כמו נושאים רבים אחרים בתחום הצילום גם שאלת ההמרה של קבצי RAW לפורמט DNG חוזרת ועולה מידי פעם מאז הצגתו של פורמט זה ע״י  Adobe בשנת 2004. לאחרונה קראתי מאמר מענין של Martin Evening שפורסם באתר Petapixel.com. המאמר הזה הביא אותי לבצע ניסוי עליו חשבתי כבר מזמן אבל מסיבות כאלו ואחרות לא ביצעתי עד היום: להמיר קטלוג שלם של Lightroom הכולל קבצי RAW מסוגים שונים לפורמט RAW אחיד, הלא הוא פורמט DNG.

אבל על מנת שלא להקדים את המאוחר, אסביר קודם לכן מהם קבצי RAW בכלל ומהו פורמט DNG.
באופן כללי, קבצי תמונה הנוצרים ע״י מצלמות דיגיטליות הם תוצר של שני השלבים העיקריים בתהליך יצירת הדימוי הדיגיטלי: דגימה (Sampling) וכימות (Quantization).
בשלב הדגימה חיישן התמונה האלקטרוני יוצר דגימה של נושא הצילום המקורי באמצעות הפוטודיודות (פיקסלים) המרכיבות אותו. כלומר, מנושא רציף הכולל אין סוף חלקים עובר הנושא לייצוג ע״י מספר נתון של פיקסלים בהתאם למספר הפיקסלים שכולל החיישן. מכאן ברור כי ככל שלחיישן יותר פיקסלים כך מחולק הנושא ליותר חלקים בדימוי. חלק זה של התהליך הוא אנאלוגי ועיקרו המרת האנרגיה של האור המגיעה מן הנושא לכל פיקסל לאנרגיה חשמלית הנאגרת בפיקסל. ככל שעצמת האור גבוהה יותר כך גם נוצרת יותר אנרגיה חשמלית בכל פיקסל.
בשלב הכימות נמדדת כמות האנרגיה החשמלית שנאגרה בכל פיקסל ותוצאות המדידה מתורגמות לשפה הבינארית (דיגיטלית, ספרתית), אותה שפת מחשב המבוססת על הסימנים 0 ו- 1. הביטוי הבינארי של כמות האנרגיה החשמלית שנאגרה בכל פיקסל במהלך החשיפה מהווה ייצוג של הבהירות והצבע בכל פיקסל.

סה״כ הביטויים הבינאריים של הבהירות בכל פיקסל מהווים למעשה את קובץ התמונה, בשלב הזה הקובץ הוא גולמי RAW, מאחר וטרם עבר חישוב ועיבוד הדרושים לצורך הפיכתו לקובץ עבודה סופי כדוגמת JPEG או TIFF. קובץ RAW מכיל את מירב המידע שחיישן המצלמה מסוגל לספק מבחינת הטווח הדינמי והוא בד״כ לא דחוס אם כי קיימות מצלמות בהן ניתן לבחור גם בדחיסה לא מאבדת נתונים כדי להקטין את משקל הקובץ.

כל מצלמה יוצרת קובץ RAW יחודי משלה שאינו זהה לקבצי  RAW של מצלמות אחרות. כיום נמצאים בשימוש למעלה מ- 500 סוגים של קבצי RAW והדבר יוצר עומס רב על יצרני תוכנה לעיבוד קבצי RAW כגון Adobe Camera RAW, Adobe Lightroom ו- CaptureOne.

מכאן  נובע גם המצב המוכר:  מצלמה חדשה יוצאת לשוק אבל לא ניתן לפתוח קבצי RAW שלה בתוכנות הנ״ל אלא לאחר שליצרני התוכנה היה מספיק זמן ל״פצח״ את קובץ ה-RAW של הדגם החדש ולכלול אותו בעדכון הבא של התוכנה.
פתרון ביניים הוא להשתמש בתוכנה לעיבוד קבצי RAW של יצרן המצלמה שבד״כ תתמוך במצלמה החדשה מרגע יציאתה לשוק. אולם ברוב המקרים תוכנות העיבוד של יצרני המצלמות אינן ברמה של תוכנות רב תכליתיות המתאימות לכל סוגי המצלמות וכוללות גם אפשרות לקטלוג של קבצים, כדוגמת Lightroom ו- CaptureOne. ומה לגבי צלמים המשתמשים במספר סוגי מצלמות?

מה יקרה ביום ש-Adobe או יצרן תוכנה אחר יחליט להפסיק לתמוך במצלמה ישנה משיקולים כאלו ואחרים? מי שיש לו קבצי RAW של אותה מצלמה ויהיה מעונין לעבד אותם מחדש לא יוכל לעשות כן.

כדי לפתור בעיות אלו פיתחה Adobe כבר בשנת 2004 פורמט RAW אוניברסלי הנקרא DNG: Digital Negative. הרעיון היה ליצור אחידות וסדר במצב בו יש צורך להתמודד עם מאות גרסאות של קבצי RAW ולהשקיע זמן ואמצעים ב״פיצוח״ כל קובץ RAW חדש היוצא לשוק מכיוון שיצרני המצלמות אינם נוטים לספק את המידע הדרוש ליצרני תוכנות העיבוד. ברגע שמצלמה, גם חדשה, תשמור את קובץ ה-RAW בפורמט DNG האוניברסלי לא תהיה כל בעיה לפתוח אותו מיד בתוכנות העיבוד הקיימות. ע״י כך יהפוך פורמט DNG להיות פורמט ארכיוני אוניברסלי לשימור של קבצי תמונה (וגם קבצי וידאו מאחר וקיים גם פורמט דומה Cinema DNG) לעתיד לבוא.

לצערנו הכוונות של Adobe לא התממשו לאור חוסר שיתוף פעולה מצד יצרני המצלמות ובראשן Canon ו-Nikon. רק שתי יצרניות של מצלמות מקצועיות כללו את האפשרות לשמור קבצי DNG במצלמות שלהן: Leica ו- Ricoh-Pentax. כל שאר היצרנים ממשיכים לסבך אותנו עם גרסה חדשה של קובץ RAW עם כל דגם מצלמה שהם מוציאים.

בניגוד לקבצים הקניניים (Propreitary) של יצרני המצלמות פורמט DNG הוא ציבורי, פתוח לכולם (למרות שרשום עליו פטנט של Adobe) וכל המפרט שלו והעדכונים שלו נגישים וזמינים במלואם לכל המעונין, משתמש רגיל ומפתח תוכנה כאחד.

יתרונות פורמט DNG לצלמים:
1. פורמט DNG מעלה את הביטחון הארכיוני מאחר ותוכנות עיבוד תמיד יוכלו לפתוח קבצי DNG בעתיד.

2. פתרון אחיד לעיבוד קבצי RAW מאפשר תהליך עבודה יעיל יותר בזמן עבודה עם מגוון רחב של דגמי מצלמות מיצרנים שונים.

3. תעוד זמין ופתוח לציבור מאפשר ליצרני המצלמות לאמץ את הפורמט בקלות ולכלול בו עדכונים עם השינויים הטכנולוגיים בעתיד לטובת המשתמשים.

4. הקטנת נפח ארכיון הקבצים (מנסיוני האישי 10-15%)  וקיצור זמן העיבוד שלהם.

5. הגרסאות האחרונות של Photoshop ו-Lightroom מאפשרות יצירת פנורמות וקבצי HDR בפורמט DNG כאשר אפשרות העיבוד של קבצי המקור נשמרת.

6. למי שמשתמש בגרסאות ישנות של Photoshop ו-Lightroom, אינו מעונין לעדכן את הגרסאות שברשותו אבל יש לו צורך לעבד קבצי RAW שאינם נתמכים ע״י גרסת התוכנה שברשותו יש אפשרות להשתמש ב- DNG Converter החינמי של Adobe על מנת להמיר את הקבצים החדשים ל-DNG, רק אז אפשר יהיה לפתוח אותם בגרסאות התוכנה הישנות שברשותו.

7. קיימת אפשרות לבדוק את התקינות של קבצי DNG מתוך Lightroom.

8.  בקבצי DNG כל נתוני ה- Metadata הכוללים את כל המידע מן המצלמה וכן מידע לגבי עיבוד הקובץ נשמר כ-Header בתוך הקובץ. בעבודה עם קבצי RAW רגילים כל המידע הזה נשמר כקובץ XMP נפרד לצד קובץ ה-RAW. במקרים של תקלות או טעויות במידה וקובץ ה- XMP אבד יהיה קשה ולעיתים בלתי אפשרי לשחזר אותו וכל הנתונים שהיו בו, כולל כל תהליך עיבוד התמונה, אבדו לבלי שוב.

9. למעונינים בכך, ניתן לשמור את קובץ ה- RAW המקורי יחד עם קובץ ה- DNG אולם אז כמובן ידרש נפח אחסון כמעט כפול. בניסיון שערכתי בחרתי באפשרות למחוק את הקבצים המקוריים לאחר ביצוע ההמרה.

יתרונות פורמט DNG ליצרני חומרה ותוכנה:

1. השימוש בפורמט DNG ימנע חסמים באימוץ מצלמות חדשות ע״י המשתמשים מאחר וקבצי RAW בפורמט DNG ייתמכו מיידית ע״י Photoshop, Lightroom ותוכנות עיבוד אחרות.

2. פורמט DNG יאפשר חיסכון בהוצאות על מחקר ופיתוח עקב ביטול הצורך לפתח פורמט RAW חדש לכל מצלמה חדשה ויפשט את ביצוע הבדיקות של דגמים חדשים.

3. פורמט משותף ופתוח יאפשר בקרה טובה יותר על איכות ההמרות של ישומים המפותחים ע״י צד שלישי (כלומר לא ע״י יצרן המצלמה או Adobe)

4. מפרט DNG מאפשר הוספת נתוני Metadata פרטיים/קניניים לקבצי DNG על מנת ליצור בידול ליצרן.

תפריט ההמרה  ל-DNG ב- Lightroom

זהו הממשק הפשוט של  Adobe DNG Converter

חסרונות של קבצי DNG:

1. הזמן הדרוש לביצוע ההמרה: לצורך ביצוע המרה מפורמט RAW כל שהוא לפורמט DNG נחוץ זמן. הזמן הדרוש תלוי בסוג הקובץ, בגודלו וכמובן במאפייני המחשב. בניסיון שערכתי המרתי כ- 6000 קבצי RAW שנוצרו ע״י 15 מצלמות שונות ל-DNG מתוך Lightroom. הניסיון נערך על מחשב ישן  MacBook Pro בן 7: משך ההמרה היה כ- 24 שעות. גיליתי שקבצי RAW ממצלמות של Sony מאיטים מאד את קצב ההמרה לעומת קבצים ממצלמות של Nikon ו-Canon. עם זאת, תהליך ההמרה לא האט או ״תקע״ את המחשב ויכולתי להמשיך לעבוד עליו בחופשיות כולל ביצוע פעולות נוספות ב- Lightroom. למי שמעונין להתחיל לעבוד על הקבצים שצילם מיד מומלץ ליבא אותם ל-Lightroom, לבצע את העיבוד הנחוץ לו ולהשאיר את ביצוע ההמרה לשעות נוחות יותר. ב-Lightroom ניתן להמיר קבצים ל- DNG כבר בזמן ביצוע ה- Import.

2. מאחר וכל שינוי בקובץ DNG נרשם בתוך הקובץ, כאשר נבצע גיבוי (ובמיוחד גיבוי לענן) יהיה על תוכנת הגיבוי לרשום את כל הקובץ מחדש (במידה ונעשה בו שינוי מאז הגיבוי הקודם). זאת לעומת קבצי RAW רגילים בהם השינויים נשמרים בקובץ XMP קטן ובעת הגיבוי יהיה צורך לרשום רק קובץ קטן זה מחדש ולא את כל קובץ ה- RAW. עם זאת, מאחר ובד״כ תהליך הגיבוי מתרחש ברקע אין לגורם זה השפעה מעשית.

3. תאימות של קבצי DNG לתוכנות עיבוד שאינן של Adobe: כאן ההמלצה היא חד משמעית: אם יש צורך או צפוי צורך לעבד את קבצי ה- DNG בתוכנות עיבוד שאינן של Adobe עדיף להשאיר את הקבצים בפורמט ה- RAW המקורי. לדוגמא: CaptureOne לא יודעת להוציא מתוך קבצי DNG את כל נתוני המצלמה שיצרה את הקובץ כפי שהיא יודעת לעשות מקבצי RAW רגילים ולכן לא מומלץ ליבא אליה קבצים שעברו המרה ל-DNG אלא קבצי RAW מקוריים.

מספר מיתוסים נפוצים לגבי קבצי DNG שיש צורך להפריך:
1. המרת קבצי RAW מקוריים ל-DNG פוגעת במידע המקורי: לא נכון. למעשה, כל פתיחה של קובץ RAW ב- Lightroom או ב- Photoshop יוצרת גרסת DNG של הקובץ כאשר עוברים למצב Develop. עם זאת, במידה ובחרתם להפעיל דחיסה מאבדת נתונים כדי להקטין את משקל הקובץ (לא מומלץ) בעת ההמרה ל-DNG יתכנו שינויים בקובץ כפי שיקרה תמיד בעת שימוש בדחיסה מאבדת.

2.המרה ל-DNG משנה את הקובץ ע״י הפעלת פרופיל Adobe Standard. לא נכון. כל קובץ RAW מוצג כברירת מחדל באמצעות הפרופיל הזה, המתאר את המצלמה הספציפית בה מדובר. אם מראה הקובץ במצב זה איננו מוצא חן בעיני הצלם ניתן להחליף אותו בקלות ע״י בחירת פרופיל אחר מתפריט Camera Calibration. קובץ שכבר הופעל עליו פרופיל אחר ועבר המרה ל-DNG ישאר עם הפרופיל שנבחר עבורו. ניתן כמובן לשנות בחירה זו בכל עת ואף לייצר פרופילים נוספים לבד בקלות יחסית.

3. המרת קובץ RAW מקורי ל-DNG פוגעת ביכולת של תוכנות עיבוד שאינן של Adobe לתרגם ״נכון״ את המידע שבקובץ: לא נכון. לכל תוכנה אופן שונה בו היא מבצעת את תהליך ה-Demosaicing (עיבוד קובץ RAW לקובץ עבודה): התוצאה של עיבוד אותו הקובץ בתוכנות עיבוד שונות עשוייה, סביר להניח, להיות שונה. מה יותר טוב?  זה כבר ענין של טעם. ישנם צלמים הנשבעים ש-CaptureOne נותנת תוצאות טובות יותר מאשר תוכנות העיבוד של Adobe. אחרים טוענים ההפך. בסופו של דבר אין כאן נכון או לא נכון אלא זה ענין של העדפה אישית.

4. מאחר וניתן גם להמיר קבצי  JPEG ל- DNG (חשוב להדגיש: המרה זו אינה הופכת את קובץ ה- JPEG לקובץ RAW אלא רק אורזת אותו במעטפת של DNG) יש הטוענים כי המרה זו פוגעת בקובץ המקורי: שוב לא נכון. יש כאן יתרון כי נתוני העיבוד של קובץ ה-JPEG המקורי נשמרים יחד עם הקובץ בתוך מעטפת ה-DNG ולא כקובץ XMP על ידו.

אז מה הקו התחתון? להמיר או לא? ההחלטה הסופית כמובן בידיכם, כל אחת ואחד יעשו את החשבון שלהם ויקבלו החלטה מושכלת על סמך כל הנ״ל והמגוון הגדול של מקורות ברשת ובספרים.
אני החלטתי להמיר וכעת כל הקטלוג המרכזי שלי הוא בקבצי DNG!

מדריך מצויין ומפורט ל-DNG ניתן למצוא בספר:
Adobe Lightroom CC/6: The Missing FAQ מאת Victoria Bampton הידועה כ-Lightroom Queen.

עוד הסבר ממצה לגבי קבצי DNG ניתן למצוא כאן.

עדכון 4.7.2024: התייחסות עדכנית לשאלת ההמרה של קבצי RAW ל-DNG

בחלק א הסברתי מהם הפורמטים השונים שהיו קיימים בתקופת הסרט וכיצד הם משפיעים על הגדרת הפורמטים של חיישני התמונה האלקטרוניים בעידן הצילום הדיגיטלי. לטובת מי שלא קרא את חלק א, אחזור כאן על כך שהפורמט המוגדר כיום ״פורמט בינוני״ (Medium Format, MF) הוא למעשה הפורמט הגדול בעידן הדיגיטלי ואילו הפורמט הנקרא Full Frame הוא למעשה הפורמט הבינוני ומתחת לו נמצאים פורמטים רבים קטנים יותר.

אתייחס בפוסט זה להבדלים העיקריים שבין מצלמות דיגיטליות בעלות חיישני Full Frame ברמה הגבוהה ביותר מבחינת רזולוצייה וביצועים כגון:
Sony A7R II, Nikon D810, Canon 5DS. ההשוואה לא תתייחס ישירות לדגם זה או אחר אלא לקבוצה אחת מול הקבוצה השנייה, הכוללת מצלמות אינטגרליות וגבים דיגיטליים מתוצרת Hasselblad, Phase One, Pentax, Leica.

ההבדלים הבולטים ביותר בין שתי הקבוצות הן: גודל החיישן, גודל הגוף, משקל, מחיר, ביצועים, היצע העדשות וכן גודלן, משקלן ומחירן של העדשות. הבדל נוסף נובע מן העובדה שמראשיתן, רוב מצלמות הסרט בפורמט בינוני כללו אפשרות להחלפת הקסטה בה נמצא סרט הצילום באמצע הצילומים, וכך ניתן היה לצלם בעזרת גוף אחד ומספר קסטות גם נגטיב שחור לבן, גם נגטיב צבע וגם שקופיות. למעשה, בתחילת הדרך יוצרו גבים דיגיטליים שהיה ניתן להרכיבם על גופים קיימים של מצלמות סרט בפורמט בינוני. אפשרות זו קיימת עד היום אצל Hasselblad ואצל Phase One, יחד עם מצלמות אינטגרליות בהן החיישן הוא חלק בלתי ניתן להפרדה מגוף המצלמה.

בצילום (מתוך Photo.net) מצלמת סרט קלאסית בפורמט בינוני  6X6 מדגם Hasselblad  500CM (משמאל) ואותה המצלמה עם גב דיגיטלי. גב חדיש המתאים למצלמה זו מיוצר עד היום ע״י Hasselblad (סדרה V). לשיטה זו יתרון גדול: אפשר לשדרג את הגב ולהישאר עם אותו גוף ואותן עדשות. אפשרות זו לא קיימת במצלמות DSLR רגילות (היו בעבר מספר נסיונות כושלים לפתח גב דיגיטלי מתחלף למצלמות סרט SLR וניסיון אחד שצלח, דגם של Leica  שעלה 4500 אירו בזמנו). עם זאת, כיום יש הבנה כי מצלמה אינטגרלית בה כל הרכיבים והחלקים מתוכננים יחד עדיפה.

השוני העיקרי בין שתי הקבוצות הוא כמובן גודל החיישן. המצלמות בעלות חיישן בגודל Full Frame 24X36 מתגמדות כאשר בודקים את גודל החיישנים במצלמות הפורמט הבינוני, הנעים (בקירוב טוב) מ- 33X44מ״מ, דרך 30X45 מ״מ וכלה ב- 40X45 מ״מ.

מקור: cameradecision.com

הבדל נוסף נוגע למספר הפיקסלים: לדגמים האחרונים של כל יצרני המצלמות בפורמט הבינוני, למעט Leica, אותו חיישן CMOS בעל 51MP בגודל 33X44 מתוצרת סוני. עם זאת קיימים עדיין בשוק דגמים ישנים יותר בעלי חיישן CCD  עם 50, 60 או 80MP. זה  היה מספר הפיקסלים הגדול ביותר שהיה קיים במצלמה המיועדת לשימוש אזרחי מסחרי עד ש-PhaseOne הציגה את הגב הדיגיטלי בעל 100MP בסוף 2015. יצרני החיישנים בתחום הפורמט הבינוני הם Teledyne-Dalsa , On-Semi ו- Sony. פרט מענין היא העובדה כי חב׳ On-Semi רכשה לאחרונה את חברת True Sense  שהוקמה לאחר שקודאק מכרה את חטיבת חיישני התמונה שלה במסגרת פשיטת הרגל והארגון מחדש שעברה החברה בשנים האחרונות.
כך שמבחינת מספר הפיקסלים, דווקא חיישני הדור האחרון של המצלמות בפורמט הבינוני כוללים מספר פיקסלים דומה למה שאנו מוצאים במצלמות Full Frame (למעט הדגם החדש עם 100MP של PhaseOne).

השוואה בין מספר הפיקסלים בדגמי מצלמות שונים. מקור: Petaxpixel.com. שימו לב שההשוואה מתייחסת למספר הפיקסלים ולא לגודל החיישן.

נקודה זו מביאה אותנו לדיון באחד הגורמים החשובים ביותר מבחינת איכות הדימוי ובעיקר בכל הנוגע לרמות הרעש ולטווח הדינמי: גודל הפיקסל. אם אותו מספר פיקסלים (או דומה) נמצא על חיישן בעל שטח הגדול כמעט פי שניים המשמעות היא שהפיקסלים גדולים יותר. ואכן, אם נבדוק את גודל הפיקסל במצלמה בעלת חיישן Full Frame 24X36 כדוגמת Canon 5DS נמצא שהוא כ- 4 מיקרון (מיקרון=אלפית המ״מ), ואילו גודל פיקסל בחיישן עם 51MP בגודל 33X44 הינו 5.3 מיקרון (פי 1.3).
להפרש זה בגודל החיישן השפעה מהותית על ביצועיו מבחינת רעש וטווח דינמי.

למעט ה- Pentax 645Z, המכמתת ב- 14 ביט, כל המצלמות האחרות בפורמט בינוני מבצעות כימות של המידע האנאלוגי לדיגיטלי תוך שימוש ב-16 ביט לכל פיקסל. כל המצלמות בעלות חיישן בגודל Full Frame 24X36 מכמתות באמצעות 14 ביטים בלבד. באופן תיאורטי, לכימות באמצעות 16 ביט לפיקסל יש יתרון מאחר והמצלמה יוצרת דימוי בעל מעברי גוונים חלקים יותר. היכן זה יבוא לידי ביטוי בפועל? בעיקר בעת צילום של נושאים כמו פורטרטים, דומם בסטודיו ורפרודוקציות של מקורות דו מימדיים. צילומי נוף וטבע פחות רגישים להבדל זה במספר הביטים המשמשים בתהליך הכימות. כימות ב- 16 ביט יוצר קבצים גדולים יותר הגורמים עומס רב יותר על מעבד המצלמה ועל מערכת אחסון הקבצים שלה. אולם, לפחות באופן תאורטי מבחינת איכות הדימוי יש יתרון לכימות ב- 16 ביט לפיקסל.

גודל החיישן משליך כמובן ישירות על גודל גוף המצלמה, על משקלו ועל גודל ומשקל העדשות. משקל הגוף של ה- Pentax 645Z הוא 1.55 ק״ג (כולל סוללה) לעומת 930 גרם משקלה של ה- Canon 5DS (כולל סוללה) או 625 גרם משקלה של ה-Sony A7R II (חיישן FF עם 42MP).
כלומר, כל מי שגודל ומשקל המצלמה הם גורמים בעלי עדיפות עבורו לא יבחר במצלמות בפורמט בינוני.

וכאן אנו מגיעים למכשול הגדול ביותר: המחיר. עלות מצלמה בפורמט בינוני מתוצרת Hasselblad או Phase One מתחיל ב-$15,000 לגוף בלבד ויכול להגיע עד $45,000. יוצא דופן הוא דגם Pentax 645Z שמחירו כ- $7000 לגוף, כפול ממחירה של מצלמת DSLR עם חיישן Full Frame  בעל אותו מספר פיקסלים. תוסיפו למחיר הגבוה את מחירן של העדשות ותקבלו את התמונה המלאה: רכישת מצלמה דיגיטלית בפורמט בינוני יקרה בהרבה מרכישת DSLR ברמה הגבוהה ביותר. פתרון אפשרי הוא שכירת מצלמה בפורמט בינוני לפרוייקטים המצדיקים זאת: שוק ההשכרות הינו, כנראה, הלקוח הגדול ביותר של יצרני המצלמות בפורמט הבינוני.

נתון חשוב נוסף הוא העובדה שלמעט הדגמים האחרונים מבוססי CMOS כל המצלמות האחרות בפורמט בינוני אינן מצלמות וידאו וביצועיהן בתחום ה- ISO הגבוה ירודים מאד. עם זאת, לדגמים מסויימים יכולת לבצע חשיפות ארוכות מאד (עד שעה) עם רמת רעש נמוכה באופן מפתיע.

במדד  DXOMark המכובד החיישן הראשון בפורמט בינוני קיבל ציון של 91 כשמעליו 9 דגמים של מצלמות בעלות חיישני Full Frame 24X36. במקרה זה מדובר בדגם של Phase One בעלות של כ- $43,000. החיישן החדיש של סוני בפורמט בינוני טרם נבדק, סביר להניח שיזכה לציון גבוה מאד.

אתרים רבים ביצעו השוואות בין מצלמות FF לבין מצלמות בפורמט בינוני. כפי שכבר ציינתי ההשוואה קלה יותר כיום לאחר הופעת מצלמות בפורמט בינוני בעלות חיישן CMOS עם 51MP מתוצרת סוני שהוא בעל ביצועים דומים לחיישני CMOS במצלמות DSLR בעלות חיישני FF. באופן כללי ניתן לסכם את ההשוואות הללו כניצחון לפורמט הבינוני, אולם בהפרש קטן, זניח ברוב המקרים ועבור רוב הצלמים. ראו את ההשוואה הבאה.

לעומת זאת, צלמים רבים המשתמשים מזה שנים במצלמות בפורמט בינוני אינם מוכנים להתפשר וטוענים כי למצלמות הדיגיטליות בפורמט בינוני יתרונות מוכחים בכל הנוגע לאיכות הדימוי. ראו לדוגמא את המאמר הזה או את הסרטון הבא, מטעם Phase One.

יתרונות נוספים של המצלמות בפורמט הבינוני הם המחפש האופטי הגדול והבהיר שקיים בכולן וכן האפשרות להרכיב גב דיגיטלי בפורמט בינוני על גופי מצלמה בעלי אפיון של מצלמה טכנית לצורך תיקוני פרספקטיבה ומיקוד אופטיים (בניגוד לתיקונים באמצעות תוכנות עיבוד למינהן), אפשרות שאינה קיימת עם מצלמות DSLR רגילות. ניתן גם לישם מערכות אלו לצילום מאקרו ביחסי הגדלה גבוהים מאד.

גב דיגיטלי בפורמט בינוני מורכב על מצלמה טכנית.
מקור: http://www.capturescanprint.com/sinar_digital_film_cameras.html

עוד יתרון של המצלמות בפורמט בינוני הוא שליטה נרחבת יותר בחדות מבדלת: הדבר דומה ליתרון שיש למצלמות עם חיישן Full Frame על מצלמות עם חיישני APS-C: ככל שאורך המוקד של העדשות ארוך יותר עומק השדה יורד (תלוי גם במרחק מן הנושא ובצמצם).

גורם אחרון ברשימה הוא יחס האורך-רוחב של החיישן: ברוב המצלמות בפורמט בינוני היחס הוא 4:3 בעוד שבמצלמות FF 24X36 היחס הוא 3:2. ההעדפה בענין זה היא ענין של טעם, בכל מקרה כדי לקבל יחס של 4:3 מצילומים במצלמות FF 24X36 יש צורך בביצוע-Crop.

השוואה מענינת ומקיפה מאד של ה-Nikon D810 ל- Pentax 645Z (כנראה כוללת טעות במחיר הפנטקס)

עוד השוואה מענינת, גם אם איננה מספרת את כל הסיפור תוכלו למצוא כאן.

התבלבלתם? לא נורא. למי שמשוכנע באיכות של הפורמט הבינוני ואין לו הצדקה לרכוש מערכת כזו תמיד תהיה האפשרות לשכור מערכת בשעת הצורך. למי שצריך מערכת כזו באופן קבוע כדאי לשקול לרכוש את ה- Pentax 645Z שמחירה הרבה יותר הגיוני ממחירן של מצלמות אחרות בפורמט הבינוני. ולמי שאינו משוכנע, מצלמות Full Frame מן הדור האחרון, יחד עם עדשות איכותיות יספקו פתרון איכותי ביותר במחיר שפוי. בהצלחה!

עדכון 11.12.15: Hasselblad מציעה 50% הנחה על דגם H5D-50c, בעל חיישן  CMOS עם 50MP. עכשיו רק $14,500! (עדיין מדובר על מחיר כפול ממחירה של ה- Pentax 645Z בעלת אותו החיישן).

עדכון 3.1.16: PhaseOne הכריזה על דגם חדש של גב דיגיטלי  בעל חיישן CMOS עם 100MP בגודל 53.7X40.4 מ״מ מתוצרת Sony. לחיישן טווח דינמי של 15 סטופים. המחיר לגב, מצלמה מדגם XF ועדשה 80 מ״מ הוא $49,000.

עדכון 4.1.16: סקירה ראשונית של הגב החדש בעל  100MP עם קבצי JPEG להורדה.

עדכון 20.1.16: גם Fuji שוקלת (כבר הרבה זמן…) פיתוח מצלמה דיגיטלית בפורמט בינוני. ראיון עם מנהל מוצר בכיר ב-Fuji ניתן לקרוא כאן (בסוף המאמר, דף 2).

עדכון 4.2.16: ראיון מענין עם מנכ״ל Hasselblad, כולל ניתוח של שוק הפורמט הבינוני.

עדכון 7.3.16: שני ראיונות מענינים עם סמנכ״ל מחקר ופיתוח ב- PhaseOne

עדכון 29.3.16: מאמר העוסק בצלם שעבר מן הפורמט הבינוני ל-DSLR של ניקון.

עדכון 5.4.16: השוואה מענינת בין Hasselblad H5D 50C WiFi לבין PhaseOne XF IQ350

עדכון 7.4.16: Hasselblad מכריזה על שני דגמים חדשים 50C ו-100C מהסדרה החדשה H6D.

עדכון 22.6.16: Hasselblad מכריזה כל מצלמת ה- Mirrorless הראשונה בפורמט הבינוני: X1D

עדכון 1.7.16: מאמר מענין העוסק בעתידו של תחום הפורמט הבינוני הדיגיטלי

עדכון 24.7.16: סקירה מקיפה של Phase One XF 100MP

עדכון 4.8.16: סקירה של תחום הפורמט הבינוני (אם כי אינה כוללת את ה-X1D)

עדכון 19.9.16: אז לאחר הרבה שמועות גם Fuji מצטרפת ליצרני המצלמות בפורמט הבינוני

עדכון 3.10.16: סקירה של Phaseone XF עם הגב IQ3 100MP

עדכון 4.10.16: סקירה נוספת של PhaseoneXF עם הגב IQ3 100MP

עדכון 25.10.16: ראיון מעניין עם מנכ״ל Hasselblad על מוצרי החברה ושוק הפורמט הבינוני בכלל

עדכון 6.11.16: ראיון מענין עם מנכ״ל PhaseOne

עדכון 5.1.17: סקירה של מספר מצלמות בפורמט בינוני

עדכון 22.3.17: מאמר מקיף, מענין ומנומק היטב ב-DPreview.com המסביר מדוע רצוי לשקול היטב את המעבר לפורמט הבינוני

עדכון 5.4.17: מאמר מענין על בעד ונגד הפורמט הבינוני

עדכון 17.1.18: Hasselblad היציגה דגם חדש H6D-400C בכל יכולות Multishot ליצירת קבצים של 400MP

עדכון 28.8.18: למי שממש מוכרח, הנה דגם חדש של מצלמה בפורמט בינוני עם 150MP

עדכון 16.2.21: מאמר מענין על השוואה בין Full Frame לבין הפורמט הבינוני

עדכון 3.9.21: עוד סרטון השוואה מענין בין מצלמות עם חיישן קרופ, פול פריים וחיישן בפורמט בינוני

עדכון 18.10.21: הפורמט הבינוני הדיגיטלי בהשוואה לפול פריים

עדכון 21.1.23: סרטון מענין על היתרונות והחסרונות של המעבר לפורמט בינוני

עדכון 10.7.23: סקירה קצרה ומענינת על Fuji GFX 100

עדכון 24.1.24: דגם חדש להסלבלד: 907X 100C, עם חיישן 100MP

עדכון 4.10.24: מאמר נוסף על הסיבות למעבר ל-MF

עדכון 8.4.25: בעד ונגד מעבר ל- MF

עדכון 31.7.25: השוואה בין שלושה דגמים של מצלמות בפורמט בינוני לצרכי Cultural Heritage

עדכון 23.10.25: מאמר מענין הסוקר את התפתחות הפורמט הבינוני לאורך השנים

התמונה שלמעלה מתוך shootthecenterfold.com

פוסט זה עוסק באחד האספקטים היותר מוזרים של הצילום הדיגיטלי, השימוש במה שנקרא מצלמות דיגיטליות בפורמט בינוני (Medium Format). ומדוע אני משתמש בביטוי ״אחד האספקטים היותר מוזרים״? מאחר ותחום זה של הצילום הדיגיטלי תמיד היה ענף צדדי, פחות מוכר לרוב העוסקים בצילום ובד״כ גם מחוץ לתחום האפשרויות הכספיות של רוב הצלמים, חובבים ומקצועיים כאחד.

לפני שנבדוק את המאפיינים, היתרונות והחסרונות של תחום הפורמט הבינוני כדאי שנבין מהיכן מגיע השם ״פורמט בינוני״. ובכן, כמו הרבה כינויים המקובלים בתחום הצילום כיום גם כינוי זה מקורו בתקופת הפילם, בה היו מקובלים שלושה פורמטים עיקריים של סרטי צילום: הפורמט הקטן, הבינוני והגדול.

הפורמט הגדול הוא הראשון שפותח מבחינה היסטורית (1939, המצאת הצילום) והיה בלעדי, בגדלים שונים, עד לפיתוח הפורמט הבינוני בתחילת המאה העשרים. ככל שטכנולוגיית ייצור סרטי הצילום השתפרה ואיכות הסרטים עלתה ניתן היה להדפיס תמונות בגודל גדול  גם ממסגרות קטנות יותר וכך להקטין את גודל ומשקל המצלמות והעדשות.

הפורמט הקטן:

הפורמט הקטן הוא האחרון שפותח מבחינה היסטורית: כפורמט קטן נחשב אותו פורמט שנקרא כיום Full Frame, שנקרא בתקופת הפילם פורמט 135 או 35 מ״מ, על שם רוחב הסרט שהיה 35 מ״מ.

מקור: Wikipedia

השם פורמט 135 ניתן ע״י קודאק לסרטים שיועדו לצילום סטילס, להבדיל מאותו הפורמט שהיה מקובל גם בתחום הקולנוע. גודל המסגרת נטו היה 24X36 מ״מ. בתקופות מסויימות היה מקובל גם פורמט קטן יותר שנקרא Half Frame עם מסגרות בגודל 24X18 מ״מ.

מקור: Wikipedia

הסרט עצמו היה נתון בתוך קסטה אטומה לאור שהיתה עשוייה ממתכת או מפלסטיק ואיפשרה צילום 12, 24 או 36 צילומים בהתאם לאורך הסרט שהוכנס לתוכה (היו גם מצלמות חד פעמיות שכללו סרט באורך של 15 מסגרות וקסטות מיוחדות למצלמות מקצועיות שאפשרו כ-200 חשיפות).
פורמט זה נעשה פופולרי בתחילת שנות ה- 20 של המאה העשרים, כאשר Oskar Barnack פיתח את מצלמת ה-Leica הראשונה. Barnack נחשב כאבי הצילום ב- 35 מ״מ מאחר ובפעם הראשונה היה אפשר לצלם באיכות טובה במצלמה קלה וניידת, להבדיל מן המצלמות המסורבלות, הכבדות והאיטיות בפורמט הבינוני והגדול שלא התאימו לצילום מהיר. למצלמה זו ואלו שבאו בעקבותיה היתה השפעה עצומה על תחום הצילום התעודי והעיתונאי וכן על ההנגשה של הצילום לחובבי צילום.

Leica 1, 1927. מקור: Wikipedia

היו עוד פורמטים קטנים יותר מ-135, שני הנפוצים יותר היו 126 (instamatic) ו- 110 שהיה הקטן ביותר וגרוע ביותר מבחינת איכות ההדפסות שהתקבלו ממנו. היו גם פורמטים קטנים נוספים שיש טעם להזכירם: הראשון בעל השם ההזוי Disc Film, היה דף סרט עגול שהיה נתון בתוך עטיפת פלסטיק אטומה לאור. קודאק פיתחה אמולסיות חדשות, מצלמות עם עדשות פלסטיק איכותיות וציוד פיתוח והדפסה יחודי. המערכת נכשלה לחלוטין וגרמה לאלפי מעבדות צילום שנערכו לקראת הפורמט החדש בהשקעות גבוהות הפסדים אדירים.

הפורמט השני, הנמצא בשימוש כיום במצלמות דיגיטליות היה
APS: Advanced Photo System שהוצג בשנת 1996 בניסיון של קודאק ליצור מערכת שתתחרה במצלמות  35 מ״מ. גם כאן המערכת נכשלה כישלון חרוץ. רוחב המסגרת היה 24 מ״מ והיו שלושה פורמטים: H,C ו- P.  שניים מהם, APS-C ו- APS-H משמשים  כיום כפורמטים של חיישני תמונה אלקטרוניים להבדיל מפורמט ה-Full Frame.

הפורמט הבינוני:

הפורמט הבינוני של סרטי הצילום היה השני שפותח, מבחינה היסטורית, והוא מבוסס על סרטי צילום ברוחב של 120 מ״מ. ומכאן השם המקובל לפורמט זה: 120. פורמט זה פותח ע״י קודאק בשנת 1901 עבור מצלמת ה- Brownie מס׳ 2 ויועד במקור לחובבים. עם פיתוחו של פורמט 135 בתחילת שנות העשרים הפך פורמט 120 לפורמט ששימש בעיקר צלמים מקצועיים.

גלילים מקוריים של סרטי 120 ו- 620 וסרט 120 מודרני. מקור: Wikipedia

סרטי 120 היו כרוכים בנייר שחור לכל אורכם כדי להגן עליהם מן האור מאחר ובניגוד לסרטי 135 לא היו נתונים בקסטה קשיחה אטומה לאור. בניגוד לסרטי 135, אותם תמיד היה צורך לגלגל חזרה לקסטה לאחר סיום צילום המסגרת האחרונה, סרטי 120 הוצאו מן המצלמה  לאחר גלגול קצר קדימה,  כל שהיה צריך לעשות הוא להדביק (בעזרת מעט רוק…) את הלשונית שבקצה הנייר העוטף כדי שכריכת הנייר המגן לא תפתח. פורמט 120 כלל למעשה מספר פורמטים בהתאם לגודל המסגרת: רוחב הסרט היה כ- 6 ס״מ, מה שהשתנה היה אורך המסגרת. הגדלים הנפוצים היו: 6X4.5 (איפשר צילום 15 מסגרות), 6X6 (איפשר צילום 12 מסגרות), 6X7 (איפשר צילום 10 מסגרות), 6X9 (איפשר צילום 8 מסגרות), 6X12 (איפשר צילום 6 מסגרות). והיו גם מצלמות שאיפשרו לצלם במסגרות פנורמיות רחבות של 6X17 ואפילו 6X24 ס״מ.

בשנת 1965 היציגה קודאק את פורמט 220, שהיה סרט דק יותר, ללא גב נייר שאפשר גלילת סרט ארוך כפליים על אותו הציר ולכן צילום מספר כפול של מסגרות בכל פורמט. כל מי שהתנסה בפיתוח ידני של סרטי 120 יודע שהיתה זו משימה די אכזרית לסלול סרטים אלו על גלגל הפיתוח בחושך, וסלילת סרטי 220 הדקים והארוכים היתה משימה ממש מאתגרת שהסתיימה לא פעם במפח נפש…

כיום, כל המצלמות הדיגיטליות בפורמט בינוני נקראות כך על שם הדמיון בגודל החיישן שלהן למסגרות ההיסטוריות של מצלמות 120 עם המסגרות הקטנות בגודל 6X4.5. אין כיום מצלמות דיגיטליות לשימוש מסחרי עם חיישנים בגודל גדול יותר.

הפורמט הגדול:

הפורמט הגדול (Large Format) שונה מן הקודמים בכך שאין למעשה סרט צילום הכולל מסגרות אחדות אלא דפי סרט (Cut Film או  Sheet Film) המוכנסים אחד אחד לתוך קסטה (Film Holder) בגודל המתאים, דף אחד בכל צד של הקסטה (אחת התקלות הנפוצות היתה טעינה של דפי הסרט הפוך: כאשר צד האמולסיה פונה לגב הקסטה… לצורך זיהוי היו חיתוכים קטנים בפינת הדף) לאחר הכנסת הקסטה לגב המצלמה (המיקוד והקומפוזיציה נעשו על זכוכית מט שהיתה מונחת בדיוק באותו המקום בו יהיה דף הסרט בזמן החשיפה. כדי לראות, הפוך… את הנושא היה צורך לכסות את גב המצלמה וראשו של הצלם בבד שחור). לפני הצילום היה הצלם מושך את הכיסוי הקדמי של הקסטה ומגלה את דף הסרט שבפנים. פתיחת סגר העדשה היתה גורמת לחשיפה שלאחריה היה על הצלם להכניס מחדש את הכיסוי על מנת להגן על דף הסרט שבקסטה מן האור שבחוץ.

מקור: http://lingeredupon.blogspot.co.il/2011_05_01_archive.html

שני הגדלים המקובלים של הפורמט הגדול בעת המודרנית הם 4X5 אינצ׳  ו- 8X10  אינצ׳. שימוש בדפי סרט בגדלים אלו מחייב מצלמות גדולות, כבדות ומסורבלות ועדשות כבדות ויקרות בהתאם. עם זאת איכות הדימוי המתקבלת מסרטי צילום בגדלים אלו נחשבת לגבוהה מאד מאחר ויחס ההגדלה הדרוש להדפסה קטן בהרבה מן הדרוש להדפסות מסרט בפורמט הבינוני והקטן. היו לאורך השנים גם מצלמות בפורמטים גדולים יותר, כולל הגדולה ביותר הידועה שנבנתה לפני מספר שנים ע״י Dennis Manarchy, בגודל של כ- 10 מ׳ עם דף סרט צילום באורך 1.80 מ.

למעשה גם כיום ניתן לחלק את הפורמטים של חיישני התמונה שבמצלמות הדיגיטליות לשלושה גדלים עיקריים: הפורמט הקטן, הבינוני והגדול, אלא שהשימוש בכינויים מתקופת הסרט קצת מבלבל את היוצרות: הפורמט הדיגיטלי הבינוני מכונה כיום Full Frame, ואילו הפורמט הדיגיטלי הגדול מכונה ״פורמט בינוני״ כאשר הכוונה היא לפורמט הבינוני מתקופת הסרט. לפורמטים הדיגיטליים הקטנים יותר מ- 24X36 אין שם מחייב אחד.

בחלק ב של פוסט זה נדון במאפיינים, ביתרונות ובחסרונות של הפורמט הדיגיטלי הבינוני בהשוואה לפורמט ה- Full Frame הקטן יותר.

עדכון 12.2.16: מאמר העוסק ב- Crop Factors למצלמות בפורמט הבינוני תוכלו למצוא כאן

עדכון 18.6.23: מאמר המשווה בין פורמטים שונים של חיישני תמונה אלקטרוניים

עדכון 4.10.24: מאמר נוסף על הסיבות למשבר ל-MF

בתמונה הראשית ע״י Casey Murphy מצלמת פילם בפורמט 6X6 מדגם Bronica SQA