מדוע רוצ׳סטר?

ביולי 1977 סיימתי את לימודי בחוג לצילום טכני-מדעי במכללת הדסה בירושלים. תכנית הלימודים בת השנתיים (לקראת התואר טכנאי צילום) הכשירה צלמים בתחום הצילום הטכני-התעשייתי-מדעי-מסחרי עם נגיעות קטנות גם בתחום האמנותי. לאחר סיום הלימודים נשארתי במכללה לעבודה זמנית כמחסנאי בזמן ששקלתי את המשך דרכי לעתיד. היה לי ברור כי העבודה כצלם העומד מאחורי המצלמה איננה מתאימה לי. התענינתי יותר בישומים הטכניים והטכנולוגיים של הצילום ובעבודת המעבדה. אחד המורים בחוג דאז, יוני כינורי, לימד אותנו את הקורס שנקרא ״טכנולוגיה צילומית״ והשפיע רבות על החלטתי. מאחר ובארץ לא היתה קיימת אפשרות להתמחות באופן אקדמי בתחומים שענינו אותי החלטתי להמשיך ללמוד בחו״ל . נרשמתי לביה״ס לצילום ב-Harrow שבאנגליה ולביה״ס לצילום במכון הטכנולוגי של רוצ׳סטר (RIT), בצפון מדינת ניו יורק בארה״ב. התקבלתי לשני בתי הספר ולאחר התלבטות בחרתי ב-RIT. ביה״ס לצילום שם היה אז (וכנראה גם כיום) הגדול בעולם (כ-1000 סטודנטים), בעל מוניטין מצויינים בתחום הצילום הטכני, התעשייתי ,המדעי והמסחרי וגם בתחומי הקולנוע, הטלוויזיה, האנימציה והדפוס. המתקנים היו חדישים ומרווחים ושכנו בקמפוס גדול וחדיש (נבנה בסוף שנות ה-60). RIT שכן קרוב מאד לקמפוס התעשייתי המרכזי של קודאק (Kodak Park) ולמרכז ההדרכה שלה (MEC). קודאק היתה אז בשיאה, העסיקה כ-120,000 עובדים ברוצ׳סטר ובין ביה״ס לקודאק התקיימו קשרים הדוקים. סרטון מענין על ההיסטוריה של קודאק ניתן למצוא כאן. חברות רבות נוספות מתחום ההדמייה פעלו אז ברוצ׳סטר, כמו Xerox ,Baush and Lomb ו-Itek והעיר נחשבה אז כבירת תחום ההדמייה (Imaging) בארה״ב. רק כדי לקבל מושג מה לגבי רמת המתקנים של ביה״ס לצילום דאז, היו בביה״ס כ- 200 חדרי חושך אישיים מאובזרים היטב וכ-60 אולפני צילום אישיים מצויידים במיטב ציוד הצילום, התאורה והאביזרים. מחסן ציוד הצילום להשאלה שם (ידוע בכינוי The Cage) היה בהיקף בלתי נתפס. היו גם אולפני וידאו ואנימציה וכן בית דפוס ענק. בנוסף, היתה בביה״ס מעבדת צילום מסחרית בגודל בינוני, בה עבדו הסטודנטים במחלקה שלי שסיפקה שירותי פיתוח והדפסה לאוכלוסיית הסטודנטים, המרצים והעובדים בקמפוס, כ- 15,000 איש. וכמובן, סגל ההוראה בכל תחומי הצילום היה מן המעלה הראשונה. מי שמתענין בלימודים ב-RIT כיום מוזמן להיכנס לאתר www.rit.edu.

הכנות לנסיעה

כחלק מתהליך הקבלה ללימודים היה עלי לעבור 2 בחינות: אנגלית כשפה זרה (TOEFL), בחינה הנמשכת מספר שעות אותה חייב לעבור כל מי שמעונין ללמוד לימודים אקדמיים בארה״ב ו-(SAT (Scholastic Aptitude Test: בחינה פסיכומטרית בה נבחן כל בוגר תיכון בארה״ב המעונין להמשיך ללימודים אקדמיים. עברתי את שתי הבחינות בהצלחה ולקראת מאי 1978 קיבלתי את ההודעה המשמחת על קבלתי ללימודים. עכשיו היה צריך להתחיל לארוז את החיים בירושלים, לקפל את הדירה השכורה, למכור את כל ה״רכוש״ שצברנו ולתכנן את המעבר לארץ זרה וקרה. עוד מכשלה שעמדה בדרכי היה הצורך לקבל ויזת סטודנט לארה״ב, משימה לא פשוטה. בין היתר, מעבר למכתב הקבלה ללימודים היה צורך באישור בנקאי שלמבקש יש סכום של $100,000 לצורך תשלום שכר הלימוד והוצאות המחיה בזמן הלימודים. כמובן שסכום כזה לא עמד אז לרשותי וגם לא לרשות הורי. בזכות קשריו של אבי ז״ל עם מישהו בבנק הפועלים הצלחנו לקבל מכתב די מעורפל שעשה את העבודה ולאחר המתנה מורטת עצבים קיבלתי את הויזה המיוחלת, לי ולאשתי שרונה. הודענו לבעל הדירה בירושלים שאנחנו עוזבים, התפטרתי מתפקידי במכללה, ארזנו את כל מה שנשאר לאחר מכירת החיסול שערכנו, קנינו כרטיסי טיסה לכיוון אחד, לקחנו נשימה עמוקה וקפצנו לעולם אחר…

טסים לניו יורק

בתחילת ספטמבר 1978 טסנו ללונדון כשבידנו כרטיסי טיסה Stand By לטיסת ההמשך לניו יורק. מהר מאד גילינו שעבדו עלינו ושכרטיסים אלו אינם שווים את הנייר עליהם הודפסו: אף חברת תעופה לא הסכימה לקבל אותם. לאחר המתנה של יותר מ-24 שעות בהיתרו נשברנו, הוספנו $200 לראש ועלינו על טיסה לני יורק. בתפוח הגדול קיבל אותנו בן דודי עמי שווימר ז״ל, שיחד עם אשתו לסלי ארחו אותנו בדירתם הקטנה למספר ימים. בדירה שלהם היה חתול סיאמי שחור, יפה ואנטיפת בשם סמי שלא הרשה לאיש לגעת בו. את דעתו עלינו דאג להביע לעיתים מזומנות באמצעות נשיפות ויללות הפחדה. חוץ ממנו היה בחדרנו מזגן חלון ענק ורועש, שאפשר שתי אופציות: לישון בשקט ולמות מחום או להנות מן האוויר הקריר שנפח לתוך החדר ולמות מן הרעש הבלתי נסבל שיצר… עמי ולסלי הראו לנו קצת מניו יורק וגם לקחו אותנו לביקור אצל קרובי משפחה נוספים בעיר. כשהגענו לבקר את דודתי אילונקה ובעלה פרד, נעץ בנו פרד מבט חודר ואמר: צריך להלביש אתכם כמו בני אדם. אמר ועשה. לקח את זוג התפרנים שהיגיעו מארץ הקודש בג׳ינס וסנדלים לחנות הכל בו הענקית מייסיס שם עבד ורכש עבורי מספר פריטי לבוש אלגנטיים: מכנסיים מחוייטים, חולצות מכופתרות, עניבות, ג׳קט, זוג נעליים מהודרות ומעיל חורף חם לשרונה. הבגדים האלגנטיים הללו, שנראו לי אז מוזרים ולא שייכים אלי הצילו אותי בהמשך מפדיחה לא נעימה…

נס במעונות

לאחר כשבוע בניו יורק שרונה טסה לוושינגטון הבירה לבקר את דודתה שגרה שם (לדודה מלכה ולדוד סול יהיה תפקיד מפתח בהרפתקאותינו בהמשך) ואילו אני טסתי לרוצ׳סטר להתחיל לארגן את חיינו שם. נחתתי בשדה התעופה ברוצ׳סטר ונסעתי לקמפוס במונית. קיבלתי חדר במעונות הסטודנטים הרווקים לשבוע ההתארגנות (Orientation Week) ומיד יצאתי לחפש את משרד המעונות לזוגות הנשואים על מנת לנסות לקבל דירה שם. בקשתי המקורית לקבלת דירה במעונות שנשלחה עוד מהארץ סורבה. צעדתי בשבילי הקמפוס, מנסה לחשוב כיצד אגרום לפקיד/פקידה במשרד המעונות להפקיד בידי את המפתח הנכסף. הגעתי למשרד, גמגמתי משהו כשהגיע תורי וקיבלתי, איך לא, תשובה שלילית. אין מקום! הפקידה דחפה לידי רשימה של קומפלקסים של דירות להשכרה בסביבת הקמפוס ושלחה אותי לדרכי. אבל וחפוי ראש צעדתי חזרה לכיוון חדרי הזמני. כשעברתי בסמוך למבנה דו קומתי היה נדמה לי ששמעתי מישהי מדברת עברית. עצרתי והקשבתי: אכן עברית! לא היססתי, חיפשתי את הכניסה ודפקתי בדלת. הדלת נפתחה והופיעה אישה צעירה עם תינוק בזרועותיה. שאלתי האם היא מדברת עברית, ומכאן הדברים התגלגלו במהירות. הסתבר לי שאביבה, זה שמה, גרה שם עם מייק בעלה והתינוק כבן שלושה חודשים. מייק סיים לאחרונה את לימודיו במחלקה למדעי המחשב ובקרוב הם עוברים למקום אחר. כשסיפרתי לאביבה שבאתי למשרד המעונות על מנת לקבל דירה אבל נדחיתי, לא האמנתי למה שקרה: היא ביקשה ממני להמתין, הרימה את שפופרת הטלפון, חייגה ודיברה עם מי שדיברה. עם סיום השיחה אמרה לי: תחזור עכשיו למשרד המעונות, תגיד שאני שלחתי אותך ותקבל מפתח לדירה. הסתבר שעד ליציאתה לחופשת הלידה עבדה אביבה בתפקיד בכיר במשרד המעונות… לא האמנתי למשמע אזניי! הודיתי לה בהתרגשות, חזרתי למשרד המעונות והפלא ופלא, הזכרת שמה של אביבה גרמה לכך שתוך מספר דקות מילאתי טופס, שילמתי מקדמה על חשבון שכר הדירה וקיבלתי מפתח לדירת סטודיו. כך הכרתי גם את בעל החברה הפרטית שהפעילה את המעונות ותחזקה אותם, אדוארד (אד) אינגריק. בקיץ הבא, הפכתי גם אני לעובד של החברה ועל כך בהמשך.

בטי סונדרס, המלאך של הסטודנטים הזרים

דירת הסטודיו שקיבלנו כללה חדר שינה וחדר נוסף ששימש כסלון, פינת אוכל ומטבח. כמקובל בארה״ב הדירה כללה את כל הציוד החשמלי הבסיסי כמו מקרר, כיריים ותנור. היתה בה גם מערכת חימום בגז טבעי כך שתמיד היו מים חמים. מערכת החימום הוכיחה את עצמה בחורף כאשר הטפרטורות יורדות עמוק אל מתחת לאפס והכל בחוץ מכוסה בשכבת שלג עבה. אבל, פרט לשולחן בפינת האוכל לא היו בדירה רהיטים. עוד במשרד המעונות סיפרו לי על ארגון הנקרא Rochester International Friendship Council: מועצת הידידות הבינלאומית של רוצ׳סטר. הארגון נוהל בהתנדבות ע״י גברת מבוגרת ונמרצת בעלת שיער לבן בשם בטי סונדרס, שהפעילה במיומנות ראויה להערכה צבא של מתנדבים ומחסן גדול מלא בכל טוב: ריהוט, כלי מטבח, טלוויזיות, מכונות כתיבה (כן כן, על מחשב אישי לא חלמנו באותם הימים, ואת כל העבודות היה צורך להגיש מודפסות במכונת כתיבה…) ועוד. השיטה היתה פשוטה: תבוא למחסן, תיקח כל מה שאתה צריך וכשתעזוב תחזיר ותתרום ציוד שרכשת במהלך הלימודים. לאחר שבחרתי, הציוד הועמס על רכב הסטיישן הענק של בטי והובל אחר כבוד לדירתנו החדשה. שום דבר לא נרשם, הכל היה מבוסס על אמון הדדי. האישה הזאת היתה פשוט מלאך, והרבה סטודנטים זרים חייבים לה לא מעט. אגב, שימו לב לשם הארגון: בארה״ב לא קראו לנו סטודנטים זרים אלא International Students, ביטוי שהוא הרבה יותר Politically Correct. עם זאת, שרות ההגירה האמריקאי התייחס אלינו כאל Aliens. גוגל טרנסלייט מתרגם את המילה הזאת היום ל-חייזר. זוכרים את סדרת סרטי האימה?

ב-RIT למדו בתקופה ההיא כמאה וחמישים סטודנטים זרים מכל העולם. היו שם סטודנטים מאפריקה, מסין, מאירופה וגם מישראל, מלבנון ומדינות אחרות במזרח התיכון. לאחר זמן, כאשר הגשתי בקשה למלגה לסטודנטים זרים מצטיינים כתבה לי בטי מכתב המלצה מרגש השמור איתי עד היום. הארגון גם הצמיד לנו משפחה מקומית כחונכים, שדאגה לשלב אותנו בקהילה ולהקל על ההתאקלמות בתקופה הראשונה. כך הכרנו את מורט ומרדית, זוג צעיר ללא ילדים שליוו אותנו וסייעו לנו להכיר את הסביבה. כשהזמינו אותנו לפיקניק באחד מסופי השבוע הראשונים התחלנו להכיר את הפארקים המדהימים ואת הטבע הנהדר באזור, וגם הכרנו חברים שלהם. עוד משהו חדש שהכרנו באמצעותם היה השילוב המוזר של חמאת בוטנים וריבה, מרוחים על פרוסת לחם. בהמשך, ממש כמו אצל האמריקאים, סנדוויץ׳ של Peanut Butter and Jelly הפך למאכל מוכר ואהוב…

מחליקים על הקרח

הקמפוס של RIT היה חדש והצטיין במתקני הספורט שלו, כמו בריכת שחיה אולימפית מקורה, מגרשי בייסבול, פוטבול, כדורסל וגם מגרש למשחק מוזר (מוזר אפילו יותר מבייסבול ופוטבול) שלא הכרנו, Lacross (משחק קבוצתי בו משחקים עם מין מוט ארוך שבקצהו רשת רופפת ורודפים אחרי כדור קטן). כמו כן היה איצטדיון ענק ובו משטח אולימפי תקני להחלקה על קרח. התקיימו שם משחקי הוקי קרח וגם תחרויות והופעות של החלקה על הקרח. השימוש במתקנים היה חופשי לסטודנטים ובני משפחותיהם, וכך מצאנו את עצמנו מחליקים על הקרח בעידודו הנמרץ של חברנו החדש סטיוארט. לי היה נסיון של החלקה על סקטים כך שהסתגלתי לקרח בקלות יחסית. לשרונה היה קצת קשה יותר…

מכוניות ונהיגה בתנאי שלג וקרח

לא היתה אפשרות לחיות בקמפוס ללא מכונית: הקמפוס היה ממוקם בפרבר די מרוחק של רוצ׳סטר בשם הנרייטה ותדירות התחבורה הציבורית היתה נמוכה. ב-DMV (משרד הרישוי) קיבלנו בקלות רשיון נהיגה של מדינת ניו יורק לאחר שהצגנו את רשיון הנהיגה הישראלי ועברנו בחינת תאוריה מקומית. עכשיו נותר רק לרכוש מכונית מתאימה שתתאים לתקציבנו המצומק. באחד מסופי השבוע הראשונים שלנו ברוצ׳סטר שכרנו מכונית בתעריף סוף שבוע מוזל, הצטיידנו בעיתון מקומי עם לוח מכוניות למכירה ובמפה של האזור ועם הרבה אמונה בלב יצאנו לחפש את מכונית חלומותינו. מיותר לציין כי בארץ מעולם לא היה ברשותנו רכב…

ביציאה משדה התעופה, שם שכרנו את הרכב טעינו בניווט (אם רק היה לנו אז Waze) ונאלצנו לנסוע כ-30 ק״מ עד שמצאנו יציאה מהדרך המהירה שתאפשר לנו להסתובב חזרה. בסופו של דבר הגענו לשכונה די מוזנחת ואיתרנו את כתובתה של האישה ממנה התכוונו לקנות את הרכב: פונטיאק פיירבירד ירוקה מודל 1969 עם מנוע שישה צילינדרים. נשמע טוב אבל במציאות זאת היתה גרוטאה בת 9, חלודה ורקובה אבל היא עלתה רק $225, אז מה לא ניקח? לקחנו. כצפוי אכלנו די הרבה קש מהרכב הזה וביליתי לא מעט זמן בשיטוטים במגרשי גרוטאות בנסיונות לאתר כל מיני חלקים להם נזקקנו לעיתים תכופות. השיטה במגרשי הגרוטאות היתה מענינת: נכנסים, מקבלים מברג וסט מפתחות, מחפשים את הרכב המתאים ומפרקים לבד את החלק הדרוש. ביציאה בעל המגרש קובע את מחיר החלק ומקבל חזרה את הכלים שלו. יופי של שיטה…לפיירבירד שלנו היתה נטייה לכבות באמצע הנסיעה ללא הודעה מוקדמת, מה שהיה כמובן סכנת נפשות. יום אחד זכינו לביקור של הדודה מלכה והדוד סול, קרובי המשפחה של שרונה מוושינגטון אותם הזכרתי כבר. נסענו איתם בגרוטאה שלנו והפלא ופלא, באמצע צומת הגרוטאה הכריזה על שביתה כללית. הדוד והדודה היו מזועזעים ומיד הודיעו לנו שאין מצב שאנחנו ממשיכים לנסוע בטרנטה הזאת, הם ידאגו לרכוש עבורנו רכב טוב ואמין יותר. אמרו ועשו. תוך כשבועיים התקשרו להודיע שרכשו עבורנו חיפושית פולקסווגן צהובה מודל 1974 במצב מצויין וביקשו שנגיע אליהם לוושינגטון על מנת לאסוף אותה.

טסנו לוושינגטון, בילינו איתם את סוף השבוע ובבוקר יום א שלאחר מכן הודינו להם מקרב לב על הדאגה והעזרה (הרכב עלה להם $2500) ועל הארוח ויצאנו לדרכנו. המרחק מוושינגטון לרוצ׳סטר הוא 620 ק״מ, ואת נסיעת האימים הזאת אנחנו זוכרים היטב. באותו בוקר החל לרדת השלג הראשון באזור וושינגטון, והכבישים היו חלקלקים מאד. הסתבכנו ביציאה מן העיר ונראה לי שהקפנו אותה על ה-Beltway שלה לפחות שבע פעמים, והחומות לא נפלו… בהמשך חווינו החלקות מפחידות כשהשיא היה כאשר נסענו בעליה תלולה בדרך הררית מאחורי משאית גדולה עמוסת בולי עץ. על מנת להאט הורדתי הילוך ואז הרכב החליק, הסתובב 180 מעלות ומצאנו את עצמנו עם הפנים לכיוון ההפוך. למזלנו לא נסע מאחורינו רכב אחר, שאם לא כן אני לא בטוח שהייתי כאן היום לספר את הסיפור. בכביש המהיר נסענו מאחורי רכב כבד לפינוי שלג, עם סכין אלכסונית גדולה מקדימה, כשהוא נוסע במהירות גבוהה ומעיף אחורנית ענן שלג עצום כך שלא ניתן לראות כמעט כלום, פחד אלוהים.

בהמשך צברנו ניסיון בנהיגה בתנאי קרח ושלג ואפילו גילינו שלחיפושית יש כושר עבירות מצויין בשלג אם מציידים אותה בצמיגי שלג. אלו הם צמיגים שדומים לצמיגי שטח של ג׳יפים, וברוצ׳סטר היה מקובל להתקין אותם על הציר המניע לפני החורף (ולהסיר אותם באביב) במקום הצמיגים הרגילים. בחיפושית המנוע מאחור וההנעה אחורית. משקל המנוע על צמיגי השלג מאפשר לה עבירות מצויינת למרות שההנעה היא רק לגלגלים האחוריים.

ברוצ׳סטר היו לא מעט תושבים שהחזיקו מכונית מיוחדת לחורף, כזאת שלא היה איכפת להם לדפוק בתאונות האפייניות לחורף שם ואת המכונית היפה בה השתמשו באביב ובקיץ החנו בחניון מקורה לתקופת החורף. הרשויות מפזרות על הכבישים תערובת של חול ומלח המיועדת לסייע בהפשרת הקרח המצטבר עליהם אך הורסת את המכוניות. הפיירבירד שלנו היתה כולה רקובה בעקבות ההשפעה ההרסנית של התערובת הזאת על מרכב המכונית. כדי להקטין את הנזק היה מקובל לצפות את תחתית המרכב בציפוי אספלט מיוחד.

ביום שלג אחד קפוא נסעתי למרכז קניות וכשחזרתי לרכב לא הצלחתי לפתוח את הדלת כי המנעול קפא. התחלתי לחמם את המפתח בפה ולנשוף על המנעול כשלפתע הופיע שוטר שחשב שאני מנסה לפרוץ לרכב… ממנו למדתי שצריך להצטייד בבקבוקון אלכוהול קטן עם מתז: מתיזים את האלכוהול לתוך חור המנעול והכל מסתדר. הטמפרטורות הנמוכות שם גורמות להצטברות שכבת קרח עבה על החלון הקדמי והאחורי של המכוניות, לפני כל נסיעה צריך לעבוד עם מגרדה מיוחדת ועם נוזל המכיל אלכוהול כדי להסיר את הקרח, חתיכת עבודה. שלא לדבר על הצורך לסלק את ערימות השלג שמפלסות השלג עורמות מאחורי המכוניות במגרשי החניה, לשם כך הצטיידנו באת מיוחדת למשימה…

מטעמי נוחות במשך תקופה קצרה החזקנו את שתי המכוניות, עד שתיבת ההילוכים האוטומטית של הפיירבירד שבקה חיים. מאחר ולתקן אותה לא בא בחשבון פרסמתי אותה למכירה As Is. להפתעתי הרבה הגיעה מכונית גרר בה נהג בחור בלבוש יהודי-חרדי אפייני, שילם לי $100 ויותר לא ראינו את הפיירבירד המקוללת. החיפושית הצהובה, לעומת זאת שירתה אותנו בנאמנות עד שעזבנו את רוצ׳סטר במאי 1981 לאחר סיום לימודי. אז נסענו איתה בחזרה לוושינגטון והחזרנו אותה לדודה מלכה ולדוד סול. בנם דני, שהיה סטודנט השתמש בה עוד מספר שנים לפני שנמכרה בשיבה טובה.

חליפות

הסטודנטים חברי ללימודים, בעיקר הגברים שבינהם נהגו להתלבש ביום יום באופן מרושל למדי: ג׳ינס קרועים, חולצות טי מהוהות ונעלי התעמלות מלוכלכות. חלקם התהדרו בשיער ארוך ולא מטופח. אני נראיתי הרבה יותר מסודר מהם, ג׳ינס ללא קרעים, חולצה מכופתרת ונעליים במצב טוב. יום אחד, אולי כחודשיים מתחילת הלימודים התקיים בקמפוס כנס לכל הסטודנטים והמרצים במחלקה: לכנס הגיעו מנכ״לים ממספר חברות גדולות בארה״ב שהפעילו רשתות של מעבדות מסחריות על מנת לנהל דיון על מצב התעשייה. איש לא הזהיר אותי מראש שלארוע כזה לא מגיעים בג׳ינס… נכנסתי לאולם ופשוט נדהמתי: כל ההיפים המוזנחים שהייתי רגיל לפגוש יום יום היו לבושים בחליפות שלושה חלקים, בחולצות מהודרות, בעניבות תואמות ונועלים נעליים מבריקות. כולם מסורקים ומטופחים… נבוך, עשיתי אחורה פנה, רצתי הביתה (למזלי שכונת המגורים שלנו היתה במרחק דקות הליכה מן האזור האקדמי של הקמפוס) ולבשתי בפעם הראשונה את הלבוש המהודר שרכש עבורי הדוד פרד בחנות מייסיס בניו יורק. התוצאה לפניכם:

המשך זיכרונותי מרוצ׳סטר בפוסט מספר 113.

צילום ראשי: צילום אויר של קמפוס RIT משנת 1978. צילום: יח״צ RIT

עדכון 3.2.21: היום נודע לי לצערי כי חברי Stewart White שהוזכר לעיל נפטר באוגוסט 2019 בקליפורניה. May His Soul Rest In Peace