מזג האוויר

מזג האוויר בהונדורס תלוי מאד במיקום הגיאוגרפי: טגוסיגלפה (ההונדורנים מכנים אותה בשם החיבה Teguc) הבירה בה התגוררנו נמצאת בגובה של 1000 מ׳ מעל פני הים ושורר בה מזג אוויר נוח ויבש יחסית כל השנה. אין צורך במיזוג אויר בבתים וגם לא באמצעי חימום. עקב הקרבה לקו המשווה למעשה קשה מאד להבחין בין עונות השנה והטמפ׳ די קבועות. גשם יורד כל השנה, רובו בחודשים מאי-אוקטובר. אפשר להסתובב כל השנה בבגדים קלים וקצרים ללא צורך במעילים וסוודרים. אבל, הנה הפתעה: יום אחד לקראת סוף דצמבר שמתי לב שכל עובדות המשרד היגיעו לעבודה לבושות בסוודרים. כששאלתי מה קרה, ענו לי בשיא הפשטות: החורף התחיל… וכך הבנתי שבאופן פורמלי החורף מתחיל שם ב-21.12 והתושבים משנים את לבושם לא בגלל שבאמת קר אלא בגלל התאריך. אני, בכל מקרה, הסתובבתי שם כל השנה בשרוולים קצרים. אם בטגוסיגלפה מזג האויר נוח, לא כך הוא המצב בסן פדרו סולה השוכנת בצפון הונדורס על חוף הים הקריבי. שם הטמפ׳ גבוהה כל השנה, בסביבות 30 מעלות ויכולה לטפס גם ל-35. שוררת שם לחות איומה קבועה של כ-80% ולעיתים 85%. מאחר והיתה לחברה מעבדה שניה בסן פדרו סולה הייתי טס לשם לפחות פעם בשבועיים למספר ימים. ההליכה מן המלון הממוזג למעבדה הממוזגת לא ארכה יותר מ-10 דקות, אבל זה הספיק כדי שאגיע למעבדה כשכולי נוטף זיעה. לא הבנתי איך אפשר לחיות באופן קבוע במזג אויר כזה, וזאת כאשר לרוב התושבים לא היו מזגנים. אבל המקום הגרוע ביותר בהונדורס מבחינת מזג האוויר הוא ככל הנראה צ׳ולוטקה (Choluteca), עיר בת כ-170,000 תושבים הנמצאת בדרום המדינה. צ׳ולוטקה ידועה בכינוי El Horno de Honduras: התנור של הונדורס. לאורך כל השנה הטמפ׳ הגבוהות שם מתקרבות ל-40 מעלות ויורד שם המון גשם, מעל 1700 מ״מ לשנה. חבר ישראלי שלמד רפואה בהונדורס ונשלח לסטאז׳ בצ׳ולוטקה תאר לי את החיים שם כסיוט אחד ארוך…

העובד שנחטף

בינתיים, רמת הספרדית שלי השתפרה וכבר יכולתי לנהל די בחופשיות שיחות עם עובדי המעבדה והמשרד. בוקר אחד מתקשר אלי למשרד לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה ומספר לי שאחד העובדים, חוזה, לא היגיע לעבודה. שאלתי אותו אם יש לו מושג מדוע והוא ענה בשיא הפשטות: כי חטפו אותו אתמול לצבא. כך נתקלתי לראשונה בתופעה עליה שמעתי כבר קודם לכן: משאית צבאית מסתובבת ברחובות העיר והחיילים תופסים ברחוב צעירים בגיל הגיוס, מעלים אותם באיומי נשק למשאית והופ לטירונות… ככה זה עובד שם: לא לשכת גיוס, לא צו ראשון, לא צו שני, לא מיונים וכו׳. פניתי לריקרדו כדי שיפעל לשחרורו המידי כי אז כבר ידעתי שכמו לכל איש עסקים שמכבד את עצמו בהונדורס גם לו יש קצין בכיר בצבא (בדרגת קולונל) שהוא כנראה משלם לו באופן קבוע בדיוק כדי לפתור בעיות מסוג זה… לאחר מספר ימים חזר אלינו חוזה בריא ושלם וסיפר שכבר התחיל טירונות של תותחנים אי שם בהונדורס. את הסיפורים שלו על איך הצבא ההונדורני מתנהל אי אפשר לשכוח: בין היתר הקצינים מוכרים מצרכים כמו משחת שיניים, סבון ומשחת נעליים לחיילים שלהם (שמחוייבים לקנות אצלם) ולכל פלוגה יש כובסת שמכבסת ומגהצת להם את המדים…

משטרה מושחתת

גם השוטרים בהונדורס אינם מהססים לקחת שוחד. כבר כשהגענו הנחו אותנו כיצד להתנהג במקרה ששוטר עוצר אותנו ברחוב בעת נהיגה. ההנחיה היתה לצרף לרשיונות הנהיגה והרכב שמגישים לשוטר לבדיקה שני שטרות של למפירה (או שטר אחד של 2 למפירות, היה גם שטר כזה) שווה ערך לדולר אמריקאי אחד אז. זה היה התעריף המקובל של השוטרים להגדלת הכנסתם החודשית הזעומה. והנה יום אחד עוצר אותי שוטר כאשר פניתי לרחוב בו אין כניסה כי אז טרם הכרתי טוב את העיר. הוא ביקש בנימוס את הרשיונות ואני התלבטתי האם לצרף לרשיונות את שטרות הכסף בהתאם להנחיות שקיבלתי. לאחר היסוס קצר החלטתי שברומא התנהג כרומאי, צירפתי לרשיונות שני שטרות אדומים והגשתי את החבילה לשוטר בתוספת מלמול בספרדית שאני מצטער על עבירת התנועה שעברתי וכו׳ וכו׳. השוטר עשה עצמו כמי שמתעמק ברשיונות ולאחר זמן קצר שנדמה כנצח הושיט לי בחזרה את הרשיונות ללא שטרות הכסף, אמר שהפעם הוא מסתפק באזהרה ואיחל לי נסיעה טובה. נשמתי לרווחה ונסעתי לדרכי. מסתבר כי ללא תשלום השוחד לשוטר, ענין פעוט ערך כזה עשוי להתפתח בהונדורס לסיפור מסובך בו השוטר עוצר את האזרח, מוביל אותו לתחנת המשטרה ומבטל את רשיון הנהיגה שלו במקום, דבר שיצריך בהמשך תשלום שוחד גבוה בהרבה לקצין משטרה או התערבות של קצין גבוה בצבא כדוגמת הקצין ששירת את ריקרדו. ככה זה עובד שם…

מים מים בששון

כאמור הונדורס גשומה למדי (בטגוסיגלפה יורדים כ-840 מ״מ גשם בשנה, באזור החוף הצפוני כ- 2400 מ״מ בשנה), והגשמים מצליחים לפעמים להפתיע, בעיקר זרים חדשים כמוני שטרם הספיקו להכיר את מזג האויר. יום אחד, מספר שבועות לאחר שהגענו לטגוסיגלפה אני צועד לי ברגל במרכז העיר בדרכי למלון בו התגוררנו עד שעברנו לבית ששכרנו. הייתי לבוש בחליפה עם ז׳קט ועניבה כאשר לפתע נפתחו ארובות השמים, גשם זלעפות ניתך בחוזקה ותוך רגע הרחוב הפך לנהר גועש ואני לסמרטוט רטוב…לא אשכח את מבטי הרחמים של השומר בכניסה למלון, כאשר ראה את האורח שיצא מן המלון בבוקר לבוש באלגנטיות שב אליו בערב כדחליל נוטף מים.

בתיהם של חלק גדול מתושבי טגוסיגלפה אינם מחוברים למערכת המים העירונית. דיירי שכונות הצריפים והפחונים המקיפים את העיר שואבים מים מן הנהר Choluteca, מכבסים בו, מתרחצים בו ושותים את מימיו.

התושבים ברי המזל שביתם כן מחובר למערכת המים העירונית בטגוסיגלפה יודעים היטב שאסור לשתות את המים ולכן קונים מים מטוהרים (Agua Pura) בכדי זכוכית גדולים המחולקים לבתים ע״י משאיות של חברת טיהור המים. אותם ברי המזל גם יודעים שאין לסמוך על אספקת מים סדירה ולכן בכל בית מתקינים מיכלים על הגג או מאגר תת קרקעי לשעת חרום. מערכת כזאת, הנקראת Cisterna היתה מותקנת בבית בו התגוררנו וכללה בור בטון בנפח של כשני מ״ק, משאבה חשמלית ומיכל לחץ. יום אחד חזרתי הביתה להפסקת צהריים וגיליתי שאין לנו מים בבית. בדקתי את המאגר ונדהמתי לגלות שהוא ריק! בדקתי אצל השכנים: אצלם היו מים. היה ברור שיש סתימה כל שהיא שאינה מאפשרת למים לזרום אלינו. הזעקתי את לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה שהגיע תוך זמן קצר רכוב על האופנוע האדום הגדול שלו ואיתו ארגז כלים. במיומנות רבה פירק את החיבור שלפני שעון המים ומן הצינור פרצו החוצה עצמות ושאריות של עוף… מבטי המשתאה אמר הכל ולואיס ענה בטון מתנצל עוד לפני ששאלתי: כן, ככה זה כאן, פועלי העיריה שמתחזקים את מאגרי המים העירוניים יושבים לארוחת הצהריים שלהם על שפת אחת הבריכות, מכרסמים בהנאה רבה עוף מטוגן ומשליכים את השאריות לבריכה… עולם שלישי כבר אמרנו?

בבית בו התגוררנו, למרות היותו די חדש ומודרני לא היה מותקן דוד לחימום מים! למרות המספר הרב של ימי השמש בהונדורס דודי שמש לא היו בנמצא. לצורך חימום מים למקלחת בלבד הותקן ״פטנט״ הונדורני מסוכן שנקרא Electro Ducha (טוש חשמלי). המדובר במשהו שדומה למערכת אטמור הנמכרת בארץ אבל במופע פרימיטיבי ולא בטיחותי: בראש הטוש מורכב גוף חימום המחובר למערכת החשמל ומופעל עם פתיחת הברז. לא מאד יעיל אבל מאד מסוכן: נגעת בראש הטוש תוך כדי המקלחת – התחשמלת. מזל שמתח רשת החשמל שם הוא רק 110 וולט…

בננות ופירות אחרים

אי אפשר לדבר על הונדורס בלי להזכיר בננות, אחרי הכל זו המדינה עליה נאמר שהיא ״רפובליקת בננות״.

עפ״י ויקיפדיה ״רפובליקת בננות״ הוא כינוי גנאי ומונח פוליטי המתאר משטר כושל ומושחת המאופיין בהיעדר דמוקרטיה, חוסר יציבות, הבדלי מעמדות קיצוניים, שחיתות, שימוש בצבא לדיכוי העם והתערבות חזקה של מדינות זרות. כל אלו אכן אפיינו את הונדורס בתקופה בה התגוררנו בה וכנראה שגם כיום. מקור הביטוי הוא בתיאור רפובליקה בדיונית המאופיינת בשחיתות והיעדר דמוקרטיה בשם "אנצ'וריה" בספר "כרובים ומלכים" של הסופר האמריקאי או. הנרי, אותו כתב בזמן שחי בהונדורס על פי חוויותיו משהותו במקום. מעורבותן הניכרת של חברות גידול ויצוא הבננות האמריקאיות בפוליטיקה ההונדורנית והשפעתן על מדיניות החוץ האמריקאית הן עובדות ידועות. גם ניצול העובדים וחוסר ההתחשבות בסביבה הם מאפיינים ידועים של חברות הבננות הגדולות. בהונדורס קיימים שטחים עצומים המשמשים לגידול בננות, מזג האוויר הטרופי בצפון המדינה מתאים מאד לגידולן וכבר הזכרתי את הבדיחה המקומית הטוענת שבהונדורס גם אם תתקע באדמה מוט של מטאטא יצמח ממנו עץ בננות… הבננות ההונדורניות הן שם דבר, אין אצלנו בישראל בננות יפות וטעימות כמו אלה הגדלות בהונדורס ומיוצאות משם למדינות רבות בעולם. ביקרנו פעם בנמל Puerto Cortes, הנמל המרכזי של הונדורס ממנו מתבצע רוב יצוא הבננות. בשטחים עצומים על יד הנמל, על משטחי בטון עומדות מכולות קרור מלאות בננות מוכנות להעמסה על האניות. הרעש של אלפי יחידות הקרור של המכולות מחריש אזניים ונשמע למרחוק.

בנוסף לבננות הרגילות המוכרות לכולנו (אגלה לכם סוד: אני חובב בננות מושבע, לא תתפסו אותי בלי בננות בבית) יש בהונדורס עוד מספר סוגי בננות. אזכיר כאן שני סוגים שנהננו מאד לאכול, הסוג הראשון נקרא בספרדית Minimos כלומר בננה קטנה. (השם העברי לבננות הוא מוז, שמקורו בשם המדעי Musa). המינימוס נמכרות בדוכנים רבים, הן קטנות ומתוקות מאד, הרבה יותר מאשר הבננות המוכרות. הסוג השני נקרא Platanos, אלו בננות גדולות מאד הנצרכות כשהן ירוקות ומיועדות לטיגון ולבישול. פלטנוס חתוכות לפרוסות ומוכנות לאכילה לאחר טיגון נמכרות בדוכני רחוב בערים ובדוכני דרכים ברחבי המדינה והן טעימות מאד.

פרי נוסף שגדל בהונדורס הוא האננס. פרי זה גדל בשטחים חוליים נרחבים ונמכר במחירים אפסיים בדוכני הדרכים. כמו הבננות, אננס בגודל כזה לא ראיתי והטעם… גן עדן. אם מבקשים, הרוכלים בדוכנים מקלפים את האננס וחותכים אותו במהירות מדהימה לאכילה מידית במקום. פרי נוסף שנפוץ מאד הם אגוזי הקוקוס הגדלים גם הם בעיקר באזור החוף הקריבי בצפון המדינה. את אגוזי הקוקוס חותכים הרוכלים במיומנות מפחידה באמצעות סכיני מצ׳טה גדולות. לרבוץ על חוף הים היפהפה ב-Tela, לשתות עם קש את מיץ הקוקוס הקר מתוך אגוז שזה עתה נחתך, מה צריך יותר מזה…

הבדלי מעמדות

אחד המאפיינים המצערים והבולטים ביותר של כל מדינות אמריקה המרכזית הוא ההבדל העצום בתנאי החיים של העשירים בני המעמד הגבוה ושל העניים בני המעמד הנמוך. בהונדורס ההבדל הזה ממש מנקר עיניים: אחוזות פאר עם מכוניות יוקרה בחניה ומשרתים במדים לעומת צריפים עלובים ופחונים ללא מים זורמים וללא חשמל, ילדים עזובים ישנים בתוך קרטונים במרכז העיר ליד בניני משרדים מפוארים וחנויות למותגי יוקרה, מקבצי נדבות ברחבי העיר, ילדים רעבים הצובאים על ויטרינה של מסעדה ומבקשים אוכל, מערכת בריאות ציבורית עלובה ובלתי יעילה לעומת קליניקות פרטיות חדישות לעשירים ועוד ועוד. יותר מ-60% מן האוכלוסיה בהונדורס חיה מתחת לקו העוני המקומי, נתון גרוע מאד בקנה מידה עולמי. העסקנו עוזרת בית בשם דוניה ברטה שגרה באחת משכונות הצריפים והפחונים המקיפות את טגוסיגלפה ושמענו רבות על תנאי החיים שם. רוב התושבים בני המעמד הבינוני והגבוה מעסיקים עובדי משק בית בשכר נמוך מאד. לרוב עובדים אלו מתגוררים בחדרים מיוחדים הנבנים עבורם כחלק אינטגרלי של הבתים. בבית בו גרנו היה חדר כזה, עם כניסה נפרדת, שנראה בדיוק כמו תא בבית כלא: רצפת בטון, חלון אחד קטן וגבוה ומקלחת ואסלה ללא הפרדה מאזור השינה. לא הסכמנו שהעובדת שלנו תגור שם ולכן העסקנו אותה חצי יום בלבד. העניים גם נפגעים יותר מפגעי הטבע: שטפונות, מפולות בוץ וסופות הוריקן המכים במדינה באופן תדיר. למזלנו, לא חווינו סופות כאלה בתקופת שהייתנו שם.

טיולים ונחיתות בלתי מתוכננות

חוץ מלעבוד מידי פעם טיילנו, גם בהונדורס עצמה וגם במדינות השכנות גוואטמלה וקוסטה ריקה, שתיהן הרבה יותר יפות ומענינות מהונדורס. באותה עת כבר היתה לנו ויזה של תושב וכדי לעזוב את הונדורס היה צורך, לפני כל נסיעה לבקש ויזת יציאה. הויזה ניתנה רק לאחר שנבדק שלמבקש אין חובות בהונדורס כולל חבות מס למדינה, ביורוקרטיה שלמה…ניקרגואה ואל סלוודור נחשבו למקומות מסוכנים מדי כבר אז, ובכל זאת פעם נחתנו באופן לא מתוכנן במנגואה, בירת ניקרגואה, (בדקנו עם חברת התעופה, אמרו שהטיסה הינה טיסה ישירה מסן חוזה בירת קוסטה ריקה לטגוסיגלפה. אז אמרו…) שנשלטה אז ע״י הסנדיניסטים ולא היתה מקום מומלץ לישראלים: חיילים חמושים בקלשניקובים עלו למטוס ובדקו את הדרכונים של כל הנוסעים אולם הניחו לנו לנפשנו…מן הנחיתה ההיא במנגואה זכורה לי כתובת ענקית מאבנים לבנות על צלע ההר שמול שדה התעופה ובה נכתב בספרדית: Sandino Ayer, Sandino Hoy, Sandino Siempre: סנדינו אתמול, סנדינו היום, סנדינו תמיד. Augusto César Sandino היה מנהיג מורדים שפתחו במלחמת גרילה נגד הכיבוש האמריקאי בניקרגואה בתחילת המאה העשרים.

אגב נחיתות לא מתוכננות: כאשר נוסע עולה על מטוס של חברת תעופה הונדורנית בדרך אל או מהונדורס הוא לעולם איננו יודע כמה נחיתות ביניים יהיו בדרך: זה נקבע לפי היעד של הנוסעים שעל המטוס באותו הרגע או בהתאם לנוסעים הממתינים בשדה התעופה וצריך לאסוף אותם…כבר הגעתי כך באופן בלתי צפוי לא רק למנגואה אלא גם לסן סלוודור (בירת אל סלוודור) ולמספר ערים אחרות בהונדורס…ומכאן ברור שזמן הנחיתה המתוכנן היה אך המלצה בלבד.

בטיול לגוואטמלה צילמתי מספר סרטי שקופיות קודאכרום ושלחתי אותם בדואר מהונדורס לפיתוח בארה״ב. לדאבוני רוב הסרטים לא חזר אלי… למזלי היתה לי מצלמה נוספת בה צילמתי נגטיב צבע כגיבוי.

סיפור על ״טיול״ מענין ששמעתי מחבר ישראלי בטגוסיגלפה: יום אחד הבחור היה צריך לנסוע לסן סלוודור במסגרת עסקיו והחליט להסתכן ולנסוע ברכב כדי לעצור בעוד מקום בדרך. כשנכנס לאל סלוודור עצרה אותו באיומי נשק חבורת לוחמי גרילה מקומיים רעולי פנים. למזלו הטוב הפעם הם הסתפקו ב״תרומה״ כספית ובחיובו להקשיב להרצאה אידיאולוגית מרקסיסטית של מנהיגם שלאחריה שיחררו אותו לדרכו. אחרים לא היו ברי מזל כמוהו…

מוזמנים לקרוא את המשך זיכרונותי מהונדורס בפוסט מס׳ 111.

תמונה ראשית: מסיכות טקסיות בשוק בצ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן