110. זיכרונות מהונדורס, חלק ב, 1981-1982

110. זיכרונות מהונדורס, חלק ב, 1981-1982

מזג האוויר

מזג האוויר בהונדורס תלוי מאד במיקום הגיאוגרפי: טגוסיגלפה (ההונדורנים מכנים אותה בשם החיבה Teguc) הבירה בה התגוררנו נמצאת בגובה של 1000 מ׳ מעל פני הים ושורר בה מזג אוויר נוח ויבש יחסית כל השנה. אין צורך במיזוג אויר בבתים וגם לא באמצעי חימום. עקב הקרבה לקו המשווה למעשה קשה מאד להבחין בין עונות השנה והטמפ׳ די קבועות. גשם יורד כל השנה, רובו בחודשים מאי-אוקטובר. אפשר להסתובב כל השנה בבגדים קלים וקצרים ללא צורך במעילים וסוודרים. אבל, הנה הפתעה: יום אחד לקראת סוף דצמבר שמתי לב שכל עובדות המשרד היגיעו לעבודה לבושות בסוודרים. כששאלתי מה קרה, ענו לי בשיא הפשטות: החורף התחיל… וכך הבנתי שבאופן פורמלי החורף מתחיל שם ב-21.12 והתושבים משנים את לבושם לא בגלל שבאמת קר אלא בגלל התאריך. אני, בכל מקרה, הסתובבתי שם כל השנה בשרוולים קצרים. אם בטגוסיגלפה מזג האויר נוח, לא כך הוא המצב בסן פדרו סולה השוכנת בצפון הונדורס על חוף הים הקריבי. שם הטמפ׳ גבוהה כל השנה, בסביבות 30 מעלות ויכולה לטפס גם ל-35. שוררת שם לחות איומה קבועה של כ-80% ולעיתים 85%. מאחר והיתה לחברה מעבדה שניה בסן פדרו סולה הייתי טס לשם לפחות פעם בשבועיים למספר ימים. ההליכה מן המלון הממוזג למעבדה הממוזגת לא ארכה יותר מ-10 דקות, אבל זה הספיק כדי שאגיע למעבדה כשכולי נוטף זיעה. לא הבנתי איך אפשר לחיות באופן קבוע במזג אויר כזה, וזאת כאשר לרוב התושבים לא היו מזגנים. אבל המקום הגרוע ביותר בהונדורס מבחינת מזג האוויר הוא ככל הנראה צ׳ולוטקה (Choluteca), עיר בת כ-170,000 תושבים הנמצאת בדרום המדינה. צ׳ולוטקה ידועה בכינוי El Horno de Honduras: התנור של הונדורס. לאורך כל השנה הטמפ׳ הגבוהות שם מתקרבות ל-40 מעלות ויורד שם המון גשם, מעל 1700 מ״מ לשנה. חבר ישראלי שלמד רפואה בהונדורס ונשלח לסטאז׳ בצ׳ולוטקה תאר לי את החיים שם כסיוט אחד ארוך…

העובד שנחטף

בינתיים, רמת הספרדית שלי השתפרה וכבר יכולתי לנהל די בחופשיות שיחות עם עובדי המעבדה והמשרד. בוקר אחד מתקשר אלי למשרד לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה ומספר לי שאחד העובדים, חוזה, לא היגיע לעבודה. שאלתי אותו אם יש לו מושג מדוע והוא ענה בשיא הפשטות: כי חטפו אותו אתמול לצבא. כך נתקלתי לראשונה בתופעה עליה שמעתי כבר קודם לכן: משאית צבאית מסתובבת ברחובות העיר והחיילים תופסים ברחוב צעירים בגיל הגיוס, מעלים אותם באיומי נשק למשאית והופ לטירונות… ככה זה עובד שם: לא לשכת גיוס, לא צו ראשון, לא צו שני, לא מיונים וכו׳. פניתי לריקרדו כדי שיפעל לשחרורו המידי כי אז כבר ידעתי שכמו לכל איש עסקים שמכבד את עצמו בהונדורס גם לו יש קצין בכיר בצבא (בדרגת קולונל) שהוא כנראה משלם לו באופן קבוע בדיוק כדי לפתור בעיות מסוג זה… לאחר מספר ימים חזר אלינו חוזה בריא ושלם וסיפר שכבר התחיל טירונות של תותחנים אי שם בהונדורס. את הסיפורים שלו על איך הצבא ההונדורני מתנהל אי אפשר לשכוח: בין היתר הקצינים מוכרים מצרכים כמו משחת שיניים, סבון ומשחת נעליים לחיילים שלהם (שמחוייבים לקנות אצלם) ולכל פלוגה יש כובסת שמכבסת ומגהצת להם את המדים…

מרכז טגוסיגלפה, הונדורס, 1981. צילום: גבי גולן

משטרה מושחתת

גם השוטרים בהונדורס אינם מהססים לקחת שוחד. כבר כשהגענו הנחו אותנו כיצד להתנהג במקרה ששוטר עוצר אותנו ברחוב בעת נהיגה. ההנחיה היתה לצרף לרשיונות הנהיגה והרכב שמגישים לשוטר לבדיקה שני שטרות של למפירה (או שטר אחד של 2 למפירות, היה גם שטר כזה) שווה ערך לדולר אמריקאי אחד אז. זה היה התעריף המקובל של השוטרים להגדלת הכנסתם החודשית הזעומה. והנה יום אחד עוצר אותי שוטר כאשר פניתי לרחוב בו אין כניסה כי אז טרם הכרתי טוב את העיר. הוא ביקש בנימוס את הרשיונות ואני התלבטתי האם לצרף לרשיונות את שטרות הכסף בהתאם להנחיות שקיבלתי. לאחר היסוס קצר החלטתי שברומא התנהג כרומאי, צירפתי לרשיונות שני שטרות אדומים והגשתי את החבילה לשוטר בתוספת מלמול בספרדית שאני מצטער על עבירת התנועה שעברתי וכו׳ וכו׳. השוטר עשה עצמו כמי שמתעמק ברשיונות ולאחר זמן קצר שנדמה כנצח הושיט לי בחזרה את הרשיונות ללא שטרות הכסף, אמר שהפעם הוא מסתפק באזהרה ואיחל לי נסיעה טובה. נשמתי לרווחה ונסעתי לדרכי. מסתבר כי ללא תשלום השוחד לשוטר, ענין פעוט ערך כזה עשוי להתפתח בהונדורס לסיפור מסובך בו השוטר עוצר את האזרח, מוביל אותו לתחנת המשטרה ומבטל את רשיון הנהיגה שלו במקום, דבר שיצריך בהמשך תשלום שוחד גבוה בהרבה לקצין משטרה או התערבות של קצין גבוה בצבא כדוגמת הקצין ששירת את ריקרדו. ככה זה עובד שם…

שטר כסף הונדורני של למפירה אחת משנת 1978 המצוי ברשותי: ערכו כיום $0.041. בשנת 1981 היה שווה חצי דולר… המטבע נקרא על שמו של גיבור לאומי הונדורני, אינדיאני מהמאה ה-16 בשם זה שהנהיג מרד לא מוצלח כנגד הכובשים הספרדים

מים מים בששון

כאמור הונדורס גשומה למדי (בטגוסיגלפה יורדים כ-840 מ״מ גשם בשנה, באזור החוף הצפוני כ- 2400 מ״מ בשנה), והגשמים מצליחים לפעמים להפתיע, בעיקר זרים חדשים כמוני שטרם הספיקו להכיר את מזג האויר. יום אחד, מספר שבועות לאחר שהגענו לטגוסיגלפה אני צועד לי ברגל במרכז העיר בדרכי למלון בו התגוררנו עד שעברנו לבית ששכרנו. הייתי לבוש בחליפה עם ז׳קט ועניבה כאשר לפתע נפתחו ארובות השמים, גשם זלעפות ניתך בחוזקה ותוך רגע הרחוב הפך לנהר גועש ואני לסמרטוט רטוב…לא אשכח את מבטי הרחמים של השומר בכניסה למלון, כאשר ראה את האורח שיצא מן המלון בבוקר לבוש באלגנטיות שב אליו בערב כדחליל נוטף מים.

בתיהם של חלק גדול מתושבי טגוסיגלפה אינם מחוברים למערכת המים העירונית. דיירי שכונות הצריפים והפחונים המקיפים את העיר שואבים מים מן הנהר Choluteca, מכבסים בו, מתרחצים בו ושותים את מימיו.

שכונת צריפים ופחונים אפיינית על חוף נהר הצ׳ולוטקה בטגוסיגלפה. אורך הנהר כ-350 ק״מ והוא נשפך לאוקיינוס השקט בדרום הונדורס.
צילום: Wikimedia

התושבים ברי המזל שביתם כן מחובר למערכת המים העירונית בטגוסיגלפה יודעים היטב שאסור לשתות את המים ולכן קונים מים מטוהרים (Agua Pura) בכדי זכוכית גדולים המחולקים לבתים ע״י משאיות של חברת טיהור המים. אותם ברי המזל גם יודעים שאין לסמוך על אספקת מים סדירה ולכן בכל בית מתקינים מיכלים על הגג או מאגר תת קרקעי לשעת חרום. מערכת כזאת, הנקראת Cisterna היתה מותקנת בבית בו התגוררנו וכללה בור בטון בנפח של כשני מ״ק, משאבה חשמלית ומיכל לחץ. יום אחד חזרתי הביתה להפסקת צהריים וגיליתי שאין לנו מים בבית. בדקתי את המאגר ונדהמתי לגלות שהוא ריק! בדקתי אצל השכנים: אצלם היו מים. היה ברור שיש סתימה כל שהיא שאינה מאפשרת למים לזרום אלינו. הזעקתי את לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה שהגיע תוך זמן קצר רכוב על האופנוע האדום הגדול שלו ואיתו ארגז כלים. במיומנות רבה פירק את החיבור שלפני שעון המים ומן הצינור פרצו החוצה עצמות ושאריות של עוף… מבטי המשתאה אמר הכל ולואיס ענה בטון מתנצל עוד לפני ששאלתי: כן, ככה זה כאן, פועלי העיריה שמתחזקים את מאגרי המים העירוניים יושבים לארוחת הצהריים שלהם על שפת אחת הבריכות, מכרסמים בהנאה רבה עוף מטוגן ומשליכים את השאריות לבריכה… עולם שלישי כבר אמרנו?

בבית בו התגוררנו, למרות היותו די חדש ומודרני לא היה מותקן דוד לחימום מים! למרות המספר הרב של ימי השמש בהונדורס דודי שמש לא היו בנמצא. לצורך חימום מים למקלחת בלבד הותקן ״פטנט״ הונדורני מסוכן שנקרא Electro Ducha (טוש חשמלי). המדובר במשהו שדומה למערכת אטמור הנמכרת בארץ אבל במופע פרימיטיבי ולא בטיחותי: בראש הטוש מורכב גוף חימום המחובר למערכת החשמל ומופעל עם פתיחת הברז. לא מאד יעיל אבל מאד מסוכן: נגעת בראש הטוש תוך כדי המקלחת – התחשמלת. מזל שמתח רשת החשמל שם הוא רק 110 וולט…

הבית בו התגוררנו בטגוסיגלפה. בחניה: החיפושית התכולה שקיבלתי מהחברה. הרחוב בו נמצא הבית לא היה סלול ולא היו בו מדרכות

בננות ופירות אחרים

אי אפשר לדבר על הונדורס בלי להזכיר בננות, אחרי הכל זו המדינה עליה נאמר שהיא ״רפובליקת בננות״.

עפ״י ויקיפדיה ״רפובליקת בננות״ הוא כינוי גנאי ומונח פוליטי המתאר משטר כושל ומושחת המאופיין בהיעדר דמוקרטיה, חוסר יציבות, הבדלי מעמדות קיצוניים, שחיתות, שימוש בצבא לדיכוי העם והתערבות חזקה של מדינות זרות. כל אלו אכן אפיינו את הונדורס בתקופה בה התגוררנו בה וכנראה שגם כיום. מקור הביטוי הוא בתיאור רפובליקה בדיונית המאופיינת בשחיתות והיעדר דמוקרטיה בשם "אנצ'וריה" בספר "כרובים ומלכים" של הסופר האמריקאי או. הנרי, אותו כתב בזמן שחי בהונדורס על פי חוויותיו משהותו במקום. מעורבותן הניכרת של חברות גידול ויצוא הבננות האמריקאיות בפוליטיקה ההונדורנית והשפעתן על מדיניות החוץ האמריקאית הן עובדות ידועות. גם ניצול העובדים וחוסר ההתחשבות בסביבה הם מאפיינים ידועים של חברות הבננות הגדולות. בהונדורס קיימים שטחים עצומים המשמשים לגידול בננות, מזג האוויר הטרופי בצפון המדינה מתאים מאד לגידולן וכבר הזכרתי את הבדיחה המקומית הטוענת שבהונדורס גם אם תתקע באדמה מוט של מטאטא יצמח ממנו עץ בננות… הבננות ההונדורניות הן שם דבר, אין אצלנו בישראל בננות יפות וטעימות כמו אלה הגדלות בהונדורס ומיוצאות משם למדינות רבות בעולם. ביקרנו פעם בנמל Puerto Cortes, הנמל המרכזי של הונדורס ממנו מתבצע רוב יצוא הבננות. בשטחים עצומים על יד הנמל, על משטחי בטון עומדות מכולות קרור מלאות בננות מוכנות להעמסה על האניות. הרעש של אלפי יחידות הקרור של המכולות מחריש אזניים ונשמע למרחוק.

בננות תוצרת הונדורס: אחידות, יפות וטעימות! מקור: marcahonduras.hn

בנוסף לבננות הרגילות המוכרות לכולנו (אגלה לכם סוד: אני חובב בננות מושבע, לא תתפסו אותי בלי בננות בבית) יש בהונדורס עוד מספר סוגי בננות. אזכיר כאן שני סוגים שנהננו מאד לאכול, הסוג הראשון נקרא בספרדית Minimos כלומר בננה קטנה. (השם העברי לבננות הוא מוז, שמקורו בשם המדעי Musa). המינימוס נמכרות בדוכנים רבים, הן קטנות ומתוקות מאד, הרבה יותר מאשר הבננות המוכרות. הסוג השני נקרא Platanos, אלו בננות גדולות מאד הנצרכות כשהן ירוקות ומיועדות לטיגון ולבישול. פלטנוס חתוכות לפרוסות ומוכנות לאכילה לאחר טיגון נמכרות בדוכני רחוב בערים ובדוכני דרכים ברחבי המדינה והן טעימות מאד.

פרי נוסף שגדל בהונדורס הוא האננס. פרי זה גדל בשטחים חוליים נרחבים ונמכר במחירים אפסיים בדוכני הדרכים. כמו הבננות, אננס בגודל כזה לא ראיתי והטעם… גן עדן. אם מבקשים, הרוכלים בדוכנים מקלפים את האננס וחותכים אותו במהירות מדהימה לאכילה מידית במקום. פרי נוסף שנפוץ מאד הם אגוזי הקוקוס הגדלים גם הם בעיקר באזור החוף הקריבי בצפון המדינה. את אגוזי הקוקוס חותכים הרוכלים במיומנות מפחידה באמצעות סכיני מצ׳טה גדולות. לרבוץ על חוף הים היפהפה ב-Tela, לשתות עם קש את מיץ הקוקוס הקר מתוך אגוז שזה עתה נחתך, מה צריך יותר מזה…

בחוף Tela, צפון הונדורס, 1983. צילום: גבי גולן
שרונה בדוכן פירות על אם הדרך מטגוסיגלפה לסן פדרו סולה, 1982. צילום: גבי גולן

הבדלי מעמדות

אחד המאפיינים המצערים והבולטים ביותר של כל מדינות אמריקה המרכזית הוא ההבדל העצום בתנאי החיים של העשירים בני המעמד הגבוה ושל העניים בני המעמד הנמוך. בהונדורס ההבדל הזה ממש מנקר עיניים: אחוזות פאר עם מכוניות יוקרה בחניה ומשרתים במדים לעומת צריפים עלובים ופחונים ללא מים זורמים וללא חשמל, ילדים עזובים ישנים בתוך קרטונים במרכז העיר ליד בניני משרדים מפוארים וחנויות למותגי יוקרה, מקבצי נדבות ברחבי העיר, ילדים רעבים הצובאים על ויטרינה של מסעדה ומבקשים אוכל, מערכת בריאות ציבורית עלובה ובלתי יעילה לעומת קליניקות פרטיות חדישות לעשירים ועוד ועוד. יותר מ-60% מן האוכלוסיה בהונדורס חיה מתחת לקו העוני המקומי, נתון גרוע מאד בקנה מידה עולמי. העסקנו עוזרת בית בשם דוניה ברטה שגרה באחת משכונות הצריפים והפחונים המקיפות את טגוסיגלפה ושמענו רבות על תנאי החיים שם. רוב התושבים בני המעמד הבינוני והגבוה מעסיקים עובדי משק בית בשכר נמוך מאד. לרוב עובדים אלו מתגוררים בחדרים מיוחדים הנבנים עבורם כחלק אינטגרלי של הבתים. בבית בו גרנו היה חדר כזה, עם כניסה נפרדת, שנראה בדיוק כמו תא בבית כלא: רצפת בטון, חלון אחד קטן וגבוה ומקלחת ואסלה ללא הפרדה מאזור השינה. לא הסכמנו שהעובדת שלנו תגור שם ולכן העסקנו אותה חצי יום בלבד. העניים גם נפגעים יותר מפגעי הטבע: שטפונות, מפולות בוץ וסופות הוריקן המכים במדינה באופן תדיר. למזלנו, לא חווינו סופות כאלה בתקופת שהייתנו שם.

טיולים ונחיתות בלתי מתוכננות

חוץ מלעבוד מידי פעם טיילנו, גם בהונדורס עצמה וגם במדינות השכנות גוואטמלה וקוסטה ריקה, שתיהן הרבה יותר יפות ומענינות מהונדורס. באותה עת כבר היתה לנו ויזה של תושב וכדי לעזוב את הונדורס היה צורך, לפני כל נסיעה לבקש ויזת יציאה. הויזה ניתנה רק לאחר שנבדק שלמבקש אין חובות בהונדורס כולל חבות מס למדינה, ביורוקרטיה שלמה…ניקרגואה ואל סלוודור נחשבו למקומות מסוכנים מדי כבר אז, ובכל זאת פעם נחתנו באופן לא מתוכנן במנגואה, בירת ניקרגואה, (בדקנו עם חברת התעופה, אמרו שהטיסה הינה טיסה ישירה מסן חוזה בירת קוסטה ריקה לטגוסיגלפה. אז אמרו…) שנשלטה אז ע״י הסנדיניסטים ולא היתה מקום מומלץ לישראלים: חיילים חמושים בקלשניקובים עלו למטוס ובדקו את הדרכונים של כל הנוסעים אולם הניחו לנו לנפשנו…מן הנחיתה ההיא במנגואה זכורה לי כתובת ענקית מאבנים לבנות על צלע ההר שמול שדה התעופה ובה נכתב בספרדית: Sandino Ayer, Sandino Hoy, Sandino Siempre: סנדינו אתמול, סנדינו היום, סנדינו תמיד. Augusto César Sandino היה מנהיג מורדים שפתחו במלחמת גרילה נגד הכיבוש האמריקאי בניקרגואה בתחילת המאה העשרים.

אגב נחיתות לא מתוכננות: כאשר נוסע עולה על מטוס של חברת תעופה הונדורנית בדרך אל או מהונדורס הוא לעולם איננו יודע כמה נחיתות ביניים יהיו בדרך: זה נקבע לפי היעד של הנוסעים שעל המטוס באותו הרגע או בהתאם לנוסעים הממתינים בשדה התעופה וצריך לאסוף אותם…כבר הגעתי כך באופן בלתי צפוי לא רק למנגואה אלא גם לסן סלוודור (בירת אל סלוודור) ולמספר ערים אחרות בהונדורס…ומכאן ברור שזמן הנחיתה המתוכנן היה אך המלצה בלבד.

בטיול לגוואטמלה צילמתי מספר סרטי שקופיות קודאכרום ושלחתי אותם בדואר מהונדורס לפיתוח בארה״ב. לדאבוני רוב הסרטים לא חזר אלי… למזלי היתה לי מצלמה נוספת בה צילמתי נגטיב צבע כגיבוי.

סיפור על ״טיול״ מענין ששמעתי מחבר ישראלי בטגוסיגלפה: יום אחד הבחור היה צריך לנסוע לסן סלוודור במסגרת עסקיו והחליט להסתכן ולנסוע ברכב כדי לעצור בעוד מקום בדרך. כשנכנס לאל סלוודור עצרה אותו באיומי נשק חבורת לוחמי גרילה מקומיים רעולי פנים. למזלו הטוב הפעם הם הסתפקו ב״תרומה״ כספית ובחיובו להקשיב להרצאה אידיאולוגית מרקסיסטית של מנהיגם שלאחריה שיחררו אותו לדרכו. אחרים לא היו ברי מזל כמוהו…

תהלוכה בקרנבל מקומי בכפר בגוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן
הדלקת נרות בכנסיה בצ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן
אינדיאנים בתלבושת מסורתית, צ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן
חנות בשם ״ירושלים״, דנלי, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן
שלושה צילומים מגוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן

מוזמנים לקרוא את המשך זיכרונותי מהונדורס בפוסט מס׳ 111.

תמונה ראשית: מסיכות טקסיות בשוק בצ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן

109. זיכרונות מהונדורס, חלק א 1981

109. זיכרונות מהונדורס, חלק א 1981

בפוסט מס׳ 106 הזכרתי את התקופה בתחילת שנות ה-80 בה שימשתי כמנהל היצור בחברת Fuji de Honduras שבהונדורס, אמריקה המרכזית. גם בפוסט מס׳ 12, שעסק במחזור כסף מתכתי מתמיסות פיתוח משומשות הזכרתי את אותה תקופה מענינת ושונה. אולי חלק מכם תהו כיצד התגלגלתי להונדורס ומה בכלל חיפשתי שם. אז הנה, הזדמנות להיזכר ולשתף זיכרונות מתקופה מענינת בה ביליתי כשלוש שנים (יחד עם שרונה אשתי) במדינת עולם שלישי, אחת המדינות העניות בעולם (כ-66% מן האוכלוסיה חיה מתחת לקו העוני) . הונדורס נמצאת באמריקה המרכזית וגובלת ממערב בגוואטמלה, מדרום מערב באל-סלוודור, מדרום באוקיינוס השקט, מדרום מזרח בניקרגואה ומצפון בים הקריבי. שטחה פי חמישה משטח ישראל בגבולות הקו הירוק וכיום יש בה כ- 10 מליון תושבים. המדינה הררית בכ-80% משטחה. מושגים ידועים כמו ״רפובליקת בננות״ ו״מלחמת הכדורגל״ נקשרו, ולא לחיוב, בשמה של הונדורס.

הונדורס והמדינות השכנות. מקור: Google Maps

מרוצ׳סטר לטגוסיגלפה: כיצד עברנו מן העולם הראשון לעולם השלישי

באביב 1981 עמדתי לקראת סיום לימודי במכון הטכנולוגי של רוצ׳סטר שבצפון מדינת ניו יורק (Rochester Insitute of Technology). שלוש שנות לימוד אינטנסיביות ומענינות בתכנית בת 4 שנים (על שנה אחת קיבלתי Credit עקב לימודי הקודמים באוניברסיטה העברית ובמכללת הדסה) שהתמקדו בתחום הניהול והתפעול של מעבדות צילום מסחריות עמדו להסתיים.

על תקופת הלימודים ב-RIT אכתוב אולי פוסט נפרד בעתיד. אציין כאן רק שתכנית הלימודים כללה ארבעה חלקים: חלק צילומי מקצועי: בו למדנו לעומק את כל תחום הטכנולוגיה של הצילום, כימיה צילומית ובקרת איכות במעבדת הצילום, חלק שכלל נושאים תומכים כגון אלקטרוניקה, מחשבים, סטטיסטיקה וכו׳, חלק ניהולי שכלל לימודי כלכלה, שיווק, חשבונאות, ניהול משאבי אנוש, פיתוח תכניות הדרכה, אימון עובדים וכו׳ וחלק הומני שכלל קורסי בחירה בתחומי מדעי הרוח והחברה.

בארה״ב מקובל שבחודשים האחרונים ללימודים מתקיימות באוניברסיטאות סדנאות הכנה לראיונות עבודה ולכתיבת קורות חיים ועם סיומן מתחילה עונת הראיונות בה מגיעים נציגים של מעסיקים פוטנציאליים לקמפוס, מקיימים מפגשי הסבר על החברות אותן הם מייצגים וכן ראיונות עבודה ראשוניים. רואיינתי ע״י מספר חברות לתפקידים שונים ואפילו טסתי מספר פעמים לראיונות המשך. אולם, באחד הימים התקיים מפגש הכרות עם מעסיק עליו לא שמעתי מעולם: חב׳ Fuji de Honduras. המנכ״ל והבעלים של החברה ריקרדו מדורו (לימים נשיא הבנק המרכזי ונשיא המדינה בהונדורס) הגיע לקמפוס ונתן פרזנטציה מענינת על החברה. הלכתי לפרזנטציה זו כפי שהלכתי להרבה פרזנטציות אחרות שהתקיימו בקמפוס. להפתעתי הרבה, עם סיום המפגש ניגש אלי ריקרדו ואמר לי שקיבל עלי המלצה מצוות המרצים במחלקה שלי ולאור העובדה שאינני אמריקאי אולי אהיה מוכן לשקול לבוא לעבוד בהונדורס. בו במקום הזמין אותי לראיון אישי במלון בו התאכסן. הגעתי לראיון ללא כל ציפיות אך עם סקרנות מרובה…עם סיום הראיון הציע לי ריקרדו לטוס על חשבונו להונדורס, לשהות שם שבוע ולהכיר את השותף האמריקאי שלו, את בני משפחתו העובדים איתו בחברה ואת צוות העובדים בשתי מעבדות הצילום שהיו לחברה, בשתי ערים שונות. עניתי לו שאחזור הביתה, אתייעץ עם אשתי ואודיע לו האם אני מקבל את הזמנתו. הגעתי הביתה, סיפרתי לשרונה מה קרה ודבר ראשון פתחנו מפה כדי לברר היכן לעזאזל היא הונדורס…בהמשך הודעתי לריקרדו שאני מקבל את הזמנתו וקבענו את מועד הביקור. אבל לפני כן, היה עלי לטוס מרוצ׳סטר לניו יורק על מנת לקבל בקונסוליה ההונדורנית ויזת תייר להונדורס. בדרכי מרוצ׳סטר להונדורס עצרתי לחנית ביניים של מספר ימים במיאמי, פלורידה בה התקיים באותה שנה הכנס השנתי והתערוכה של ארגון PMA: Photo Marketing Association.

משתעשעים בביתן פולארויד בכנס PMA 81 במיאמי, פלורידה, צילום פולארויד

עם סיום הכנס טסתי להונדורס, לעיר טגוסיגלפה, בירת המדינה. דבר לא הכין אותי למפגש עם המקום הזה. הטיסה ממיאמי לטגוסיגלפה אורכת כשעתיים וחצי, והמטוס של חברת Air Florida היה מלא בהונדורנים דוברי ספרדית ובאמריקאים. בעת הגישה לנחיתה, הנעשית בתוך גיא עמוק בין הרים תלולים היה נדמה לי שהמטוס טס כאשר כנף אחת גבוהה מהשניה כדי לא לפגוע בפסגות ההרים. המסלול בשדה התעופה Toncontin (גובה 1004מ') כל כך קצר שרק מטוסים מדגם Boeing 737 המצויידים בערכת STOL (מערכת מיוחדת להמראה ונחיתה על מסלולים קצרים) יכלו אז לנחות ולהמריא משם. בקצה המסלול היתה תהום ובהמשך שמעתי כמה סיפורי זוועה על נחיתות לא מוצלחות שהסתיימו בה…כיום, בדיקה קלה באינטרנט מעלה צילומים רבים של עשרות נחיתות והמראות שהסתיימו שם בהתרסקות , כולל התאונה הקשה ביותר ב-1989 בה התרסק מטוס של חברת התעופה ההונדורנית TAN-SAHSA ונהרגו 131 נוסעים ואנשי צוות. כדי להספיק לעצור לפני קצה המסלול המטוס בולם בפראות מפחידה המלווה בקולות צורמים מן המנועים והצמיגים כאחד. גם ההמראה משם היא חוויה מפחידה ביותר. בהמשך, המראתי משם ונחתתי שם עשרות פעמים (בחישוב גס לפחות 50-60 פעמים) ואף פעם לא התרגלתי לנחיתות ולהמראות המפחידות הללו…שדה התעופה הזה מדורג כשני המסוכן ביותר בעולם והגישה לנחיתה כאחת הקשות ביותר. את כל זה כמובן לא ידעתי אז…באורח פלא, לא ארעו שם תאונות בשנים בהן התגוררנו בטגוסיגלפה.

מטוס Airbus 320 של חברת TACA שהתרסק בעת נחיתה בנמל התעופה Toncontin בשנת 2008. בתאונה נהרגו חמישה, כולל אחד הטייסים. לאחר תאונה זו הוארך המסלול במבצע הנדסי לא פשוט. גם לאחר ההארכה הוא קצר יותר מכל מסלול בשדה תעופה בינלאומי אחר בעולם. מקור: The Washington Post

הטרמינל היה ברמה של שדה דב בשנות ה-50 במקרה הטוב… העיר עצמה, במבט מן האויר הזכירה לי את עזה ומחנות הפליטים שסביבה אותם חוויתי במהלך שירותי הצבאי. שכונות של פחונים מקיפות את העיר עצמה הבנויה ברובה בסגנון קולוניאלי ספרדי, עם נגיעות מודרניות ובניה חדשה.

שהיתי בהונדורס שבוע שבמהלכו טסנו גם לעיר San Pedro Sula הנמצאת לחוף הים הקריבי כדי לבקר במעבדת הצילום השניה של החברה ולפגוש את צוות העובדים. הביקור כולו היה חוויה יוצאת דופן אבל למעשה היה רק קצה הקרחון של חוויה מתמשכת בת כשלוש שנים. ומכאן בוודאי כבר ברור כי בסופו של דבר קיבלתי את הצעת העבודה שהניחו לפני ריקרדו ושותפו היינס במהלך ארוחת בוקר משותפת במלון בו התאכסנתי ביום האחרון של הביקור טרם המראתי חזרה לארה״ב. התפקיד היה מנהל היצור של החברה, האחראי לתפעול שתי מעבדות הצילום. תפקיד כזה היה חלומו של כל בוגר טרי של המחלקה שלי הן מבחינת תחומי האחריות והן מבחינת השכר. הובטח לי חופש פעולה ותקציב על מנת לשפר ולהעלות את תפוקת המעבדות ורווחיותן. לחברה היה גם מנהל שיווק, בחור צעיר ונמרץ ממוצא צרפתי בשם פרנסואה איתו יצרתי מיד קשר טוב. ריקרדו היה הבוס של שנינו ולמעשה הניהול השוטף של החברה, שכללה גם חנויות למכירת ציוד ואביזרי צילום, סרטי צילום, אלבומים וכו׳ ועסקה גם במכירה של מוצרי Fuji לחנויות אחרות במדינה היה מופקד בידי שנינו. חשוב לציין כי החברה היתה חלק ממערך עסקי גדול שכלל חברות נוספות שעסקו בתחומי האלקטרוניקה הבידורית (סוכנות Sony ו-Yamaha), יבוא ושיווק אופנועים וכן חברה שעסקה ביצוא של מוצרי חקלאות כגון קפה, תבלינים ואפילו שרימפס, בעיקר לארה״ב. בראש הפירמידה עמד אוסמונד, אביו של ריקרדו ומתחתיו ריקרדו ואחיו דיטו. לחברה היה בנין משרדים חדש ונאה באחת השדרות היותר יפות שבעיר.

בנין המשרדים הראשי של חברת Osmond. L Maduro e Hijos, חברת האם של Fuji De Honduras SA בעיר Tegucigalpa, בירת הונדורס, 1981. משרדי Fuji בקומה התחתונה מימין. צילום: גבי גולן

עם סיום הביקור שבתי לרוצ׳סטר ולאחר טקס סיום הלימודים בו קיבלתי תואר BSc (בהצטיינות יתרה) בצילום התחלנו להתארגן לנסיעה להונדורס. קיבלנו מהחברה הלוואה לצורך רכישת מוצרי חשמל לבית שכן נאמר לנו שעדיף לרכוש אותם בארה״ב. את עלות ההובלה שילמה החברה. כמו כן קיבלתי מהחברה רכב (חיפושית פולקסווגן תוצרת ברזיל, עם מנוע 1600 ושני קרבורטורים, חיה אמיתית…) וגם דאגו לשכור עבורנו בית, למעשה מעין וילה נחמדה עם חצר מוקפת חומה במרחק הליכה ממשרדי החברה. כך שלקראת יוני 1981 אנחנו מוצאים את עצמנו בטגוסיגלפה, בירת הונדורס, ומתחילים להסתגל לחיים במדינת עולם שלישי, אתגר לא פשוט לכשעצמו וכשלפני אתגר מקצועי גדול עוד יותר.

Ricardo Maduro, מנכ״ל Fuji De Honduras SA והבוס הישיר שלי. (לימים נשיא הבנק המרכזי של הונדורס ונשיא המדינה בשנים 2002-2006) עומד ליד השלט בכניסה למעבדת הצילום של החברה בטגוסיגלפה.
צילום: גבי גולןֿ, 1981. צולם כנראה בשבת, יום עבודה קצר בו היינו לבושים באופן לא פורמלי. בשאר ימי השבוע כל עובדי המשרד היו לבושים בחליפות ועניבות…

כעת תארו לעצמכם שאתם נוחתים במדינה שאת שפתה אינכם דוברים ועליכם להתחיל לפעול כמנהלים של צוות עובדים שאיתו כמעט ואינכם יכולים לתקשר. לא בדיוק נקודת פתיחה טובה. השפה המדוברת בהונדורס היא ספרדית, ובמשך 6 חודשים למדנו ספרדית בוקר בוקר במשך כשעה לפני העבודה עם מורה פרטית בשם ססיליה שהיגיעה אלינו הביתה. הבוס שלי ריקרדו דיבר אנגלית משובחת (הוא בוגר אוניברסיטת סטנפורד) וכך גם מזכירתו דולסה שתפקדה גם כמזכירה שלי. שותפי לניהול החברה פרנסואה דיבר גם הוא אנגלית טובה במבטא צרפתי. שאר עובדי המשרד לא דיברו אנגלית כלל. עובדי המעבדות לא דיברו אנגלית פרט לעובד האחראי במעבדה בטגוסיגלפה שדיבר אנגלית בסיסית. לא יכולתי להרשות לעצמי להמתין עד שרמת הספרדית שלי תשתפר, הייתי חייב להתחיל לעבוד, ומיד.

מעבדת Ultracolor בטגוסיגלפה, הונדורס, 1981. אחת משתי המעבדות של החברה. על השלט כתוב: אנחנו מפתחים בצבע. צילום: גבי גולן
כרטיס ביקור שלי מתקופת העבודה בהונדורס, 1981-1984. שימו לב למספר הטלפון בעל 6 ספרות בלבד…

אתגרים מקצועיים

אחת הבעיות הראשונות בהן נתקלתי היתה ההתנגדות וחוסר שיתוף הפעולה מצד שני מנהלי המעבדות הקיימים רודולפו בטגוסיגלפה וקרלוס בסן פדרו סולה. אפשר בהחלט היה להבין אותם, בא איזה ״גרינגו״ זר שאינו דובר ספרדית ותופס עליהם פיקוד… מצב לא פשוט. במשך מספר שבועות ניסיתי להתקרב אל שניהם ולנסות לשבור את הקרח אך בסופו של דבר נאלצתי להודיע לריקרדו כי זה או הם או אני וכי על שניהם לעזוב מאחר ואינם מוכנים לשתף פעולה ואף מחבלים בעבודה ומסיתים את כל הצוות נגדי. ריקרדו הבין את המצב והוחלט לפטר את שניהם. וכך היה, שניהם פוטרו והחלטתי למנות את לואיס, עובד במעבדה בטגוסיגלפה כמנהל המעבדה שם ואת סוזי, עובדת נוספת מן המעבדה בטגוסיגלפה שלחתי לנהל את המעבדה השניה בסן פדרו סולה כי לא זיהיתי בצוות שם אף עובד עם פוטנציאל ניהולי. הבחירה בשניים האלה הוכיחה את עצמה מעל ומעבר. מהר מאד האוירה במעבדות השתפרה פלאים והתחלנו לעבוד כצוות, כאשר לואיס וסוזי מתגלים כעובדים ומנהלים חרוצים, יוזמים, מדווחים אמת ויודעים גם להסיק מסקנות מטעויות ולתקן את הדרוש תיקון. תאמינו לי, אלו לא דברים של מה בכך בהונדורס… המוטו שם הוא בד״כ ״Manana" (מחר) ו- "Fijese que no hay" (נראה לי שאין), שום דבר לא בוער לאף אחד ואין בשביל מה להתאמץ… בדיחה מקומית גרסה כי גם אם נתקע מקל של מטאטא באדמה יצמח ממנו עץ בננות.

אני עם חלק מצוות המעבדה בסן פדרו סולה, 1982. שניה משמאל סוזי, מנהלת המעבדה. הארגז הכחול משמאל הוא מערכת למחזור כסף מתכתי מתמיסות הפיתוח המשומשות שהתקנתי בכל מעבדה

בסופי שבוע נהגתי להזמין אלי הביתה את מנהלי המעבדות לצורך לימוד של נושאים כמו בקרת איכות של תהליכי פיתוח וכו׳. מבחינתם זה היה ארוע לא מקובל: מנהל בהונדורס לא מזמין את עובדיו אליו הביתה ולכן נרתעו בתחילה אולם בהמשך הגיעו ברצון ותוצאות הלימוד הזה נראו בשטח בהמשך. נושא בקרת האיכות ויעילות העבודה במעבדה היה אחד הנושאים הראשונים שהיה צורך לטפל בו יחד עם שיפור התנאים הפיסיים במעבדות: שיפרנו את מערכות מיזוג האויר, התקנו מערכות אוורור לסילוק אדי כימיקלים וכן מערכות לסינון מים עם בקרת טמפ׳. יציבות תהליכי הפיתוח נוטרה באופן רציף ותועדה באמצעות גרפים כך שכל העובדים יכלו לראות ולהבין מה רמת היציבות של התהליכים. בחדר החושך בו היתה מותקנת מכונת הפיתוח לסרטי נגטיב צבעוניים (מכונה פתוחה מסוג Dip and Dunk) התקנו תאורת IR ומצלמות וידאו IR במעגל סגור העבירו באופן רצוף צילום של הנעשה בחדר למוניטור טלוויזיה שהוצב מחוץ לחדר. רכשנו גם משקפיים IR שאפשרו לעובדים ממש ״לראות בחושך״ ובכך ליעל את עבודת טעינת סרטי הצילום למכונת הפיתוח, למנוע טעויות שנעשו בחושך ולתקן תקלות ללא צורך להפסיק את העבודה ולהדליק את התאורה הרגילה בחדר. בכך הצלחנו להוריד כמעט לאפס את מספר הסרטים שנהרסו במהלך הפיתוח והעלינו את רמת שביעות הרצון של הלקוחות. תוך זמן קצר הצלחנו להוריד את כמויות נייר הצילום הצבעוני בו השתמשנו מאחר ואחוז גבוה יותר של הדפסות היו ברמת האיכות הנדרשת ללא צורך בתיקונים וחזרה על עבודה שכבר נעשתה. גם זמן התגובה של המעבדה קוצץ ב-50%. בשנים אלו טרם יצאו לשוק מעבדות ״מיני״ עם הבטחה לפיתוח והדפסה תוך שעה, אנחנו הבטחנו אז פיתוח והדפסה תוך 4 שעות ולרוב עמדנו בכך, דבר שהיווה חידוש בשוק המקומי ושיפר את מעמדנו בתחרות העזה עם יבואן קודאק המקומי, שנקרא, איך לא, Super Color. בהמשך יזמתי התקנה של ציוד למחזור כסף מתכתי מתמיסות הקובע והמלבין קובע המשומשות: התקנו מערכת כזאת בכל אחת מן המעבדות ובנוסף רכשנו יחידה אלקטרוליטית גדולה שהותקנה במחסן המרכזי של החברה ושימשה לטיפול בתמיסות קובע ומלבין קובע משומשות שרכשנו מכל מעבדות הצילום האחרות בעיר וכן מרוב מכוני הרנטגן. בנוסף רכשנו ציוד התכה ועיבוד לכסף מתכתי והכשרתי את אחד מעובדי החברה לתפעל את מערך המחזור. אותו עובד היה מסתובב עם טנדר בין מעבדות הצילום ומכוני הרנטגן ואוסף את התמיסות המשומשות: כולם שמחו לקבל תשלום עבור מה שלפני כן נשפך לביוב, אנחנו הפקנו כל חודש מספר קילוגרמים יפים של מטילי כסף בריכוז של קרוב ל-99% שהפכו למקור הכנסה נוסף לחברה. גם אם איכות הסביבה לא היתה בראש מעייניו של אף אחד בהונדורס בתקופה ההיא, הסביבה הרוויחה מאחר ושאריות כסף הלידי בתמיסות קובע ומלבין קובע משומשות פוגעות ביעילות פעולתם של חיידקים אירוביים הפועלים בבריכות חמצון לביוב, אם היו כאלה שם…

מערכת אלקטרוליטית להפקת כסף מתמיסות קובע ומלבין קובע משומשות מתוצרת CPAC. מסוגלת לטפל בכל מחזור בכ-400 ליטר.
טגוסיגלפה, הונדורס 1982. צילום גבי גולן
כך נראה כסף מתכתי שהופק בתהליך אלקטרוליטי לפני ההתכה.
טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן
כסף מתכתי נוזלי בטמפ׳ של 962 מעלות צלסיוס נשפך לתבנית היציקה. טגוסיגלפה, הונדורס, 1982.
צילום: גבי גולן
מטילי כסף מתכתי בריכוז של 99% שמוחזרו מתמיסות פיתוח משומשות.
משקל כל מטיל היה כ-1.5 ק״ג. טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן

אתגר נוסף לא פשוט שעמד לפני היה ארגון מלאי מספיק של כימיקלים, ניירות צילום (בגלילים) וחלקי חילוף לציוד במעבדות. מאחר וזמני האספקה היו ארוכים ולא יכולנו להרשות לעצמנו להתקע ללא חומרים או חלקים. גם לא היתה קיימת אפשרות לקבלת שרות טכני לציוד ועשינו הכל לבד כולל תיקונים אלקטרוניים ברמה של לוחות אם. לצורך כך נעזרתי לא פעם בטכנאי מעבדת השרות של ציוד האלקטרוניקה הבידורית שהיתה לחברה האחות Jet Stereo.

היה צורך להכשיר מקום אחסון ראוי במחסן המרכזי של החברה לכמות גדולה של תרכיזי תמיסות הפיתוח שיבאנו מארה״ב ולכמויות גדולות של נייר צילום צבעוני בגלילים וסרטי צילום שיבאנו מיפן ואחסנו במקרר תעשייתי גדול. מלאי חלקי החילוף לכל מכונות הפיתוח והמדפסות שהפעלנו תפס לא מעט מקום במחסני החברה. הליכי היבוא בהונדורס היו מסורבלים, כרוכים בביורוקרטיה גדולה ולעיתים גם בתשלומי שוחד… כאשר פעם הזמנתי כמות של חומר מפחית קצף לשימוש במכונות הפיתוח גיליתי כי מישהו בשדה התעופה פתח את האריזות וגנב חלק גדול מתוכנן מאחר וכנראה הבקבוקים נראו לו כמו בקבוקי שמפו…

עיסוקי שרונה

שרונה אשתי מצאה די מהר תעסוקה: כאשר נודע לריקרדו שהיא כלכלנית (תואר שני) ומבינה במחשבים הזמין אותה בתחילה למחשב את תחרויות השחייה בהן השתתף בנו ולאחר מכן להקים מאפס את מחלקת עיבוד הנתונים הממוחשבת של קבוצת החברות של משפחת מדורו. המחלקה אכן הוקמה ותוך שנה כבר פעלה בהצלחה. אבל הצלחה זו של מחלקה חדשה המנוהלת ע״י אישה זרה היתה לצנינים בעיניו של חשב החברה שעשה כל שלאל ידו כדי לפגוע בפעולת המחלקה החדשה. תופעת המאצ׳ו ההונדורני התגלתה בכל כיעורה ובסופו של דבר הגישה שרונה מכתב התפטרות, עזבה את עבודתה בחברה ופנתה ליזמות עסקית: זיהינו שחסר בשוק לחם איכותי ותוך זמן קצר הקימה עסק קטן שפעל מביתנו ויצר לחמים, חלות, לחמניות, פיתות, תערובות לפנקייקס וגרנולה שנמכרו למספר סופרמרקטים בעיר, כולל אחד שבהמשך הוצת ונשרף כליל כתוצאה של מאבק עסקי. הייתי נוסע עם החיפושית לתחנת הקמח ומעמיס 2 שקי קמח בתא המטען הקדמי… כאשר כבר היה צורך ביותר קמח גייסתי בחור עם טנדר שביצע עבורנו את הובלת הקמח.

חלות, לחם מקמח מלא ולחם בננה תוצרת שרונה (העסק שלה נקרא El Girasol, החמניה) מוכנים לאריזה. טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן

הפריצה

זמן קצר לאחר שהתמקמנו בביתנו החדש פרצו גנבים לבית בעת שהיינו בעבודה לאחר שהסירו בקלות סורג שהותקן ברשלנות. לא היה הרבה מה לגנוב ובכל זאת, הרגשה לא נעימה. ריקרדו צייד אותי מיד באקדח להגנה עצמית והוחלט להציב במעבדה שומר חמוש באותו הלילה כי תיק שלי ובו היו מפתחות למעבדה לא נמצא. לאחר מספר שעות התיק נמצא מתחת למיטה באחד החדרים לשם זרקו אותו הגנבים בלי לנסות אפילו לפתוח אותו… לאחר המקרה הזה הפנמנו את שיעצו לנו לעשות עוד לפני כן: לשכור שומר שישמור על הבית במשך היום. וכך שכרנו את דון ויסנטה, בחור ממוצא אינדיאני בגיל לא ברור שהסתובב בחצר חמוש במצ׳טה בה עשה הכל: לראות אותו מכסח את הדשא במצ׳טה היה בהחלט מראה מענין. דון ויסנטה שירת אותנו בנאמנות עד שעזבנו את הונדורס בתחילת 1984. על מנת להקל עליו רכשתי בעבורו מכסחת דשא ידנית שעוד אזכיר בהמשך.

השומר הנאמן שלנו, דון ויסנטה, עם המצ׳טה וחומה, כלבת הדוברמן שלנו. טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום:גבי גולן

מוזמנים לקרוא את המשך זיכרונותי מהונדורס בפוסט מס 110

תמונה ראשית: אני עם צוות המשרד של Fuji De Honduras, כנראה 1982, צלם לא ידוע

108. המצלמות שלי, חלק ג

108. המצלמות שלי, חלק ג

את הפוסט הקודם סיימתי בהחלטתי לעבור למצלמה בעלת חיישן Full Frame. מאחר וכל מצלמות ה-DSLR לא דיברו אלי וכמי שרגיל לאמץ טכנולוגיות חדשות בשלב מוקדם יחסית גם אם אינן מושלמות רכשתי בשנת 2014 מצלמה חסרת מראה Sony A7, שיצאה לשוק כשנה לפני כן. לא היה לי ספק כי תקופת ה-DSLR לקראת סיומה מה שהוכח בהמשך כנכון. על ההשפעה של משפחת ה-A7 על תחום הצילום ניתן לקרוא בפוסט מס׳ 45 בבלוג זה: The A Team*: משפחת המצלמות Sony Alpha A7. מאז פרסום הפוסט באוגוסט 2015 נוספו דגמים רבים למשפחה והיא בהחלט עולה כפורחת וממשיכה להצטיין בחידושים טכנולוגיים. אחת המצלמות המענינות בסדרה היתה ה-A9, עליה כתבתי את פוסט מס׳ 102: מספר תובנות על Sony A9. בכל מצלמה חדשה שנוספה לסדרה Sony העלתה בהצלחה את רף הביצועים ומצד שני לא טרחה להתייחס לחלק מתלונות חוזרות ונשנות ובקשות לשיפורים של המשתמשים… בין היתר, חווית המשתמש הכללית לקתה בחסר, לפחות לטעמי.

Sony Alpha A7, 2014-2019

וכך בסוף 2014 רכשתי לעצמי את מצלמת ה-Full Frame הראשונה שלי, Sony A7. כמו כל מצלמה של Sony גם ה-A7 היתה בעלת מספר תכונות מצויינות, כמו לדוגמא איכותו של חיישן התמונה ומאידך בעלת מספר מגרעות בולטות, כמו לדוגמא מערכת המיקוד האוטומטי הלא מוצלחת והאיטית ומערך התפריטים המעצבן עליו נכתבו ביקורות שליליות רבות ותוקן רק לאחרונה ב-Sony A7S III. למרות החדשנות שהיתה גלומה בה, בהיותה מצלמת ה-Mirrorless Full Frmae הראשונה (יחד עם אחותה הבכירה A7R) זכתה לציון פושר יחסית של 80 ב-DPreview.com.

Sony Alpha A7, מקור: DPReview.com

מבחינה טכנית, לחיישן תמונה בגודל Full Frame 24X36mm מספר יתרונות על חיישני תמונה קטנים יותר. למעשה גודל זה מהווה פתרון טוב מאד בין חיישני התמונה הגדולים יותר הנמצאים במצלמות בפורמט הבינוני לבין הקטנים יותר כגון APS-C ו-Micro Four Thirds. אחד היתרונות החשובים הוא שגודל החיישן מאפשר לצופף עליו פיקסלים רבים ועדיין לשמור על גודל פיקסל הגיוני המאפשר יחס אות לרעש טוב, וזאת לעומת חיישני התמונה הקטנטנים הנמצאים, לדוגמא, במצלמות המובנות בטלפונים הסלולריים שם גודל הפיקסל עשוי להיות כחמישית מגודלם במצלמות Full Frame ברזולוציה גבוהה. כמות האור הכללית (Total Light) שמקבל חיישן התמונה בזמן החשיפה עולה ככל שגודל החיישן עולה, ולכן יחס האות לרעש משתפר. גם מספר הצמצם האמיתי עולה ככל שגודל החיישן קטן ולכן קשה יותר עד בלתי אפשרי לשלוט בחדות המבדלת בין הנושא לרקע שמאחוריו, שדה הראייה קטן ולכן יש צורך בעדשות באורך מוקד קצר יותר להן זוית ראיה רחבה יותר, ראו פוסט מס׳ 19 בבלוג זה. לסיכוםֿ Sony A7 היתה מצלמה עם חיישן תמונה טוב בגוף הרבה פחות טוב: פוקוס אוטומטי לא מספיק טוב, חיי סוללה קצרים (הסתובבתי עם 3 סוללות), ממשק תפריטים מעצבן ועוד. הוסיפו לכך עדשה די גרועה 3.5-5.6 /18-70 שקיבלתי כעדשת KIT עם המצלמה ותבינו מדוע בהמשך, לאחר כחמש שנים החלפתי אותה באחותה הבוגרת והמוצלחת בהרבה A7 III. ברשותי אלפי צילומים שצילמתי ב-A7, בחרתי להציג כאן מספר צילומים שצילמתי במסענו לדרום הודו בפברואר 2019. הודו שבתה את ליבנו ועוד נשוב לשם כאשר הנסיבות יאפשרו זאת.

Sony A7, קובץ RAW. מקדש דרכים הינדי, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7, קובץ RAW. טקס במקדש הינדי, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7, קובץ RAW. שקילת שקי אורז לאחר האיסוף בשדה, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7, קובץ RAW. ילדה ישנה (אותה הילדה שבתמונה הראשית, יום למחרת), דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7, קובץ RAW. ילדות בטקס התבגרות הינדי, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7, קובץ RAW. כיתה בבית ספר יסודי כפרי בדרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7, קובץ RAW. ארמון מלכותי, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7, קובץ RAW. הדלקת קטורת במקדש הינדי, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7, קובץ RAW. ארמון מלכותי בדרום הודו, פברואר 2019. צילום גבי גולן
Sony A7, קובץ RAW. מוכרת פרחים בשוק, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7, קובץ RAW. אתר ארכיאולוגי קדוש, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

אני תקווה כי לא עייפתי את קוראי עם הצילומים מהודו, פשוט קשה לבחור…

לאחר שבמסע לדרום הודו נתקלתי אין ספור פעמים בנחיתות של מערכת המיקוד האוטומטי של ה-A7 ופספסתי לא מעט צילומים עקב כך, החלטתי שמגיעה לי מצלמה איכותית יותר. הבחירה הכמעט מידית היתה Sony A7 III, הדור השלישי של A7 (דילגתי על ה-A7 II כי לא היו בה מספיק שיפורים לעומת הדור הראשון).

Sony A7 III, 2019

A7 III היתה שיפור גדול לעומת A7 מן הדור הראשון. שלושה שיפורים עיקריים משכו את תשומת ליבי: מערכת מיקוד אוטומטי משופרת, עוקבת ומהירה עם זיהוי פנים וזיהוי עיניים יעיל במיוחד, יעילות גבוהה בצילום בתנאי אור ירודים וסוללה גדולה ומשופרת שאפשרה, עפ״י תקן CIPA כ-700 צילומים ובפועל הרבה יותר. היתה ברשותי רק סוללה אחת ובסוף יום טיול ארוך ירדה הסוללה לרמת 50-60% בלבד. עם המצלמה רכשתי עדשה 24-105/4 מסדרה G שהוכחה כחדה מאד ובעלת איכות אופטית מצויינת בכלל. השילוב הזה של מצלמה איכותית למדי עם עדשה איכותית היה מוצלח מאד עבורי, פרט לנקודה אחת: המשקל. היה הפרש משקל של כ-500 גרם בין ה-A7 עם עדשה 18-70 לבין ה-A7 III עם עדשה 24-105/4. תוספת משקל זאת היתה בהחלט מורגשת… גם חווית המשתמש, כרגיל אצל Sony, לא היתה ראויה לציון. אותם התפריטים המעצבנים, אותה הרגשה של מוצר שאמנם מספק קבצים איכותיים אבל בדרך זו או אחרת קשה להתחבר אליו.

Sony A7 III, מקור: camerajabber.com
Sony A7 III, קובץ RAW. דוכן צעצועים ביריד מקומי, Chiclana De La Frontera, ספרד, יוני 2019
צילום: גבי גולן
Sony A7 III, קובץ RAW. האי הידרה, יוון, אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7 III, קובץ RAW. זריחה בנמל פיראוס, יוון, אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7 III, קובץ RAW. טברנה באי Poros, יוון, אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7 III, קובץ RAW. האי Agina, יוון, אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7 III, קובץ RAW. בין האיים בים הסרוני, יוון, אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7 III, קובץ RAW. כנסיית הבשורה, נצרת, נובמבר 2019. צילום: גבי גולן
Sony A7 III, קובץ RAW. חלון של מסעדה, מדריד, ספרד. יוני 2019. צילום: גבי גולן

איכות הדימויים שסיפקה ה-A7 III יחד עם העדשה 24-105/4 היתה מצויינת מכל הבחינות, ובסה״כ הייתי מגדיר אותה כמצלמה מצויינת. גם כיום, כמעט שלוש שנים לאחר שיצאה לשוק היא מהווה בחירה טובה מאד למרות שכיום יש לה כבר מספר מתחרות שלא היו קיימות כאשר יצאה לשוק: Nikon Z6 II, Canon R6, Panasonic S5, כולן בעלות נתונים טכניים כמעט זהים ומחירים דומים אולם כולן חדשות ומודרניות יותר מה-A7 III. גם ה- Fuji XT-4 יכולה להחשב כמתחרה של A7 III למרות שהיא בעלת חיישן תמונה קטן יותר בגודל APS-C, גם היא חדשה יותר ויצאה לשוק לפני פחות משנה.

באופן אישי, משקלה של ה-A7 III יחד עם העדשה המצויינת אך כבדה 24-105/4 (1.3 ק״ג למצלמה+העדשה) הכריע אותי לאחר טיול ארוך של חודש בספרד ביוני-יולי 2019… ולאחר התלבטות ארוכה של מספר חודשים החלטתי שעלי לעבור למערכת קלה יותר שתספק חווית משתמש טובה יותר ללא פגיעה משמעותית בביצועים בכלל ובאיכות הדימויים בפרט. Enter Fuji XT-4, אותה רכשתי ממש לאחרונה לאחר שמכרתי את ה- A7 III. מענין לציין שהמחיר של A7 III והעדשה 24-105/4 נפל בסדר גודל של 25-30% מאז רכשתי אותן בסוף פברואר 2019, מה שעושה אותה כיום לקנייה משתלמת במיוחד. ל-XT-4 אייחד פוסט נפרד לאחר שאספיק להתיידד איתה…

Olympus Tough TG4, 2016, נמצאת ברשותי עד היום

במקביל לשימוש ב-Sony A7 התעורר אצלי הצורך במצלמה עמידה למים, אבק ותנאים סביבתיים קשים בכלל. הענין שלי במצלמה כזו החל לאחר יום של שיט בקיאק עם חברים בפולין בשנת 2016. לפני תחילת השיט שאלתי את המפעיל האם בטוח לקחת איתי את ה-A7. הבחור ענה שתמיד קיימת סכנת התהפכות ולכן איננו ממליץ לקחת לשיט את המצלמה. בלב כבד השארתי אותה ברכב והסתפקתי ב-iPhone 6 בתוך מעטפה אטומה למים. וכך, כל פעם שרציתי לצלם (והיה הרבה מה לצלם…) הייתי חייב להפסיק לחתור, להוציא את הסמארטפון מן הנרתיק שהיה תלוי על צווארי, לצלם תוך חשש תמידי שיפול למים ולמהר ולהחזירו לנרתיק האטום למים. לא כיף גדול…אז החלטתי שאני חייב לרכוש לעצמי מצלמה עמידה במים שאפשר לקחת אותה ללא חשש לכל מקום בלי להתחשב בתנאי הסביבה. זמן קצר לאחר שובי לארץ הזמנתי מצלמה מדגם Olympus Tough TG4, (כיום קיימת כבר בגרסת TG-6). אל תשאלו מדוע אבל הזמנתי אחת בצבע אדום בוהק…זוהי מצלמה קטנה וקלה, שאפשר לצלול איתה עד לעומק 15מ׳ והיא אטומה גם לאבק, מסוגלת לפעול בתנאי קור וחום קיצוניים ואפילו לצאת בשלום מנפילה מגובה 1.5 מ׳ על רצפת בטון. את היכולת האחרונה הזאת לא בדקתי כמובן בעצמי ואין לי אלא לסמוך על נתוני היצרן…עם חיישן קטן בגודל ״1/2.3 (6.17X4.55 מ״מ) ו- 16MP איכות הצילומים סבירה, לא יותר. ניתן לצלם קבצי RAW במגבלות מסויימות, עדשת הזום החשמלית 25-100 (מקביל ל-35 מ״מ) מאפשרת צילום של טווח הגיוני של נושאים ויש גם מצב מאקרו ועוד מיני מצבי צילום לצילום מתחת למים וכו׳.

Olympus Tough TG4, מצלמה קטנה, ממזרה וקשוחה… מקור: DPReview.com

הכיף והחופש שבתליית המצלמה האדומה והקלה הזאת על הצוואר באמצעות שרוך ולא להיות מוטרד מהשאלה מה יקרה לה… שווה את מחירה הצנוע, כ-$250 אם אני זוכר נכון. יש לה גם מבזק מובנה, GPS, מצפן ועוד צעצועים לשטח. משקלה 247 גרם. השתמשתי בה כבר בשיט ראפטינג בנהר Tara במונטנגרו (מודה ומתוודה, לא סוער מדי…אבל בגשם שוטף!) , הכנסתי אותה לבריכה ולים מספר פעמים, עד כה ללא תקלות. אני משתמש בה כמצלמת גיבוי למצלמה הראשית שלי האיכותית יותר מבחינת איכות הדימוי.

Olympus TG4, קובץ JPG. מה שיותר כחול יותר עמוק, רחובות, אוגוסט 2016. צילום: גבי גולן
Olympus TG4, קובץ RAW. ע״י נהר Tara, מונטנגרו, ספטמבר 2017. צילום: גבי גולן
Olympus TG4, קובץ RAW. מתחת למים, רחובות, אוגוסט 2016. צילום: גבי גולן
Olympus TG4, קובץ RAW. פגשתי צוענים מאושרים, על שפת נהר Tara, מונטנגרו, ספטמבר 2017.
צילום: גבי גולן
Olympus TG4, קובץ RAW. מתוך המים, האי הידרה, יוון. אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן
Olympus TG4, קובץ RAW. מתחת למים בחוף Stoupa, הפלופונסוס, יוון. אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן

באחד הפוסטים הבאים אסקור את המצלמה העיקרית הנוכחית שלי, Fuji XT-4 עם עדשה 16-80/4, אותה אני לומד להכיר בימים אלה.

תמונה ראשית: ילדה באזור האגמים בדרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן, Sony A7

107. המצלמות שלי, חלק ב

107. המצלמות שלי, חלק ב

חלק ב׳, מצלמות דיגיטליות 1991-2015

בפוסט הקודם סיפרתי את סיפורן של מצלמות הסרט שהיו ברשותי בתקופה שבין 1960-1991. בפוסט זה אספר את סיפורן של המצלמות הדיגיטליות שהיו ברשותי וחלקן עדיין אצלי בתקופה שבין 1991 ל-2014. כפי שכבר ציינתי, אתייחס בהמשך רק למצלמות שרכשתי בעצמי ולא לכאלו בהן השתמשתי במסגרת עבודתי בחוג לצילום במכללת הדסה בירושלים או במקומות אחרים. כהערכה גסה, אציין כי הזדמן לי להשתמש לאורך השנים בלפחות מאה מצלמות שונות מכל הסוגים והפורמטים, אנאלוגיות ודיגיטליות כאחד. דווקא הצילום הראשי למעלה (שצולם ע״י סטודנט שלי לשעבר במכללה לצילום בקריית אונו, לצערי אינני זוכר את שמו) אני נראה מצלם במצלמה דיגיטלית בפורמט בינוני השייכת למכללת הדסה…) הצילום צולם ב-Nikon D3 במרץ 2010. כפי שנהוג לומר, הצילום לצורך המחשה בלבד…

בתחילת שנות התשעים כבר היה ברור לי שהצילום האנאלוגי מגיע לסוף דרכו וכי זו רק שאלה של זמן עד שהמצלמות הדיגיטליות יחדרו לחיים בכלל ולחיי הצלמים בפרט. לכן, על מנת ללמוד את הנושא הפסקתי, באופן מודע לצלם במצלמות סרט ועברתי להשתמש באופן מוחלט במצלמות דיגיטליות. הבעיה היתה שעקב מחירן הגבוה של מצלמות דיגיטליות ״מקצועיות״ לא היה הגיוני מבחינתי לרכוש מצלמה כזאת באופן פרטי. כבר ב- 1993 רכשתי עבור החוג לצילום במכללת הדסה שתי מצלמות דיגיטליות מדגם Kodak DSC 200 במחיר של כ-$10,000 כל אחת. היו כבר אז ברשות החוג מצלמות דיגיטליות קטנות ומצלמות סטיל וידאו אנאלוגיות אולם ה-DCS 200 היתה המצלמה ״המקצועית״ הראשונה מסוג DSLR שהיגיעה לחוג ואפשרה צילום באופן דומה מאד למה שהיינו רגילים עם מצלמות רפלקס וסרטי צילום. צילמתי לא מעט בכל המצלמות הדיגיטליות שהיו במכללה, אחרי הכל את כולן אני רכשתי עבור המכללה וגם קיבלתי חלק מהן לתקופת נסיון לפני ההחלטה על הרכישה. אך, אבוי לאותה בושה, בכל התקופה שבין 1991-2002 לא היתה לי מצלמה דיגיטלית פרטית משלי… בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי ארכוש לעצמי מצלמה קטנה ופשוטה וכאשר אזדקק למצלמה ״רצינית״ יותר תמיד אוכל לשאול אחת ממחסן החוג, וכך היה.

Nikon Coolpix 5700, 2002

בשנת 2002 רכשתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי: Nikon CoolPix 5700. זו היתה מצלמת גשר (Bridge Camera) בעלת עדשת זום קבועה 35-280 (מקביל ל-35 מ״מ) וחיישן תמונה אלקטרוני קטן מסוג CCD בגודל "2/3 (8.8X6.6 מ״מ) בעל 5MP. מצלמה זו היתה הדגם האחרון של Nikon עם מסננים צבעוניים CGMY על חיישן התמונה בניגוד ל-(GRGB (Bayer הסטנדרטי.

Nikom CoolPix 5700 משלושה היבטים שונים. מצלמה מכוערת למדי…
מקור: nikonusa.com

לצערי אין לי הרבה דברים טובים להגיד על המצלמה הזאת: התנסות הצילום איתה היתה מאתגרת לעיתים… מענין לציין לחיוב את הצג האחורי המתקפל ומסתובב, אם כי קטן מאד וברזולוציה נמוכה. המחפש (Viewfinder) היה אלקטרוני: איטי וברזולוציה נמוכה אבל הי, בואו לא נשכח שאנחנו מדברים על 2002! המצלמה שקלה 512 גרם, היתה לה יכולת צילום מאקרו לא רעה וגם יכולת לשמור קבצים בפורמט RAW, אם כי אני חייב להתוודות כי לצערי בתקופה ההיא טרם הבנתי את היתרון הגדול של קבצי RAW… להזכירכם, Lightroom הוצגה לראשונה רק ב-2007. ואילו Adobe Camera RAW הוצגה כבר ב-2002 (Photoshop 7)…

Nikon Coolpix 5700, קובץ JPG, צילום מקרוב של אדמת סחף ע״י רחובות, 2003. צילום: גבי גולן
Nikon Coolpix 5700, קובץ JPG, נוף בשדות ע״י רחובות, 2003. צילום: גבי גולן
Nikon Coolpix 5700, קובץ JPG. אליאור בן חיים, סטודנט שלי לשעבר במכללת הדסה מדגים שימוש ב-Nikon D100 עם עדשה 500 או 600 מ״מ במסגרת סדנת צילום טבע עם יוסי אשבול בבריכות הדגים של מעגן מיכאל, מאי 2003. הצילום צולם ב-ISO200, שימו לב לרעש…צילום: גבי גולן

Canon IXUS 400, 2003

בשנת 2003 החלטתי לחפש לעצמי מצלמה דיגיטלית קומפקטית ונוחה יותר מאשר ה-Coolpix 5700. זאת היתה שנה מענינת מאד כי בה נמכרו לראשונה יותר מצלמות דיגיטליות מאשר מצלמות סרט (והשאר היסטוריה) והשוק היה מלא במספר רב של דגמים מגוונים. רכשתי אז מצלמה קטנה ונחמדה של Canon מדגם IXUS 400. זו היתה הראשונה בסדרה של מצלמות מתוצרת Canon שרכשתי לעצמי ועל כך בהמשך.

Canon IXUS 400 היתה אחת מסדרה ארוכה שמנתה עשרות דגמים שונים ומשונים שהתאפיינו גם בשמות שונים בהתאם לאזור הגאוגרפי בעולם בו הופצו. במבט לאחור נראה כי בשנים הללו Canon (וגם Nikon) לא בדיוק ידעו איזה דגם יצליח בשוק ולכן ״הפגיזו״ את השוק במספר גדול של דגמים בתקווה שלפחות חלק מהם יתפוס את תשומת הלב של הצרכנים. למעשה לא היה במצלמות הללו שום דבר מיוחד פרט להיותן מאד פרקטיות, פשוטות לשימוש ועפ״י נסיוני גם אמינות. עם חיישן CCD קטן ״1/1.8 (7.2X5.3 מ״מ) בעל 4MP התוצאות שהתקבלו היו סבירות, לא יותר. המצלמה צוידה בעדשת זום 36-108 (מקביל ל-35 מ״מ). מבחינתי העובדה שהמצלמה שקלה 222 גרם בלבד כולל סוללה והיה ניתן לשאת אותה בכיס שיפרה מעט את ההרגשה הלא מדהימה שסיפק הצילום במצלמה זו.

Canon IXUS 400, מבט היקפי. מקור DPreview.com
Canon IXUS 400, קובץ JPG. סטודנטים וסטודנטיות בחוג לצילום במכללת הדסה בסדנת צילום טבע עם יוסי אשבול בבריכות הדגים של מעגן מיכאל, מאי 2005. צילום: גבי גולן
Canon IXUS 400, קובץ JPG. זריחה בג׳יסר א זרקא, מאי 2005. צילום: גבי גולן

Canon IXUS 50, 2005

בשנת 2005 רכשתי מצלמה נוספת של Canon, מדגם IXUS 50. זו היתה עוד מצלמה קופסתית למראה אם כי בעלת פיניש מתכתי ומראה מושך וקצת יותר רציני.

Canon IXUS 50: קטנה עם ביצועים סבירים לתקופה. מקור: DPReview.com

IXUS 50 היתה ממש זעירה, שקלה 130 גרם בלבד! ) לשם השוואה, ה-iPhone 8 שלי שוקל 148 גרם… וסיפקה צילומים סבירים באיכות של 5MP, שהופקו מחיישן CCD קטנטן בפורמט ״1/2.5 (4.308X5.744 מ״מ). המצלמה היתה מהנה לשימוש הרבה יותר מה-IXUS400 ולמרות החיישן הקטן יותר איכות הדימוי היתה טובה יותר. צילמתי בה המון במשך שנתיים: גודלה הזעיר ומשקלה המינימלי אפשרו לי לשאת אותה איתי לכל מקום (באותה תקופה עדיין לא היה ברשותי טלפון סלולרי עם מצלמה). מצויידת בעדשת זום חשמלית 35-105 (מקביל ל-35 מ״מ) מצלמה זו התאימה מאד לצילום רחוב דיסקרטי אם כי לא היתה מהירה במיוחד.

Canon IXUS 50, קובץ JPG. קלן, גרמניה, ספטמבר 2006. צילום: גבי גולן
Canon IXUS 50, קובץ JPG. קלן, גרמניה, תערוכת הפוטוקינה, ספטמבר 2006. צילום: גבי גולן
Canon IXUS 50, קובץ JPG. מחבוא צילום מוסווה (עדשות 600 מ״מ) במסגרת סדנת צילום טבע עם יוסי אשבול בבריכות הדגים של מעגן מיכאל, מאי 2007. צילום: גבי גולן

Canon G9, Canon G10, 2007

תמיד קיים מעין ״ניגוד עניינים״ בין השאיפה למצלמה קטנה וקלה ובין השאיפה המנוגדת לה לאיכות גבוהה של הדימוי ולאפשרות שליטה ידנית בפרמטרים השונים של הצילום. בעיה דומה קיימת בכל הנוגע לשאיפה שלי למצלמה בעלת עדשת זום איכותית מאחר וצילום בעדשה רחבת זווית, טובה ככל שתהיה לא מאפשרת לי את החופש שמאפשרת עדשת זום בעלת תחום אורכי מוקד ארוכים יותר. אז אמנם ה- IXUS 50 היתה קטנטנה וקלה אבל בהינתן גודלו הזעיר של חיישן התמונה שלה ואפשרות השליטה הידנית המוגבלת ביותר שהיציעה, בשלב מסויים התחלתי לחפש פתרון אחר. הפתרון נמצא בדמותה של Canon G9, אחת המצלמות בסדרת G הידועה של Canon שמאז תחילתה (G1) בשנת 2000 שילבה באופן מוצלח למדי בין השאיפות המנוגדות הנ״ל וכל זאת במחיר סביר. את ה-G9 רכשתי בפוטו פריזמה בירושלים בשנת 2007 ולאחר שנה החלפתי אותה ב-G10. מאחר ושתי המצלמות דומות מאד אתייחס כאן בעיקר ל-G10, ש-12 שנה לאחר רכישתה עדיין קיימת, תקינה ונמצאת בשימוש אצל נכדי הבכור יהונתן שקיבל אותה ממני כאשר היה בן 10 והשתתף בקורס צילום במסגרת קייטנת קיץ.

Canon G9 (משמאל) לעומת Canon 10. מקור: DPReview.com

לטעמי לפחות, עיצובה של ה-G10 היה מושך ובעל מראה רציני ולא צעצועי כמו חלק מן המצלמות הקודמות שסקרתי. עם חיישן CCD בגודל 7.6X5.7 מ״מ ו- 14.7MP, אפשרות שליטה ידנית על כל גורמי הצילום ה-G10 היתה למעשה מעין מיני DSLR אך ללא מראה וללא אפשרות להחלפת עדשות. היתה לה עדשת זום סבירה 28-140 (מקביל ל-35 מ״מ) ואיכות הדימויים שיצרה, בעיקר אם צולמו כקבצי RAW היתה בהחלט סבירה. בניגוד למצלמות Mirrorless של היום ל-G10 היה מחפש אופטי פשוט ולא איכותי ולכן רוב הזמן הייתי משתמש בצג האחורי בזמן הצילום ולא במחפש האופטי. ה-G10 היתה מצלמה מהנה למדי לשימוש ומשקלה הקל יחסית, 350 גרם אפשר את נשיאתה בקלות בתוך נרתיק מבד עבה שהצמדתי לחגורת המכנסיים. ה-G10 היתה בשימוש שוטף אצלי במשך 4 שנים ודי נהנתי הן השימוש בה, עד שהיגיע הזמן לעבור לצלם במצלמה בעלת חיישן גדול יותר עם כל היתרונות (והחסרונות) הגלומים בכך. אציין כאן כי החל בשנת 2011 היה ברשותי סמארטפון מדגם iPhone 4 עם מצלמה סבירה ובהמשך iPhone 6 וכיום iPhone 8 אולם אין בכוונתי להתייחס כאן למצלמות המשולבות בטלפונים סלולאריים.

Canon G10, קובץ RAW. חיפה, דצמבר 2009. צילום: גבי גולן
Canon G10, קובץ RAW. שמורת פורה, מרץ 2010. צילום: גבי גולן
Canon G10, קובץ RAW. חוף נורמנדי, צרפת מרץ 2010. צילום: גבי גולן
Canon G10, קובץ RAW. כבאים מטפלים במדורה במסגרת טקס קבלת האביב, אמנדורף, גרמניה,
אפריל 2010. צילום: גבי גולן
Canon G10, קובץ RAW, פסטיבל פסלים חיים ברחובות, יולי 2010. צילום: גבי גולן
Canon G10, קובץ RAW, המרה למונוכרום ב-Tonality. נורמנדי, צרפת, אפריל 2011. צילום: גבי גולן

Sony NEX 5N, 2012

בשלב זה התחילו להופיע בשוק מצלמות חסרות מראה של Sony עם חיישנים בפורמט APS-C. שמתי עין על ה-NEX 5N ולאחר התלבטות קצרה רכשתי אחת. זאת היתה המצלמה הראשונה שלי מתוצרת Sony, אחריה תבואנה עוד שלוש…

Sony NEX 5N עם המבזק מותקן. די מכוערת וחסרת אופי…
אחד הצילומים האהובים עלי שצילמתי ב-Sony NEX 5N, קובץ RAW. משחק פולו, דרום ספרד,
אוקטובר 2013. צילום: גבי גולן

מצלמה זו היתה אחת הראשונות בסדרת מצלמות Alpha של Sony עם חיישני תמונה בפורמט APS-C ממנה התפתחה בהמשך סדרת E עם חיישני APS-C וסדרה FE עם חיישני Full Frame. הגוף היה קטן וקל עם אפשרות להחלפת עדשות. היתה לי עדשה 18-55 ובהמשך עדשה 18-200(מקביל ל-35 מ״מ) שהיתה לגמרי בלתי נסבלת: ארוכה, כבדה ואם לא זכרתי לנעול אותה במצב הקצר שלה היתה ״נוזלת״ לאיטה ונפתחת מעצמה לאורכה המלא ….המצלמה הגיעה עם מבזק קטן ולא ממש שימושי שאפשר היה להרכיבו על גוף המצלמה. בהמשך הוצע גם מחפש אלקטרוני באיכות לא מרשימה (שלא רכשתי) שהיה צורך להרכיבו על אותו חיבור של המבזק. כך שמי שהשתמש במחפש האלקטרוני לא היה יכול להשתמש במבזק באותו הזמן. לא הפסד גדול כי המבזק היה קטן וחלש. מה שהפתיע לטובה היה איכות הדימוי, בעיקר בצילום קבצי RAW. עם 16MP, החדות, הטווח הדינמי ורמת הרעש היו בהחלט הפתעה לטובה. עם זאת, מבחינת חווית השימוש, כמו מרבית המצלמות של Sony, גם ה-NEX 5N לא סיפקה חווית משתמש חיובית כלל… צילמתי בה כשנתיים עד שהחלטתי למכור אותה ב-2014 ולעבור ל-Sony RX10. להלן מספר צילומים שצילמתי בה:

Sony NEX 5N, קןבץ RAW.אזור הפירנאים, צרפת, אוקטובר 2012. צילום: גבי גולן
Sony NEX 5N, קובץ RAW. אזור הפירנאים, צרפת, אוקטובר 2012. צילום: גבי גולן
Sony NEX 5N, קובץ RAW. עכו, יוני 2012. צילום: גבי גולן
Sony NEX 5N, קובץ RAW. גרנדה, ספרד אוקטובר 2013. צילום: גבי גולן
Sony NEX 5N, קובץ RAW. סנקטי פטרי, דרום ספרד, אוקטובר 2013. צילום: גבי גולן

Sony RX10, 2014

בחיפושי אחר המצלמה האולטימטיבית (למרות שברור לי שאין באמת חיה כזאת…) ומאחר ומאסתי בחווית השימוש הלא מלהיבה של ה-Sony NEX 5N עם העדשה הבלתי מוצלחת 18-200 קראתי יום אחד על ה-Sony RX10. שוב היתה זו מצלמת Bridge בעלת עדשה קבועה, זום חשמלי 24-200 (מקביל ל-35 מ״מ) וצמצם קבוע 2.8. עם חיישן "1 (13.2X8.8מ״מ) בעל 20MP ומשקל של 813 גרם היה כאן לכאורה שילוב די מוצלח מרוב הבחינות. ואכן, באופן כללי נהניתי מן השימוש ב-RX10 (כיום קיים כבר הדור החמישי שלה). בשני מסעות ג׳יפים לגאורגיה (עם חב׳ Master Trip) בהם השתתפתי בסוף 2014 כצלם הקבוצה וכמדריך צילום ה-RX10 עשתה עבודה לגמרי לא רעה הן בסטילס והן בוידאו (השתמשתי במיקרופון חיצוני ובמבזק Sony המשלב תאורת לד לוידאו בתוך ראש המבזק הרגיל). אולם, והדבר נכון לכל המצלמות בעלות חיישן תמונה קטן (כולל אלו של הטלפונים הסלולריים), יש להבין את ההשלכות של גודל החיישן על אורך המוקד האמיתי, הצמצם המעשי, זווית הראייה ורמת הרעש וכתוצאה מכך הטווח הדינמי שמסוגלות לספק מצלמות כאלו. להסבר נרחב על בעיה זו ראו פוסט מספר 19 בבלוג זה: על הקשר שבין גודל חיישן התמונה לצמצם, לאורך המוקד, לזווית הראיה ול- ISO. המיקוד האוטומטי היה איטי יחסית אבל ניתן היה לעבוד איתו. אבל בעת עריכת הצילומים רמת הרעש הפריעה לי מאד, וכבר ב-ISO 100 ניתן היה להבחין בו ללא מאמץ. לא פלא לאור העובדה שה-ISO האמיתי היה לא 100 אלא 900…לטעמי, ה-RX10 היתה מצלמה נאה למדי ומתוכננת באופן הגיוני. חווית השימוש בה היתה בסה״כ טובה.

Sony RX10 . בהחלט בעלת מראה מרשים! מקור: DPReview.com
Sony RX10, קובץ RAW. גאורגיה, ספטמבר 2014. צילום: גבי גולן
Sony RX10, קובץ RAW. גאורגיה, ספטמבר 2014. צילום: גבי גולן
Sony RX10. קובץ RAW. חדר שינה בבית כפרי, גאורגיה, ספטמבר 2014. צילום: גבי גולן
Sony RX10. קובץ RAW. פיסקרדו, האי קפלוניה, יוון, יוני 2014. מקום קסום
Sony RX10, קובץ RAW, עיבוד למונוכרום ב-Tonality. טיביליסי, גאורגיה, אוקטובר 2014. צילום: גבי גולן. כמעט חטפתי מכות מהמכשפה עם המטאטא…

ולמרות שבסך הכל נהניתי למדי מהשימוש ב-RX10 לאחר שובי מגאורגיה בפעם השניה באוקטובר 2014 החלטתי שהיגיע הזמן לעבור למצלמת Full Frame. באותה התקופה גם פרשתי מעבודתי במכללת הדסה כך שלא היתה לי יותר גישה למגוון הרחב של המצלמות במחסן החוג לצילום. ה-RX10 נמכרה ובמקומה רכשתי את אחד משני הדגמים של מצלמת ה-Mirrorless Full Frame הראשונה של Sony: ה-A7. ועל כך בפרק הבא, פוסט מספר 108: המצלמות שלי, חלק ג 2015-2020.

106. המצלמות שלי, חלק א

106. המצלמות שלי, חלק א

לאחר שתיקה בת כמעט 3 שנים, הבלוג חוזר (אולי…) לפעילות, למרות שלא ברור לי עדיין באיזה פורמט ובאיזה קצב… בודאי לא בקצב הקודם בו העליתי 105 פוסטים, חלקם ארוכים ומפורטים במהלך שלוש שנים.

בפוסט זה אסקור את המצלמות שהיו ברשותי באופן אישי מאז התחלתי להתענין בצילום אי שם בשנות השישים העליזות של המאה הקודמת. אתייחס בהמשך למצלמות שבחרתי לרכוש, את אלו שמכרתי במהלך השנים וגם אגלה מדוע כיום אני מצטער על שבחרתי להיפרד מחלק מן המצלמות האלה… מן הראוי לציין כי במהלך 27 שנות עבודתי כמרצה לטכנולוגיה של צילום במכללת הדסה ותפקידי הנוסף כמרכז החוג לצילום זכיתי להשתמש במגוון רחב מאד של מצלמות מכל הסוגים והיצרנים ובכל הפורמטים, אנאלוגיות ודיגיטליות כאחד, אולם אלו לא היו מצלמות שלי אלא כאלו שנרכשו לשימוש הסטודנטים בחוג. עוד לפני כן, כסטודנט לצילום בארץ ובארה״ב הזדמן לי להשתמש במצלמות רבות ושונות שהיו שייכות לבתי הספר בהם למדתי (מכללת הדסה בארץ ו-RIT בארה״ב). אולם אין מצלמה כמו המצלמה האישית שלך, ובמצלמות האישיות שלי, שהיו ברשותי לאורך השנים עוסק הפוסט הזה.

חלק א: 1960-1991, מצלמות סרט אנאלוגיות

Zorki 4, 1962, Bell &Howell 624, 1960

התחלתי להתענין בצילום כבר לקראת סוף שנות ה-60 כאשר גיליתי כי לחברי הטוב דאז, ישראל הלפרין ז״ל יש בביתו מעבדת צילום שהקים אחיו. המצלמה הראשונה בה השתמשתי היתה Zorki 4 מתוצרת בריה״מ שהיתה שייכת לאבי ז״ל. הזורקי הוותיקה נמצאת ברשותי עד היום, במצב מצויין, רק להכניס בה סרט צילום ולצלם….במאמר מוסגר אוסיף כי למעשה צילמתי סרטי ״קולנוע״ עוד לפני שעסקתי בצילום סטילס: בתחילת שנות ה-60 היגיעה דודתי מארה״ב לביקור משפחתי נדיר והביאה עמה מצלמת קולנוע 8 מ״מ עם מנגנון קפיץ מתוצרת Bell & Howell. לפני עזיבתה נתנה את המצלמה כמתנה לאבי. שנים רבות לפני עידן הוידאו צילמתי מספר סרטים משפחתיים, חלקם הומרו בהמשך לוידאו אנאלוגי ובהמשך לוידאו דיגיטלי ונמצאים ברשותי עד היום. למעשה הסרט שהוכנס למצלמת קולנוע זו היה בפורמט 16 מ״מ. בתחילה צולם חצי מהסרט (לרוחב) ובסיומו היה צורך לפתוח את גוף המצלמה, להפוך את הגלגל שעליו הסרט המצולם ולצלם את החצי השני שלו. לאחר פיתוח הסרט במעבדה הוא היה נחצה לשניים לכל אורכו ושני החצאים היו מודבקים זה לזה כך שהתקבל סרט 8 מ״מ אחד ארוך של 3-4 דקות, עם פרפורציה בצד אחד וללא קול. כמובן שהיה צורך במקרן מתאים כדי לצפות בסרט המצולם לאחר הפיתוח. אינני יודע מה עלה בגורלה של אותה ״מסרטה״ כפי שקראנו לה. לצפייה בסרטון המדגים את אופן פעולתה של מסרטה דומה לחצו כאן.

מצלמת קולנוע 8 מ״מ מדגם Bell & Howell Autoset 624EE משנת 1958. שימו לב לידית בצד שמאל המשמשת לצורך דריכת הקפיץ המכני שהפעיל את מנגנון העברת הסרט.
מקור: The Kodak Collection at the National Media Museum, Bradford

ובחזרה לזורקי: חברי ואני צילמנו אז מכל הבא ליד רק כדי שיהיו ברשותנו נגטיבים שחור לבן שנוכל לפתח ואח״כ להדפיס מהם תמונות קטנות בפורמט 9X12 ס״מ. האמת שהצילום עצמו היה אז עבורנו פעולה משנית אך הכרחית כדי להגיע לשלב שענין אותנו יותר, עבודת המעבדה. היה משהו מסעיר, חדש ומסקרן בעיסוק במגדל, בכימיקלים, בשהייה בחדר המואר באור ביטחון אדום, בריחות העזים ובהתרגשות למראה הדימוי שצץ לו לאיטו כמעשה קסם תוך כדי תהליך הפיתוח של נייר הצילום.

ה-Zorki 4 כנראה משנת יצור 1960 שירשתי מאבי ז״ל, עם עדשה 50/2. קצת כתמים אבל עדיין פועלת!
צילום: גבי גולן

Zorki 4 הינה מצלמה 35 מ״מ מתוצרת בריה״מ לשעבר, מצלמת Range Finder המהווה חיקוי די מוצלח שהיה פופולרי מאד של Leica M3. עפ״י ויקיפדיה, יותר ממליון ושבע מאות אלף יחידות יוצרו ע״י מפעל KMZ בקרסנוגורסק והופצו בכל העולם בין השנים 1956-1973. המצלמה שברשותי יוצרה כנראה בתחילת שנות ה-60 כי למיטב ידיעתי אבי רכש אותה לאחר שעברנו לרחובות בשנת 1962. בניגוד למצלמות אחרות מתוצרת בריה״מ (ראו בהמשך) , הזורקי היא מצלמה אמינה למדי. זו שלי כבר בת קרוב ל-60, צולמו בה להערכתי מאות סרטי צילום, היא עדיין תקינה לחלוטין ומעולם לא נזקקה לתיקון. קשה לומר שאהבתי את הזורקי: השתמשתי בה כי זו המצלמה שהיתה בבית. המיקוד קשה ובהעדרו של מד חשיפה היה צורך להעריך את עצמת האור ולבחור ידנית את מהירות הסגר והצמצם. במצלמה זו ניתן היה לשנות את מהירות הסגר רק לאחר דריכת התריס… היתה אפשרות להחלפת עדשות אולם היתה ברשותי רק עדשה אחת 50/2 שגם היא נראית ממש כמו עדשות של Leitz. הזורקי היתה נתונה בנרתיק עור מסיבי מקורי עם רצועה תואמת מעור שהתפוררה לפני שנים, בעוד שהנרתיק עצמו השתמר באופן ראוי לציון למעט מספר תפרים שנפרמו. את הזורקי לקחתי איתי לכל טיולי ביה״ס ואפילו לטיול הראשון לחו״ל בשנת 1969.

Zorki 4, סריקה של הדפס צבע מנגטיב 35 מ״מ,
צולם ע״י אחד מחברי לטיול באזור האלפים הצרפתיים, יולי 1969, וכן, כך נראיתי בגיל 17…
לידי חברה לקבוצה

Zenit B, 1975

הרומן שלי עם מצלמות רוסיות נמשך כאשר בשנת 1975 החלטתי להתחיל ללמוד צילום במכללת הדסה בירושלים. מספר חודשים לפני תחילת הלימודים, כאשר עדיין למדתי בביה״ס לרוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים רכשתי בפוטו עדן, (חנות צילום מיתולוגית בירושלים ברחוב בן יהודה 3 הקיימת עד היום!) מצלמת רפלקס 35 מ״מ מדגם Zenit B. לא היה אז מאושר ממני, סוף סוף יש לי מצלמה משלי שרכשתי בכספי. אם זיכרוני איננו מטעה אותי, הזניט עלתה לי 500 לירות של אז (כ-$72). לא זכור לי איזו עדשה הורכבה על הזניט, בוודאי וריאציה כל שהיא של עדשה נורמלית 50 מ״מ. כפי שהתחוור לי בהמשך, בניגוד לזורקי, הזניט היתה מצלמה באיכות ירודה. במהלך טיול ארוך באירופה באותה שנה הזניט שבקה חיים. נכנסתי לחנות צילום באמסטרדם וביררתי אפשרות לתקן אותה. בעל החנות צחק בפה מלא ואמר שחבל לבזבז כסף בתיקון של מצלמה כזו ושעדיף לי כבר לרכוש מצלמה אחרת. כאשר חזרתי לארץ פירקתי את הזניט כדי ללמוד כיצד נראית מצלמת רפלקס מבפנים. לאחר הפירוק צבעתי את גוף המצלמה בלבן והשתמשתי בו כאובייקט לצילום בתרגיל הקלאסי בשנה א של צילום נושא לבן על רקע לבן…

מצלמת רפלקס רוסית 35 מ״מ מדגם Zenit B. איכות מפוקפקת למדי! מקור: Kosmo Foto

במהלך השנים הבאות נתקלתי פעמים רבות בסטודנטים לצילום שנפלו לאותה המלכודת כמוני, רכשו בזול מצלמות רוסיות, בד״כ בפורמט 6X6 כמו Kiev 88 שהיתה חיקוי מזעזע של Haselblad רק כדי לגלות די מהר שאלו מצלמות שעדיף להשתמש בהן כמשקולת לניירות ולא לצילום…מאמר מרתק (וארוך) על ההיסטוריה של תעשיית המצלמות הרוסית ניתן לקרוא כאן.

Zenit B, סריקה של שקופית Agfachrome, אמסטרדם, יולי 1975, צילום: גבי גולן

Mamiya C33. 1975

ואכן המצלמה הבאה שלי היתה בפורמט 6X6 לסרטי 120/220, אבל לא מתוצרת בריה״מ אלא, לראשונה עבורי, מתוצרת יפן. לקראת הלימודים במכללה רכשתי באותו הטיול בשנת 1975 מצלמה מדגם Mamiya C33. היתה זו מצלמה מסוג Tween Lens Reflex עם עדשה (שניתן להחליפה) 80 מ״מ. רכשתי אותה משומשת בחנות צילום כלשהיא בלונדון ואני אפילו זוכר את מחירה: 80 לירות סטרלינג. מצלמה זו שימשה אותי נאמנה במהלך שתי שנות הלימוד במכללת הדסה: כן, אז תכנית הלימודים לטכנאי צילום טכני-מדעי נמשכה רק שנתיים. לאחר סיום הלימודים מכרתי את ה-C33 לסטודנט חדש שעמד להתחיל את לימודיו במכללה. גם את המצלמה הזו לא אהבתי: מסורבלת,כבדה, איטית ולא נוחה לשימוש, עם עדשות כפולות (עדשה לצפייה ועדשה נוספת לצילום), בעיית Paralx חמורה ועוד.

מצלמה TLR 120 מדגם Mamiya C33. שימו לב לעדשות הכפולות: העליונה משמשת לצפייה והתחתונה לצילום. מקור: Big Fish J-Shop

Nikon F Photomic, 1976

את המצלמה הבאה שלי רכשתי במהלך לימודי במכללה, כנראה בשנת 1976. היות ולא היתה לי מצלמה 35 מ״מ שמתי פעמי לעיר העתיקה בירושלים ונכנסתי לחנות הצילום הידועה בבעלות ארמנית פוטו גארו. אם אינני טועה שילמתי 1600 לירות (כ-$200) ויצאתי משם שמח וטוב לב כשבידי מצלמה משומשת, אבל מדהימה ויפהפיה מדגם Nikon F עם ראש מד אור מדגם Photomic FTn ועדשה 50/1.4 .זאת היתה המצלמה הראשונה שבאמת אהבתי: שחורה, מושלמת, עם עדשה מעולה ופועלת בדיוק של שעון שוויצרי. מצלמה זו היתה מצלמת הרפלקס הראשונה מתוצרת Nikon ויוצרה בשנים 1959-1973. ה-F נחשבה למתקדמת מאד בזמנה והיתה מצלמת הרפלקס הראשונה שאומצה בחום ע״י צלמים מקצועיים שנטו עד אז להשתמש במצלמות Range Finder כמו Leica. היה ניתן להחליף בה כמעט הכל, ובקלות: עדשות, מסכי מיקוד, פריזמות וגבים, כולל גב שאיפשר לצלם 250 מסגרות ברצף עם מנוע חשמלי להעברת הסרט ואפילו גב פולארויד. עפ״י ויקיפדיה, 862,600 גופים של Nikon F יוצרו עד להפסקת היצור בשנת 1973. רבים מהם עדיין נמצאים בשימוש ורבים מוצעים למכירה ב-eBay במחירים שבין $100-$600, ניתן גם למצוא הצעות לגופים חדשים באריזה מקורית במחירים סביב $1000, כמעט פי שלושה ממחירה של F חדשה עם עדשה 50/1.4 בשנת 1963. מספר גופים מוסבים של Nikon F שימשו את NASA במשימות החלל השונות בשנות ה-70. ה-F שלי היתה ברשותי כחמש שנים ושרתה אותי בנאמנות גם במילואים בחולות סיני וגם בשלגים ובקור של רוצ׳סטר, בצפון מדינת ניו יורק בארה״ב שם למדתי. ממש מצלמה כיפית, מדוייקת ואמינה באופן בלתי רגיל. כתזכורת לאותה F שאהבתי, יש היום ברשותי Nikon F דומה לה משנת יצור 1971 שקיבלתי לפני שנים רבות מאחד הסטודנטים שלי במכללת הדסה. יש לי גם פריזמה רגילה, ללא מד אור, מחפש (viewfinder) מסוג Waist Level ופריזמה משולבת במד אור מסוג Photomic FTn שקיבלתי לאחרונה מידידי עופר תבל. מדהים שניתן אפילו להשיג מתאם לסוללה של מד האור המאפשר שימוש בסוללות LR44 במקום סוללת הכספית המקורית שלא ניתן עוד להשיג אותה. כלומר ה-F חיה ובועטת גם כיום, 61 שנה לאחר תחילת יצורה ו-47 שנים לאחר שירדה מפס היצור.

מצלמת SLR בפורמט 35 מ״מ Nikon F, שנת יצור 1971 עם פריזמה הכוללת מד חשיפה מדגם Photomic FTn. שימו לב לחיבור המכני בין העדשה למד האור שבצילום זה בטעות הוא מנותק… צילום: גבי גולן
אותה Nikon F עם פריזמה רגילה ללא מד אור. צילום: גבי גולן
Nikon F, סריקה של הדפס כסף 18X24 מסרט נגטיב ש/ל. מפעל המלט נשר, רמלה, 1976. צילום: גבי גולן
Nikon F, סריקה של שקופית 35 מ״מ Ektachrome, רוצ׳סטר, ניו יורק 1978, צילום: גבי גולן
Nikon F, סריקה של שקופית 35 מ״מ Ektachrome , רוצ׳סטר, ניו יורק, 1978, צילום: גבי גולן

Nikon F3, 1981

ואחרי כל סיפור האהבה הזה, זנחתי את ה-F ללא היסוס לטובת אחותה הצעירה, היפה והטובה ממנה בהרבה, Nikon F3, אחת המצלמות המוצלחות ביותר של Nikon. במאי 1981 צעדתי מעדנות לחנות צילום במיאמי, פלורידה וללא כל נקיפות מצפון החלפתי את ה-F הטובה והנאמנה ב-F3 חדשה ונוצצת שהיתה המצלמה החדשה הראשונה שרכשתי, כל הקודמות לה נרכשו משומשות. על כך אני מצטער עד היום, לא בגלל שה-F3 לא היתה מצלמה טובה, להיפך. מכל אספקט שהוא היא היתה טובה יותר מה-F, אבל לא היתה בה את ״הנשמה היתרה״ של ה-F, משהו לא מוחשי שקשה להסביר אותו אבל אני בטוח שצלמים ותיקים יודעים היטב למה כוונתי. ה-F3 שירתה אותי בנאמנות ללא אף תקלה במשך כ-7 שנים. בין היתר, במעבדת הצילום שהיתה לי צילמתי איתה אלפי מסגרות של רפרודוקציות, שקופיות משוכפלות, אינטרנגטיבים ושקופיות Polablue ,Polagraph ו-Polapan הרבה לפני היות המצגות הממוחשבות. את ה-F3, כולל כל הציוד הנוסף שהיה ברשותי מכרתי בשנת 1988 לפוטו פילם, חנות הצילום הידועה בתל אביב שנסגרה לפני מספר שנים. בדיעבד עשיתי טעות, הייתי צריך להשאיר אותה ברשותי… את ה-F3 היציגה Nikon ב-1980, רק שנה לפני שרכשתי אותה. עפ״י ויקיפדיה, המצלמה היתה מוצלחת כל כך שנשארה ביצור עד שנת 2001, 21 שנה! למרות שהוחלפה ע״י ה-F4 בשנת 1988 וה-F5 בשנת 1996. כנראה שיוצרו יותר ממליון מצלמות F3 ועד היום ניתן להשיג בחנויות מתמחות וב-eBay גופים חדשים באריזות מקוריות. ה-F3 היתה המצלמה הראשונה מתוצרת Nikon עם סגר אלקטרוני שחייב שימוש בסוללה וזאת לעומת ה-F וה-F2 שהיו בעלות סגר מכני. בהיעדר סוללה פעל הסגר של ה-F3 במהירות אחת קבועה: 1/60 שניה. לראשונה, נתוני הצילום הוצגו בתוך המחפש על צג LCD מונוכרומטי. מהירות הסינכרון למבזק היתה רק 1/80, מגבלה שהכריחה צלמים רבים להשתמש בעבודה עם מבזק בגופים אחרים של ניקון כמו ה- FA או Nikkormat. בשנת 1983 הוצג הדגם הנדיר Nikon F3AF, וריאציה מוקדמת של מצלמה עם מיקוד אוטומטי שחייב שימוש בעדשה מיוחדת. הדגמים הבאים של Nikon כבר היו בעלי יכולת מיקוד אוטומטי מובנית.

מצלמת SLR בפורמט 35 מ״מ מדגם Nikon F3. שימו לב לפס הקישוט האדום האפייני. מקור: Amazon.com
Nikon F3, סריקה של שקופית 35 מ״מ Kodachrome, דנלי, הונדורס 1982 צילום: גבי גולן
Nikon F3, סריקה של שקופית 35 מ״מ Kodachrome, דנלי, הונדורס 1982 צילום: גבי גולן

Olympus XA, 1982

במאי 1981,לאחר סיום לימודי במכון הטכנולוגי של רוצ׳סטר בארה״ב, שם התמחיתי בניהול ותפעול של מעבדות צילום מסחריות קיבלתי הצעת עבודה שלא יכולתי לסרב לה: לנהל 2 מעבדות צילום שהופעלו ע״י הסוכן המקומי של Fujifilm בהונדורס שבמרכז אמריקה. על האתגר המקצועי שבתפקיד מנהל היצור של חברת צילום במדינת עולם שלישי אספר אולי בפוסט נפרד. התפקיד דרש נסיעות מרובות ברחבי המדינה וגם גיחות מזומנות לארה״ב וחיפשתי מצלמה קטנה וקלה יותר שיהיה לי נוח לשאת אותה איתי בנסיעותי התכופות. ה-F3 שהיתה ברשותי באותה עת עם עדשת זום קצרה שקלה קרוב ל-1.5 ק״ג. שמתי עין על מצלמה קטנה ומיוחדת: Olympus XA וכאשר הגעתי לטוקיו במאי 1982 לצורך השתלמות במרכז חב׳ Fujifilm נכנסתי לחנות צילום עצומה במרכז העיר ורכשתי לעצמי אחת כזאת. ה-XA היתה מצלמה שונה לחלוטין מכל מצלמה אחרת שהיתה ברשותי עד אז. היא היתה קטנה וקלה, עשויה מפלסטיק שחור ובעלת עדשה מעולה קבועה 35/2.8. היא שקלה 225 גרם בלבד והיה ניתן להחזיק אותה בכיס החולצה או המעיל בקלות. סרט הצילום היה 35 מ״מ במסגרת מלאה, העברת הסרט קדימה ואחורנית היתה ידנית. במידה מרובה מזכירה לי ה-XA את ה-Sony RX1 , מצלמת Mirrorless עם חיישן Full Frame ועדשה 35/2.8 מעולה. או אולי את מצלמת הסמארטפון של היום: תמיד איתך, מוכנה לצילום תוך שניות. כל שצריך היה לעשות הוא להסיט את מכסה העדשה הצידה והמצלמה מוכנה לפעולה! זאת היתה מצלמת ה-Range Finder הקטנה ביותר שיוצרה אי פעם יחד עם ה-Contax T (מקור: ויקיפדיה). לאחר פרסום הפוסט עדכן אותי ידידי אילן אהרון כי צריך להוסיף לרשימת הקטנות גם את ה-Minox 35, מצלמה קלה וקטנה מעט יותר מן השתיים האחרות. עדיין, יתרונה של ה-Olympus XA לעומת הקטנות האחרות היא העובדה שגודלה אינו משתנה בעת הצילום בעוד שבשתיים האחרות העדשה יוצאת החוצה ובולטת מן הגוף בזמן הצילום.

מצלמת Range Finder בפורמט 35 מ״מ Olympus XA מן הדגם הראשון שהיה ביצור בשנים 1979-1985
שימו לב לדלת ההזזה עליה הכיתוב Olympus. הסטה קלה של הדלת שמאלה הפעילה את המצלמה.
מקור: ויקיפדיה.

ה-XA היתה מצלמה פשוט כיפית, בעלת אופי ומראה מיוחדים, נוחה לצילום ולשליפה מידית בעת הצורך ובמשך שנים מספר נשאתי אותה איתי כמעט לכל מקום. היה לה גם מבזק קטן שהתחבר לצד שמאל באמצעות בורג עם ראש גדול שאפשר להצמיד אותו לגוף המצלמה ולנתק אותו ממנה בקלות ובמהירות.

Olympus XA, סריקה של הדפס צבעוני 10X15 מנגטיב צבעוני 35 מ״מ. טגוסיגלפה, הונדורס 1983.
הצילום צולם במשרדי Fuji De Honduras ע״י אחד מעובדי המשרד ונראים בו אני (משמאל)
מנהל היצור בשיחה עם פרנסואה, מנהל השיווק של החברה

ל-XA המקורית היו עוד מספר וריאציות: XA1,2,3,4 כל אחד עם מאפיינים מעט שונים. היו גם דגמים צבעוניים, כולל דגם ורוד שהוא נדיר מאד. המצלמה לא היתה אוטומטית, כך שהיתה שליטה ידנית מלאה על כל הפרמטרים של הצילום. את ה- XA שלי מכרתי בשנת 1988 יחד עם ה-F3, כאשר היה לי ברור שהצילום הדיגיטלי כבר בפתח. גם על מכירה זו אני מצטער כיום ואולי אפילו אחפש לי XA באינטרנט על מנת להשקיט את המצפון…

Olympus Stylus, 1991, מצלמת הסרט האחרונה שלי

לאחר שמכרתי את ה- XA חיפשתי תחליף הולם בעל מיקוד אוטומטי. רכשתי את ה-Olympus Stylus, מצלמה 35 מ״מ חסרת אופי שאיכזבה אותי קשות לאחר ה-XA המיוחדת. למעשה היתה זו מצלמת חובבים מדרגה לא גבוהה בעלת עדשת זום חשמלית ומיקוד אוטומטי, עם דלת הזזה ומבזק קופץ. לאחר מספר שנים במגירה מסרתי אותה לביתי הבכורה ובכך בא הקץ למצלמות הסרט בהן השתמשתי…

מצלמה 35 מ״מ מדגם Olympus Stylus. חסרת אופי!

במהלך מספר שנים לא היתה ברשותי מצלמה כלל והסתפקתי במצלמות שיכולתי לקחת בהשאלה ממחסן החוג לצילום במכללת הדסה. עד שהחלטתי לרכוש את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי ועל כך בחלק ב של הפוסט.

צילום תמונה ראשית: גבי גולן

105. סיכום 2017: סקירת הפוסטים שפרסמתי השנה, כיווני התפתחות טכנולוגיים

105. סיכום 2017: סקירת הפוסטים שפרסמתי השנה, כיווני התפתחות טכנולוגיים

מבחינתי, השנה התאפיינה בירידה ניכרת בקצב כתיבת הפוסטים, קרוב לוודאי מתוך סוג של ״עייפות החומר״ וגם ביצוע של פרוייקטים ביתיים למינהם שאינם קשורים לתחום הצילום (למעט פרויקט אחד: התקנה עצמית של מערכת מצלמות אבטחה מבוססות IP, שבמהלכו נחשפתי לתחום מענין שלא הכרתי לפני כן). באמתחתי מספר טיוטות לפוסטים חדשים בנושאים שונים שאותם אפרסם, אולי, במהלך 2018.
העליתי במהלך השנה 13 פוסטים חדשים (לא כולל פוסט אחרון זה), להלן סקירה שלהם:

בחודש ינואר 2017 העליתי 5 פוסטים: פוסט מס׳ 93 על חשיפה נכונה Take 2, שבמרכזו שיטת החשיפה לימין ETTR, פוסט מס׳ 94 מצלמה ללא עדשה בו דיווחתי על אב טיפוס שהיציגה חב׳ Hitachi למצלמה ללא עדשת זכוכית אופטית קונבנציונלית, פוסט מס׳ 94: על סרטי צילום וניירות צילום, חלק א: סרטים שחור לבן שהיה הראשון בסדרה של 4 פוסטים ברוח החזרה לעבר, לתקופה העליזה של סרטי הצילום, חומרי הפיתוח וחדר החושך המיתולוגי. חלק ב של סדרה זו (פוסט מס׳ 95) עסק בניירות שחור לבן, חלק ג (פוסט מס׳ 96) בסרטים וניירות צילום צבעוניים נגטיביים וחלק ד (פוסט מס׳ 97) בחומרי צילום צבעוניים פוזיטיביים. בסקירה רחבת היקף זו כיסיתי את עקרונות הפעולה והשימוש של מגוון חומרי הצילום ה״אנאלוגיים״ לטובת כל המעונינים להשתמש בחומרים אלו גם כיום או רק להסתפק בהכרות והבנה בסיסית של מערכות ההדמייה הצילומית ששימשו אותנו ככלי הצילום העיקרי עד לתחילת תפוצתו של הצילום הדיגיטלי בתחילת שנות האלפיים. אולי קשה להאמין, אבל הצילום הדיגיטלי כבר כאן כמעט 20 שנה. על מנת להבין אספקט האופייני גם לצילום האנאלוגי וגם לצילום הדיגיטלי פרסמתי בחודשים פברואר ומרץ 2017 סדרה של שלושה פוסטים שעסקו בתחום הרעש החזותי Visual Noise חלק א (פוסט מס׳ 98), חלק ב (פוסט מס׳ 99)  וחלק ג (פוסט מס׳ 100).

פוסט מס׳ 101: מספר תובנות על Fujifilm GFX 50S: מבחן מעשי, עסק באחד הנושאים החמים של סוף 2016 ותחילת 2017: המצלמה בפורמט בינוני של Fujifilm שעשתה מהפכה בתחום הפורמט הבינוני הדיגיטלי: GFX 50S. אתייחס שוב לחשיבותה של מצלמה זו בסקירת ההתפתחויות הטכנולוגיות של 2017 בהמשך.

פוסט מס׳ 102: מספר תובנות על Sony A9 עסק גם הוא באחת המצלמות החשובות שהוצגו במהלך 2017. גם למצלמה חשובה ומענינת זו אתייחס שוב בהמשך.

פוסט מס׳ 103: WD My Passport Wireless Pro – סקירה עסק באמצעי גיבוי נוח שיכול לשמש כתחליף לנשיאת מחשב נייד בעת טיולים ומסעות.

פוסט מס׳ 104, Light Revisited: המשך לפוסט 51, האחרון שפרסמתי לפני הפסקה של מספר חודשים עסק שוב באחת ההכרזות המענינות של 2015, המצלמה מרובת העדשות L-16 מתוצרת Light. במהלך 2017 המצלמה יצאה לשוק מלווה במסע יחסי ציבור אגרסיבי אולם ביצועיה, כך נראה, אינם עומדים נכון להיום, בהבטחות היצרן: DSLR quality in the palm of your hand. עם זאת, מצלמה זו מסמלת את החדירה המאסיבית לחיינו של הצילום החישובי (Computational Photography), תחום חדשני שבא לידי ביטוי גם במספר טלפונים סלולריים שהוצגו בעת האחרונה. ראו את שני הפוסטים שפרסמתי בנושא בשנת 2016: פוסטים מס׳ 75 ו-76: צילום חישובי, המנוע של מצלמות המחר חלק א וחלק ב וכן את פוסט מס׳ 51: עוד מצלמת עתיד?

השנה החולפת היתה מענינת למדי מבחינת ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום הצילום כפי שבאו לידי ביטוי במוצרים חדשים שהוכרזו במהלך השנה. בסקירה הבאה אתייחס למספר מוצרים המעידים, לפחות בעיני, על מה שעוד צפוי לנו בשנים הקרובות בתחום בצילום. אין ביכולתי לסקור כל מוצר חדש שיצא לשוק במהלך 2017 ולא כל מוצר נראה לי חשוב מספיק על מנת להתייחס אליו כאן. כתמיד, הסקירות שלי מבטאות את דעתי האישית בלבד ללא כל קשר ומחוייבות לגורם אחר כלשהו.

אם הייתי נשאל מהי לדעתי המצלמה החשובה ביותר שהוצגה בשנת 2017 הייתי מחלק את התשובה לשניים: Sony A9 ו-Sony A7RIII. שתי מצלמות אלו מבית היוצר של Sony, חסרות מראה כמובן מביאות לידי ביטוי את תחילת הבגרות של המצלמות חסרות המראה המקצועיות שעולות בביצועיהן, כמעט מכל הבחינות על מצלמות ה-DSLR המסורתיות. ב-A9 מתגלמות יכולות פנומנליות מבחינת יכולת הצילום המהיר תוך שימוש במיקוד אוטומטי עוקב רציף מדוייק ביותר וכל זה בשקט מוחלט שמאפשר הסגר האלקטרוני. לפרטים נוספים ראו פוסט מס׳ 102. החלק השני של תשובתי כולל מצלמה חדשה נוספת של Sony שהוצגה לאחרונה וכבר הספיקה לכבוש מקומות מכובדים ביותר בסקירות ודרוגים רבים: A7RIII. הדור השלישי בסדרת ה-A7R מתבסס על אותו החיישן בן 42MP כמו בדור הקודם אולם ירש מן ה-A9 את מערכת המיקוד המהיר, הסוללה בהספק הגבוה, 2 סלוטים לכרטיסי זיכרון (רק אחד מהם מהיר) וחיבור USB C מהיר המאפשר צילום Tethered במהירויות שטרם נראו. בעזרת מערכת עיבוד חדשה מתאפשר קצב צילום של 10 מסגרות לשנייה. מעבר למאפיינים הטכנולוגיים המרשימים, Sony שומרת גם על מחירים הגיוניים יחסית למתחרות Canon ו-Nikon. ואולי כאן המקום לציין שלמעט ה-Nikon D850 שהינה מצלמת DSLR מרשימה בהחלט לא ראינו השנה שום דבר מרגש משתי יצרניות ה-DSLR, בעיקר לא מ-Canon. ה- Canon 6D MK II היא מצלמה מאכזבת והמצלמה חסרת המראה של Canon מאכזבת גם היא. אולי נראה בהמשך השנה הבאה מצלמות חסרות מראה איכותיות של שתי היצרניות הללו כי אם לא Sony תמשיך, ככל הנראה לזנב בהן. במכירות של מצלמות Full Frame כבר השתחלה Sony למקום השני לאחר Canon. גם בתחום השכרת ציוד הצילום, החברה המובילה Lensrentals מדווחת ש-Sony כבשה את המקום השני לאחר Canon בהשכרות הציוד וסוגרת את הפער מול Canon לאט אבל בטוח. מעבר להצגת מצלמות חדשות Sony גם היציגה מגוון עדשות מעולות מסדרה G וכעת אי אפשר עוד לספר שאין מגוון מספיק רחב של עדשות למצלמות Sony. במהלך השנה הבאה תציג כנראה Sony עדשה 600 מ״מ ובכך תסגור כמעט לחלוטין את הפער ממנו סבלה במגוון העדשות. גם Sigma תציג עדשות מסדרה Art למצלמות Sony  ויחד עם יצרנים נוספים כמו Rokinon-Samyang ויצרנים של מתאמים למיניהם מגוון העדשות העומד היום לרשות המשתמשים במצלמות Sony רחב ביותר.

מאפיין נוסף הוא המשך הדעיכה של מצלמות קומפקטיות: בתחילת השנה הודיעה Nikon על הפסקת התכניות לקו מצלמות DL שהיו אמורות להיות מצלמות קומפקטיות איכותיות עם חיישני ״1.

בתחום הפורמט הבינוני, ה-Fuji GFX 50S וה-Hasselblad X1D נמכרות היטב וגרמו לצמיחה ניכרת בתחום זה למרות מחירן היותר מכפול ממצלמות 35 מ״מ Full Frame היקרות ביותר. ציוני החיישן של ה-X1D במבדקי DXO הם הגבוהים ביותר (102) אם כי ציוני ה-Sony A7RIII וה-Nikon D850 אינם נופלים ממנו בהרבה (100). ולכן מתנהל ויכוח בלתי  מוכרע האם יש בכלל צורך בפורמט הבינוני. לדעתי צורך זה הוא ענין אישי: מי שראה קבצים מן המצלמות בפורמט בינוני ויודע להעריך אותם, יש לו צורך באיכות כזאת והוא מוכן לשלם עבורה יהיה, קרוב לוודאי לקוח מרוצה של Fuji או Hasselblad. מי שמחפש איכות גבוהה, מהירות צילום ומיקוד גבוהות בפורמט קל ונוח יותר יבחר, סביר להניח באחת מן המצלמות חסרות המראה של Sony או ב-Nikon D850. אזכיר כאן לטובה את המצלמות המשובחות של Fuji בפורמט APS-C שאמנם לא הוצגו השנה אולם המשיכו להימכר היטב עקב שילוב מוצלח של איכות הדימוי, גודל ומשקל המצלמות, איכות ומבחר העדשות והמחירים האטרקטיביים, ראו פוסט מס׳ 90 ופוסט מס׳ 86.

מוצרים מענינים נוספים שהוצגו השנה היו מספר טלפונים סלולריים בעלי מצלמות כפולות (Dual Cameras) בשילוב רמה גבוהה של חישוביות ועיבודי תמונה המאפשרות קבלת נתוני עומק, שליטה ב-Bokeh ועוד. ה-Light L-16 מרובת העדשות אותה סקרתי כבר בשני פוסטים (מס׳ 51 ומס׳ 104) הפכה השנה לעובדה קיימת ולמרות שביצועיה מאכזבים בשלב זה אין לי ספק כי ישתפרו בהמשך ואז אולי תהווה אלטרנטיבה למצלמות הקונבנציונליות, ימים יגידו.
תחום החיישנים (TOF (Time of Flight המסוגלים למדוד עומק וליצור (בסיוע תוכנה) דימוי תלת ממדי הוא תחום חם ביותר ומנהל בכיר ב-Sony ציין לאחרונה כי תחום זה יהיה, קרוב לוודאי, אחד מעמודי התווך של עסקי חיישני התמונה. גם תחום ה-(LiDAR (Light Detection and Ranging נמצא בחזית הפיתוח הטכנולוגי  ומאפשר, בין היתר שילוב (AR(Augmented Reality. את תוצאות המחקר והפיתוח רואים קודם כל במערכות ההדמייה שבסמארטפונים ובהמשך גם במצלמות עצמאיות. השאלה המתבקשת האם עוד יהיה בהן צורך? נמתין בסבלנות.

מאמר קצר המסכם את ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום חיישני התמונה ניתן למצוא כאן.

שני מאורעות טכנולוגיים משמעותיים חגגו יום הולדת השנה: 20 שנה לצילום הראשון ששותף מטלפון סלולרי (למרות שמוצר המסחרי הראשון שאפשר זאת יצא לשוק רק שנתיים מאוחר יותר, בשנת 2000) ו-10 שנים ל-iPhone הראשון, ה-Smartphone הראשון שהפך השנה לחכם עוד יותר בדמותו של ה-iPhone X, שיחד עם ה-Huawei 10 Pro וה- Google Pixel 2 מהווים כיום את פסגת הטכנולוגיה מן הבחינה הצילומית.

לקראת סוף השנה Adobe היציגה את  Lightroom CC מבוסס הענן, שידרגה את Lightroom המוכר ל- Lightroom Classic CC ולאחר ששיחררה את העדכון האחרון ל-Lightroom בגרסת Stand Alone הודיעה שמעתה רק גרסאות CC תהיינה זמינות. ועם כל החשדנות שלנו כלפי כוונותיה ברור שזה הכיוון ואין דרך חזרה. קשה שלא להבחין כי באתר שלה Adobe דוחפת לנו לפרצוף את Lightroom CC ודי מצניעה את גרסת ה-Classic. יצרניות אחרות קפצו על העגלה בניסיון למשוך אליהן משתמשי Lightroom מתוסכלים והציעו גרסאות Stand Alone של מוצרים מתחרים אולם ספק אם תהיה למוצרים אלו השפעה רבה למעט Capture One שזכה גם הוא לשדרוג משמעותי במהלך 2017.

דווחו גם פטנטים שנרשמו על חיישני תמונה קעורים ועל עדשות המתאימות להם, לא ברור מתי נראה מוצרים כאלו על המדף אבל גם זה יקרה יום אחד. ואולי נחזיק בידנו גם מצלמה ללא עדשת זכוכית גדולה וכבדה, מספר אבות טיפוס הוצגו ע״י גורמים שונים, יש למה לצפות גם בענין זה.

אפילו מספר סרטי צילום חדשים הוצגו במהלך השנה וגם מצלמה ודפי סרט אינסטנט חדשים מבית Polaroid לטובת מי שמתעקש למרות הכל להישאר בעבר.

תחום הרחפנים גם הוא עולה כפורח ועימו הבעיות וההתלבטויות הרגולטוריות. DJI Zenmuse X7 זכתה לציון 86 המכובד בדרוג DXO, הדרוג הגבוה ביותר עד היום למצלמה של רחפן (בפורמט APS-C).

אז מה צופנת לנו בחובה 2018? אתם בוודאי יודעים למי נתנה הנבואה אבל בהסתמך על מה שכבר ידוע אפשר לומר שיש בעתידנו הצילומי יותר מצלמות חסרות מראה, יותר תוכנות מבוססות ענן, יותר שילוב של חישוביות, תלת מימד ומציאות רבודה במצלמות ובטלפונים הסלולריים, הרבה פחות מצלמות קומפקטיות רגילות, אולי גם (מאוחר יותר) מצלמות ללא עדשות זכוכית אבל דבר אחד בטוח: יהיה מענין. שתהיה 2018 טובה!

עדכון 4.1.18: רק דיברתי על עדשות שטוחות…. אז הנה ידיעה חדשה בנושא

 

 

104. Light Revisited: המשך לפוסט 51

104. Light Revisited: המשך לפוסט 51

לפני כשנתיים פרסמתי בפוסט מס׳ 51 את התרשמותי הראשונית והערכה לגבי Light L-16, מצלמה חדשנית המבוססת על צילום חישובי שהוגדרה אז באתרים רבים כ״מצלמת העתיד״. בהמשך סקרתי גם את תחום הצילום החישובי בכלל בפוסטים מס׳ 75 ומס׳ 76. בחודש האחרון החלו להימסר המצלמות הראשונות מדגם L-16 למזמינים הראשונים באיחור אופנתי של כמעט שנה ובפעם הראשונה אפשרה Light להוריד 3 קבצי JPG ברזולוציה גבוהה שצולמו ב-L-16, לאחר שעד כה נאלצנו להסתפק בגרסאות ברזולוציה נמוכה. כמו כן פורסמו באתר של Light הסברים מפורטים למדי של אופן הפעולה של L-16 ותהליך העיבוד של הצילומים. מאחר והתחזיות שלי לגבי L-16 כפי שכתבתי אותן לפני כשנתיים היו פסימיות למדי חשבתי שנכון יהיה לבחון אותן מחדש בהסתמך על הקבצים שפורסמו וכן על החומר הטכני שפורסם. חשוב לי להדגיש שאני בהחלט צופה שהצילום החישובי יחדור בקצב הולך וגובר לכל ענפי הצילום  מאחר וביכולתו ״להתגבר״ על חלק מן המגבלות הפיסיקליות של העדשות וחיישני התמונה הנמצאים כיום בשימוש. עם זאת, הצהרות בומבסטיות טרם הביאו אף יצרן להצלחה מסחרית משמעותית. מוצר מצליח צריך לספק את דרישות הלקוח במחיר הוגן, ואין דוגמא טובה יותר לכך מאשר המהפכה שגרמה הצגת ה-iPhone הראשון בשנת 2007.

המשפט הראשון המופיע באתר האינטרנט של Light הוא:

DSLR quality in the palm of your hand

בכוונה תחילה השארתי את המשפט הזה בגודל הפונט המקורי בו הוא מופיע באתר: הכרזה כזאת אומרת דרשני ומחייבת את הכותב לעמוד בדברתו. אז הרשו לי כאן ועכשיו לפוצץ את הבלון הזה ולומר כי לעניות דעתי, בהסתמך על הקבצים שהורדתי מן האתר של Light אין מאחורי ההצהרה הזאת הרבה. הקבצים שהורדתי, למרות משקלם הגדול (25-42MB) והרזולוציה הגבוהה בפיקסלים (10400X7792 לקובץ הגדול ביותר) נראים במקרה הטוב כמו קבצים ממצלמת סמארטפון משובח שהוגדלו בפוטושופ או בתכנת ״ניפוח״ אחרת, איכותית ככל שתהיה. אין בקבצים אלו כל דמיון לקבצים איכותיים (ואפילו ברזולוציה נמוכה יותר) המתקבלים ממצלמות DSLR או ממצלמות חסרות מראה בעלות חיישן FF כדוגמת משפחת ה-A7 וה-A9 של Sony. גם אם נוריד את הרף למצלמות בעלות חיישן בגודל APS-C עדיין אין מה להשוות, ואתם יודעים מה, להערכתי גם קבצים ממצלמות בעלות חיישן בגודל MFT יהיו איכותיים יותר. בהמשך אנתח את הקבצים בפירוט, אבל לפני כן אתייחס לתהליך יצירת הדימוי הצילומי ב-L-16 בהסתמך על החומר שפורסם באתר Light.

העיקרון שחיבור מספר דימויים דיגיטליים יחד באמצעות תוכנה מתאימה משפר את איכות התוצאה הסופית איננו חדש. סמארטפונים רבים כבר כוללים שתי מצלמות כאשר הדימוי הסופי מתקבל מן הדימויים המורכבים של שתי המצלמות לאחר עיבוד: זהו אחד המופעים הידועים יותר של הצילום החישובי. Light לקחו את הרעיון הזה ומתחו אותו: L-16 כוללת 16 חיישני תמונה, כל אחד בעל 13MP ו-16 עדשות: 5X28mm, 5X70mm, 6X150mm.
את הנתונים הטכניים המלאים של L-16 ניתן למצוא כאן. בנוסף לרזולוציה הגבוהה ולרמות רעש נמוכות (אליבא ד-Light) המתקבלות כתוצאה מחיבור חכם של 10 דימויים בכל צילום ניתן גם לשלוט בעומק השדה ובחדות הכללית של הדימוי, כפי שניתן לראות כאן. כפי שכבר ציינתי בפוסט מס׳ 51, גם 2 המצלמות שהוצגו בזמנו ע״י Lytro אפשרו שליטה בעומק השדה לאחר הצילום ובכל זאת נכשלו לחלוטין מבחינה מסחרית ונעלמו מן השוק.

עפ״י Light, כל נושא המצולם בL-16 נדגם ע״י עד 10 מתוך 16 מודולי המצלמות הלוכדות את הנושא במקביל. הדימויים שנלכדו ע״י כל מצלמה מחוברים יחד באופן חישובי ליצירת דימוי סופי ברזולוציה גבוהה, עם רמות רעש נמוכות ועד 52MP.

מחיר: המחיר הרגיל של L-16 הוא $1700. זהו מחיר גבוה עבור מצלמה הממצב אותה מול מצלמות DSLR ומצלמות חסרות מראה מעולות כולל עדשת זום באיכות סבירה. נכון שL-16 שטוחה, קלה וקטנה יותר ממצלמות רגילות אולם אם איכות הדימוי איננה מגיעה לאיכות הדימוי המתקבלת ממצלמות אלו מה יניע חובב ממוצע לרכוש אותה, כאשר בכיסו כבר נמצא, סביר להניח סמארטפון בעל מצלמה איכותית למדי.

אם כך הבה ניגש לבחון את הקבצים: הקבצים הם קבצי JPG שהורדתי ישירות מאתר Light ובחנתי אותם באמצעות Lightroom. כל האמור להלן מבוסס על שלושת הצילומים הללו. במידה ותהיה גישה לצילומים נוספים, איכותיים יותר אשמח להתייחס אליהם ולשנות את המסקנות בהתאם.

כל שלושת הצילומים צולמו בתנאי תאורה אופטימליים למדי. אין בינתיים דוגמאות לצילום בתנאי אור קשים.

הצילום הראשון, CubaCowboy, הינו פורטרט כאשר חלק מפני המצולם מוצלים ע״י המגבעת שהוא חובש. במבט ראשון הדימוי נראה בהיר ודהוי למדי, ברוויון נמוך יחסית. איזון הצבע נוטה מעט לכחול, השמיים כמעט ללא פרטים. האכזבה הגדולה נובעת מן הרזולוציה ובהתאם מכמות הפרטים בדימוי: מדובר בקובץ הכולל 81MP, אבל אין לכך זכר בכמות הפרטים הניתנים להבחנה בעור הפנים של הנושא ובזיפי השיער שלו. אם היו שואלים אותי באיזו מצלמה צולם הדימוי הזה הייתי אומר שקרוב לוודאי במצלמה בעלת 16-20MP וחיישן תמונה קטן יותר מ-MFT. עומק השדה רדוד מאד וחלקים גדולים מן הנושא אינם בפוקוס. הניגוד גבוה ויש אזורים בהירים ללא פרטים כלל. לעניות דעתי כל DSLR או מצלמה חסרת מראה בעלת חיישן APS-C עם 24MP ועדשה באיכות סבירה היתה מספקת איכות כללית טובה יותר. חבל ש-Light לא סיפקו לצורך השוואה ישירה גם דימוי זהה שצולם ב-DSLR…

LightroomScreenSnapz002
כל הדימוי במצב Fit ב-LR

הנה קטע בזום 100%:

LightroomScreenSnapz001

הצילום השני, PointReyesShipwreck צולם גם הוא בתנאי תאורה אופטימליים. כאן הצבעוניות ואיזון הצבע טובים יותר, אולם עדיין ניכרים אזורים בהירים ללא פרטים וכושר ההפרדה איננו כמו שהייתי מצפה מזה של קובץ בעל 8581X6214 ,53MP.

LightroomScreenSnapz003
כל הדימוי במצב Fit ב-LR

LightroomScreenSnapz004
קטע במצב 1:1 ב- LR

וכעת, לצורך השוואה, הנה שלושה צילומים + קטעים במצב 1:1 מהם שצולמו בשלוש מצלמות שונות, כל אחת עם חיישן בגודל אחר:

LightroomScreenSnapz011
פורטרט:Sony A7, חיישן 6000X4000 פיקסלים, FF עדשה 28-70

LightroomScreenSnapz012
קטע במצב 1:1 מן התמונה הנ״ל: תחושת חדות, מעברי טונים ורעש טובים יותר מאשר צילומי ה-L-16

LightroomScreenSnapz007.jpg
ספינה. מצלמה: Sony RX10, חיישן ״1, 20MP, עדשה 24-200

LightroomScreenSnapz008
קטע במצב 1:1 מצילום הספינה הנ״ל. פרטים, רעש וניגודיות טובים מאשר בצילומי L-16, וכל זה מקובץ של 5472X3648 פיקסלים = 20MP

LightroomScreenSnapz010
צילום ספורט. מצלמה: Sony NEX 5N, חיישן APS-C בעל 16MP, עדשה 18-200

LightroomScreenSnapz009
קטע במצב 1:1 מן הצילום הנ״ל. שימו לב לפרטים בגוף הסוס והרתמה. בקובץ המלא 4912X3264 = 16MP

לסיכום, החיישנים הקטנים שב-L-16, גם לאחר מיזוג מספר צילומים יחד באמצעות המנוע החישובי אינם מתמודדים היטב עם צילומים ממצלמות בעלות חיישנים גדולים יותר. כלומר, לטענה של Light כאילו L-16 מאפשרת לקבל DSLR Quality אין בינתיים בסיס. Light גם טוענים כי למצלמה "Unmatched low-light performance״: בינתיים לא ראיתי סימוכין לכך. רמת הרעש בצילומים שפורסמו איננה מבשרת טובות בתחום זה (ראו את האזורים הכהים בצילום CubaCowboy). אשמח כמובן לשנות את דעתי בהסתמך על דימויים נוספים שיפורסמו ועל סקירות של גורמים אחרים. בינתיים, עם כל הכבוד לחידושים הטכנולוגיים המענינים כפי שהם באים לידי ביטוי ב-L-16 כדאי להימנע מהצהרות חסרות כיסוי. כפי שציינתי בפוסט מס 51, גם לאחר שנתיים נראה לי כי שילוב הטכנולוגיה של Light בסמארטפונים היא הדרך הנכונה, אף אחד לא רוצה לסחוב איתו עוד מכשיר. ובאשר ליכולת לשנות את עומק השדה ואת מישור המיקוד לאחר הצילום, פרשת Lytro כבר הוכיחה כי תכונה זו, מענינת ככל שתהיה, תמשוך אולי צלמים מקצועיים. הבעיה שאלה לא ימהרו להשקיע $1700 במצלמה שנכון לעכשיו איננה בעלת תכונות של מצלמה מקצועית.

עדכון 24.10.17: ובכן, אני לא לבד. imaging-resource.com פרסמו חוות דעת נוקבת לגבי איכות הדימוייים שפורסמו ע״י Light. השורה התחתונה:

At this point in time, the images we've seen thus far from the Light L16 are a far cry from passing the wow-test

ובתרגום לשפת הקודש: בנקודת זמן זו, הדימויים שראינו עד כה מה-Light L16 הינם רחוקים מאד מלעבור את מבחן ה״וואו״.

בנוסף לכך, מחיר המצלמה הועלה לכמעט $2000, מחיר שאין סיכוי שיתקבל בהבנה ע״י השוק. במחיר זה המצלמה מתחרה במצלמות שרמת האיכות שהן מספקות עולה בהרבה על ה-L16.

עדכון 14.11.17: סיכום של מספר סקירות שליליות על ה-L-16 באתר Petapixel.

עדכון 9.12.17: סקירה מענינת, מקיפה וארוכה המבוססת על התנסות מעשית בצילום ב- L-16. שורה תחתונה: הכותב החליט להחזיר את המצלמה ליצרן ולבקש החזר מלא.

עדכון 28.2.18: ביקורת מקיפה של ה-L-16 באתר Imaging Resource. השורה התחתונה: זה לא זה.

עדכון 14.6.20: Light כבר לא בעסקי הצילום

103. WD My Passport Wireless Pro – סקירה

103. WD My Passport Wireless Pro – סקירה

לקראת נסיעה לחו״ל חיפשתי פתרון פשוט לגיבוי קבצי תמונה שייתר את הצורך בסחיבת המחשב האישי למחוזות רחוקים. ואכן, די מהר מצאתי פתרון מענין: דיסק קשיח נייד משולב עם קורא כרטיסי זיכרון SD ועם WiFi. המוצר, מתוצרת Western Digital נקרא My Passport Wireless Pro מיובא לארץ ע״י חברת Benda Magnetic (משום מה באתר מופיע הדגם הקודם, My Passport Wireless שאיננו מומלץ). המכשיר מאפשר גיבוי והעברת קבצים מכרטיסי זיכרון SD (באמצעות קורא מובנה), מכרטיסי זיכרון בפורמטים אחרים (ע״י חיבור קורא חיצוני לשקע 2 USB, ישירות ממצלמות דיגיטליות נתמכות, וממחשבי PC או Mac באמצעות חיבור USB 3). המכשיר ניתן לשליטה גם מסמארטפון (אנדרואיד או iOS) באמצעות אפליקציה יעודית, המאפשרת גם לצפות בקבצים, להעבירם לאפליקצית עיבוד כמו LR וגם למחוק אותם בהתאם לצורך. בנוסף, המכשיר יכול לשמש כ-Media Streamer ולהזרים קבצי מדיה לאמצעי צפייה שונים. המכשיר מוזן באמצעות סוללה פנימית המספיקה לכ-10 שעות פעולה רציפה ואפילו מאפשרת טעינה של מכשירים אחרים. בקיצור, מכשיר רב שימושי בעל אפשרויות רבות שעשוי להתאים למשתמשים שונים. זהו הדור השני של מוצר זה לאחר שדגם הראשון שיצא לשוק בשנת 2014 היה אמנם חדשני אבל ביצועיו דרשו שיפור משמעותי.

את ה-WD My Passport Wireless Pro (להלן, לצורך קיצור MPWP) שלי, בנפח אחסון של 3TB רכשתי בפוטו יוגנד באמצעות האתר jsale.co.il במחיר של 1182 ש״ח+50 ש״ח משלוח, שהגיע תוך יומיים ($189 ב-B&H). קיימים גם דגמים בנפח של 2TB (חסר במלאי, 1026 ש״ח) ובנפח 4TB (במחיר 1242 ש״ח). עם המכשיר מגיע גם מטען מהיר בעל חיבור USB וכבל USB 3. גודלו של MPWP הוא 12.6X12.6 ס״מ, עוביו 2.4 ס״מ ומשקלו 450 גרם. לנתונים אלו יש להוסיף את המטען החיצוני.
את הנתונים הטכניים המלאים של המכשיר ניתן לקרוא כאן.

ההפעלה הבסיסית של המכשיר פשוטה למדי אם כי איננה מידית: חיבור ה-MPWP למחשב באמצעות WiFi דורש את אותן הפעולות הנדרשות לחיבור של כל התקן WiFi: הסיסמא מופיעה על מדבקה בחזית המכשיר (היא מורכבת מ-8 הסימנים האחרונים במספר הסריאלי המופיע על מדבקה אחרת המודבקת על תחתית המכשיר). חשוב לציין כי חיבור ה-WiFi ל-MPWP מאפשר המשך הזרמת אינטרנט מן הרשת הביתית בו זמנית. המכשיר מאפשר חיבור WiFi בתדר 2.4GHz ובתדר 5GHz: הראשון מאפשר טווח שידור ארוך יותר על חשבון מהירות ההעברה. השני מאפשר מהירות העברה גבוהה בהרבה אבל טווח השידור קטן מאד. ניתן לכבות את אחד המשדרים על מנת להאריך את חיי הסוללה אולם במצב זה החיבור לאינטרנט איננו פעיל.
לאחר מכן פותחים את הדפדפן: אם ממתינים מספר שניות נפתחת לשונית עם כתובת ה-IP של המכשיר, או שמקישים בשורת ה-URL את הכתובת כפי שהיא מופיעה במדריך למשתמש (אותו יש צורך להוריד בנפרד) או שמקישים את שם המכשיר. נפתח  Dashboard דרכו אפשר לשלוט בהגדרות המכשיר, כולל הגדרות אבטחה. הבעיה היא שלא ניתן לצפות בקבצים, או לכתוב ולמחוק קבצים. ה-Dashboard מאפשר גם עדכון הקושחה (Firmware) ואכן נדרשתי לבצע עדכון כזה מיד בהתחברות הראשונה, תהליך של מספר דקות.

SafariScreenSnapz002
זהו מסך הבית של ה-Dashboard כפי שהוא מוצג באמצעות הדפדפן וחיבור WiFi

לצורך צפיה, כתיבה ומחיקה של קבצים יש לחבר את ה-MPWP למחשב באמצעות כבל USB. הכבל שהיגיע עם המכשיר שלי לא אפשר יצירת חיבור, כנראה מפני שהוא USB 3 ואילו למחשב הוותיק שלי (MacBook Pro 2009) יש חיבורי USB 2 בלבד. החלפת הכבל בכבל זהה שהיגיע עם דיסק אחר פתרה את הבעיה: הכונן הופיע על ה-Desktop והיה ניתן לצפות בקבצים, לכתוב ולמחוק כרגיל. חשוב לציין שבעת שהמכשיר מחובר למחשב באמצעות USB ה-WiFi מכובה באופן אוטומטי ומתחבר מחדש לאחר ניתוק המכשיר מן המחשב. הדיסק מגיע כאשר הוא מפורמט ExFAT ומתאים לקריאה וכתיבה גם ב-MAC וגם ב-PC. כמו כל דיסק, ניתן לפרמט אותו גם ל-NTFS וגם ל-HFS ואפילו להשתמש בו כדיסק הגיבוי של Time Machine ב-MAC.

Image result for wd my passport wireless pro
בצד המכשיר נראים (משמאל לימין) כפתורי ה-On-Off, חיבור USB 3,  חיבור USB 2 וכפתור SD/Bat. בחלק העליון הימני נראות 4 נוריות המסמנות את מצב הסוללה ואת מצב העברת הקבצים מכרטיס SD

כאמור בצד המכשיר נמצא קורא כרטיסי SD מובנה, המאפשר העברת נתונים במהירות של כ-60MB/sec, גבוה בהרבה ממהירות ההעברה באמצעות WiFi. ניתן להגדיר גיבוי אוטומטי המתחיל עם הכנסת כרטיס ה-SD לחריץ: ארבע הנוריות בחלקו השמאלי העליון של המכשיר משמשות לצורך מעקב אחר התקדמות הגיבוי: כאשר כל ארבעת הנוריות דולקות באופן קבוע הגיבוי הסתיים וניתן להוציא את הכרטיס. חשוב לציין שהגיבוי הוא גיבוי חכם: נעשית בדיקת תקינות של כל קובץ ורק קבצים חדשים שנוספו לכרטיס מאז הגיבוי הקודם מגובים, כך שאין צורך להעתיק מחדש קבצים שכבר גובו. כמו כן, כל גיבוי מופיע בתיקיה נפרדת עם תאריך הצילום.

מספר בעיות: האפליקציה לסמארטפון/טאבלט איננה תומכת בקבצי RAW: ניתן לגבות אותם ללא בעיה אולם האפליקציה איננה מסוגלת להציג אותם אלא כשמות קובץ בלבד. לכן מומלץ לצלם RAW+JPEG. קבצי  JPEG וכן קבצי וידאו MOV ו-MP4 נתמכים וניתן לצפות בהם על צג הסמארטפון. ניתן גם למחוק קבצים: לצורך פתרון השאלה כיצד למחוק קובץ באמצעות האפליקציה הייתי צריך לחטט קצת ברשת כדי למצוא ש-Swipe ימינה על שם קובץ מאפשר למחוק אותו. אין לכך כל התייחסות במדריך למשתמש… כמו כן, לא ניתן למחוק קובץ כאשר הוא במצב Preview אלא רק כאשר מצביעים על שם הקובץ. לא חכם במיוחד…

IMG_1436
מסך תצוגת התמונות באפליקציה  WD My Cloud

עם זאת, כאשר המכשיר מחובר לסמארטפון באמצעות האפליקציה ניתן לבצע פעולות רבות כמו להעביר תמונות לענן של Adobe ושרותי ענן נוספים, ל-Facebook, למייל, ל-Messenger, להדפיס, לשמור כ-PDF ועוד.

באשר לחיבור למצלמות באמצעות WiFi, רשימת מתאמי WiFi הנתמכים באמצעות פרוטוקול FTP קצרה מאד וכוללת מספר קטן של דגמים של Nikon ו-Canon בלבד. את רשימת כל ההתקנים החיצוניים, המצלמות וכרטיסי הזיכרון הנתמכים ניתן למצוא כאן.

לא בדקתי את יכולותיו של MPWP כ-Media Streamer: מסקירות שקראתי עולה כי הוא מתפקד היטב במגבלות מסויימות.

מה אהבתי:

  1. די פשוט להפעלה ראשונית ושימוש שוטף
  2. ה-Dashboard פשוט לשימוש ומציג מידע רב באופן ברור
  3. טעינה מהירה ואורך חיי סוללה טוב
  4. אפשרות להטעין התקנים חיצוניים
  5. גיבוי קבצים מכרטיס SD פשוט, נוח ומהיר
  6. ניתן לחבר איליו כוננים חיצוניים נוספים ולהעביר את תוכנם באמצעות ה-WiFi המובנה

מה לא אהבתי:

  1. כבל USB המסופק עם המכשיר קצר מאד ואיננו תומך ב-USB 2
  2. חיבור ה-USB הנוסף תואם רק USB 2
  3. המדריך למשתמש זקוק לשיפור ניכר
  4. חסרה תמיכה מלאה של האפליקציה לסמארטפון בקבצי RAW או לפחות ב-Preview שלהם. פתרון בעיה זו תעלה בהרבה את השימושיות של המכשיר לצלמים
  5. חסרה אפשרות למחיקת קבצים במצב Preview
  6. חסר חיבור מסוג USB C הנפוץ במכשירים חדישים

לסיכום, WD MPWP הוא אופציה מענינת לכל מי שזקוק לניידות, גמישות ויכולת גבוהה למדי בגיבוי קבצים בבית, בסטודיו ובעיקר בשטח. הייתי שמח לראות גם דגם המבוסס על SSD במקום על HDD, אם כי אין ספק שמחירו יהיה גבוה יותר.
אעדכן את התרשמותי מה-WD My Passport Wireless Pro בהמשך לאחר שאצבור מעט יותר ניסיון בשימוש בו. אם למי מן הקוראים יש ניסיון בשימוש במכשיר זה אשמח להוסיף גם התרשמויות של משתמשים נוספים.

סקירת המכשיר באתר DPreview

סקירת המכשיר באתר PCWorld

סקירת המכשיר באתר Gizmodo

סקירת המכשיר באתר PDNOnline

עדכון 21.9.17: לאחר שהשתמשתי ב- WD My Passport Wireless במהלך שבוע של טיול ג׳יפים במונטנגרו אני יכול להעיד שהמכשיר פועל כמצופה ואף יותר מכך. גיביתי כל יום את כל הצילומים שצילמתי במהלך היום ע״י הכנסת כרטיס ה-SD לקורא המובנה שבמכשיר. הגיבוי מתבצע במהירות כאשר רק קבצים שנוספו מאז הגיבוי הקודם מועתקים. לאחר שהגיבוי הסתיים צפיתי בקבצים (קבצי JPEG בלבד: כאמור אין אפשרות לצפות בקבצי RAW ולכן צילמתי RAW+JPEG) באמצעות האפליקציה היעודית שהתקנתי באייפון שלי. ניתן להעביר בקלות צילומים ל-Whatsapp, למייל או ליישומים אחרים. השימוש באפליקציה פשוט וברור. כל מה שצריך לעשות הוא להתחבר לרשת ה-WiFi הפרטית שה-My Passport Wireless יוצר ולהפעיל את האפליקציה. כבר בערב הראשון התברר לי ששכחתי להביא את הכבל המאפשר לטעון את המכשיר: הסתבר שזאת לא בעיה כלל: גיבוי יומי, לעיתים של שני כרטיסים, צפייה בצילומים והעברה של מספר צילומים ל-Whatsapp לא הזיזו הרבה לסוללה הפנימית. גם טעינה של האייפון מן המכשיר לא גרמה להתרוקנות הסוללה שלו וחזרתי לארץ לאחר שבוע כאשר סוללת המכשיר עדיין ב- 50%.

עם חזרתי לארץ חיברתי את המכשיר למחשב באמצעות כבל USB וביצעתי Import של כל הצילומים ל-Lightroom. לסיכום, מכשיר הממלא את תפקידו היטב, ביעילות ובפשטות.

עדכון 10.1.18: WD הכריזה על גרסה חדשה ל-My Passport Wireles Pro מבוססת SSD במקום דיסק קשיח מגנטי. המחיר גבוה מאד, $800 לגרסת  2TB.

 

 

 

 

102. מספר תובנות על Sony A9

102. מספר תובנות על Sony A9

לפני כחדשיים היציגה Sony את המצלמה החדשה מדגם (A9 (ILCE-9 ומאז נכתבו אין סוף סקירות, ביקורות (חיוביות ושליליות) וגם השמצות מרושעות כנהוג במרחבי הסייבר בעת הזאת. דבר אחד בטוח, המצלמה הזאת נגעה בהרבה עצבים חשופים גם בקרב אוהדי Sony וגם בקרב נאמני Nikon ו-Canon, כל אחד מסיבותיו הוא. כל המהומה הזאת מוכיחה בבירור שיש כאן משהו מענין ושונה, אולי מצלמה שעשויה לשנות את כללי המשחק שהיו מקובלים עד היום. עקבתי בענין רב אחרי כל התהליך החל משלב השמועות שלפני ההכרזה ועד גל הסקירות והביקורות שלאחר ההכרזה. כעת, לאחר שקראתי עשרות סקירות וביקורות, צפיתי בהרבה סרטי וידאו ובחנתי לא מעט דימויים שצולמו במצלמה מעניינת זו החלטתי שהיגיע הזמן להביע גם את דעתי. לצערי טרם הזדמן לי לבחון את המצלמה באופן מעשי כך שכל מה שתקראו להלן מבוסס על הרושם שנוצר אצלי בעקבות סיכום החומרים שהעלו אחרים לרשת. פוסט זה איננו מהווה סקירה מלאה של המצלמה, כאלו תוכלו לקרוא באתרים רבים אחרים.

כבר לפני שנתיים כתבתי בפוסט מס׳ 45: The A Team כי משפחת המצלמות מדגמי A של Sony מהווה בפירוש טכנולוגיה משבשת (Disrupting Technology) המשנה את כללי המשחק. כל אחת מן המצלמות בסדרה זו (כיום כבר לכולן יש דור שני ובקרוב מאד שלישי) היציגה חידוש טכנולוגי מענין, החל מה-A7 משנת 2013 שהיתה המצלמה חסרת המראה הראשונה בעלת חיישן
Full Frame 24X36, מחפש אלקטרוני איכותי ויכולת החלפת עדשות (ואפשרות לשימוש כמעט בכל עדשה שתרצו באמצעות מתאמים יעודיים), המשך ב- A7S בעלת יכולת הצילום המעולה ב-ISO גבוה מאד וכלה ב-A7R II שהוצגה בשנת 2015 ולחיישן שלה אין מתחרים גם כיום.

מה בכל זאת היה חסר במשפחת A7? בעיקר שלוש יכולות מרכזיות: חיי סוללה ארוכים, קצב צילום מהיר ומערכת מיקוד אוטומטי עוקבת מהירה ומהימנה. אין זה סוד וכבר נכתב על כך רבות שהמצלמות חסרות המראה של Sony לא הצטיינו, בלשון המעטה בפרמטרים אלו, למעט אולי ה-A7R II שכבר צוידה במערכת מיקוד אוטומטי משובחת אולם לא עמדה בתחרות עם דגמי הדגל של Nikon ו-Canon בכל הקשור לקצב צילום גבוה מאד יחד עם מיקוד אוטומטי עוקב (בין היתר עקב הרזולוציה הגבוהה, 42MP, שלה). הסוללות הקטנות בהן צוידו המצלמות ממשפחת A7 הספיקו, במקרה הטוב ל-300-400 חשיפות, שום דבר המתקרב ליכולות של ה- DSLR. עם זאת, יש לזכור כי צריכת החשמל של מצלמות חסרות מראה גבוהה בהרבה מזו של מצלמות DSLR מאחר והחיישן פועל בהן במצב Live View כל הזמן, יחד עם פעולה רציפה של המחפש האלקטרוני או הצג האחורי. זהו ה-Trade Off של הסרת המראה והמחפש האופטי המאפיינים את מצלמות ה-DSLR.

עניין נוסף ששוללי המצלמות חסרות המראה הצביעו עליו היה החוסר בעדשות: ענין זה למעשה נפתר כיום כמעט לגמרי כאשר קו העדשות היעודיות של Sony התרחב מאד בשנתיים האחרונות והעדשות המעולות מסדרת G הוכיחו פעם אחר פעם שגם באופטיקה Sony איננה קוטלת קנים. הוסיפו לכך את העדשות היעודיות לפורמט FE של יצרנים צד ג כמו  Ziess ו-Samyang/Rokinon יחד עם מגוון המתאמים המאפשרים שימוש כמעט בכל עדשה שתרצו וכמעט כל צלם יוכל להתאים את העדשות שמענינות אותו למצלמות מסדרה A (עם מגבלות מסויימות, תלוי בעדשה). בנוסף לכך גם Sigma תציג ככל הנראה בהמשך השנה עדשות מסדרת Art לפורמט FE. מה עדיין חסר? בעיקר עדשות Prime באורכי מוקד ארוכים מאד, 600 ו-800 מ״מ הנמצאות בשימוש בעיקר אצל צלמי ספורט וצלמי טבע. נכון להיום העדשה הארוכה ביותר של Sony בפורמט FE היא 400 מ״מ או עדשת הזום המעולה החדשה 100-400. בתוספת מכפיל X1.4 ומכפיל X2 יעודיים ניתן להגיע ל-800 מ״מ אולם יש צלמים שדורשים יותר. קצת סבלנות וגם זה יגיע, כך אומר רס״ן שמועתי.

לפני חודשיים הפכה Sony את הקערה על פיה פעם נוספת והוכיחה כי אין לה כוונות לעצור: המצלמה מדגם A9 הוכרזה במסגרת ארוע גדול ומושקע אליו הוזמנו והיגיעו מרבית השמות הגדולים מאתרי הצילום המובילים.

הנה הנתונים העיקריים ההופכים את ה-A9 למצלמה שוברת שוויון:

  1. חיישן FF בעל 24MP שקיבל ציון 92 ע״י DXO. החיישן החדש הינו מסוג
    Stacked back-illuminated structure with integral memory ופועל עם מעבד מהיר מסוג BIONZ X המבצע 60 חישובי מיקוד וחשיפה בשנייה
  2. יכולת צילום מהיר עד 20 מסגרות בשנייה של קבצי RAW, עד 241 קבצים דחוסים ברצף או
    368 קבצי JPEG ברצף
  3. קצב צילום גבוה זה מתבצע בשקט מוחלט באמצעות סגר אלקטרוני שכמעט ואינו יוצר עיוותים והוא חופשי מרעידות
  4. קצב צילום זה אפשרי עם מיקוד אוטומטי עוקב ומדידת חשיפה רציפה AF/AE ו-693 נקודות מיקוד
  5. מחפש Viewfinder אלקטרוני איכותי ביותר מסוג OLED בעל 3.7 מליון פיקסלים הפועל בקצב רענון של 60/120 מסגרות לשנייה: כלומר, אין החשכה כלל של מה שרואה הצלם בזמן הצילום גם בקצב של 20 מסגרות לשנייה!
  6. סוללה מדגם חדש המאפשרת הרבה יותר צילומים מאשר בדגמים הקודמים: הנתון הרשמי הוא 480 חשיפות עם פעולה רציפה של המחפש האלקטרוני אבל כל הסוקרים מדווחים על מספרים גבוהים פי 3-4 מכך. בנוסף קיים גם Grip הכולל 2 סוללות נוספות ומטען יחודי המאפשר טעינה של 4 סוללות במקביל
  7. יכולת צילום וידאו ב-4K אם כי ברור שהיעוד העיקרי של המצלמה הוא צילום Stills
  8. כל זה בגוף קטן יותר מאשר כל DSLR, במשקל של 673 גרם בלבד ובמחיר של $4500

את המאפיינים הטכניים המלאים ניתן לקרוא כאן, כמו גם סקירה של הטכנולוגיות העיקריות עליהן מבוססת המצלמה.

אם כך, ברור שהפעם הלכה Sony נגד הפטישים הכבדים (תרתי משמע) של Nikon ו-Canon: המצלמות מדגם D5 ו-1DX MK II הן המצלמות בעלות הביצועים הגבוהים ביותר של שתי יצרניות ה-DSLR המובילות (למעט רזולוציה) שבהן משתמשים בעיקר צלמי ספורט וצלמי טבע. ה-A9 מוצבת למעשה מול דגמים אלו כאשר היא עולה עליהם בפרמטרים רבים. אם מסכמים את הנתונים הרי שמקבלים ביצועים טובים יותר, במשקל נמוך יותר ובמחיר נמוך יותר. חשוב להבהיר כי לביצועים המיטביים של ה-A9 ניתן להגיע רק בשימוש בעדשות מקוריות של Sony. שימוש בעדשות של יצרנים אחרים ובעיקר שימוש במתאמים למינהם יגרום להורדת קצב הצילום האפשרי ומהירות המיקוד.

DPreview.com מיהרו לכתוב סקירה מקיפה של ה-A9 ונתנו לה ציון סופי של 89, בדיוק כמו הציונים שקיבלו D5 ו-1DX MK II. האם יש כאן קונספירציה? בניגוד לכותבים מסויימים אני סבור שלא. פשוט מדובר כאן בשלוש מצלמות מצוינות שלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות. ההבדל הוא שעד כה היו שתי מצלמות שנלחמו על כתר הביצועים ועכשיו יש שלוש. טוב מאד לשוק ולצלמים.

מהן נקודות החולשה של ה-A9 עפ״י DPreview?:

  1. התחום הדינמי ב-Base ISO נופל מזה של מצלמות אחרות של Sony
  2. הגריפ האופציונלי חיוני לעבודה עם עדשות ארוכות
  3. נעילת המיקוד העוקב עדיין פחות אמינה מזו של Nikon
  4. רק חריץ כרטיס זיכרון אחד מבין השניים הוא מסוג UHS-II
  5. תגובת הצבע משופרת אבל עדיין נופלת מן המתחרות
  6. בצילום RAW לא דחוס קצב הצילום יורד ל-12 מסגרות לשנייה
  7. אין אפשרות לשמירת קבצי RAW דחוסים בדחיסה לא מאבדת
  8. איזון הלבן האוטומטי מתקשה בפעולה בתאורה מלאכותית
  9. בשימוש בסגר האלקטרוני אין סינכרון למבזק, קצב הצילום המירבי
    בשימוש במבזק הוא 5 מסגרות לשנייה
  10. ביצוע עלוב ל-AF Assist בתנאי אור קשים
  11. ביצוע נעילת AF במרכז אינו אמין ואינו נוח
  12. אין אפשרות לדפדף בתפריטים כאשר ה-Buffer מתרוקן
  13. כפתורי AF-ON ו- AEL בעלי תנועה קצרה מדי
  14. מצבי Memory Recall עדיין אינם טובים מספיק
  15. העברת קבצים למחשב באמצעות USB 2

לאחר הצגת המצלמה החל מרוץ מרושע של מי ימצא הכי הרבה תקלות ב-A9. טענו שהיא מתחממת, שיש פסים (Banding) ועוד ועוד. Sony הגיבה בעדכון Firmware שהעלה את נקודת הטמפ׳ בה המצלמה מודיעה על חום יתר אולם גם לפני כן, ככל הנראה אף אחד לא הצליח להביא את המצלמה למצב בו היא מכבה את עצמה כתוצאה מהתחממות גם בצילום לאורך זמן בשמש ישירה.

אז בהחלט יש עוד מה לשפר (מכירים מצלמה שאין בה מה לשפר? אם כן ספרו לי…) וסביר להניח שיהיו עוד שיפורים באמצעות עדכוני Firmware. שיפור נוסף שכבר הוכנס בעקבות תלונות הקהל היה הוספת Picture Styles ו-S-Log במצב וידאו שלא נכללו בגרסה המקורית.

המסר העיקרי כאן הוא שכללי המשחק השתנו, ויש עכשיו שלושה שחקנים במגרש ולא רק שניים. השחקן השלישי הביא איתו טכנולוגיות חדשות המאפשרות בחלק מן הפרמטרים ביצועים עדיפים על שני השחקנים האחרים שיחייבו אותם להתאמץ מאד בהמשך אם ברצונם להמשיך לשחק. וכן, אפשר להגיד שהמצלמות חסרות המראה היגיעו לבשלות: אין ספק שאת הטכנולוגיות של ה-A-9 נראה בדורות הבאים של משפחת A7 (או אולי שם המשפחה ישתנה ל-A9) ובמחירים נמוכים יותר.

האם צלמים בעלי 5D ו-1DX MK II צריכים למהר ולעבור ל-A-9? אין מה למהר. אבל כדאי מאד להיות ערים למה שקורה בשוק, להתנסות בדגם החדש (באמצעות השכרה) ולהבין את האפשרויות הגלומות בו. קחו גם בחשבון שבשלב זה המעבר ל-Sony משמעותו החלפת כל העדשות שלכם, ענין לא פשוט ולא זול כלל (כל אחד יחליט לעצמו האם ביצועי המצלמה עם מתאם ועדשות לא של Sony מספקים אותו).

ולגבי Nikon ו-Canon, מומלץ להן מאד לשים לב למה שקורה בשוק ולהפסיק לטמון את ראש ה-DSLR שלהן בחול. אני בהחלט מקווה שנראה בעתיד הלא רחוק והלא מאוחר מדי מצלמות מתקדמות חסרות מראה מתוצרת שתי היצרניות המכובדות הללו. אחרת…

עדכון 30.6.17: הנה הסבר מענין לתופעת הפסים (Banding) המופיעה בצילומים מסויימים בעת שימוש בסגר האלקטרוני של ה-A9. למי שמעונין בהסבר קצרצר: התופעה נובעת מפנלים LED עליהם מוקרנות פרסומות סביב מגרשי ספורט. פנלים אלו מהבהבים בתדר גבוה מאד, גבוה מדי עבור הסגר האלקטרוני. התופעה מתרחשת רק בצילומים בהם הנושא היה קרוב לפנל והאור הנפלט מן הפנל היה משמעותי בחשיפה הכללית של הצילום.

עדכון 15.7.17: סקירה של ה-A9 ב-imaging-resource.com

עדכון 30.8.17: המדריך של B&H למצלמות A של Sony

101. מספר תובנות על Fujifilm GFX 50S: מבחן מעשי

101. מספר תובנות על Fujifilm GFX 50S: מבחן מעשי

חצי שנה לאחר שכתבתי את פוסט מס׳ 89 בו הערכתי שההכרזה על מצלמת הפורמט הבינוני חסרת המראה החדשה מבית Fuji היא ההכרזה המענינת של פוטוקינה 2016 נמסרה מצלמה זו לידי למספר ימי התרשמות ובחינה. תודה לידידי ליאון בוטנר ולחיים בן כוזרי מקבוצת חברות שמעוני, יבואני Fuji בישראל.

הבה נתחיל מן הסוף: כבר לאחר ביצוע מספר צילומי ניסיון במקומות בהם צילמתי כבר פעמים רבות במצלמות אחרות, ובחינה שלהם על צג המחשב אני יכול לומר שלמצלמה זו יש את האפיון היחודי של מצלמות בפורמט בינוני: כמות הפרטים בצילומים גדולה מאד, ויחד עם התחום הדינמי הרחב מתקבלת תחושה יחודית שקשה קצת להגדיר אותה בנתונים ובמספרים. זוהי תחושה של עושר פרטים, בהירויות וגוונים המעניקים לנושא עומק שאיננו בא לידי ביטוי בד״כ בצילום במצלמות בעלות חיישנים קטנים יותר. הייתי משווה תחושה זו להתרשמות משקופית 4X5 אינצ׳ משובחת בתקופת סרטי הצילום, כאשר צופים בה בעזרת ״לופה״ איכותית על ארגז אור תקני.
כמו כן, בהחלט הייתי מגדיר את השימוש ב-GFX כ״כיפי״, בדומה למצלמות של Fuji מסדרה X בהן צילמתי, ה- X-Pro2 (פוסט מס׳ 86)  וה-XT-2 (פוסט מס׳ 90) אם כי הן בעלות חיישן קטן בהרבה בגודל APS-C ״ורק״ 24MP.

הבה נחזור מעט אחורה בזמן: הלכתי ובדקתי באוסף הצילומים שלי ובחנתי (ב-Lightroom) צילומים שצילמתי במצלמות דיגיטליות אחרות בפורמט הבינוני: Mamiya ZD ו-Leaf Aptus 65 ואותה התחושה צפה ועלתה. למעשה, כאשר קיבלתי לידי את ה- GFX 50S הבזיקה במוחי דמותה של ה-Mamiya ZD, המצלמה הדיגיטלית האינטגרלית בפורמט הבינוני הראשונה בה צילמתי (להבדיל מגבים דיגיטליים שהורכבו על מצלמה שהיתה למעשה מצלמת סרט והיו ניתנים להסרה). ה-ZD יצאה לשוק בשנת 2004 וכללה חיישן CCD בעל 22MP בגודל 36X48מ״מ. אני זוכר כיצד התפעלתי אז מכמות הפרטים ומתחושת העומק שהיתה לצילומי נוף שצילמתי בה. החיישן ב-Fuji GFX אמנם קטן יותר ״רק״ 33X44 מ״מ אולם הוא חיישן CMOS עם 51MP ומביא לידי ביטוי את כל ההתפתחות הטכנולוגית ב-13 השנים שעברו מאז 2004. אגב, אחת התכונות היחודיות של ה-ZD היתה היכולת לצלם עם מסנן AA או בלעדיו: בתחתית המצלמה היה חריץ מכוסה לתוכו היה ניתן להכניס את המסנן בעזרת כלי מיוחד או לשלוף אותו משם (ראו פוסט מס׳ 52). ל-GFX אין מסנן AA כלל. הצילום שתראו בהמשך צולם ללא מסנן AA.

mamiya_zd
Mamiya ZD מודל 2004: חיישן CCD עם 22MP בגודל 36X48 מ״מ. משקל הגוף 1.2 ק״ג. מקור: Dpreview.com 

MMFC0309
צילום נוף ב-Mamiya ZD משנת 2008: 1/250, f11, ISO 100 עדשה 80 מ״מ

LightroomScreenSnapz014
קטע בזום 100% ממרכז הצילום שלמעלה. שימו לב לטרקטור מתחת לגשר ולפועל שהולך על הגשר. ניתן גם להבחין ב-Moire צבעוני באזורים בעלי פרטים קטנים כמו ערימות האבנים שליד הטרקטור

בנושא היתרונות והחסרונות של מצלמות דיגיטליות בפורמט בינוני דנתי כבר בפוסטים מס׳ 61 ומס׳ 62. Fuji GFX 50S שוברת כאן את אחד מכללי המשחק שהיו נהוגים בשוק הפורמט הבינוני הדיגיטלי משך שנים ארוכות: המחיר הגבוה מאד. מחירה בחו״ל, לגוף בלבד הוא $6500, הרבה פחות מכל המתחרים ואפילו פחות מן ה-Hasselblad X1D המבוססת על אותו החיישן (ראו פוסט מס׳ 88)

Untitled-1
Fujifilm GFX 50S. מקור: DPreview.com

במבט ראשון המצלמה נראית אולי גדולה (148X94X91 מ״מ) אבל בפועל קלה יותר מאשר היינו מצפים מהתבוננות בלבד: 962 גרם כולל סוללה, EVF, כרטיס זיכרון ורצועה מקורית (שקלתי!). ה-Hasselblad X1D קלה ממנה בכ-240 גרם, סביר להניח שבגלל הגוף עשוי האלומיניום שלה וכן בגלל העובדה שאין בגוף המצלמה סגר: הסגר נמצא בעדשות!

את טבלת הנתונים המלאה ניתן לראות כאן.

gfx-technologies-01-04
השוואה בין גודל הפיקסל ב-GFX לעומת גודל הפיקסל בחיישן FF 24X36 בעל אותו מספר פיקסלים: הווה אומר Canon 5DR/S. מקור: Fujifilm

את המצלמה קיבלתי  עם עדשה 63/2.8, ($1500 בארה״ב) אחת משלוש עדשות הזמינות יחד עם המצלמה. השתיים האחרות הן זום 32-64/4 ו- 120/4 מאקרו. שלוש עדשות נוספות יוכרזו במהלך השנה הקרובה, קצב לא רע למצלמה חדשה.

קיים גם Grip אופציונלי להקלת הצילום במצב מאונך הכולל סוללות נוספות. אביזר זה מוסיף לא מעט משקל למצלמה אבל עדיין משקלה נמוך בהרבה מזה של כל המצלמות האחרות בפורמט בינוני למעט ה- X1D.

יש גם מתאם המאפשר הרכבת עדשות ישנות המיועדות למצלמת הסרט הידועה FUJIFILM GX645AF על ה- GFX וגם מתאם נוסף המאפשר הרכבת ה- GFX על מצלמות סרט טכניות בפורמט "4X5. מוצעת גם תוכנה (כרגע ל-Windows בלבד) לצורך ביצוע צילומים כאשר המצלמה מחוברת למחשב (Tethered Shooting).

המצלמה ״יושבת״ היטב ביד: הגריפ עמוק ונוח לאחיזה. לעומת זאת המיקום של תפסי הרצועה איננו נוח. בחלק העליון בצד האחורי הימני של המצלמה יש בליטה ועליה שני כפתורים: התחתון מסומן באות Q ולחיצה עליו גורמת להצגת תפריט המציג את מצב המצלמה באופן גרפי וברור. עם זאת מיקום הכפתור רע מאד ובמשך כל זמן הצילומים מצאתי את עצמי בוהה בצג ועליו התפריט הזה בשעה שכוונתי היתה לצלם: הכפתור נלחץ בטעות כל הזמן. הכפתור העליון על אותה בליטה איננו מסומן: לחיצה עליו מפעילה היסטוגרמה של  שלושת ערוצי הצבע RGB וערוץ הבהירות יחד עם סימון מהבהב של אזורים הנמצאים בחשיפת יתר. גם מיקומו של כפתור זה איננו נוח אם כי לפחות לא לחצתי עליו בטעות כל הזמן. שאר הכפתורים והחוגות (שניתנות לנעילה) נעימים לתפעול ומגיבים טוב למעט כפתור קטן מדי הממוקם בצד שמאל מתחת ל-EVF ומיועד לשליטה במצב המיקוד: ידני M, יחיד S ורציף C.

ה-Joy stick הקטן בצד הימני של החלק האחורי מיועד לשליטה באזור המיקוד והוא נוח מאד לשימוש. את אזור המיקוד ניתן גם לקבוע באמצעות הקשה על צג המגע האחורי, שהוא איכותי מאד ומתכוונן ימינה, למטה ולמעלה. בנוסף ניתן להשתמש בתנועות האצבעות המוכרות מצגי מגע בסמארטפונים: להגדיל, להקטין ולהזיז ימינה ושמאלה את הדימוי המוצג. תגובת הצג מעולה וחלקה כמו בסמארטפונים איכותיים. קיים גם צג מונוכרומטי קטן ליד כפתור המחשף ובו מוצג מצב המצלמה: מהירות הסגר, הצמצם, פיצוי החשיפה, ISO, מצב מדידת החשיפה A, M וכו׳ וכן ה-White Balance וה-Film Simulation שנבחר. כאשר המצלמה כבויה צג זה מציג את מספר הצילומים שניתן לצלם על כרטיס הזיכרון שנבחר ואת מצב הסוללה. לצג זה יש תאורה המאפשרת קריאה ברורה שלו בחושך. ניתן לתכנת את הצג כך שיציג את המידע המועדף על המשתמש.

המחפש האלקטרוני (EVF) הוא אחד הטובים בשוק כיום עם 3.7 מיליון פיקסלים, ניגוד טוב וקצב רענון סביר. חסרה לי היכולת לשלוט בקצב הרענון: בעת הסטה מהירה של המצלמה הדימוי המוצג על ה-EVF די נמרח, יותר מאשר במצלמות אחרות בהן התנסיתי. תכונה מיוחדת למצלמה זו היא היכולת להסיר את ה-EVF בקלות ולהוסיף מתאם המאפשר לו להסתובב: שימושי למגוון רחב של מצבים. כמו כן יתכן ובעתיד יוצע EVF איכותי עוד יותר שניתן יהיה להרכיבו על המצלמה במקום המקורי.
ה-EVF גדול ובהיר ולא התקשיתי לצפות דרכו גם עם משקפיים.
עוד פרטים טכניים על ה-EVF של ה-GFX תוכלו למצוא כאן.

משום מה במצלמות של Fuji ההיסטוגרמה המוצגת ב-EVF או על הצג האחורי נעלמת כאשר לוחצים חצי לחיצה על כפתור המחשף: תופעה די מעצבנת למי שרגיל להיסטוגרמה הממשיכה להשתנות באופן רציף עד לרגע ביצוע החשיפה.

קצב צילום: השתמשתי בכרטיס זיכרון SD San Disk Extreme Pro  95MB/Sec (למצלמה שני סלוטים לשני כרטיסי SD). כאשר משתמשים ב-Electronic First Curtain קצב הצילום ב-Jpeg הוא כ- 3 fps והוא איננו מוגבל, אפשר להמשיך לצלם רצוף עד שכרטיס הזיכרון מתמלא. בצילום ב-RAW קצב הצילום זהה אולם לאחר 10 מסגרות המצלמה מתחילה להאט ולבסוף נעצרת. יתכן ועם כרטיס מהיר יותר המצב היה שונה. בשימוש בסגר המכני בלבד קצב הצילום הן ב-Jpeg והן ב-RAW הוא 1.8 fps.

למצלמה סוללה גדולה שמספיקה, עפ״י נתוני היצרן ל-400 חשיפות, נתון סביר ביותר למצלמה עם חיישן גדול הצורך לא מעט זרם (נתון זה הרבה יותר טוב מן המצלמות מסדרה X). עם המצלמה מסופק מטען חיצוני לסוללה. לצערי לא בדקתי את ביצועי הסוללה. עפ״י DPreview.com הסוללה מספיקה ליותר מ-650 חשיפות.

וידאו: ה-GFX מצלמת וידאו Full HD עד 29.97fps, 36Mbps. יש חיבורים לאזניות ומיקרופון אולם לא נראה לי שמישהו יצלם בה וידאו, בעיקר כאשר מצלמות אחרות, גם של Fuji מצלמות כבר 4K.

התפריטים זהים בעיצובם והשימושיות שלהם לתפריטים מסדרת מצלמות ה-X של Fuji: אני מוצא שהם ברורים, קלים לשימוש ונוחים לקריאה.

ניתן לבחור בסגר מכני או אלקטרוני או לשלב בינהם: המצב המועדף עלי הוא Electronic First Curtain. בשימוש במהירות סגר הגבוהה מ- 1/640 הסגר האלקטרוני מתבטל. מסקירות שקראתי עולה כי השימוש בסגר האלקטרוני בלבד יוצר במקרים רבים אפקט Rolling Shutter. מהירות סגר (מכני) 4 שניות עד 1/4000, במצב B עד 60 שניות. הסגר האלקטרוני מאפשר לקצר את זמן החשיפה עד ל-1/6000. מהירות סינכרון למבזק 1/125 בלבד. במצב T אפשר להגיע גם לזמן חשיפה של 60 דקות!

gfx-technologies-shutter-04
פעולת הסגר המכני בעל שני וילונות עוקבים לעומת שילוב הסגר האלקטרוני כוילון ראשון ואחריו הוילון השני של הסגר המכני: ע״י כך נמנעת הרעידה הנגרמת כתוצאה מסגירת הוילון המכני הראשון. מקור: Fujifilm

מיקוד אוטומטי: מבוסס על On Sensor Contrast Detection, סביר במהירותו ומדוייק מאד בתנאי אור טובים, קצת פחות בתנאי אור ירודים. לא מתחרה עם המיקוד המהיר שמאפיין מצלמות DSLR.
ניתן לשלוט על אזור המיקוד בקלות באמצעות Joy Stick קטן או ע״י הקשה על צג המגע.

כושר הפרדה: כאמור כמות המידע והפרטים שמסוגל החייישן הגדול ב-GFX לקלוט היא מרשימה  ביותר. לפניכם השוואה (לא מדעית אלא התרשמותית בלבד) בין צילום של אותו הנושא ב-Fujifilm XT-2 (בעלת חיישן בגודל APS-C עם 24MP), לבין Nikon D810 (בעלת חיישן FF 24X36 עם 36MP) לבין Fujifilm GFX 50S (בעלת חיישן בגודל 33X44מ״מ עם 51MP). הצילומים צולמו בזמנים שונים ויש מעט הבדל בינהם עקב העובדה שעל ה-XT-2 היתה מורכבת עדשת זום 18-55 במצב 55 מ״מ, שזווית הראיה שלה על חיישן APS-C הוא כשל עדשה 88 מ״מ, בעוד שעל ה-GFX היתה מורכבת עדשה 63 מ״מ שזווית הראיה שלה ביחס ל-Full frame 24X36 היא כשל עדשה 44 מ״מ. כך שמבחינת גודל האלמנט הנבדק בתוך מסגרת הצילום יש יתרון ל-XT-2. ובכל זאת… על ה-D810 היתה מורכבת עדשת זום 24-70 במצב 42 מ״מ.

XT2VSGFXFIT
מימין GFX, משמאל XT-2: במצב Fit ב-Lightroom

במצב Fit ב-Lightroom הקובץ של ה-XT-2 נראה חד יותר מאחר והצפייה בקובץ גדול במצב זה לא מאפשרת לו להציג את כל הפיקסלים. אולם שימו לב מה קורה במצב 1:1 (זום 100%):

XT2VSGFX1-1
מימין GFX, משמאל XT-2: במצב 1:1 ב-Lightroom

שימו לב לפרטים ברשת ובתריס: נראה לא רע ב-XT-2 ונראה מעולה ב-GFX. אבל בואו נראה מה קורה בהגדלה 2:1:

XT2VSGFX2-1
מימין GFX, משמאל XT-2: במצב 2:1

הרשת שצילמה ה-XT-2 התפרקה בעוד שהרשת שצילמה ה-GFX עדיין שלמה. השוואה זו ממחישה את היכולת להגדיל צילומים שצולמו באמצעות חיישנים גדולים עם הרבה פיקסלים.

כדי להבין באיזה קטע צפינו מתוך מסגרת הצילום, ראו את תפיסת המסך הבאה:

LightroomScreenSnapz016
הקטע בו צפינו נמצא בחצי העליון של המסגרת הלבנה

ועוד קטע מאותו הצילום: שלט של חברה להרחקת יונים: נא זכרו שהצילום צולם ממרחק של כ-300 מ׳ בעדשה 63 מ״מ, שווה ערך ל-44 ב-FF: השלט נתלה כנראה לאחר שצילמתי את הבנין ב-XT-2. כמובן שבזמן הצילום לא יכולתי להבחין בשלט.

LightroomScreenSnapz017
קטע בזום 100% מהצילום שצולם ב-GFX: ניתן לקרוא את השלט כולל מספר הטלפון

השוואה ל-Nikon D810: (תודה לישראל הדרי על השאלת המצלמה והעדשה) נכון, להשוות מצלמה עם חיישן בגודל APS-C למצלמה בפורמט בינוני זה אולי לא הוגן. אז הנה השוואה לאחת המצלמות הטובות ביותר בעלות חיישן FF 24X36 עם 36MP:

LightroomScreenSnapz019
מימין GFX, משמאל D810 עם עדשה 24-70/2.8 במצב 42 מ״מ, כמעט שווה ערך בזווית הראייה ל-63 מ״מ על ה-GFX. שני הקטעים במצב 1:1 ב-Lightroom. הפרטים נשמרים היטב בשני הצילומים.

LightroomScreenSnapz020
מימין GFX, משמאל D810, הפעם במצב 2:1 ב-Lightroom. יתרון ה-GFX ברור אם כי הקובץ של ה-D810 לא התפרק במצב זה כמו הקובץ מה-XT-2.

מהשוואות שנערכו ע״י DPreview.com עולה כי ל-GFX יתרון בכושר ההפרדה על ה-Canon 5DSR (חיישן FF 24X36 עם 50MP) ואילו לעומת ה- Sony A7R II  (חיישן FF 24X36 עם 42MP) המצב די שקול: ההתרשמות שלי מן הדוגמאות באתר היא שבכל זאת ל-GFX יש יתרון שבהחלט ניתן להבחין בו. האם יתרון זה שווה את ההפרש הניכר במחיר ($2800 לעומת $6500 לגוף)? זו כבר שאלה שכל אחד יענה עליה בעצמו. כדאי רק לא לשכוח לשקלל את כל הפרמטרים מלבד המחיר וכושר ההפרדה. הנה הסיכום של DPreview בענין:

Either way, the take home message is far simpler: when normalising sharpening across cameras, the Sony a7R II achieves at worst 86% and at best 96% the linear resolution of the GFX 50S, even with a cheap, small lens, while only sacrificing approximately 1/3 – 1/2 EV base ISO dynamic range and parity in low light performance, better low light performance if you consider the faster lenses available

.That's serious food for thought

DPreview טוענים כי בסקירות אחרות בהן נטען שכושר ההפרדה של ה-GFX גבוה משל מצלמות אחרות הדבר נגרם, לפחות חלקית עקב העובדה ש-Lightroom מוסיף יותר חדות לקבצים מה- GFX לעומת מצלמות אחרות והדבר הוכח לטענתם בבדיקות שערכו. בכל מקרה, בסיכום הסקירה שלהם נכתב כי:

Overall, this is the best image quality we've ever seen. Which is what you'd hope for, given it's one of the most expensive cameras we've ever reviewed

 אני ממליץ לכל המתענינים והמתלבטים לקרוא במלואה את הסקירה של ה-GFX ב- DPreview

גם Imaging-Resource.com פרסם סקירה על ה-GFX

התרשמותי היא כי הטווח הדינמי רחב (אין לי אפשרות למדוד נתון זה באופן מדוייק אלא באמצעות התרשמות בלבד) ואין שום בעיה להוציא פרטים בצללים ובבהירויות כאחד. גם ב-ISO גבוה, אם מנצלים את תכונת ה-ISO Invariance  מעל ISO 1600 הטווח הדינמי בהחלט מרשים.
עפ״י Fuji, הטווח הדינמי הוא Stops 14.

ISO: במצב ISO Auto אפשר לקבוע את תחומי ה-ISO הרצויים בשלושה תחומים שונים וכן את מהירות הסגר האיטית ביותר הרצוייה. אולם אין אפשרות לקשור מידע זה לאורך המוקד של עדשה מסויימת. רמות הרעש נמוכות למדי עד IS0 6400. באתרי הסקירות הועלתה גם הטענה (הנכונה, לדעתי) שמאחר ול-GFX אין (וכנראה גם לא תהיינה) עדשות בעלות מפתח צמצם מירבי בתחום שמתחת ל-2.8 לא ניתן להביא לידי ביטוי מלא את יכולת קליטת האור העדיפה של החיישן הגדול שלה (Total Light) ועקב כך יתרונה התאורטי בתחום הרעש על מצלמות בעלות חיישני FF 24X36 לא בא לידי ביטוי.

Moire: חיישני תמונה אלקטרוניים בעלי הרבה MP וללא מסנן AA יגרמו לקבלת Moire כאשר מצלמים נושאים הכוללים תבנית החוזרת על עצמה (Pattern). ה-GFX אכן יוצרת Moire בצילום נושאים כאלו (במצלמות של Fuji מסדרה X יש פחות Moire עקב סידור המסננים הצבעוניים שמעל החיישן בתצורת X-Trans, אם כי גם בהן ״הצלחתי״ ליצור Moire). הנה דוגמא מצילום ב-GFX:

LightroomScreenSnapz018
GFX: דוגמא להיווצרות Moire בעת צילום נושא הכולל תבנית החוזרת על עצמה, במקרה זה הרשת שבמרכז. קטע מצילום בהגדלה של 100%: 1/220, f11

אפשר להמשיך ולהשוות בין מצלמות כמעט ללא סוף. כוונתי כאן היתה להמחיש את היכולות של חיישן גדול עם הרבה MP כמו של ה-GFX. יכולת זו אכן קיימת, גם אם לעומת חלק מן הדגמים האחרים בעלי חיישני FF 24X36 ההבדלים אינם גדולים ואולי אף אינם משמעותיים. אז למי מתאימה ה-GFX? לדעתי לכל מי שצריך (או חושב שהוא צריך) מצלמה בעלת כושר הפרדה מעולה, המעוניין לסחוט מן הנושא שלו את מירב הפרטים תוך שמירה על תחום דינמי גבוה ואין לו צורך בתפעול מהיר של המצלמה. עבודת סטודיו בצילומי Still Life וצילומי נוף הם שני ישומים התואמים דרישות אלו. ולגבי שאלת מיליון הדולר אליה כבר התייחסתי קודם לכן, האם היתרון בכושר ההפרדה של ה-GFX שווה את ההפרש במחיר? אם עד לאחרונה התשובה לשאלה זו היתה ברורה (לאור ההפרש הגדול בין מחירי המצלמות בפורמט הבינוני לבין מצלמות FF 24X36) הרי שהתמחור האגרסיבי של ה-GFX הפך את התשובה לקשה יותר. לכן השאלה הופכת באמת לשאלה של העדפה אישית, יכולת כלכלית והצדקה כלכלית להוצאה העודפת. בכל מקרה, אין לי ספק שמי שיחליט שה-Fujifilm GFX 50S מתאימה לו לא יתאכזב ויהנה ממנה מאד.

סדרה של מאמרים מענינים על הטכנולוגיה שמאחורי ה-GFX באתר Fujifil-X.com

סקירה על ה-GFX ניתן (וכדאי) לקרוא גם בבלוג של ואדים קרוכמליוב, Photoguidance.com

עדכון 10.4.17: DPreview.com פרסם השוואה בין שלוש מצלמות בפורמט בינוני:
Fujifilm GFX 50S, Hasselblad X1D, Pentax 645Z (כולן מבוססות על אותו חיישן 33X44 עם 50MP מתוצרת Sony.

עדכון 10.4.17: עוד סקירה מענינת של ה-GFX עם צילומים מרהיבים!

עדכון 13.4.17: סקירה של ה-GFX עם היסטוריה של מצלמות הפורמט הבינוני של Fujifilm

עדכון 14.4.17: רשימת סקירות וחדשות לגבי ה-GFX:

REMINDER: New Fujifilm GFX 50s Firmware ver. 1.01 is out. All details here

The Fujifilm GFX 50S Medium Format Camera System Review at kenkaminesky

Fujifilm GFX 50S Medium Format ISO Sample Photos at ephotozine

Fujifilm GFX 50S review at Australian Photography youtube

Sony A7RII & GFX on-axis sharpness w/ Otus 85 at blog.kasson

Review: Fujifilm GFX 50S Mirrorless Medium Format Digital Camera at thephoblographer

Fujifilm GFX 50S Vs. Pentax 645Z Vs. Leica S2 Vs. Hasselblad H6D-50c at the Russian site topbloger translation

Fujifilm GFX adapted lenses at the Japanese site dc.watch translation

Join the 11,300+ strong GFX facebook group, and incredibely helpful community creating infinite GFX content

Fast, reliable, and 100% GFX news and rumors: follow the Fujifilm GFX facebook page

עדכון 19.4.17: עוד 2 עדשות GFX הוכרזו: 110/2, 23/4

עדכון 13.7.17: סקירה מענינת של ה- GFX

עדכון 3.8.17: הוכרזו מתאמים המאפשרים חיבור של עדשות שונות ל-GFX

עדכון 14.3.18: עדכון קושחה 3.0 מאפשר ביצוע Bracketing למיקוד לטובת Focus Stacking וכן 35mm Mode לשימוש עם מתאמים ועדשות המיועדות למצלמות Full Frame 24X36