אחת.

עבודה, חוקית ולא חוקית

היה ברור שצריך למצוא עבודה אבל עמד בפנינו מכשול רציני: סטודנט עם ויזת לימודים רשאי לעבוד רק בתוך הקמפוס, 20 שעות שבועיות בתקופת הלימודים ו-40 שעות בחופשת הקיץ. על נשות הסטודנטים הזרים נאסר לעבוד באופן גורף. מי שנתפס עובד בניגוד לתנאי הויזה (בד״כ עקב הלשנות) גורש מיד מארה״ב. אם היה בידי המגורש כסף למימון הטיסה חזרה הביתה עמדה בפניו האפשרות, לאחר חמש שנים להגיש בקשה חדשה לויזה. אם לא היה בידי המגורש כסף למימון טיסתו חזרה שירות ההגירה היה מממן את הטיסה ואז נאסר על המגורש לשוב לארה״ב לצמיתות. במו עיני ראיתי את שכני, סטודנט אפריקאי, מובל כבול באזיקים בידי סוכני ההגירה מלווים בשוטרים בדרכו להיות מגורש לאחר שמישהו הלשין עליו שעבד כשוטף כלים במסעדה. לכן היה פחד גדול לעבוד מחוץ לקמפוס אולם לא היתה לנו ברירה. שרונה, שהיתה אז כבר בעלת תואר שני בכלכלה התחילה לעבוד כשמרטף אצל משפחה מקומית ובהמשך לקחה על עצמה עבודות ניקיון. אני מצאתי די מהר עבודה במעבדת הצילום של ספר השנה (Year Book) של אגודת הסטודנטים בקמפוס. לקרוא למקום בו עבדתי ״מעבדה״ זה Under Statement ענק. זה היה קיטון בשטח של פחות מ- 2 מ״ר שאיפשר עבודה בעמידה בלבד וכלל מכונת הגדלה, מכונת פיתוח מהירה בתהליך Stabilization ומיכלי פיתוח לסרטי שחור לבן. הסרטים היו מגיעים מסטודנטים צלמים שהעסיקה אגודת הסטודנטים ותעדו את כל מה שקורה בקמפוס במהלך שנת הלימודים. לספר השנה היה עורך שקיבל את ההדפסות שהדפסתי ומיין את הצילומים לקראת הדפסת הספר בסוף שנת הלימודים. השכר היה די נמוך ולכן חיפשתי משהו שיכניס קצת יותר. לשכת העבודה (Placement Center) בקמפוס הציעה עבודות רבות ובסוף אזרתי אומץ והגשתי מועמדות לעבודה במעבדת צילום פרטית מסחרית מחוץ לקמפוס. קיויתי שבעל המקום, מל סיימון, יסכים לשלם לי במזומן ולא בצ׳ק כדי שלא יראו את הפקדות הצ׳קים בחשבון הבנק שלנו. מל ערך לי בחינת קבלה קשוחה של מספר שעות בהן היה עלי להדפיס סוגים שונים של הדפסות ידניות בשחור לבן ובצבע תוך זמן נתון כשאני שומר את כל הטסטים כדי להוכיח בכמה נייר צילום השתמשתי. עברתי את הבחינה והתקבלתי. התחלתי לעבוד ויום אחד עשיתי שם משהו שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא כפדיחה: היה עלי להדפיס כמות גדולה מאד של הדפסות ידניות בצבע של שרטוטים אדריכליים בגודל 20X25 ס״מ. את הניירות החשופים הנחתי בתוך קופסה אטומה לאור ולאחר סיום החשיפות לקחתי את הקופסה ונכנסתי לתא החושך של מכונת הפיתוח הגדולה מסוג Roller Transport שהיתה שם. החושך, האויר הדחוס וריחות הכימיקלים פגעו כנראה בחוש ההתמצאות שלי והזנתי את הניירות למכונה במהירות גדולה מדי. כתוצאה מכך, הניירות נתקעו במכונה, רוב ההדפסות נהרסו והכימיקלים במכונה הזדהמו… כשהתבררה עוצמת הפדיחה לא ידעתי היכן לקבור את עצמי… עבדנו שעות כדי לנקות את המכונה ולהחליף את הכימיקלים. הייתי בטוח שמל מעיף אותי משם כמו טיל. אבל הוא בסך הכל אמר: לא נורא, נתראה מחר. הייתי שמח להמשיך לעבוד אצלו אבל לאחר חודש התברר לי שאין סיכוי שיסכים לשלם לי במזומן ונאלצתי לעזוב בצער כי הסיכון להיתפס ע״י שרות ההגירה היה גדול מדי.

בסופי השבוע הייתי מצטרף לשרונה לעבודות הנקיון והיינו לוקחים על עצמנו פרוייקטים כמו ניקוי מרתפים וניקוי חלונות בבתים פרטיים, עבודות מאוסות שרוב עוזרות הבית סירבו לבצע. בהמשך פיתחתי גם קריירה משנית בגננות: מצאתי בלשכת התעסוקה הצעת עבודה לגנן אצל משפחה. התקשרתי, באתי לפגישה והתקבלתי לעבודה. התברר שהמעסיקים הינם זוג שוויצרים מבוגרים, הבעל היה פרופסור אורח באוניברסיטה של רוצ׳סטר. היה להם בית גדול עם חצר עצומה, הרבה דשא ועצים, שבסתיו עליהם נושרים בכמויות. רוב העבודה היתה לכסח את הדשא ולאסוף את העלים. האישה דאגה תמיד להזמין אותי לארוחת צהריים ולמרות מחאותי התעקשה לשלם לי גם על הזמן בו אכלנו, שתינו קפה ושוחחנו. את טעם עוגת הפירות שלה אני זוכר עד היום. אותה אישה הכירה לי חלק משכניה ברחוב וכך הפכתי בסופי השבוע לאימפריה של גננות. עשינו גם מה שנקרא בארה״ב House Parents: שמירה על בית, כולל הילדים, המכונית והכלב… התפקיד חייב מגורים בבית הלקוח למספר ימים כאשר ההורים נסעו אל מחוץ לעיר, היה עלינו להסיע את הילדים לפעילויות שלהם, לערוך קניות ולמעשה לתפקד כהורים…עבודה נוחה וכסף טוב.

בהמשך, נודע לי שהטכנאי האחראי על מעבדת הצילום של המחלקה שלי מחפש עוזר. הגשתי מועמדות והתקבלתי. זאת היתה אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי כי מה שלמדתי מביל ספרינגר, טכנאי המעבדה לא נפל בחשיבותו ממה שלמדתי בקורסים האקדמיים. למדתי לבצע עבודות חשמל, אלקטרוניקה, אינסטלציה, ריתוך, תיקון ושיפוץ כל סוגי מכונות הפיתוח והמדפסות שהיו במעבדה ועוד ועוד. עבדתי עם ביל יותר משנתיים וכל מה שלמדתי ממנו שימש אותי היטב כשהתחלתי לעבוד בהונדורס לאחר סיום הלימודים וגם בהמשך בתקופת עבודתי כמרכז החוג לצילום במכללת הדסה.

מיומנויות תחזוקה נוספות רכשתי בעבודתי בקיץ אצל אד אינגריק, מנהל המעונות אותו הזכרתי קודם לכן. בתקופת הקיץ, בה רוב הסטודנטים היו בחופשה למדתי רק קורס אחד או שניים במקום 4-5 במהלך שנה״ל וכך היה לי יותר זמן לעבוד. מותר היה לי לעבוד באופן חוקי 40 שעות בקמפוס ולכן יכולתי לצמצם את שעות העבודה הלא חוקיות מחוץ לקמפוס. הצטרפתי לצוות תחזוקת המעונות של אד, שהתגלה כמעסיק הוגן ואדם נחמד. הצוות היה מורכב מסטודנטים כמוני ומעובדים קבועים שזה היה עיסוקם המרכזי. עשינו הכל: נקיון, גינון, שיפוצים (כולל חשמל, אינסטלציה, החלפת שטיחים מקיר לקיר) ואפילו זיפות גגות לצורך איטום. להיכנס בבוקר לדירה שיצאה ממנה חבורת סטודנטים אמריקאיים שהתנהגו כמו חזירים היתה חוויה מתקנת. לראות את אותה דירה, 4-5 שעות מאוחר יותר מצוחצחת ומשופצת לאחר שהצוות שלנו הסתער עליה במרץ היתה חוויה נוספת. העבודה החביבה עלי היתה כיסוח המדשאות הנרחבות בשכונה עם טרקטור קטן שעלה וירד בנחת את גבעות הדשא, כיף! היתה אוירה טובה בצוות ואכלנו יחד בצהריים. כך הכרתי את דאג ואת קאתי חברתו, שעבדו אצל אד באופן קבוע. שניהם היו חסרי השכלה, ודאג לא הפסיק לדבר על ג׳יפ השברולט בלייזר החדש שהתכוון לרכוש. בהמשך אכן רכש אותו, אבל לאחר מספר חודשים איבד אותו כשלא עלה בידו לעמוד בנטל התשלומים. בארה״ב נהוג שבמקרה כזה מתרחש תהליך של ״תפיסה מחדש״ (Repossession): הסוחר ממנו נרכש הרכב שולח צוות שלמעשה ״גונב״ את הרכב ומחזיר אותו לסוכנות וזה חוקי לגמרי.

כעובד החברה שהפעילה את המעונות זכיתי לשדרוג: עברנו מדירת הסטודיו לדירת שלושה חדרים דו קומתית, ואפילו קיבלתי את הטנדר של החברה על מנת לבצע את העברת הדירה.

חדר הלימוד והעבודה שלנו בדירה החדשה. שימו לב למכונת הכתיבה במקום בו הייתם מצפים לראות היום מחשב לפטופ…1979. צילום: גבי גולן
מבנה המעונות בו התגוררנו, Kimball Drive 223, בחורף המושלג. 1980. צילום: גבי גולן
צילום של נטיף קרח ומדחום מחוץ לחלון חדר השינה שלנו, חורף 1980. הטמפרטורה בחוץ 22 מעלות פרנהייט, מינוס 10 במעלות צלסיוס, טמפרטורה רגילה בהחלט בתקופת החורף ברוצ׳סטר

אנגלית וציונים אחרים

כישראלי, הגעתי לארה״ב עם רמת אנגלית לא רעה, אבל לא מספיק טובה כפי שהתברר לי תוך זמן קצר. כולם דיברו מהר, היה קשה להתמודד עם המבטאים השונים ולהבין את הסלנג וראשי התיבות. כשניסיתי לקרוא עיתון או לצפות בטלוויזיה הבנתי מעט מאד… בהרצאות הייתי כותב בעברית, כלומר שמעתי אנגלית, תרגמתי לעברית וכתבתי, תהליך די מתיש. כל חומר הלימוד, החוברות והספרים היו כמובן באנגלית בלבד. והנה, הפתעה. לאחר מספר שבועות פתאום שמתי לב באחד השיעורים שאני כותב באנגלית! כנראה שרמת ההבנה והשליטה שלי בשפה השתפרה, בין היתר הודות לקורס חובה בשם English Composition (חיבור אנגלי). שלמדתי ברבעון הראשון. היתה חובה לעבור את הקורס הזה בציון C לפחות: שיטת הציונים בארה״ב מבוססת על אותיות ולא על מספרים, בסקלה שבין A (הציון הגבוה ביותר) לבין F (נכשל). המרצים גם נהגו להוסיף + או להוריד – מן הציונים. לאחר בחינת הסיום בקורס הזה, שכללה כתיבת חיבור על נושא לא ידוע (Unseen)במשך 20 דקות היה המרצה מתקשר לסטודנטים על מנת להודיע להם את הציון. מי שקיבל פחות מ- C היה חייב לעבור את הבחינה שוב ושוב עד שהצליח לעבור. לא היה ניתן להמשיך לשנה ב ללא מעבר הקורס הזה, שנחשב לקורס לא קל גם לילידי ארה״ב. להפתעתי הרבה סיימתי את הקורס בציון C הנדרש בפעם הראשונה: היו סטודנטים אמריקאיים ששפת אימם אנגלית שנכשלו בו. כתוצאה מהשימוש באותיות כציונים, פותח פרמטר מספרי לצורך הגדרת הציון הכולל של כל סטודנט. הפרמטר הזה נקרא GPA, והיה מחושב בהתאם לנוסחה שכללה שקלול מספר נקודות הזכות לכל קורס, מספר השעות של הקורס בפועל והציון. GPA 4 משמעותו היתה קבלת ציון A בכל הקורסים. סטודנט שהיגיע ל-GPA שמעל 3.2 זכה להיכנס לרשימת מצטייני הדיקן (Dean's List). מצטייני הדיקן קיבלו כל רבעון תעודה המעידה על הצטיינותם ותעודה זו עזרה לא מעט בעת הגשת בקשות למלגות. חוץ מן הרבעון הראשון, סיימתי את כל הרבעונים הבאים עם GPA שזיכה אותי בכניסה לרשימת הדיקן ואת התואר סיימתי עם GPA 3.55 שמשמעותו הצטיינות יתרה, בדרגה השניה מתוך 3 (Honors, High Honors, Highest Honors). השיטה שהיתה נהוגה ב-RIT וברוב האוניברסיטאות בארה״ב עד לפני מספר שנים היתה שיטת הרבעונים (Quarters) שחילקה את שנת הלימודים לארבעה רבעונים בני 10 שבועות כל אחד: סתיו, חורף, אביב וקיץ. שאר הזמן היו חופשות: חופשת בחינות קצרה בין הרבעונים, חופשה ארוכה בתקופת חג המולד וסוף השנה וחופשת קיץ ארוכה. רוב הסטודנטים למדו רק 3 רבעונים בשנה, מספטמבר עד מאי. רק משוגעים כמוני, שלא יכלו להרשות לעצמם חופשת קיץ ארוכה למדו 40 שבועות בשנה, מספטמבר עד אוגוסט של השנה הבאה.

פינה קסומה בקמפוס RIT: הגן היפני בסתיו. 1978. צילום: גבי גולן

M*A*S*H וקפה במעבדה

כבר בימים הראשונים שלי במעבדת הצילום של המחלקה שמתי לב לתופעה מוזרה: לקראת השעה 3 אחה״צ רוב הסטודנטים והמדריכים נטשו את עמדות העבודה שלהם והתרכזו בחדר המנוחה בו היה מותקן מקלט טלוויזיה גדול וגם מכונת קפה. מן החדר עלו כל הזמן קולות צחוק רועמים. כשבאתי לראות על מה המהומה הבחנתי שכולם צופים בענין בתכנית טלוויזיה העוסקת בבית חולים שדה צבאי. כחובש קרבי, לא הבנתי מה כל כך מצחיק במראה הפצועים המדממים והמרוטשים ובאמבולנסים הדוהרים לחדרי הניתוח ממנחת המסוקים… עם רמת האנגלית שלי אז, לקח לי זמן להבין שהמדובר בסדרה קומית, אנטי מלחמתית העוסקת בעלילותיהם של אנשי ונשות הצוות בבית חולים שדה של הצבא האמריקאי בתקופת מלחמת קוריאה. הסדרה נקראה (M*A*S*H (Mobile Army Surgical Hospital ובהמשך נעשיתי גם אני צופה נלהב בסדרה וכיום יש לי אוסף של כל 256 הפרקים שלה ששודרו על פני 11 עונות בשנים 1972-1983. קיים גם סרט קולנוע באותו השם בבימויו של רוברט אלטמן שהוקרן כבר בשנת 1970 אולם הוא לא היה מוכר לי אז.

את הקפה בחדר המנוחה ארגנה מזכירת המחלקה ועל כל מי ששתה היה להשאיר 30 סנט בקופסה שליד מכונת הקפה. לעיתים עסקי הקפה נקלעו לגרעון ואז היו מארגנים איסוף חירום בסגנון של תרום כפי יכולתך על מנת שהקפה ימשיך לזרום בעורקינו…

הלוגו של סדרת הטלוויזיה M*A*S*H. מקור: Wikipedia

את המשך זיכרונותי מרוצ׳סטר תוכלו למצוא בפוסט מס׳ 114

תמונה ראשית: קמפוס RIT בשלג, חורף 1980. צילום: גבי גולן

112. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק א׳, 1978

112. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק א׳, 1978

מדוע רוצ׳סטר?

ביולי 1977 סיימתי את לימודי בחוג לצילום טכני-מדעי במכללת הדסה בירושלים. תכנית הלימודים בת השנתיים (לקראת התואר טכנאי צילום) הכשירה צלמים בתחום הצילום הטכני-התעשייתי-מדעי-מסחרי עם נגיעות קטנות גם בתחום האמנותי. לאחר סיום הלימודים נשארתי במכללה לעבודה זמנית כמחסנאי בזמן ששקלתי את המשך דרכי לעתיד. היה לי ברור כי העבודה כצלם העומד מאחורי המצלמה איננה מתאימה לי. התענינתי יותר בישומים הטכניים והטכנולוגיים של הצילום ובעבודת המעבדה. אחד המורים בחוג דאז, יוני כינורי, לימד אותנו את הקורס שנקרא ״טכנולוגיה צילומית״ והשפיע רבות על החלטתי. מאחר ובארץ לא היתה קיימת אפשרות להתמחות באופן אקדמי בתחומים שענינו אותי החלטתי להמשיך ללמוד בחו״ל . נרשמתי לביה״ס לצילום ב-Harrow שבאנגליה ולביה״ס לצילום במכון הטכנולוגי של רוצ׳סטר (RIT), בצפון מדינת ניו יורק בארה״ב. התקבלתי לשני בתי הספר ולאחר התלבטות בחרתי ב-RIT. ביה״ס לצילום שם היה אז (וכנראה גם כיום) הגדול בעולם (כ-1000 סטודנטים), בעל מוניטין מצויינים בתחום הצילום הטכני, התעשייתי ,המדעי והמסחרי וגם בתחומי הקולנוע, הטלוויזיה, האנימציה והדפוס. המתקנים היו חדישים ומרווחים ושכנו בקמפוס גדול וחדיש (נבנה בסוף שנות ה-60). RIT שכן קרוב מאד לקמפוס התעשייתי המרכזי של קודאק (Kodak Park) ולמרכז ההדרכה שלה (MEC). קודאק היתה אז בשיאה, העסיקה כ-120,000 עובדים ברוצ׳סטר ובין ביה״ס לקודאק התקיימו קשרים הדוקים. סרטון מענין על ההיסטוריה של קודאק ניתן למצוא כאן. חברות רבות נוספות מתחום ההדמייה פעלו אז ברוצ׳סטר, כמו Xerox ,Baush and Lomb ו-Itek והעיר נחשבה אז כבירת תחום ההדמייה (Imaging) בארה״ב. רק כדי לקבל מושג מה לגבי רמת המתקנים של ביה״ס לצילום דאז, היו בביה״ס כ- 200 חדרי חושך אישיים מאובזרים היטב וכ-60 אולפני צילום אישיים מצויידים במיטב ציוד הצילום, התאורה והאביזרים. מחסן ציוד הצילום להשאלה שם (ידוע בכינוי The Cage) היה בהיקף בלתי נתפס. היו גם אולפני וידאו ואנימציה וכן בית דפוס ענק. בנוסף, היתה בביה״ס מעבדת צילום מסחרית בגודל בינוני, בה עבדו הסטודנטים במחלקה שלי שסיפקה שירותי פיתוח והדפסה לאוכלוסיית הסטודנטים, המרצים והעובדים בקמפוס, כ- 15,000 איש. וכמובן, סגל ההוראה בכל תחומי הצילום היה מן המעלה הראשונה. מי שמתענין בלימודים ב-RIT כיום מוזמן להיכנס לאתר http://www.rit.edu.

הכנות לנסיעה

כחלק מתהליך הקבלה ללימודים היה עלי לעבור 2 בחינות: אנגלית כשפה זרה (TOEFL), בחינה הנמשכת מספר שעות אותה חייב לעבור כל מי שמעונין ללמוד לימודים אקדמיים בארה״ב ו-(SAT (Scholastic Aptitude Test: בחינה פסיכומטרית בה נבחן כל בוגר תיכון בארה״ב המעונין להמשיך ללימודים אקדמיים. עברתי את שתי הבחינות בהצלחה ולקראת מאי 1978 קיבלתי את ההודעה המשמחת על קבלתי ללימודים. עכשיו היה צריך להתחיל לארוז את החיים בירושלים, לקפל את הדירה השכורה, למכור את כל ה״רכוש״ שצברנו ולתכנן את המעבר לארץ זרה וקרה. עוד מכשלה שעמדה בדרכי היה הצורך לקבל ויזת סטודנט לארה״ב, משימה לא פשוטה. בין היתר, מעבר למכתב הקבלה ללימודים היה צורך באישור בנקאי שלמבקש יש סכום של $100,000 לצורך תשלום שכר הלימוד והוצאות המחיה בזמן הלימודים. כמובן שסכום כזה לא עמד אז לרשותי וגם לא לרשות הורי. בזכות קשריו של אבי ז״ל עם מישהו בבנק הפועלים הצלחנו לקבל מכתב די מעורפל שעשה את העבודה ולאחר המתנה מורטת עצבים קיבלתי את הויזה המיוחלת, לי ולאשתי שרונה. הודענו לבעל הדירה בירושלים שאנחנו עוזבים, התפטרתי מתפקידי במכללה, ארזנו את כל מה שנשאר לאחר מכירת החיסול שערכנו, קנינו כרטיסי טיסה לכיוון אחד, לקחנו נשימה עמוקה וקפצנו לעולם אחר…

טסים לניו יורק

בתחילת ספטמבר 1978 טסנו ללונדון כשבידנו כרטיסי טיסה Stand By לטיסת ההמשך לניו יורק. מהר מאד גילינו שעבדו עלינו ושכרטיסים אלו אינם שווים את הנייר עליהם הודפסו: אף חברת תעופה לא הסכימה לקבל אותם. לאחר המתנה של יותר מ-24 שעות בהיתרו נשברנו, הוספנו $200 לראש ועלינו על טיסה לני יורק. בתפוח הגדול קיבל אותנו בן דודי עמי שווימר ז״ל, שיחד עם אשתו לסלי ארחו אותנו בדירתם הקטנה למספר ימים. בדירה שלהם היה חתול סיאמי שחור, יפה ואנטיפת בשם סמי שלא הרשה לאיש לגעת בו. את דעתו עלינו דאג להביע לעיתים מזומנות באמצעות נשיפות ויללות הפחדה. חוץ ממנו היה בחדרנו מזגן חלון ענק ורועש, שאפשר שתי אופציות: לישון בשקט ולמות מחום או להנות מן האוויר הקריר שנפח לתוך החדר ולמות מן הרעש הבלתי נסבל שיצר… עמי ולסלי הראו לנו קצת מניו יורק וגם לקחו אותנו לביקור אצל קרובי משפחה נוספים בעיר. כשהגענו לבקר את דודתי אילונקה ובעלה פרד, נעץ בנו פרד מבט חודר ואמר: צריך להלביש אתכם כמו בני אדם. אמר ועשה. לקח את זוג התפרנים שהיגיעו מארץ הקודש בג׳ינס וסנדלים לחנות הכל בו הענקית מייסיס שם עבד ורכש עבורי מספר פריטי לבוש אלגנטיים: מכנסיים מחוייטים, חולצות מכופתרות, עניבות, ג׳קט, זוג נעליים מהודרות ומעיל חורף חם לשרונה. הבגדים האלגנטיים הללו, שנראו לי אז מוזרים ולא שייכים אלי היצילו אותי בהמשך מפדיחה לא נעימה…

מימין לשמאל: אני ושרונה עם עמי ז״ל, בן דודי שקיבל אותנו בניו יורק, ספטמבר 1978. צלם לא ידוע

נס במעונות

לאחר כשבוע בניו יורק שרונה טסה לוושינגטון הבירה לבקר את דודתה שגרה שם (לדודה מלכה ולדוד סול יהיה תפקיד מפתח בהרפתקאותינו בהמשך) ואילו אני טסתי לרוצ׳סטר להתחיל לארגן את חיינו שם. נחתתי בשדה התעופה ברוצ׳סטר ונסעתי לקמפוס במונית. קיבלתי חדר במעונות הסטודנטים הרווקים לשבוע ההתארגנות (Orientation Week) ומיד יצאתי לחפש את משרד המעונות לזוגות הנשואים על מנת לנסות לקבל דירה שם. בקשתי המקורית לקבלת דירה במעונות שנשלחה עוד מהארץ סורבה. צעדתי בשבילי הקמפוס, מנסה לחשוב כיצד אגרום לפקיד/פקידה במשרד המעונות להפקיד בידי את המפתח הנכסף. הגעתי למשרד, גמגמתי משהו כשהיגיע תורי וקיבלתי, איך לא, תשובה שלילית. אין מקום! הפקידה דחפה לידי רשימה של קומפלקסים של דירות להשכרה בסביבת הקמפוס ושלחה אותי לדרכי. אבל וחפוי ראש צעדתי חזרה לכיוון חדרי הזמני. כשעברתי בסמוך למבנה דו קומתי היה נדמה לי ששמעתי מישהי מדברת עברית. עצרתי והקשבתי: אכן עברית! לא היססתי, חיפשתי את הכניסה ודפקתי בדלת. הדלת נפתחה והופיעה אישה צעירה עם תינוק בידיה. שאלתי האם היא מדברת עברית, ומכאן הדברים התגלגלו במהירות. הסתבר לי שאביבה, זה שמה, גרה שם עם מייק בעלה והתינוק כבן שלושה חודשים. מייק סיים לאחרונה את לימודיו במחלקה למדעי המחשב ובקרוב הם עוברים למקום אחר. כשסיפרתי לאביבה שבאתי למשרד המעונות על מנת לקבל דירה אבל נדחיתי, לא האמנתי למה שקרה: היא ביקשה ממני להמתין, הרימה את שפופרת הטלפון, חייגה ודיברה עם מי שדיברה. עם סיום השיחה אמרה לי: תחזור עכשיו למשרד המעונות, תגיד שאני שלחתי אותך ותקבל מפתח לדירה. הסתבר שעד ליציאתה לחופשת הלידה עבדה אביבה בתפקיד בכיר במשרד המעונות… לא האמנתי למשמע אזניי! הודיתי לה בהתרגשות, חזרתי למשרד המעונות והפלא ופלא, הזכרת שמה של אביבה גרמה לכך שתוך מספר דקות מילאתי טופס, שילמתי מקדמה על חשבון שכר הדירה וקיבלתי מפתח לדירת סטודיו. כך הכרתי גם את בעל החברה הפרטית שהפעילה את המעונות ותחזקה אותם, אדוארד (אד) אינגריק. בקיץ הבא, הפכתי גם אני לעובד של החברה ועל כך בהמשך.

חלק מבנין ביה״ס לצילום ב-RIT. הקמפוס הבנוי מלבנים אדומות ידוע גם כ-Brick City. צילום: גבי גולן, 1978
תעודת הסטודנט שלי בתקופת הלימודים ב-RIT עם המדבקות להרשמה לרבעונים השונים

בטי סונדרס, המלאך של הסטודנטים הזרים

דירת הסטודיו שקיבלנו כללה חדר שינה וחדר נוסף ששימש כסלון, פינת אוכל ומטבח. כמקובל בארה״ב הדירה כללה את כל הציוד החשמלי הבסיסי כמו מקרר, כיריים ותנור. היתה בה גם מערכת חימום בגז טבעי כך שתמיד היו מים חמים. מערכת החימום הוכיחה את עצמה בחורף כאשר הטפרטורות יורדות עמוק אל מתחת לאפס והכל בחוץ מכוסה בשכבת שלג עבה. אבל, פרט לשולחן בפינת האוכל לא היו בדירה רהיטים. עוד במשרד המעונות סיפרו לי על ארגון הנקרא Rochester International Friendship Counil: מועצת הידידות הבינלאומית של רוצ׳סטר. הארגון נוהל בהתנדבות ע״י גברת מבוגרת ונמרצת בעלת שיער לבן בשם בטי סונדרס, שהפעילה במיומנות ראויה להערכה צבא של מתנדבים ומחסן גדול מלא בכל טוב: ריהוט, כלי מטבח, טלוויזיות, מכונות כתיבה (כן כן, על מחשב אישי לא חלמנו באותם הימים, ואת כל העבודות היה צורך להגיש מודפסות במכונת כתיבה…) ועוד. השיטה היתה פשוטה: תבוא למחסן, תיקח כל מה שאתה צריך וכשתעזוב תחזיר ותתרום ציוד שרכשת במהלך הלימודים. לאחר שבחרתי, הציוד הועמס על רכב הסטיישן הענק של בטי והובל אחר כבוד לדירתנו החדשה. שום דבר לא נרשם, הכל היה מבוסס על אמון הדדי. האישה הזאת היתה פשוט מלאך, והרבה סטודנטים זרים חייבים לה לא מעט. אגב, שימו לב לשם הארגון: בארה״ב לא קראו לנו סטודנטים זרים אלא International Students, ביטוי שהוא הרבה יותר Politically Correct. עם זאת, שרות ההגירה האמריקאי התייחס אלינו כאל Aliens. גוגל טרנסלייט מתרגם את המילה הזאת היום ל-חייזר. זוכרים את סדרת סרטי האימה?

ב-RIT למדו בתקופה ההיא כמאה וחמישים סטודנטים זרים מכל העולם. היו שם סטודנטים מאפריקה, מסין, מאירופה וגם מישראל, מלבנון ומדינות אחרות במזרח התיכון. לאחר זמן, כאשר הגשתי בקשה למלגה לסטודנטים זרים מצטיינים כתבה לי בטי מכתב המלצה מרגש השמור איתי עד היום. הארגון גם הצמיד לנו משפחה מקומית כחונכים, שדאגה לשלב אותנו בקהילה ולהקל על ההתאקלמות בתקופה הראשונה. כך היכרנו את מורט ומרדית, זוג צעיר ללא ילדים שליוו אותנו וסייעו לנו להכיר את הסביבה. כשהזמינו אותנו לפיקניק באחד מסופי השבוע הראשונים התחלנו להכיר את הפארקים המדהימים ואת הטבע הנהדר באזור, וגם הכרנו חברים שלהם. עוד משהו חדש שהכרנו באמצעותם היה השילוב המוזר של חמאת בוטנים וריבה, מרוחים על לחם. בהמשך, ממש כמו אצל האמריקאים, סנדוויץ׳ של Peanut Butter and Jelly הפך למאכל מוכר ואהוב…

מחליקים על הקרח

הקמפוס של RIT היה חדש והצטיין במתקני הספורט שלו, כמו בריכת שחיה אולימפית מקורה, מגרשי בייסבול, פוטבול, כדורסל וגם מגרש למשחק מוזר (מוזר אפילו יותר מבייסבול ופוטבול) שלא הכרנו, Lacross (משחק קבוצתי בו משחקים עם מין מוט ארוך שבקצהו רשת רופפת ורודפים אחרי כדור קטן). כמו כן היה איצטדיון ענק ובו משטח אולימפי תקני להחלקה על קרח. התקיימו שם משחקי הוקי קרח וגם תחרויות והופעות של החלקה על הקרח. השימוש במתקנים היה חופשי לסטודנטים ובני משפחותיהם, וכך מצאנו את עצמנו מחליקים על הקרח בעידודו הנמרץ של חברנו החדש סטיוארט. לי היה נסיון של החלקה על סקטים כך שהסתגלתי לקרח בקלות יחסית. לשרונה היה קצת קשה יותר…

נהנים על הקרח, 1978. צילום: Stewart White

מכוניות ונהיגה בתנאי שלג וקרח

לא היתה אפשרות לחיות בקמפוס ללא מכונית: הקמפוס היה ממוקם בפרבר די מרוחק של רוצ׳סטר בשם הנרייטה ותדירות התחבורה הציבורית היתה נמוכה. ב-DMV (משרד הרישוי) קיבלנו בקלות רשיון נהיגה של מדינת ניו יורק לאחר שהצגנו את רשיון הנהיגה הישראלי ועברנו בחינת תאוריה מקומית. עכשיו נותר רק לרכוש מכונית מתאימה שתתאים לתקציבנו המצומק. באחד מסופי השבוע הראשונים שלנו ברוצ׳סטר שכרנו מכונית בתעריף סוף שבוע מוזל, הצטיידנו בעיתון מקומי עם לוח מכוניות למכירה ובמפה של האזור ועם הרבה אמונה בלב יצאנו לחפש את מכונית חלומותינו. מיותר לציין כי בארץ מעולם לא היה ברשותנו רכב…

ביציאה משדה התעופה, שם שכרנו את הרכב טעינו בניווט (אם רק היה לנו אז Waze) ונאלצנו לנסוע כ-30 ק״מ עד שמצאנו יציאה מהדרך המהירה שתאפשר לנו להסתובב חזרה. בסופו של דבר הגענו לשכונה די מוזנחת ואיתרנו את כתובתה של האישה ממנה התכוונו לקנות את הרכב: פונטיאק פיירבירד ירוקה מודל 1969 עם מנוע שישה צילינדרים. נשמע טוב אבל במציאות זאת היתה גרוטאה בת 9, חלודה ורקובה אבל היא עלתה רק $225, אז מה לא ניקח? לקחנו. כצפוי אכלנו די הרבה קש מהרכב הזה וביליתי לא מעט זמן בשיטוטים במגרשי גרוטאות בנסיונות לאתר כל מיני חלקים להם נזקקנו לעיתים תכופות. השיטה במגרשי הגרוטאות היתה מענינת: נכנסים, מקבלים מברג וסט מפתחות, מחפשים את הרכב המתאים ומפרקים לבד את החלק הדרוש. ביציאה בעל המגרש קובע את מחיר החלק ומקבל חזרה את הכלים שלו. יופי של שיטה…לפיירבירד שלנו היתה נטייה לכבות באמצע הנסיעה ללא הודעה מוקדמת, מה שהיה כמובן סכנת נפשות. יום אחד זכינו לביקור של הדודה מלכה והדוד סול, קרובי המשפחה של שרונה מוושינגטון אותם הזכרתי כבר. נסענו איתם בגרוטאה שלנו והפלא ופלא, באמצע צומת הגרוטאה הכריזה על שביתה כללית. הדוד והדודה היו מזועזעים ומיד הודיעו לנו שאין מצב שאנחנו ממשיכים לנסוע בטרנטה הזאת, הם ידאגו לרכוש עבורנו רכב טוב ואמין יותר. אמרו ועשו. תוך כשבועיים התקשרו להודיע שרכשו עבורנו חיפושית וולקסווגן צהובה מודל 1974 במצב מצויין וביקשו שנגיע אליהם לוושינגטון על מנת לאסוף אותה.

טסנו לוושינגטון, בילינו איתם את סוף השבוע ובבוקר יום א שלאחר מכן הודינו להם מקרב לב על הדאגה והעזרה (הרכב עלה להם $2500) ועל הארוח ויצאנו לדרכנו. המרחק מוושינגטון לרוצ׳סטר הוא 620 ק״מ, ואת נסיעת האימים הזאת אנחנו זוכרים היטב. באותו בוקר החל לרדת השלג הראשון באזור וושינגטון, והכבישים היו חלקלקים מאד. הסתבכנו ביציאה מן העיר ונראה לי שהקפנו אותה על ה-Beltway שלה לפחות שבע פעמים, והחומות לא נפלו… בהמשך חווינו החלקות מפחידות כשהשיא היה כאשר נסענו בעליה תלולה בדרך הררית מאחורי משאית גדולה עמוסת בולי עץ. על מנת להאט הורדתי הילוך ואז הרכב החליק, הסתובב 180 מעלות ומצאנו את עצמנו עם הפנים לכיוון ההפוך. למזלנו לא נסע מאחורינו רכב אחר, שאם לא כן אני לא בטוח שהייתי כאן היום לספר את הסיפור. בכביש המהיר נסענו מאחורי רכב כבד לפינוי שלג, עם סכין אלכסונית גדולה מקדימה, כשהוא נוסע במהירות גבוהה ומעיף אחורנית ענן שלג עצום כך שלא ניתן לראות כמעט כלום, פחד אלוהים.

בהמשך צברנו ניסיון בנהיגה בתנאי קרח ושלג ואפילו גילינו שלחיפושית יש כושר עבירות מצויין בשלג אם מציידים אותה בצמיגי שלג. אלו הם צמיגים שדומים לצמיגי שטח של ג׳יפים, וברוצ׳סטר היה מקובל להתקין אותם על הציר המניע לפני החורף (ולהסיר אותם באביב) במקום הצמיגים הרגילים. בחיפושית המנוע מאחור וההנעה אחורית. משקל המנוע על צמיגי השלג מאפשר לה עבירות מצויינת למרות שההנעה היא רק לגלגלים האחוריים.

ברוצ׳סטר היו לא מעט תושבים שהחזיקו מכונית מיוחדת לחורף, כזאת שלא היה איכפת להם לדפוק בתאונות האפיניות לחורף שם ואת המכונית היפה בה השתמשו באביב ובקיץ החנו בחניון מקורה לתקופת החורף. הרשויות מפזרות על הכבישים תערובת של חול ומלח המיועדת לסייע בהפשרת הקרח המצטבר עליהם אך הורסת את המכוניות. הפיירבירד שלנו היתה כולה רקובה בעקבות ההשפעה ההרסנית של התערובת הזאת על מרכב המכונית. כדי להקטין את הנזק היה מקובל לצפות את תחתית המרכב בציפוי אספלט מיוחד.

שרונה עם צי הרכב של משפחת גולן ברוצ׳סטר, לפני שהפיירבירד הירוקה נפחה את נשמתה, 1979. צילום: גבי גולן

ביום שלג אחד קפוא נסעתי למרכז קניות וכשחזרתי לרכב לא הצלחתי לפתוח את הדלת כי המנעול קפא. התחלתי לחמם את המפתח בפה ולנשוף על המנעול כשלפתע הופיע שוטר שחשב שאני מנסה לפרוץ לרכב… ממנו למדתי שצריך להצטייד בבקבוקון אלכוהול קטן עם מתז: מתיזים את האלכוהול לתוך חור המנעול והכל מסתדר. הטמפרטורות הנמוכות שם גורמות להצטברות שכבת קרח עבה על החלון הקדמי והאחורי של המכוניות, לפני כל נסיעה צריך לעבוד עם מגרדה מיוחדת ועם נוזל המכיל אלכוהול כדי להסיר את הקרח, חתיכת עבודה. שלא לדבר על הצורך לסלק את ערימות השלג שמפלסות השלג עורמות מאחורי המכוניות במגרשי החניה, לשם כך הצטיידנו באת מיוחדת למשימה…

מטעמי נוחות במשך תקופה קצרה החזקנו את שתי המכוניות, עד שתיבת ההילוכים האוטומטית של הפיירבירד שבקה חיים. מאחר ולתקן אותה לא בא בחשבון פרסמתי אותה למכירה As Is. להפתעתי הרבה הגיעה מכונית גרר בה נהג בחור בלבוש יהודי-חרדי אפייני, שילם לי $100 ויותר לא ראינו את הפיירבירד המקוללת. החיפושית הצהובה, לעומת זאת שירתה אותנו בנאמנות עד שעזבנו את רוצ׳סטר במאי 1981 לאחר סיום לימודי. אז נסענו איתה בחזרה לוושינגטון והחזרנו אותה לדודה מלכה ולדוד סול. בנם דני, שהיה סטודנט השתמש בה עוד מספר שנים לפני שנמכרה בשיבה טובה.

חליפות

הסטודנטים חברי ללימודים, בעיקר הגברים שבינהם נהגו להתלבש ביום יום באופן מרושל למדי: ג׳ינס קרועים, חולצות טי מהוהות ונעלי התעמלות מלוכלכות. חלקם התהדרו בשיער ארוך ולא מטופח. אני נראיתי הרבה יותר מסודר מהם, ג׳ינס ללא קרעים, חולצה מכופתרת ונעליים במצב טוב. יום אחד, אולי כחודשיים מתחילת הלימודים התקיים בקמפוס כנס לכל הסטודנטים והמרצים במחלקה: לכנס הגיעו מנכ״לים ממספר חברות גדולות בארה״ב שהפעילו רשתות של מעבדות מסחריות על מנת לנהל דיון על מצב התעשייה. איש לא הזהיר אותי מראש שלארוע כזה לא מגיעים בג׳ינס… נכנסתי לאולם ופשוט נדהמתי: כל ההיפים המוזנחים שהייתי רגיל לפגוש יום יום היו לבושים בחליפות שלושה חלקים, בחולצות מהודרות, בעניבות תואמות ונועלים נעליים מבריקות. כולם מסורקים ומטופחים… נבוך, עשיתי אחורה פנה, רצתי הביתה (למזלי שכונת המגורים שלנו היתה במרחק דקות הליכה מן האזור האקדמי של הקמפוס) ולבשתי בפעם הראשונה את הלבוש המהודר שרכש עבורי הדוד פרד בחנות מייסיס בניו יורק. התוצאה לפניכם:

צילום משותף עם חברי ללימודים Paul Whalen בכנס השנתי שעסק במצב תעשיית הפוטופינישינג, 1978. צלם לא ידוע

המשך זיכרונותי מרוצ׳סטר בפוסט מספר 113.

צילום ראשי: צילום אויר של קמפוס RIT משנת 1978. צילום: יח״צ RIT

עדכון 3.2.21: היום נודע לי לצערי כי חברי Stewart White שהוזכר לעיל נפטר באוגוסט 2019 בקליפורניה. May His Soul Rest In Peace