כמי שמתענין מזה שנים רבות בהיסטוריה הטכנולוגית של הצילום היה ברור כי כאשר נודע לי על יציאתו לאור של ספר חדש העוסק בתהליך הצילום הצבעוני ההיסטורי Autochrome אמהר ואזמין לי עותק.
הספר (באנגלית) Colour Mania נכתב ע״י Catlin Langford ויצא בהוצאת Thames & Hudson. הוא מודפס באיכות גבוהה בפורמט אלבומי, בעל כריכה קשה וכולל 240 עמודים. למי שיחליט לרכוש אותו, אני ממליץ לא לרכוש ישירות מן ההוצאה אלא מאתר bookdepository.com בו המחירים אטרקטיביים מאד והמשלוח חינם! מחיר הספר כולל משלוח 175 ש״ח, סביר מאד לספר בפורמט אלבומי מפואר כזה. (עדכון: לצערי האתר נסגר בסוף אפריל 2023!)
בפוסט מס׳ 67 בבלוג זה סקרתי את המאפיינים וההיסטוריה המענינת של תהליך הצילום הצבעוני המסחרי הראשון Autochrome שפותח בצרפת ע״י האחים Lumiere, נרשם כפטנט בשנת 1903, יצא לשוק בשנת 1907, יצורו נמשך עד 1937 והיה בשימוש עד 1952 (בשנה זאת יצאה לשוק הגרסה האחרונה תחת השם Alticolor על בסיס גמיש). כמו כן התייחסתי בפוסט לחשיבותו הצילומית-אמנותית-תעודית של ה-Autochrome. הספר החדש מתמקד בעיקר בתחום זה ולכן מומלץ מאד לכל מי שמתענין גם במאפיינים הטכניים של התהליך לקרוא את פוסט מס׳ 67 (וגם את פוסט מס׳ 66) בבלוג זה לפני שיזמין לעצמו את הספר ויקרא אותו. אציין כאן רק שהמדובר בתהליך צבעוני אדיטיבי, פוזיטיבי וישיר, בו מתקבלת שקופית צבעונית בפורמט המצלמה. שקופיות Autochrome רגישות מאד למגע ולאור ולכן לא ניתן להציג אותן לציבור במוזיאונים. באוספים מוזיאליים נשמרות שקופיות Autochrome בחושך ובתנאי חום ולחות אופטימליים מבוקרים. האוצרים והמשמרים במוזיאונים צופים בשקופיות Autochrome באמצעות ארגזי אור מיוחדים בעלי עצמת אור נמוכה, בחדרים מוחשכים ונוגעים בהן כשלידיהם כפפות בד. הצפייה מותרת לפרקי זמן קצרים במיוחד. מכאן נובעת, בין היתר, חשיבותו של הספר החדש שמאפשר לצפות ברפרודוקציות איכותיות של שקופיות Autochrome מקוריות ללא המגבלות הללו. הרפרודוקציות בספר נעשו מחלק קטן מתוך כ-2500 שקופיות Autochrome מקוריות שברשות מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.
בהקדמה לספר נאמר: ״כל מי שינסה אותו לא ירצה שום דבר אחר״, ציטוט מפי הצלם הצרפתי Albert Londe לאחר שהשתמש לראשונה ב-Autochrome. הצלם הידוע Alfred Stieglitz אמר בשנת 1907 שבקרוב העולם יהיה משוגע לצבע, וצדק.
הספר מתחיל בדיון בקבלה, ביישום ובמורשת של ה-Autochrome בהקשר הרחב של התפתחות הצילום הצבעוני. בהמשך, ארבעה פרקי נושא חוקרים את הנושאים העיקריים בהם התרכזו צלמי ה-Autochrome: פורטרטים, גנים, טבע דומם ומסעות. ארבעת הפרקים מתרכזים בעבודותיהם וחייהם של שבעה צלמים. חלקו האחרון של הספר עוסק באתגרים הניצבים בפניהם של אלו העוסקים בשימור הנכסים ההיסטוריים החשובים הללו לאור רגישותם הרבה. הספר לוקח את הקורא אחורנית בזמן כדי לשתף אותו בפליאה ובהתרגשות שהיו מנת חלקם של הצלמים שצילמו לראשונה בצבע, יכולת שכיום אנו מתייחסים אליה כמובנת מאליה.
בעמודים הראשונים הספר סוקר את השאיפה לצילום בצבע ואת התהליכים המוקדמים שפותחו לצורך כך אולם אף לא אחד מהם זכה להצלחה מסחרית, עד לפיתוח ה-Autochrome. עוד בשנת 1895 רשמו האחים Lumiere פטנט על תהליך לצילום צבעוני שנקרא ALL Chroma, על שמם של האחים (Auguste (and) Louis Lumiere). איכות התוצאה הרשימה בהחלט אולם עקב היותו מסובך ולא מעשי ננטש התהליך.
האחים לא התייאשו והמשיכו לעבוד על תהליך חדש שהתבסס על התאוריה האדיטיבית של Maxwell ותהליך הScreen-Plate של Ducos du Hauron. לתוצר הסופי קראו האחים Autochrome. התהליך היה נוח יחסית לשימוש ולפיתוח, ובפעם הראשונה יכול היה כל צלם שברשותו מצלמה מתאימה לצלם בצבע ולקבל שקופית צבעונית מרשימה בגודל הפורמט של המצלמה. ה-Autochrome זכה להצלחה מסחרית והיה בשימוש במשך 45 שנה. תרומתו לפיתוח ההבנה החזותית של משמעות הצילום בצבע היתה עצומה, ובאה לידי ביטוי כשינוי משמעותי בתחום הצילום, הן מן הבחינה הטכנולוגית והן מן הבחינה החזותית. אחד הזרמים האמנותיים שאימץ בחום את ה-Autochrome היה זרם הצלמים הפיקטוריאליסטיים.
ארבעת הפרקים הבאים בספר כוללים מספר רב של צילומים בנושאים שהוזכרו לעיל. חלק מן הצילומים טובים ומענינים וחלקם פחות, דבר המעיד על הקושי שביצירת שפה צילומית חדשה בצבע יש מאין. חלק מן הצילומים ממש בנאליים, ונראה שהצלמים התלהבו לצלם כל נושא צבעוני (הרבה פרחים…) והתייחסו פחות למשמעות החזותית של הצילום. על כך התלונן הצלם האנגלי Alvin Langdon Coburn (שצילומי Autochrome שלו מוצגים בספר בפרק העוסק בפורטרטים): הוא טען שלאור הקלות של השימוש ב-Autochrome ישתמשו בו גם צלמים חובבים. ״האנשים הללו, כך אמר, ימהרו לצעוד במקום בו המאסטרים יחששו ללכת. עם ההתלהבות הטפשית שלהם וחוסר יכולתם להעריך דקויות של צבע יצרו תוצאות דוחות במיוחד. הם יציבו את המצלמות שלהם בכל מקום ויצלמו פרחים ורודים על רקע שמיים סגולים, הם יזייפו צבעים ויגרמו לכחול, לצהוב ולארגמן לקפוץ ולהכות זה את זה בשיניים…״. התחזקות הבלתי מקצועיים היא אחד המאפיינים של מהפכה טכנולוגית (ראו פוסט מס׳ 22 ופוסט מס׳ 23 בבלוג זה) ואין פלא שתהליך חדשני כמו ה-Autochrome היווה איום על צלמים רבים, לא שונה בהרבה מן היחס לצילום הדיגיטלי בתחילת דרכו בסוף שנות ה-90.
אולם גם צילומי החובבים וגם צילומי הצלמים המקצועיים שבספר מעבירים היטב, למרות שבפועל אנו צופים בדף נייר מודפס בדפוס אופסט, את התחושה המיוחדת והאפיינית לצילומים שצולמו ב-Autochrome. לעניות דעתי, תחושה דומה לזאת סיפקו רק עוד שני חמרי צילום צבעוניים היסטוריים בעבר, ה-Kodachrome שלמעשה הדיח את ה-Autochrome ממעמדו וה-Cibachrome, שבניגוד לשניים הקודמים לא היה חומר שנועד לצילום במצלמה אלא להכנת הדפסים פוזיטיביים משקופיות פוזיטיביות. מענין אם מישהו ניסה להדפיס שקופיות Autochrome על נייר Cibachrome…
השימוש בלוחות Autochrome לא היה טריוויאלי, החשיפה היתה ארוכה הרבה יותר ממה שהיה מקובל באותה עת בחומרי צילום מונוכרומטיים והחומר היה די בלתי צפוי בתגובתו למקורות תאורה שונים ולאורך החשיפה. גם מחירו היה גבוה יחסית למחירם של חומרי הצילום המונוכרומטיים אך למרות כל הקשיים ה-Autochrome היה הצלחה מסחרית והשפיע רבות על עולם הצילום במשך קרוב לחמישים שנה.
לא מעט קשיים היו קשורים גם לאופן ההצגה של שקופיות Autochrome, קשיים שמנעו את הצגתן בתערוכות ובאלבומים (לפחות בתקופה המוקדמת שלו ולפני ההתפתחות הטכנולוגית של תחום הדפוס). הקרנת השקופיות ב״פנס קסם״ היתה מוגבלת למספר שניות בלבד לאור הרגישות הגבוהה לחום שגרם נזק לאמולסיה ולחומרי הצבע. צלמים, גלריות ומוזיאונים עסקו רבות בנושא זה ובין היתר גם בקושי לשלוט באיכות הצבעונית של מקורות האור בארגזי אור ובבמקרנים כדי לקבל צבעים "טבעיים״, והרי לכם הצורך ב״ניהול צבע״ במיטבו, כבר בתחילת המאה העשרים.
מעבר לשימוש הצילומי הפיקטוריאלי, היו נסיונות להשתמש ב-Autochrome גם לצרכים מדעיים, רפואיים ופורנזיים (זיהוי פלילי), אם כי הספר אינו כולל דוגמאות לצילומים מסוגים אלו.
בולטת במיוחד העדרותם הכמעט מוחלטת מצילומי ה-Autochrome בכלל ובאוסף של מוזיאון ויקטוריה ואלברט בפרט של צילומי ארועים בעלי משמעות היסטורית חשובה כמו מלחמות, מגפות ובכלל תופעות שליליות ולא אסטטיות. העיתון New York Times התייחס לתופעה זאת כבר בשלב מוקדם וציין כי צילומי ה-Autochrome מהווים מעין ״חלון עשוי מזכוכית צבועה״ של העבר הקרוב.
החלק האחרון בספר עוסק בשימור של חומרי Autochrome. מחברת הספר, Catlin Langford משוחחת עם Stephanie Jamieson, האחראית מטעם מוזיאון ויקטוריה ואלברט על שימור אוסף צילומי ה-Autocrome שברשות המוזיאון. השיחה עוסקת בהיקף, בקטלוג ובדיגיטציה של האוסף וכן בשיטות, בקשיים וברעיונות הנוגעים לטיפול באוסף ולשימורו.
כותבת הספר מעריכה כי כ-50 מליון לוחות Autochrome צולמו לאורך השנים בהן היה בשימוש (בעיקר באירופה ובארה״ב) אולם עקב רגישותו ושבירותו הגבוהה של החומר, כמו גם נטייתו לדהות, רוב הצילומים לא שרדו. לכן, בין היתר, חשיבותו הרבה של הספר בעצם הנגשת צילומי ה-Autochrome לקהל הרחב.
לסיכום, ספר מקיף וחשוב הסוקר בהרחבה את החשיבות ההיסטורית והחזותית של אחד מחומרי הצילום המענינים ביותר שיצא לשוק לפני 115 שנה. מומלץ מאד לכל מי שמתענין בהיסטוריה של הצילום בכלל ובהיסטוריה הטכנולוגית של הצילום בפרט.
עדכון 18.12.22: מוזיאון אלברט קאהן פתח מחדש את שעריו לאחר שיפוץ והעלה אתר חדש המנגיש לציבור אלפי צילומי Autochrome מן האוסף שלו
עדכון 27.12.22: הספר האולטימטיבי והמקיף ביותר על ה-Autochrome
עדכון 21.1.23: ספר חדש על מסע לגרינלנד בשנת 1912 שצולם ב-Autochrome
עדכון 7.5.24: מסתבר שיש לפחות צלם אחד שעדיין מצלם על לוחות Autochrome שהוא מכין בעצמו
צילום ראשי: ‘Students in a lecture at University of Königsberg [Kalingrad], 1929-33’, autochrome, by F A Paneth, The Royal Photographic Society Collection/V&A Museum, London/Estate of F A Paneth
Camera & Photo Technology 
כל הכבוד לסיקור המקצועי והנרחב. יישר כוח
אהבתיאהבתי
תודה!
אהבתיאהבתי