116. מבט לאחור אל 2020: על תחום הצילום בכלל, על מספר מצלמות מענינות וקצת על העתיד

שנת 2020 היתה שנה שונה ומיוחדת, במובן הרע של המילה. משבר הקורונה לא פסח על תעשיית הצילום ופגע בה בתקופה שהיתה לא פשוטה גם קודם שהנגיף הידוע לשמצה פלש לחיינו. המונח ״תעשיית הצילום״ כולל בתוכו מרכיבים רבים, ולמעשה כל מי שעוסק בצילום לפרנסתו או להנאתו, בכל צורה שהיא (כולל מכירת ציוד ואביזרים, הוראה והדרכה וכו׳) הוא חלק מן ״התעשייה״ הזאת. תחום הצילום נמצא כבר שנים רבות בתהליך בלתי פוסק של השתנות, כאשר אפיון התהליך כחיובי או שלילי תלוי מאד בהשקפתו האישית של המתבונן. השתנות מתמשכת זאת היא תולדה של שינויים טכנולוגיים יחד עם שינויים בהרגלי שימוש וצריכה המאפיינים מהפכות טכנולוגיות וגם התפתחות טכנולוגית הדרגתית הנמשכת על פני תקופת זמן ארוכה. דבר אחד ברור: מצד אחד תחום הצילום הולך ומתכווץ ואילו מן הצד השני יותר ויותר אנשים עוסקים בתחום. את הפרדוקס הזה ניתן להסביר במילה אחת: סמארטפון. ניתן להצביע על הטלפון החכם בבירור ״כאשם״ ברוב התופעות השליליות או החיוביות המאפיינות את תחום הצילום בהווה וגם בעתיד הנראה לעין ככל שניתן בכלל לחזות אותו. העובדה הפשוטה שבקופסה קטנה וקלה ניתן היום לדחוס מצלמה איכותית (סטילס+וידאו), צג נהדר, נפח אחסון גדול ומהיר, מחשב חזק עם זיכרון רב ויישומים לעיבוד, אחסון ושיתוף תמונות וסרטונים למעשה גורמת לכך שעבור חלק ניכר מן האוכלוסיה מצלמה נפרדת היא משהו שאין בו צורך כלל. וזאת עוד לפני שהזכרנו שאותה קופסה קטנה וקלה יודעת לעשות המון דברים נוספים שרוב המצלמות היעודיות אינן מסוגלות לעשות: לנווט, לשלם, לתקשר עם אנשים אחרים באמצעות שלל אפשרויות, לנגן מוסיקה באיכות גבוהה מכל סוג, להתממשק למגוון רחב של מכשירים אחרים ויישומים רבים נוספים.

מאחר ויכולות הצילום של הטלפונים החכמים הולכות ומשתפרות, תחום הצילום החישובי עולה כפורח (ראו פוסט מס׳ 75 ופוסט מס׳ 76 בבלוג זה) וגם אפליקציות הצילום, העיבוד, העריכה והשיתוף משתפרות ללא הרף די ברור שהעתיד של המצלמות ״הרגילות״ היעודיות איננו מבטיח כלל ועיקר. די להסתכל על התאור הגרפי הבא, המראה בבירור את הירידה העצומה במכירות של מצלמות דיגיטליות משנת 2010 עד 2019 (ושנת 2020 רק תוסיף לירידה):

ולמי שיאמר שרוב הירידה היא במכירות של מצלמות בעלות עדשות קבועות, שלרוב משמשות חובבים, אין כאן נחמה כלל משתי סיבות: א. אכן רוב הירידה מיוחסת למצלמות ה-Point and Shoot הפשוטות אבל יש לזכור שמן הרווחים הגדולים שעשו היצרנים בתחום זה היה באפשרותם לממן את תחום המצלמות המקצועיות שתמיד היה לא יותר מ-10% מכלל השוק. כעת, כאשר ליצרנים אין רווחים עודפים מתחום זה קשה להם הרבה יותר לממן פיתוח של מצלמות מקצועיות חדשות. ב. אם תבדקו היטב את העקומה תגלו שגם תחום המצלמות בעלות עדשות מתחלפות הצטמצם בכ-50%, וזאת כבר בשורה ממש רעה.

כפי שניתן לראות באילוסטרציה הבאה הגידול העצום ( X4) בתחום הצילום שהיגיע לשיאו בשנים 2010-2011 עקב החדירה המסיבית של הצילום הדיגיטלי (בשנת 2003 נמכרו לראשונה יותר מצלמות דיגיטליות מאשר מצלמות סרט) לא רק נמחק לחלוטין אלא חזרנו לרמה של שנות ה-80:

וכפי שכבר ידוע היטב, ״האשם״ הוא הסמארטפון משולב המצלמה: בעוד מכירות המצלמות צונחות מכירות הסמארטפונים רק הולכות ועולות, ובמספרים אדירים, שלא הכרנו מעולם בתחום המצלמות:

בעוד ששני הגרפים הראשונים אינם מתייחסים לשנת 2020, כעת כבר ידוע כי גם בשנה זו נמשכה הירידה במכירות המצלמות בשיעור של כ- 41% בממוצע לעומת שנת 2019, כך שהמגמה השלילית נמשכת ואף התעצמה בעקבות משבר הקורונה. עם זאת, בפועל הענין בצילום והצורך בצילומים לא רק שלא פחתו אלא עלו מאד. ביקוש עצום זה בא על סיפוקו באמצעות הסמארטפונים, שהפכו לאביזר יומיומי שכמעט כל אחד נושא בכיסו כל הזמן. בעלי הסמארטפונים מתעדים את מעשיהם באופן רצוף, אובססיבי לעיתים. אפיוני הצריכה השתנו בהתאם, לדוגמא הביקוש לתחום ההדפסות ירד מאד (בעבר כמעט כל צילום היה מודפס) אולם מאידך הביקוש לשרותי אחסון בענן רק עולה ועולה. ישנה ירידה משמעותית בביקוש לשרותי צילום מקצועי (התחזקות הבלתי מקצועיים, אחד המאפיינים של מהפכה טכנולוגית) לצד עליה, לדוגמה, בביקוש לספרי תמונות מודפסים (כתוצאה מהתפתחות טכנולוגיית הדפוס הדיגיטלי). מגמה מענינת נוספת הבאה לידי ביטוי בעיקר בשוק המצלמות חסרות המראה מעידה על כך שאמנם נמכרו פחות מצלמות אבל הערך של אלו שנמכרו עלה. כלומר, הצרכנים חובבי הצילום מוכנים להשקיע יותר בציוד שהם רוכשים, אך מצפים ליותר מן הציוד שרכשו. יצרנים שלא יפנימו את המגמות הללו ימצאו את עצמם עומדים בפני קשיים לא פשוטים. התוצאות של כל אלו נראות היטב: מספר השחקנים בשוק המצלמות הולך ויורד: סמסונג כבר יצאה מן השוק ומתמקדת רק בסמארטפונים, חטיבת ההדמיה של אולימפוס נמכרה וניקון בקשיים כספיים הולכים וגוברים. השחקנים המשפיעים הגדולים הם בעיקר Sony ו-Canon שרק השנה התעוררה מתרדמה ממושכת והראתה שהיא עדיין מסוגלת להפתיע ולספק מוצרים איכותיים, מתקדמים ומענינים. Fuji, שחקנית די קטנה (אבל רווחית) בתחום הצילום מתמקדת בתחום בו הגדולים אינם מתרכזים: מצלמות איכותיות בעלות חיישני Crop ומצלמות בעלות חיישנים בפורמט הבינוני ונמנעת, כפי הנראה בחכמה, מן הכניסה לתחום ה-Full Frame הצפוף. גם Panasonic מנסה לצעוד לצד הגדולים בתחום הפורמט המלא אבל לא נראה שהיא עומדת בקצב. נתון מענין שהתפרסם לאחרונה ע״י CIPA מתייחס לכך שחלקן בשוק של מצלמות חסרות מראה, 33%, עבר לראשונה את חלקן בשוק של מצלמות DSLR, שהסתכם ב-27%.

בסקירה שלהלן אדון במספר מצלמות שהוצגו במהלך 2020 וגם, כדי להעלות את המתח, במהלך ינואר 2021. המצלמות בהן בחרתי לדון הן המענינות והחשובות שהוצגו בתקופה המדוברת לטעמי. יתכן ואחרים היו בוחרים להוסיף או לגרוע מן הרשימה.

Nikon: בינואר 2020 הציגה Nikon את ה-D-780, אולי מצלמת ה-DSLR האחרונה שלה, וזאת החשיבות היחידה שלה… בספטמבר הציגה את הדור השני של המצלמות חסרות המראה שלה: Z6 II ו-Z7 II. שתיהן שדרוג של הדור הראשון שהוצג באוגוסט 2018 והצעיד את ניקון למקום הראוי לה בתחרות בשוק המצלמות חסרות המראה. Z6 II ממוצבת מול Sony A7 III הוותיקה, ומול Canon R6. ה-Z7 II ממוצבת מול Sony A7R IV ומול Canon R5. למעט יכולת צילום וידאו ב- 8K המאפיינת את Canon R5 והעובדה של-Sony A7R IV יש חיישן בעל 61MP כל המצלמות הללו, בשתי הקטגוריות 24MP ו-45MP די דומות והבחירה בזו או אחרת היא ענין של העדפה אישית או צורך ספציפי במאפיין טכני מסויים של מצלמה זו או אחרת. השמועות מדברות על מצלמה חדשה ומתקדמת של Nikon שתוצג בעוד מספר חודשים ותתחרה באופן זה או אחר ב-Sony A1 (ראו בהמשך). הביצועים הפיננסיים הגרועים של Nikon כיכבו בעיתונות המקצועית במהלך 2020. החברה נקטה שורה של צעדי התייעלות על מנת לצמצם את הוצאותיה (בין היתר: העברת כל יצור המצלמות מיפן לתאילנד וסגירת שניים מתוך שלושה מפעלים ליצור עדשות ביפן כאשר היעד הוא לצמצם את ההוצאות ב-59%). עם זאת, בטווח הארוך, ללא מוצרים מנצחים שיעלו את ההכנסות לא תהיה ל-Nikon כנראה תקומה. שנת 2021 תהיה גורלית לגביה. יש לציין שמבחר העדשות היעודיות של Nikon לסדרה Z הוא מצומצם למדי בשלב זה.

Canon: חברה זאת הצליחה להמציא את עצמה מחדש השנה כאשר הציגה שתי מצלמות מעולות, R6 ו-R5 שהוצגו ביולי 2020. R6 מתחרה בקטגוריית Full Frame 24MP עם ה-Sony A7 III ועם ה- Nikon Z6 II. ה-R5 היתה למעשה קטגוריה עצמאית עד לאחרונה עקב יכולת הוידאו 8K שלה אולם ההכרזה על Sony A1 בינואר 2021 העמידה אותה מול מתחרה חדשה אם כי יקרה בהרבה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מלל נשפך על בעיה לכאורה של מצלמה אחת: בעיית התחממות היתר של ה-R5 בעת צילום וידאו 8K: הסקירות, התלונות, ההצעות המוזרות לקרור המצלמה עברו לטעמי את גבול הטעם הטוב והפכו לאובססיה של רוב האתרים העוסקים בסקירת מצלמות. ראינו כאן את עיתונות הצילום והרשתות החברתיות ברשעותן שאיננה יודעת גבול, וגם בהפגנת טמטום וחוסר הבנה כאשר היו סוקרים שקבעו מראש, לפני ההכרזה, שאין ולא יתכן שהמצלמה הזאת תצלם וידאו 8K מאחר והטכנולוגיה של היום לא מאפשרת זאת…אז מסתבר שהטכנולוגיה כן מאפשרת זאת, ואפילו במחיר סביר. R5 היא המצלמה החשובה ביותר של Canon בשנים האחרונות עם חיישן משופר בעל תחום דינמי שמתקרב לביצועים של חיישני התמונה של Sony ועם מערכת מיקוד אוטומטי מצויינת. וכן, גם וידאו 8K למי שבאמת זקוק לזה… ישנם הטוענים כי Canon כללה את יכולת הוידאו 8K למטרות שיווקיות בלבד, לי זה נראה כאיסטרטגיה תמוהה מעט שתגרום יותר נזק מתועלת. גם במקרה של Canon יש לציין שמבחר העדשות היעודיות לסדרה R מצומצם למדי בשלב זה. כמו Nikon, גם Canon מתאימה את עצמה לשוק המתכווץ, אחד המנהלים הבכירים בחברה אמר לאחרונה בראיון לעיתון ביפן כי החברה נערכת לקראת היקף מכירות כללי עולמי שנתי (של כלל היצרנים) של 10 מיליון יחידות, 8% בלבד מהיקף השוק לפני עשור…

Fujifilm: חברה זו (שמשום מה מסרבת להסיר את המילה Film מן השם שלה, באמת שהגיע כבר הזמן לכך…) המשיכה ב-2020 לספק מצלמות יחודיות ואיכותיות: X-T4 הוצגה בפברואר 2020 וזכתה לביקורות טובות ומכירות טובות בהתאם. למצלמה זו חיישן תמונה בפורמט APS-C בעל 26MP ומערך מסנננים צבעוניים X-Trans. היא מסוגלת לצלם 20 מסגרות סטילס בשניה באמצעות הסגר האלקטרוני ולצלם וידאו 4K 60fps. גילוי נאות: רכשתי מצלמה מדגם זה לפני כשלושה חדשים במקום ה-Sony A7 III שהיתה לי. על הסיבות למעבר והתרשמותי מן המצלמה תוכלו לקרוא בפוסט מס׳ 115 בבלוג זה. X-T4, למרות היותה בעלת חיישן תמונה בגודל APS-C נותנת קרב הגון מכל הבחינות לכל המצלמות בעלות חיישני Full Frame בעלות 24MP, והיא כיום המצלמה הטובה ביותר מבין המצלמות בפורמט APS-C. ל-Fuji מגוון עדשות רחב Prime ו-Zoom למצלמות מסדרה X וקיים גם היצע מצומצם של עדשות מתוצרת יצרנים אחרים.

מצלמה מענינת נוספת של Fuji שהוצגה בינואר 2021 היא GFX100S: מצלמה בפורמט בינוני בעלת 102MP, הדור השני והמוצלח של GFX100 שהוצגה בשנת 2019. המימדים והמשקל מתחרים בחלק מהמצלמות חסרות המראה עם חיישן Full Frame ובכל ה-DSLR המקצועיות בעלות חיישני Full Frame. עם מיקוד אוטומטי עוקב איכותי, קצב צילום של 5fps, צג אחורי איכותי (אם כי איננו צג מגע), IBIS, וביצועי וידאו שטרם נראו במצלמה בפורמט זה (4K 30fps) נראה שיש כאן בהחלט מוצר מוצלח. חבל רק שהמחפש האלקטרוני עבר שינמוך והוא בעל 3.69MP בלבד לעומת 5.76MP בדגם הקודם, ששקל כ-400 גרם יותר ועלה $10,000. תרשו לי להתייחס כאן למונח ״פורמט בינוני״: זהו מונח שאבד עליו הכלח בדיוק כמו המונח Full Frame. מספיק כבר עם ההסתמכות על הפורמטים העתיקים של סרטי הצילום (ראו פוסט מס׳ 61 בבלוג זה), אחרי הכל רוב המשתמשים של היום לא ראו סרט צילום מימיהם…הזדמן לי לצפות בסרטון של אחד הסוקרים הידועים ברשת יוצא בשצף קצף נגד Fuji על שהעזה להשתמש בביטוי Medium Format כי בתקופת האבן של סרטי הצילום פורמט בינוני היה גודל מסגרת של לפחות 6X4.5 ס״מ, ואילו גודל החיישן במצלמות GFX של Fuji הוא ״רק״, שומו שמיים, 3.3X4.4 ס״מ! כאילו שיש לעובדה זו חשיבות כלשהיא…Fuji גם התייחסה, בעוונותיה, באחד מפרסומיה לחיישן התמונה של ה-GFX כחיישן Large Format וגם על כך חטפה ריקושטים ברשת. במקום להתייחס לביצועי המצלמה הזאת, שהם לא פחות ממדהימים ולמחיר שלה, $6000, מתייחסים לשטויות סמנטיות חסרות כל ערך. GFX100S עולה $500 פחות מה-Sony A1 שאזכיר בהמשך, ומנגישה את הפורמט הבינוני (זה השם עד שמישהו ימציא משהו טוב יותר…) לצלמים שזקוקים לביצועים הללו אבל אינם יכולים או אינם מעונינים לשלם את המחירים המטורפים של Hasselblad ו-PhaseOne שמשתמשים גם הם באותם חיישני התמונה מתוצרת Sony. אז נכון של-PhaseOne יש דגם בעל 150MP אבל מחירו עשרות אלפי דולרים. חכו קצת ותקבלו מ-Fuji גם דגם עם 150MP במחיר, ואל תתפסו אותי במילה, של $10,000. לסדרת GFX קיימות בשלב זה 9 עדשות Prime בטווח שבין 23-250 מ״מ, שלוש עדשות זום ו-Tele Converter.

ואחרונה חביבה (או שלא, תלוי את מי שואלים…) היא Sony, שבמחצית השניה של 2020 ובינואר 2021 הציגה שלוש מצלמות חדשות, שתיים מהן חשובות. הראשונה שבהן הוצגה ביוני 2020: A7S III היא הדור השלישי של המצלמה שיעודה העיקרי הוא צילום וידאו. חיישן Full Frame בעל 12MP בלבד מאפשר צילום וידאו איכותי מאד ב-4K /120fps ובתחום ISO של 80-102,400. A7S III מצויידת במחפש אלקטרוני מדהים בעל 9.44 מליון פיקסלים ויחס הגדלה של X0.91. במצלמה זאת הוצגה לראשונה מערכת התפריטים החדשה והמשופרת של סוני, שפותחה לאחר שנים של תלונות מצד המשתמשים. לצילום סטילס היא כמובן פחות מתאימה עקב מספר הפיקסלים הנמוך. מצלמה זו זכתה לציון גבוה של 91 ע״י DPReview.com. ההייפ שקדם להכרזה על מצלמה זאת כבר חודשים רבים לפני שיצאה לשוק היה בהחלט ראוי לציון, ואם היה למחלקת השיווק של Sony יד בכך הרי שהם עשו עבודה מצויינת…

מצלמה נוספת של Sony שהוצגה באוגוסט 2020 היא A7C. האמת היא שהיו לי ציפיות רבות מ-Sony בענין פיתוח מצלמה איכותית, קטנה וקלה בעלת חיישן תמונה בפורמט מלא ובמחיר שפוי אבל צר לי לומר שהתאכזבתי קשות… המצלמה אכן קטנה וקלה (509 גרם כולל סוללה), בעלת חיישן 24MP המוכר לטובה מה-A7 III אבל כל שאר המאפיינים שלה אינם מרשימים לטעמי: רק כרטיס זיכרון אחד, מחפש אלקטרוני באיכות ירודה ומבנה צעצועי למדי. ואת כל זה תקבלו במחיר שהוא גבוה יותר מן ה- A7 III המקורית שאמנם שוקלת כ-120 גרם יותר וגם מעט גדולה יותר אבל בסה״כ טובה יותר. אני ציפיתי למצלמה איכותית יותר, משהו בסגנון של Fuji X-T4 ולא לצעצוע, גם אם זה צעצוע בעל יכולת מיקוד אוטומטי מרשימה. אפילו את מערכת התפריטים החדשה שהוצגה לראשונה ב-A7S III לא כללו בה, וחבל. A7C זכתה לציון לא גבוה של 86 ב-DPreview.com.

וכאן נכנסת לתמונה, תרתי משמע, המצלמה האחרונה שהוכרזה ע״י Sony בינואר 2021: A1. זוהי בהחלט מצלמה חשובה, שחשיבותה בעיקר בכך שהיא מדגימה יכולות טכנולוגיות שסביר להניח שנמצא אותן בשנה-שנתיים הקרובות במצלמות נוספות אך זולות הרבה יותר. עוד לפני שהזכרתי כאן תכונה אחת של ה-A1 אציין כי מחירה הוא $6500…, $500 יותר מאשר Fuji GFX100S בעלת חיישן תמונה בפורמט בינוני ו-102MP. ה-A1 היא מצלמה חסרת מראה בעלת חיישן תמונה Full Frame עם 50MP, אבל זה לא הנתון המרכזי שמאפיין אותה, כי הרי Sony הציגה את ה-A7R IV בעלת 61MP כבר בשנת 2019 במחיר של ״רק״ $3000. המאפיין המרכזי של מצלמה זו הוא חיישן תמונה מדור חדש הכולל רכיבי זיכרון בגוף החיישן, דבר המאפשר צילום מהיר בקצב של 30fps עם הסגר האלקטרוני, כולל מדידת אור ומיקוד אוטומטי עוקב רציף ועם יכולת סינכרון למבזק אלקטרוני עד למהירות של 1/200 ועם הסגר המכני עד 1/400. כמו כן A1 מאפשרת צילום וידאו ב-8K 30fps ו-4K 120fps. מהירותו הגבוהה של חיישן התמונה הזה פותחת את הדלת למגוון גדול של אפשרויות שטרם נראו במצלמות בעלות חיישני תמונה גדולים, בין היתר שילוב של צילום חישובי, דבר שיש לו פוטנציאל רב לשיפור משמעותי נוסף באיכות הדימויים. נעשו כבר חישובים שהראו שזמן הקריאה (Readout Time) של ה-A1 הוא 5ms, קצר יותר מזמן הקריאה של ה-iPhone 11, שהוא 6.25ms. במהירויות כאלו אין למעשה צורך בסגר מכני, דבר שיאפשר בעתיד מצלמות קטנות, קלות וזולות יותר. למעשה, מצלמות כאלה יהיו דומות מאד לסמארטפונים (להם אין סגר מכני) מבחינת אופן הפעולה שלהן.

ל-A1 מחפש אלקטרוני איכותי ומהיר באיכות 9.4MP המאפשר צילום מהיר ללא החשכה (Blackout). בנוסף למיקוד אוטומטי עוקב עין אנושית ועין של בעלי חיים המצלמה מאפשרת גם מעקב אחר עיניים של ציפורים, תכונה שתהיה אטרקטיבית, יחד עם קצב הצילום הגבוה לצלמי טבע רבים. אציין כי מבדיקות ראשוניות שנערכו הודגם כי תכונה זאת עדיין זקוקה לשיפור שבודאי יגיע בעדכון קושחה קרוב. באתרים רבים כבר התחילו להשוות את ה-A1 ל-R5 של Canon, למרות שיש בינהן הפרש מחיר של $2600. נכון לרגע זה, באם אין לצלם צורך קרדינלי במהירות הצילום הגבוהה של ה-A1 נראה לי שיהיה הרבה יותר הגיוני לבחור ב-R5, שמציעה מהירות צילום של ״רק״ 20fps. מבין יצרני המצלמות חסרות המראה בפורמט מלא ל-Sony היצע העדשות היעודיות הרחב ביותר. בסקירה ראשונית של ה-A1 ניתן לצפות כאן.

לסיכום, באם הם חפצים חיים, על כל יצרני המצלמות יהיה לחשב מסלול מחדש, לצמצם ולהשביח את היצע הדגמים שלהם, מאחר ומספר הדגמים הרב המוצע כיום מבלבל את הצרכנים וגורם לבזבוז משאבים. צמצום עלויות הוא חיוני על מנת להיות מוכנים לבאות, מאחר והסמאטרטפון, כידוע, לא הולך לשום מקום…

כפי שראינו, למרות כל הנתונים השליליים שהבאתי בתחילת הפוסט החגיגה הטכנולוגית בתחום המצלמות עדיין נמשכת. היצרנים, למרות המצב הפיננסי הלא מזהיר של חלק מהם ממשיכים לפתח יכולות חדשות ולהציע לנו מצלמות מעולות ומענינות חדשות לבקרים. מגמה זו תמשך כנראה גם בשנת 2021 ויש שמועות כל כך ש-Sony לבדה עומדת להכריז במהלך השנה על לא פחות מחמש מצלמות חדשות! שמועות נוספות מתייחסות לאפשרות שבעקבות הכרזה צפויה נוספת של Sony על חיישן תמונה חדש בפורמט MFT בעל 30MP+ גם Olympus (או בשמה החדש OM Digital Solutions) ו-Panasonic יכריזו במהלך השנה על מצלמות בעלות יכולת צילום וידאו 8K. האם אנחנו באמת זקוקים להן? על כך יענה כל אחד בעצמו… CIPA, איגוד יצרני המצלמות ביפן צופה כי תהיה התאוששות קלה במהלך 2021 וכי מספר המצלמות והעדשות שימכרו יעלה בכ-8% לעומת 2020. דבר אחד בטוח, יהיה מענין!

עדכון 9.2.21: תחזית מוזרה ביותר שפורסמה לאחרונה מתייחסת לגידול רב הצפוי בשנים הקרובות במכירות של מצלמות תת מימיות. תחום זה היה תמיד תחום נישתי למדי כך שתחזית זאת מוזרה ביותר בעיני, אבל ימים יגידו…

עדכון 12.2.21: מאמר מענין שעוסק במוות הצפוי למצלמות DSLR

עדכון 13.2.21: הזכרתי לעיל את יתרונות הסמארטפון על המצלמה היעודית. נסיון נוסף ליצור סינרגיה בין השניים בא לידי ביטוי במצלמה בעלת השם המוזר Alice. כבר היינו בסרט הזה ועד כה שום מוצר דומה לא הצליח. אולי הפעם?

עדכון 19.2.21: מאמר מענין הסוקר את ההיסטוריה של התפתחות המצלמות הדיגיטליות עם תחזית לעתיד

עדכון 25.2.21: מאמר מפורט (באנגלית) הסוקר את המגמות בשוק הצילום בעבר, בהווה ובעתיד והגרסה העברית שלו

עדכון 4.3.21: האם ניקון יוצאת מעסקי המצלמות?

עדכון 6.3.21: השוואה מענינת בין שלוש מן המצלמות שהוזכרו לעיל: Canon R5, Sony A1, Fuji GFX100S

עדכון 30.3.21: מאמר בו נסקרות המצלמות חסרות המראה הטובות ביותר לשנת 2021: שימו לב שפוג׳י הקטנה מככבת במאמר זה עם בחירה במוצריה בשלוש מתוך שש קטגוריות

צילום ראשי: חוף בת ים, דצמבר 2020. צילום: גבי גולן

115. Fujifilm X-T4, סקירה ומבחן מעשי

מצב השוק

שלושת השחקנים הידועים יותר כיום בתחום המצלמות (כל הסוגים, לא כולל סמארטפונים) הם קנון (45%), סוני (20%) וניקון (19%), כאשר מספר יצרנים נוספים, כולם יפנים, הינם בעלי נתח שוק קטן יותר: פנסוניק (5%), אולימפוס (3%) ופוג׳י (5%). בשוק המצלמות חסרות המראה פוג׳י נמצאת במקום השלישי לאחר סוני וקנון עם נתח שוק של כ-13%. הנתונים מתייחסים לשנת 2019 ומעוגלים לצורך פשטות. כל אחד מן הקטנים מנסה ליצור לעצמו בידול בשוק באמצעות הפורמט, העדשות וטכנולוגיות יחודיות שפיתח. וכך לדוגמא פנסוניק חזקה בתחום הוידאו, עם מצלמות בפורמט Micro Four Thirds ורק לאחרונה הציגה גם מצלמות בפורמט Full Frame, גם הן עם נטייה חזקה לתחום הוידאו, אולימפוס (שחטיבת הצילום שלה נמכרה לאחרונה לחברה אחרת ועתידה לא ברור) התמחתה גם היא במצלמות בפורמט MFT איכותיות ועמידות לתנאי הסביבה עם מייצב תמונה שהוא כנראה הטוב ביותר כיום. פוג׳י מתמחה במצלמות איכותיות ועמידות לסביבה בסגנון רטרו בפורמט APS-C (עם חיישני תמונה בעלי מערך מסננים יחודי X-Trans) ובמצלמות בפורמט בינוני (עם חיישני תמונה בעלי מערך מסננים מסוג Bayer רגיל) ולא נכנסה לתחום הצפוף של מצלמות Full Frame. האיכות הצבעונית של הקבצים ממצלמות פוג׳י ידועה ברמתה הגבוהה וגם סימולציות סרטי הצילום שלה (Film Simulations) פופולריות למדי. מאמר על פוג׳י שהתפרסם לאחרונה באתר Fstoppers.com מציע הסבר מענין לכך שפוג׳י מעולם לא נכנסה למגרש של הגדולים במספרי המצלמות שהיא מוכרת. מענין לציין כי חיישני X-Trans של פוג׳י אינם נכללים ברשימת דרוג חיישני התמונה המופיעה באתר DxOMark עקב מערך המסננים הצבעוניים הלא סטנדרטי שלהם. מאמר העוסק ביתרונות של חשייני התמונה מסוג X-Trans ניתן לקרוא כאן.

מערך המסננים שעל חיישן התמונה האלקטרוני X-Trans במצלמות בפורמט APS-C של פוג׳י: תשיעיות פיקסלים ועליהם חמישה מסננים ירוקים, שני אדומים ושני כחולים, כאשר מיקום הכחולים והאדומים משתנה. מערך Bayer הקלאסי בכל שאר המצלמות מורכב מרביעיות פיקסלים ועליהם שני מסננים ירוקים, אחד כחול ואחד אדום במיקומים קבועים. חיישני תמונה מסוג X-Trans אינם גורמים ליצירת Moire צבעוני ולכן אין צורך בשימוש במסנן Anti Aliasing הגורם להורדת החדות של הדימויים. מקור האילוסטרציה: mirrorlesscomparison.com

קצת היסטוריה

מבחינה היסטורית, פוג׳י היתה כנראה הראשונה להציג מצלמה חסרת מראה עם חיישן בפורמט APS-C ומראה רטרו כבר בשנת 2010. דגם FinePix X100 נחשב למהפכני בזמנו כאשר כמעט כל היצרנים האחרים התרכזו במצלמות מסוג DSLR. אחד החידושים היה מחפש (View Finder) היברידי אופטי-אלקטרוני, שילוב יחודי שקיים עד היום במצלמות מסדרה X Pro של פוג׳י.

השם הלא מוצלח Fine Pix נזנח בשנת 2012 ובקו המצלמות המקצועיות יותר של פוג׳י החלו להופיע מצלמות תחת השם X ובהמשך GFX לקו המצלמות עם חיישני תמונה בפורמט בינוני. מאז ועד היום, סדרה X היא שם דבר למצלמות יחודיות, בעלות אפשרות לשינוי פרמטרים רבים באופן מכני-ידני ע״י חוגות ובעלות מבנה מסיבי בסגנון רטרו המספק חווית שימוש שונה לגמרי מאשר המצלמות של מרבית היצרנים האחרים. לאורך השנים הזדמן לי להשתמש ולהתנסות במספר דגמי מצלמות מסדרה X ו- GFX ואף כתבתי על כך בבלוג זה: פוסט מספר 101,(Fuji GFX 50S) פוסט מספר 90 (Fuji X-T2) ופוסט מספר 86 (Fuji X Pro 2).

בשנת 2014 הוצגה המצלמה הראשונה בסדרת X-T: היתה זו X-T1 עם חיישן X Trans בפורמט APS-C בעל 16MP שזכתה לביקורות מעורבות: DPreview נתן לה ציון לא גבוה של 84. בהמשך הוצג דגם X-T2 עם 24MP אותו בחנתי ואהבתי (ראו פוסט מס׳ 90 בבלוג זה) דגם זה קיבל כבר ציון 86. בשנת 2018 הוצגה X-T3 עם 26MP שזכתה לציון 88 ובשנת 2020 X-T4, גם היא עם 26MP וקיבלה גם היא ציון 88 למרות שהיא כוללת מספר שיפורים משמעותיים לעומת הדגם הקודם אליהם אתייחס בהמשך. למצלמות אלו יש קהל אוהדים נאמן אם כי לא במספרים של קנון, ניקון וסוני. כל דגמי XT הינם קומפקטיים יחסית, אולם יש כיום מצלמות עם חיישני תמונה Full Frame שהן קטנות יותר. הדגש הוא על מבנה מסיבי, עמיד לסביבה (כולל העדשות) בעל מאפייני רטרו בולטים ונוחות בשימוש עבור מי שהעיצוב מסוג זה מדבר אליו. התמחור סביר: גוף X-T4 עולה כיום בארץ כ- 6100 ש״ח. פוג׳י מציעים מבחר גדול (גדול יותר ממגוון העדשות של סוני לפורמט APS-C) של עדשות איכותיות (Prime ו-Zoom) במחירים סבירים בהחלט. X-T4 מצאה את דרכה גם לתחום הוידאו בו יש לה לא מעט אוהדים. קוריוז מענין לדעתי הוא הדמיון בין המצלמות מסדרת X-T של פוג׳י לבין Nikon Df שיצאה לשוק בשנת 2013. למרות שה-Df היא DSLR יש קווי דמיון ברורים ותכונות רטרו דומות.

מדוע להחליף?

החל משנת 2010 השתמשתי בארבעה דגמים שונים של מצלמות חסרות מראה מתוצרת סוני (ראו פוסט מס׳ 107 ופוסט מספר 108 בבלוג זה) עם שלושה פורמטים שונים של חיישן תמונה, שניים מהם עם חיישני Full Frame. למרות שביצועי המצלמות והאיכות הטכנית של הדימויים שהפיקו הלכו והשתפרו מדגם לדגם אף אחד מן הדגמים בהם השתמשתי לא סיפק חווית שימוש ראויה לציון. לפני שאמשיך, חשוב לי להבהיר שכל ההשוואות בין חיישני קרופ לחיישני פול פריים מוכרות לי היטב כמו גם כל היתרונות התאורטיים והמעשיים של חיישני פול פריים על חיישני קרופ ולהפך. הבחירה האישית שלי במצלמה בעלת חיישן קרופ אין פירושה שחיישנים אלו טובים יותר מחיישני Full Frame. השאלה שתמיד צריך לשאול היא: יותר טוב למי ולאיזה צורך?

הדגם האחרון של מצלמה בו השתמשתי היה Sony A7 III, מצלמה חסרת מראה עם חיישן תמונה בפורמט מלא. איכות הדימויים ואיכות המיקוד האוטומטי היו מצויינים וגם לסוללה היה אורך חיים ארוך (כ-700 חשיפות) אולם ההיזון החוזר שקיבלתי ממנה כמשתמש לא היה חיובי וממש לא אהבתי לצלם בה. העדשה בה השתמשתי (24-105/4) היתה מצויינת אולם כבדה מאד ולא מאוזנת. לאחר התלבטות ארוכה של מספר חודשים ולאחר קריאת אין ספור ביקורות והשוואות, צפיה בסרטוני וידאו ברשת, בחינה של צילומים והשוואת נתונים טכניים החלטתי לאחרונה לעבור ל-Fuji X-T4. אם תשאלו מדוע לא לעבור למצלמה APS-C של סוני, או למצלמה הקטנה שלהם בפורמט המלא A7C אענה בקיצור: כל המצלמות בפורמט APS-C של סוני נראות ומתנהגות כמו צעצועים אם כי חלק מהן בהחלט מספקות איכות דימוי טובה ויש להן מערכת מיקוד אוטומטי יעילה. לצורך השוואה למצלמה המובילה בפורמט APS-C של סוני, A6600: מצלמה זו קיבלה ציון 83 בלבד מ-DPReview.com. כמו כן, לסוני אין עדשות טובות יעודיות ל- APS-C, ולהרכיב עדשה של פורמט מלא על מצלמת קרופ קטנה לא הגיוני מכל הסיבות שבעולם. המצלמה מדגם A7C אמנם קטנה וקלה אבל יש לה מספר חסרונות: כרטיס זיכרון אחד, מחפש אלקטרוני מאיכות ירודה, צג אחורי ירוד, אין סגר מכני מלא והמבנה שלה די צעצועי. דגם זה קיבל ציון 86 מ-DPReview.com, ועדיין נשארנו עם הצורך בעדשות גדולות וכבדות של פורמט מלא.

בפוג׳י, כל העדשות לסדרה X תוכננו במיוחד לפורמט APS-C: לדוגמא, העדשה שבחרתי 16-80/4 (מקבילה ל-24-120) שוקלת פחות מהסוני 24-105/4 שהיתה לי, קצרה ממנה ודקה ממנה וכנראה שלא נופלת ממנה באיכותה האופטית. ולכן, כאשר עשיתי את חישובי הבעד ונגד בענין החלפת סוני A7 III בפוג׳י X-T4 ידעתי בדיוק מה אני מפסיד ומה אני מרוויח. נתחיל בכסף: במחיר בו מכרתי את הסוני המשומשת בת כשנתיים רכשתי את הפוג׳י החדשה (כמובן שכאשר רכשתי את הסוני לפני כשנתיים שילמתי יותר). ירדתי 25% (כ-300 גרם) במשקל והרווחתי סט בעל מידות כוללות (מצלמה+עדשה) קטנות יותר. הרווחתי מחפש אלקטרוני איכותי יותר, צג אחורי איכותי יותר (ומתכוונן לכל הכיוונים) בעל יכולות Touch טובות בהרבה, 2 כונני כרטיסי זיכרון מהירים (לעומת אחד מהיר ואחד איטי בסוני). הרווחתי קצב צילום גבוה יותר וסגר מכני שקט יותר (כנראה הסגר המכני השקט ביותר הקיים כיום) ובעל אורך חיים צפוי ארוך יותר, 300K לעומת 200K בסוני. הרווחתי ממשק משתמש טוב יותר וחווית משתמש טובה בהרבה. הפסדתי קצת באורך חיי הסוללה (טרם בדקתי נושא זה לעומק), באופן תאורטי הפסדתי קצת בטווח הדינמי ובביצועים ב-ISO גבוה (בערך סטופ אחד) וקצת בביצועי המיקוד האוטומטי, בתקווה לשיפור נוסף בעתיד הקרוב באמצעות עדכון קושחה צפוי. גם את העובדה שהצמצם האמיתי הוא סגור יותר וה-ISO האמיתי גבוה יותר (עקב היות החיישן קטן יותר) לקחתי בחשבון. את השפעתם המעשית של כל הגורמים הללו עלי לבדוק לאורך זמן, אבל התחושה שלי כרגע, על סמך כל החומר שקראתי וצפיתי בו שבאופן מעשי אין כמעט הבדל מעשי באיכות הדימוי (דיון מענין בענין זה ניתן למצוא כאן, כדאי לקרוא גם את התגובות) לסיכום, X-T4 נראית כבחירה טובה: נותר רק לוודא באופן מעשי שאכן זה המצב. אתייחס בהמשך לפרמטרים שמענינים אותי באופן אישי ואין בכוונתי לכתוב סקירה מלאה ומבחן מעשי מפורט כמו לדוגמא זה של DPReview.com.

עוד סקירה ממצה ביותר של Fuji X-T4 תוכלו למצוא אצל Ken Rockwell, בסרטון וידאו עם סקירה מקיפה ניתן לצפות כאן.

יש המון השוואות ברשת בין Fuji X-T4 לבין Sony A7 III. אחת מהן תמצאו כאן, ועוד השוואה טובה כאן.

מה בערכה?

הערכה שרכשתי כוללת את גוף המצלמה (אפשר לבחור בין גוף כסוף לבין גוף שחור, אני בחרתי בכסוף), עדשה 16-80/4, מתאם USB-C לאזניות, רצועה איכותית, מכסים לגוף ולעדשה, כבל USB-C לחיבור המצלמה למחשב, סוללה אחת (רכשתי גם אחת מקורית נוספת), מטען USB המאפשר טעינת הסוללה כאשר היא בתוך המצלמה: אופן טעינה זה אינו אהוד עלי ולכן רכשתי בנוסף מטען מהיר מתוצרת Hahnal מדגם ProCube 2 המיועד לטעינת שתי סוללות מחוץ למצלמה ומסוגל לטעון גם סוגי סוללות נוספים בעזרת מתאמים הכלולים בערכה. המטען בנוי מאלומיניום ונראה ומרגיש איכותי: יש לו תצוגה דיגיטלית ברורה המראה את מצב הטעינה של כל סוללה בנפרד. זמן הטעינה של סוללה כמעט ריקה למצב 100% כשעתיים.

מטען חיצוני לשתי סוללות מדגם Hahnal ProCube 2

מבנה, איכות מכנית, מייצב התמונה, איכות המחפש והצג האחורי, חווית המשתמש

מבנה המצלמה מסיבי, הגוף עשוי ברובו ממתכת. המצלמה ״יושבת״ טוב מאד ביד, גם במצב צילום וגם כאשר מחזיקים אותה ביד אחת בידית האחיזה (Grip) שבצד ימין כולל נשיאה לזמן ארוך. היא הרבה יותר נוחה לנשיאה מאשר ה-A7 III+24-105. ע״י הגריפ יש כפתור קטן שברירת המחדל שלו היא הצגת מספר המסגרות המצולמות בכל מצב Drive. הבעיה היא שכמעט כל פעם שאחזתי בגריפ לחצתי בלי להתכוון לכך על הכפתור הזה ופתאום קיבלתי את התפריט שהוא פותח במחפש. די מעצבן, אבל ניתן לפתרון בקלות: מגדירים בתפריט הקסטומיזציה שאין לכפתור זה כל תפקיד (None) והוא מפסיק להפריע. מעבר לכך כל שאר הכפתורים והחוגות ממוקמים באופן הגיוני ונוח לשימוש. איכות המחפש האלקטרוני טובה מאד, ניתן לשלוט בקצב הרענון שלו ולהעלות או להוריד את איכות התצוגה: העלאת קצב הרענון מ-60Hz ל- 100Hz גורמת לעליה של כ-10% בצריכת החשמל אבל באותו הזמן מהירות המיקוד האוטומטי מוכפלת פי 4 כך שלדעתי הבחירה במצב Boost כדאית בהחלט. הצג האחורי גם הוא איכותי ומסתובב לכל הכיוונים: כאשר אין בו צורך ומשתמשים במחפש האלקטרוני ניתן לקפל את הצג האחורי כך שפניו לתוך גוף המצלמה: כך הוא אינו נמרח בשומן מהאף שנלחץ אליו כאשר צופים בנושא המצולם דרך המחפש והוא מוגן מפגיעות. הצג האחורי מתפקד כצג מגע איכותי ומגיב היטב לכל הפעולות המוכרות מהסמארטפונים כולל בחירת אזור מיקוד. בסוני A7 III ביטלתי את פעולת צג המגע מאחר והתגובה שלו היתה ממש גרועה ובנוסף כל לחץ של האף עליו בזמן הצילום גרם לפעולות שלא היתה לי כוונה לבצע…לסיכום המצלמה מספקת חווית שימוש מאד מוחשית: ניתן לראות את מהירות הסגר, הצמצם, ה-ISO ופיצוי החשיפה במבט אחד על גוף המצלמה (והעדשה) בלי צורך להציץ בתפריטים או בצגים וכמובן שבנוסף כל הפרמטרים מוצגים במלואם גם במחפש וגם על הצג האחורי. עם זאת חשוב להדגיש שכל מי שמעונין להשתמש בגלגלת הקדמית והאחורית יכול לעשות זאת בקלות באמצעות תפריט הקסטומיזציה.

ל-X-T4 מייצב תמונה מובנה (IBIS, שלא היה קיים בדגם הקודם X-T3) כך שניתן להשתמש גם בעדשות שאינן מיוצבות. פוג׳י טוענת שהמייצב פועל בתחום של עד 6.5 צמצמים (במשולב עם עדשה מיוצבת), בפועל, עם העדשה 16-80 השיפור הוא כנראה ברמה של 4-5 צמצמים: מנסיוני עם ה-16-80 ניתן לצלם בחשיפה של 1/4 שנייה מהיד ולקבל חדות טובה. זה כמובן תלוי גם בעדשה: ככל שהעדשה כבדה וארוכה יותר קשה יותר לייצב אותה.

Fuji X-T4, עדשה: 16-80/4, 65 מ״מ, צמצם: f4, מהירות סגר: 1/4, (צילום מהיד) , ISO 3200, קובץ RAF, פרופיל Camera Classic Chrome. צילום: גבי גולן

ממשק המשתמש, תפריטים, קישוריות וקסטומיזציה

מערך התפריטים ידידותי למשתמש בדרך כלל ועיצובו ברור ופשוט. במקרים בודדים ניתן למצוא סעיפים משונים בתפריט כמו לדוגמא העובדה שעל מנת לפרמט את כרטיסי הזיכרון יש צורך להיכנס לתפריט מפתח הברגים, User Settings, ואח״כ Format. יש קיצור דרך המאפשר ביצוע פירמוט לכאורה באופן פשוט יותר אבל הוא דורש פיתוח מיומנות של לחיצה על שני כפתורים בו זמנית: לחיצה ארוכה על כפתור פח האשפה ותוך כדי כך לחיצה פנימה על החוגה האחורית.

מערכי ההגדרות לצילום סטילס ולצילום וידאו נפרדים לגמרי וכדי לצפות בכל אחד מהם יש לעבור ממצב סטילס למצב וידאו או להיפך. סידור זה נוח מאד מאחר ובכל מערך הגדרות רואים רק את הפרמטרים הרלבנטיים לסוג הצילום בו מעונין המשתמש באותו רגע.

המצלמה מתחברת באמצעות Bluetooth ו-WiFi לסמארטפון: בהפעלה הראשונה התבקשתי להוריד לאייפון אפליקציה יעודית של פוג׳י (Fujifilm Cam Remote, לאנדרואיד ול-iOS) ולאחר מכן קיבלתי הודעה שקיים עדכון קושחה למצלמה (Firmware Update): האפליקציה הורידה את העדכון מן האינטרנט והתקינה אותו במצלמה באופן אוטומטי ואלחוטי לגמרי. באותו אופן ניתן לשלוט במצלמה ולצלם מרחוק באמצעות האפליקציה ללא צורך בכבל או באביזרים נוספים כלשהם. ניתן לבחור את אזור המיקוד מן המסך של הסמארטפון בלי צורך לגעת במצלמה. באמצעות האפליקציה ניתן גם להעביר צילומים מכרטיס הזיכרון לסמארטפון לצורך שיתוף ברשתות החברתיות או במייל. האפליקציה עובדת יפה ומתחברת למצלמה תוך מספר שניות. קיימת גם אפליקציה נוספת בשם PC Autosave המאפשרת שמירת קבצים אוטומטית ישירות מהמצלמה למחשב (Windows או Mac).

האפליקציה Fujifilm Cam Remote במצב צילום על צג iPhone

ל-X-T4 אפשרויות קסטומיזציה נרחבות: אפשר ליחס כמעט לכל כפתור כמעט כל פונקציה. הדבר מתבצע באמצעו תפריט גרפי ברור ומובן. לי באופן אישי יש בעיה עם כל נושא הקסטומיזציה: קשה לי לזכור איזו פונקציה יחסתי לאיזה כפתור…

התפריט הגרפי המאפשר יחוס כמעט כל פעולה לכמעט כל כפתור

חיבורים חוטיים: למצלמה יש שקע USB-C המשמש לצורך חיבור למחשב ולצורך טעינת הסוללה ובעזרת המתאם המצורף ניתן לחבר אליו גם אוזניות. קיים שקע סטנדרטי למיקרופון חיצוני, שקע לשלט רחוק חוטי ושקע HDMI קטן.

איכות הדימוי, קבצי JPG

מאחר ואינני נוהג לצלם קבצי JPG אסתפק כאן בסיכום חוות הדעת של מומחים רבים שבדקו את המצלמה ביסודיות רבה יותר ממני: כולם ציינו לטובה את איכות קבצי JPG שהופקו ישר מן המצלמה ורובם השתמשו בביטוי Excellent. כפי שכבר ציינתי ניתן לבחור מבין סימולציות סרטי הצילום עפ״י העדפת המשתמש.

איכות הדימוי, קבצי RAW (כולל צילום ב-ISO גבוה)

קבצי RAF (פורמט קבצי RAW של פוג׳י) מגיעים ללייטרום במצב המאפשר ״ללוש״ אותם בהתאם לרצון הצלם. מהר מאד גיליתי כי סימולציות סרטי הצילום של פוג׳י הופכות, בעת עבודה עם קבצי RAF לפרופילים המופיעים בתפריט Profile: ברירת המחדל היא פרופיל Adobe Color, אבל כאשר בוחרים ב-Browse מתגלה הרשימה המלאה של סימולציות סרטי הצילום של פוג׳י (אלו אותן סימולציות המופעלות במצלמה על קבצי JPG). אין מה להגיד, הם מאפשרות קבלת תוצאות מענינות מאד בצבע וגם בשחור לבן. כמובן שיש כאן ענין של העדפה אישית, לטעמי פרופיל כמו Astia/Soft או Velvia/Vivid מאפשר קבלת תוצאות צבעוניות בצילומי נוף וגם בצילומי פורטרטים טובות יותר מאשר עם הפרופילים של אדובי. פרופיל חדש שזכה להרבה שבחים והתייחסות ברשת הוא Bleach Bypass: יהיו שיגידו שהוא סתם גימיק אבל לטעמי ניתן, במקרים המתאימים לקבל באמצעותו צילומים מיוחדים (ראו את הצילום השני).

Fuji X-T4, עדשה: 16-80/4, 29 מ״מ, צמצם: f8, מהירות סגר: 1/1000, ISO 500, קובץ RAF, פרופיל Camera Velvia/Vivid. צילום: גבי גולן

Fuji X-T4, עדשה: 16-80/4, 80 מ״מ, צמצם: f8, מהירות סגר: 1/500, ISO 160, קובץ RAF, פרופיל Camera Bleach Bypass. צילום: גבי גולן

Fuji X-T4, עדשה: 16-80/4, 80 מ״מ, צמצם: f4, מהירות סגר: 1/30, (צילום מהיד), ISO 3200, קובץ RAF, פרופיל Camera Astia/Soft. צילום: גבי גולן

רמת הרעש ב-ISO גבוה סבירה בהחלט, עד ISO 6400. מעבר לכך, התוצאות כבר לא אופטימליות. בשילוב של מייצב התמונה, אפשר להערכתי לקבל תוצאות טובות ברוב המצבים. כצפוי, כאן יש יתרון ל- A7 III, בה גם ב-ISO 12800 יכולתי לקבל תוצאות סבירות. הדבר נובע מהיתרון בגודל הפיקסלים: 26MP ב-X-T4 על חיישן קרופ, לעומת 24MP על חיישן במסגרת מלאה ב- A7 III.

טווח דינמי: כפי שניתן לראות בצילומים השונים הטווח הדינמי מצויין ומגיע, לפי פרסומים שונים ל-14 סטופים (לא בדקתי). כמובן שהטווח הדינמי תלוי בחשיפה ורק חשיפה אופטימלית תאפשר קבלת טווח דינמי מירבי. ניתן לתת עדיפות להגנה על פרטים בבהירויות באמצעות תפריט Dynamic Range שבתוך תפריט I.Q: ניתן לבחור א. במצב Auto, בו המצלמה בוחרת במצב 100% בו למעשה אין הגנה על הבהירויות כלל ומצב 200% (ISO 320-12800) בהתאם לנושא. ב. מצב 100%, ג. מצב 200% ד. מצב 400% (ISO 640-12800). בניגוד למה שהייתם אולי מצפים הגדרות אלו פועלות על קבצי JPG וקבצי RAW כאחד היות והשפעתן מתרחשת לפני שהמידע האנאלוגי ש״תפס״ חיישן התמונה עובר המרה למידע דיגיטלי!

מיקוד אוטומטי

עפ״י כל מה שקראתי וראיתי עוד לפני רכישת ה-X-T4 היה לי ברור כי ביצועי המיקוד האוטומטי של המצלמה נופלים במעט מאלו של סוני A7 III. ואכן אין כאן הפתעות, זה המצב לפחות עד שפוג׳י ישפרו את יכולות המצלמה באמצעות עדכון קושחה. במצב של מיקוד נושא נייח אין שום בעיה, המערכת ממקדת במהירות וביעילות. יש פספוסים מידי פעם אבל זה קיים בכל מצלמה. הקושי של המערכת בא לידי ביטוי במיקוד עוקב אחר נושא בתנועה, כאן יש מקום לשיפור. מאחר ולא ביצעתי השוואה בזמן אמיתי בין ה-X-T4 לבין מצלמה אחרת אין לי אפשרות לדעת כיצד היתה מגיבה מצלמה אחרת באותם התנאים.

הבדיקה הראשונה היתה של נושא קטן מאד בתנועה: צילמתי מטוס קל על רקע שמיים בהירים, כחולים וללא עננים. המטוס תפס בערך 1/40 מן המסגרת, מתוך 19 מסגרות, רק 9 מסגרות היו ממש חדות, 6 מסגרות היו לא ממש חדות, וארבע מסגרות היו מטושטשות לחלוטין. הצילום התבצע ברצף אחד ארוך במהירות של כחמש מסגרות לשניה ונמשך פחות מארבע שניות. יתכן ושינוי בהגדרות המיקוד האוטומטי היו משפרות את התוצאה אולם זהו דבר שלאחר מעשה שלא ניתן לבדוק בדיוק באותם התנאים.

שלושה קטעים מתוך הגדלה למצב 100%, משמאל לימין: מטושטש לגמרי, לא חד לגמרי, חד לגמרי. כל הקבצים ללא כל טיפול ב-LR

צילומי רצף אחרים, בהם הנושא היה גדול יותר היו יותר מוצלחים: צילמתי זוג רוכבי אופניים כאשר הם מתקרבים אלי מרחוק, מגיעים במקביל אלי ואז מתרחקים: מתוך 24 מסגרות 4 לא היו חדות לגמרי, אבל עדיין בחדות סבירה. כל השאר היו בחדות מקסימלית. במקרה זה הנושא תפס כ-10% משטח המסגרת והמסגרת כללה לא מעט אלמנטים אחרים, חלקם בתנועה. בצילומים בהם הנושא היה גדול יותר כמעט ולא היו פספוסים.

הנה מספר צילומים מטיול של שבת עם חברים בחוף יפו-בת ים:

מכייפים על הים. Fuji X-T4, עדשה 16-80/4, 1/2000, f4, ISO 160. פרופיל: Camera Provia/Standard צילום: גבי גולן

להקה כנסייתית אריתראית. Fuji X-T4, עדשה 16-80/4, 1/2000, f4, ISO 160. פרופיל: Camera Astia/Soft. צילום: גבי גולן

חוף בת ים. Fuji X-T4, עדשה 16-80/4, 1/1000, f4, ISO 160, פרופיל: Camera Astia/Soft. צילום: גבי גולן

חוף בת ים. Fuji X-T4, עדשה 16-80/4, 1/500, f8, ISO 160, פרופיל: Camera Astia/Soft. צילום: גבי גולן

מדרון יפו. Fuji X-T4, עדשה 16-80/4, 1/500, f8, ISO 160, פרופיל: Camera Velvia/Vivid. צילום: גבי גולן

ביה״ס חסן ערפה ומאחוריו מסגד עג׳מי, יפו. Fuji X-T4, עדשה 16-80/4, 1/500, f8, ISO 200, פרופיל: Camera Astia/Soft. צילום: גבי גולן

רבות נאמר ונכתב על האיכות הצבעונית של הקבצים המתקבלים מן המצלמות של פוג׳י בכלל ועל האיכות הגבוהה של גווני העור (Skin Tones) בפרט. מנסיוני עם מצלמות קודמות של פוג׳י, גם מסוג DSLR וגם Mirroeless אני יכול להעיד שאכן זה המצב. גם ה-X-T4 איננה מאכזבת, ומספקת את הסחורה במלואה בהקשר זה.

נכדי הבכור. Fuji X-T4, עדשה 16-80/4, 1/2000, f4, ISO 160, פרופיל Camera Astia/Soft. צילום: גבי גולן

ביצועי הסוללה

ב-X-T4 סוללה חדשה מדגם NP-W235 אשר לפי תקן CIPA מספיקה ל-500 צילומים. אם משתמשים במצב Boost אותו הזכרתי לעיל יש עליה בצריכת החשמל וירידה של כ-10% באורך חיי הסוללה. עקב צוק העיתים (קורונה, סגר וכו׳) לא הזדמן לי לבחון את אורך חיי הסוללה באופן מעשי מאחר ויציאותי לצילומים איתה ארכו רק מספר שעות. בד״כ באופן מעשי ניתן לקבל יותר צילומים מכל טעינה מאשר מפורסם עפ״י תקן CIPA: עפ״י DPreview.com בהתאם לאופן השימוש האישי ניתן להגיע גם למספר כפול של צילומים לכל טעינה. חיווי מצב הסוללה ראוי לשיפור: הוא אינו מופיע במחפש האלקטרוני אלא על הצג האחורי בלבד, וגם זאת רק במצב שהמצלמה מוכנה לצילום, לא במצב Playback ולא במערכת התפריטים.

מבזק EF-X8

EF-X8 הוא מבזק קטנטן, ללא סוללה (ניזון מסוללת המצלמה) המורכב על המצלמה בעת הצורך. המבזק נמכר בנפרד ועלותו כ- 200 ש״ח. משקלו 40 גרם בלבד כך שניתן לשאת אותו בקלות לכל מקום. יעודו העיקרי לספק אור מילוי במקרה הצורך אולם מצאתי שלמרות שהוא קטן ולא מרשים מבחינת נתוני העצמה שלו הוא מסוגל להאיר גם חללים די גדולים בשטח של עשרות מ״ר. אין אפשרות להשתמש במבזק זה במצב Bounce מאחר ואינו ניתן להטיה כלפי מעלה וחבל. כמו כן הוא ניתן לשימוש במצב Single בלבד מאחר וזמן הטעינה שלו איננו מאפשר ביצוע חשיפות ברצף. קיימים בשוק מבזקים גדולים, חזקים, משוכללים ויקרים יותר של פוג׳י ושל יצרנים אחרים לטובת מי שזקוק להם כמו גם טריגרים יעודיים להפעלת מספר מבזקים באופן אלחוטי.

וידאו

מאחר ואינני עוסק כמעט בכלל בצילום וידאו (אודה ולא אבוש, וידאו אני מצלם בדרך כלל באייפון שלי…) אסתפק כאן בציטוט (מתורגם) מאתר NoFilmSchool.com:

פוג׳יפילם איננה זוכה לענין רב בקרב צלמי וידאו אבל היא צריכה לקבל יותר תשומת לב בעיקר מצד מי שמתענין במצלמות בפורמט APS-C. ה-X-T4 מציעה צבע מעולה ישר מן המצלמה, פוקוס אוטומטי איכותי, ויצוב תמונה מכובד בגוף המצלמה. השיפורים העיקריים יחסית ל-X-T3 הם זיהוי עין ועקיבה אחר הנושא. בוידאו, היא מקליטה 4K UHD ב-4:2:0 ב-10 ביט ומציעה Full HD ב-240fps. גם All-I (פורמט דחיסה מקצועי) וגם GOP נתמכים, ובתלות ברזולוציה וקצב הצילום ה-Bit Rate מגיע עד 400Mps בהקלטה פנימית לכרטיסי הזיכרון (בתנאי שמהירות הכרטיס מתאימה). אוסיף רק שניתן לבחור בין שימוש ב-Codec H.264 או H.265.

סיכום

מבחינתי, Fuji X-T4 הינה מצלמה איכותית מאד ומהנה לשימוש, ואינני מצטער כלל על ההחלטה למכור את ה-Sony A7 III, ההפך הוא הנכון. ה-X-T4 מצויידת בחיישן תמונה מצויין אשר יחד עם מערך המסננים היחודי X-Trans מספק צילומים באיכות גבוהה מכל הבחינות גם בתנאי תאורה קשים. העובדה שבאתרים רבים מציבים אותה כנגד מצלמות בעלות חיישן Full Frame (עם 24MP) מדברת בעד עצמה. למעשה, זו מצלמה בעלת אפיונים מקצועיים בכל הפרמטרים המתחרה ישירות והיטב בכל המצלמות בפורמט מלא בעלות רזולוציה דומה. באשר למצלמות אחרות בפורמט APS-C, אין כיום אף מצלמה אחרת בשוק בה הייתי בוחר. בהתחשב במכלול הנתונים הטכניים, המבנה והארגונומיה, העמידות לתנאי הסביבה, ממשק המשתמש הפיסי והדיגיטלי, איכות הדימוי בסטילס ובוידאו, הגודל והמשקל, היצע העדשות המשובחות והמחיר מדובר במצלמה משתלמת במיוחד המציעה ״משהו״ שונה. אפשר לאהוב את השונות הזאת או לסלוד ממנה, זה כבר ענין אישי לחלוטין. אישית אני ממליץ על מצלמה זאת בחום ורואה בה את המצלמה העיקרית שלי לעתיד הנראה לעין (ככל שניתן לחזות אותו בכלל, ובפרט בתקופה משונה זו).

עדכון 13.2.21: א. לאחר פרסום הפוסט, התפרסמה השוואה נוספת, היתולית מעט, בין Fuji X-T4 לבין Sony A7 III

ב. השוואה נוספת בין Fuji X-T4 לבין Sony A7C והתייחסות להשוואה כללית בין Full Frame ל-APS-C

עדכון 18.2.21: ההשוואה הנ״ל התפרסמה באתר FStopper.com עם הסיכום הבא:

Personally, it comes down to usability and ecosystems, and I’m sure I’d have been equally happy whichever route I took. The X-T4 is a photographer’s camera, a tool that has been crafted by designers who love the image-making process. By contrast, the a7 III is a box with buttons that was bolted together with the sense that profit margins and market share were more of a priority.

ובתרגום חופשי: באופן אישי, הענין מתמצה בשימושיות ובמערכת האביזרים והעדשות. אני בטוח שאהיה מרוצה ללא הבדל באיזו מערכת אבחר. X-T4 הינה מצלמה לצלמים, כלי שנוצר ע״י מתכננים שאוהבים את תהליל יצירת הדימוי הצילומי. בניגוד לכך, A7 III היא קופסא עם כפתורים שהוברגו יחד מתוך הסתכלות על שולי הרווח ונתח השוק.

עדכון 30.3.21: מאמר הסוקר את המצלמות חסרות המראה הטובות ביותר לשנת 2021. שימו לב לכך שפוג׳י הקטנה מככבת בשלוש מתוך 6 קטגוריות, כולל X-T4 בקטגוריית המצלמות בעלות חיישן Crop.

עדכון 31.3.21: עדכון קושחה גרסה 1.2 ל-X-T4 שוחרר היום

עדכון 6.5.21: השוואה מענינת ובלתי צפויה בין Sony A1 ל-Fuji X-T4

עדכון 8.5.21: סקירה של המצלמה באתר Engadget.com

עדכון 8.6.21: סקירה של X-T4 לאחר שנה של שימוש

עדכון 1.7.21: עוד סקירה מענינת של X-T4 לאחר שנה של שימוש

עדכון 12.10.21: השוואה מענינת בין X-T4 למספר מצלמות Full Frame

עדכון 9.11.21: סקירה ממצה של מגוון עדשות למצלמות מסדרה X של Fuji כולל X-T4

עדכון 27.11.21: National Geographic בחרו במצלמות Fuji, ובראשן X-T4 כמצלמות הטובות ביותר לנסיעות וטיולים לשנת 2022

עדכון 4.1.22: מפול פריים לפוג׳י APS-C: וידאו מענין עם צילומים מדהימים

114. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק ג

המעבדה והמרצים

המחלקה בה למדתי נקראה Photographic Processing and Finishing Management ועסקה בהוראת התפעול והניהול של מעבדות צילום מסחריות תעשיתיות שהיו נפוצות באותה תקופה בכל העולם. בארה״ב היה מדובר במעבדות ענק שהעסיקו מאות עובדים ופיתחו עשרות אלפי סרטי צילום ביממה בעבודה רצופה 24 שעות שבעה ימים בשבוע. היו אלה מפעלים תעשיתיים לכל דבר שהפעילו כמות גדולה של אמצעי פיתוח והדפסה מהירים ומתוחכמים.

מעבדת צילום מסחרית גדולה (אילוסטרציה). מקור: http://www.normboynton.com

תכנית הלימודים כללה ארבעה חלקים: חלק צילומי מקצועי: בו למדנו לעומק את כל תחום הטכנולוגיה של הצילום, כימיה צילומית ובקרת איכות במעבדת הצילום, חלק שכלל נושאים תומכים כגון אלקטרוניקה, מחשבים, סטטיסטיקה וכו׳, חלק ניהולי שכלל לימודי כלכלה, שיווק, חשבונאות, ניהול משאבי אנוש, פיתוח תכניות הדרכה, אימון עובדים וכו׳ וחלק הומני שכלל קורסי בחירה בתחומי מדעי הרוח, החברה והאמנות. בשנה א נלמדו גם מדעי יסוד כגון פיסיקה, כימיה ומתמטיקה מהם הייתי פטור לאור לימודי הקודמים בביה״ס לרוקחות באוניברסיטה העברית ובמכללת הדסה. רוב החלק המעשי של הלימודים התקיים במעבדת פיתוח והדפסה מסחרית-תעשייתית בגודל בינוני שפעלה במרתף הבנין של ביה״ס לצילום וכפי שציינתי כבר קודם לכן שירתה את כלל הסטודנטים באוניברסיטה, ואת כלל הסגל האקדמי והמנהלי. סטודנטים בשנה א שימשו כעובדים הפשוטים, מפעילי המתקנים במעבדה ואילו הסטודנטים בשנים ב-ד שימשו כאחראים על תחנות עבודה, ואחראי איזורים. כך למעשה כל סטודנט עבר תהליך הכשרה מעשי החל מעובד יצור פשוט, דרך פיקוח על תחנת עבודה אחת ועד תפקיד מורכב של פיקוח על מספר איזורים במעבדה. הכל נעשה תחת השגחה והנחיה של מורי המעבדה, כולם אנשים עם וותק רב בתעשייה, חלקם לאחר שנות עבודה רבות במעבדות של קודאק. במסגרת הלימודים במעבדה למדנו להכיר מקרוב, לתפעל ולתחזק את כל הציוד המגוון שהיה בה ובהמשך גם לפתח תכניות הדרכה לכל תחנות העבודה, להדריך ולהכשיר ״עובדים״ חדשים ולפקח על עבודתם, כולל בדיקת עמידה ביעדים והשגת רמת האיכות הנדרשת. פרופ׳ רוברט (בוב) קייזר היה אחד המרצים האחראים במעבדה, מורה אהוב ובעל ידע אין סופי בתחומו, עם סבלנות של פיל גם לסטודנטים הנודניקים ביותר. הקושי היחיד שלי איתו, בעיקר בחודשים הראשונים היה להבין את המבטא האמריקאי ולעקוב אחר קצב הדיבור המהיר שלו. אד כהן היה מדריך במעבדה שהיגיע ל-RIT לאחר שנות עבודה רבות כמנהל במעבדות של קודאק. פרופ׳ אלסוורת׳ (מק) מאקיון, שבהמשך מונה לראש המחלקה, הגיע גם הוא מן התעשייה וחלק איתנו את הידע הרב שלו. אזכיר כאן רק עוד שני מרצים נוספים ששמחתי מאד ללמוד אצלם: הראשון, פרופ׳ ג׳ון קומפטון אצלו למדתי את החלק השני של הקורס שעסק בתהליכים וחומרי צילום ועל בסיס החומר שלו בניתי לא מעט מן התרגילים שנתתי לסטודנטים שלי כאשר התחלתי ללמד במכללת הדסה בשנת 1987. והשני, פרופ׳ אל ריקמרס, מרצה לסטטיסטיקה של בקרת איכות שהצליח להפוך נושא לכאורה יבש ומשעמם לקורס מדהים, בו כל שיעור הפך למופע קסם ובידור ובכלל לא הרגשנו שאנחנו לומדים, אבל למדנו ועוד איך. הבחינות של פרופ׳ ריקמרס היו עם חומר פתוח אבל יצאנו מהן שטופי זיעה מרוב מאמץ…למי שבזבז זמן לחפש את התשובות בחומר שהביא איתו לא היה שום סיכוי לעבור את הבחינות שלו.

פרופ׳ רוברט (בוב) קייזר (מימין) ופרופ׳ מק מאקיון, שני מרצים שלי , בביתן של RIT בתערוכה השנתית של PMA במיאמי ביץ׳, אפריל 1981
(המספר 2012 למעלה משמאל הוא מספר הביתן ולא השנה) צילום: גבי גולן.

קודאק

הזכרתי כבר את הקשרים המיוחדים וההדוקים שהיו בין ביה״ס לצילום ב-RIT לבין חב׳ קודאק. אחד הכינויים הנפוצים בתקופה ההיא לעיר רוצ׳סטר היה Kodak City. החברה, שהיתה המעסיק הגדול ביותר בעיר אז (כ- 120,000 עובדים) תמכה בביה״ס לצילום בדרכים רבות. רבים מבוגריו קיבלו עבודה בחברה לאחר סיום לימודיהם: עבודה בקודאק היתה משאת נפשם של חלק גדול מן הסטודנטים לצילום ב-RIT. החברה תרמה לביה״ס ציוד רב מכל הסוגים וספרות טכנית בכמויות. מעבדת הצילום של המחלקה שלי קיבלה את כל אספקת נייר הצילום והכימיקלים מקודאק ללא תשלום: גלילי נייר באורך לא סטנדרטי ומארזי כימיקלים שהיו קרובים לתאריך התפוגה שלהם סופקו באופן קבוע. מארזים של סרטי צילום וניירות צילום מכל הסוגים נמכרו לסטודנטים בהנחה גדולה. הזדמן לי לקחת חלק במספר סיורים ב-Kodak Park, העוצמה התעשייתית של חברה זו היתה מרשימה מאד. בשיאו, היה זה אחד המרכזים התעשייתיים המתקדמים והגדולים בעולם, שהשתרע על פני שטח של 5 קמ״ר, כלל 154 מבנים שהשתרעו על פני כמעט 2 מליון מ״ר שטח בנוי, מאות ק״מ של כבישים פנימיים ו-14 ק״מ של פסי רכבת. שתי תחנות כח בהספק של 200MW סיפקו חשמל לקומפלקס האדיר הזה. בנוסף לאתר מרכזי זה היו לקודאק אתרי יצור, מחקר ופיתוח ואתרים אדמיניסטרטיביים נוספים ברחבי העיר.

צילום אויר של המרכז התעשייתי Kodak Park ברוצ׳סטר, 2018. בשטחים הריקים שמאחור היו בנינים נוספים שנהרסו. מקור: RIT.edu

אתר מענין נוסף הוא Eastman House, ביתו של ג׳ורג׳ איסטמן שנתרם לעיר ובו פועל מוזיאון חשוב לצילום ולתולדות הצילום. בין היתר קיים שם אחד האוספים הגדולים בעולם של מצלמות וציוד צילום. בסרטון מענין על המקום המדהים הזה ניתן לצפות כאן.

אתר היסטורי מפורסם נוסף ברוצ׳סטר הוא בנין המשרדים הראשי של קודאק ב- State Street 343 עם המגדל האיקוני. חלק מאתר זה שימש בעבר כמפעל להרכבת מצלמות וציוד צילום אחר, עד שהועבר לאתר חדש (Elmgrove Plant) בשנת 1967. באתר זה פותחה בין היתר המצלמה הדיגיטלית הראשונה של קודאק. לאחר 33 שנות פעילות נסגר אתר זה בשנת 2000.

בנין המשרדים הראשי של קודאק ברוצ׳סטר. מקור: https://www.innovationtrail.org

בשנת 1980, בעת שגרנו ברוצ׳סטר חגגה קודאק 100 שנה להיווסדה ע״י ג׳ורג׳ איסטמן וארועים רבים התקיימו בעיר ובקמפוס.

ארוע במסגרת חגיגות המאה של קודאק בשנת 1980. צילום: גבי גולן

מספר קורסים מעשיים במסגרת הלימודים התקיימו במרכז ההדרכה של קודאק (Marketing Education Center) ששכן בסמוך לקמפוס RIT. זה היה אתר מודרני ומרשים מאד שנבנה לחופו של עיקול בנהר ה-Genesse, בעל חלונות ענקיים מהם נשקף הנהר והחורשות שמעבר לו. כל המתקן היה המילה האחרונה בתחום, עם במות מסתובבות עליהן ניצבו המכונות להדגמה ומערכות וידאו וקול ברמה שלא ראיתי קודם לכן. בשנת 1994 הזדמן לי לבלות שם יום שלם של הדרכה אישית על מערכות לצילום דיגיטלי שארגנתי לעצמי (בעזרת חב׳ דלתא-פילם יבואנית קודאק בישראל) במסגרת ביקור בארה״ב מטעם ארגון הדסה. קודאק מכרה את הקומפלקס ליזם פרטי בשנת 2000 וכיום פועלות שם מספר חברות הי טק.

מרכז ההדרכה MEC של קודאק, צילום אויר בשלג. מקור: https://rochistory.com/blog/?p=4718

במסגרת אותו ביקור ברוצ׳סטר באפריל 1994 ביקרתי כמובן גם ב-RIT ושמחתי לפגוש שוב את פרופ׳ בוב קייזר, שעדיין לימד שם אז וכן את פרופ׳ דאג ריי (אותו לא היכרתי בתקופת לימודי) שהיה הרוח החיה מאחורי הטמעת הטכנולוגיות הדיגיטליות בתכניות הלימודים בצילום שם. החומרים והתובנות שקיבלתי מדאג ריי שימשו אותי רבות בעת הטמעת טכנולוגיות הצילום הדיגיטלי בתכניות הלימודים בצילום בחוג לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה.

עם פרופ׳ דאג ריי (באמצע) ופרופ׳ בוב קייזר בעת ביקור ב-RIT באפריל 1994. צלם לא ידוע

לימודי מחשב ואלקטרוניקה

תכנית הלימודים כללה גם קורס בסיסי בישומי מחשב. היתה זאת הפעם הראשונה שבכלל התקרבתי למחשב. למדנו תכנות בסיסי בשפת BASIC ולצורך כך עמדו לרשותנו שעות תרגול במרכז המחשבים של הקמפוס. בתקופה ההיא שלפני היות המחשב האישי השתמשנו במסופים ״טפשים״ בעלי צג ירוק שהיו מחוברים למחשב ארגוני גדול מסוג Main Frame שאותו לא זכינו לראות כלל. את התכניות שכתבנו שמרנו (נא לא לצחוק) על כרטיסי קרטון שנוקבו ע״י מכשיר ניקוב בהתאם לצורך. מכשיר הניקוב היה מעין מדפסת שבמקום להדפיס חוררה חורים מלבניים בכרטיסים. כל תכנית נשמרה על ערימה של כרטיסים וכדי להזין את התכנית למחשב בפעם הבאה היה צורך להניח את ערימת כרטיסי הקרטון בסדר המקורי על קורא שדמה למכשיר לספירת שטרות כסף שתוך מספר דקות קרא את הכרטיסים והעלה את התכנית למסוף. תהליך ארוך, מייגע וסזיפי, ואוי ואבוי אם ערימת כרטיסי הקרטון התבלגנה…

ערימה של כרטיסים מנוקבים לשמירת תכניות מחשב. מקור: IBM.com

קורס מענין נוסף היה קורס באלקטרוניקה, אנאלוגית ודיגיטלית. המרצה (שאת שמה אינני זוכר לצערי) היתה מהנדסת שעבדה לפני כן בחברה שיצרה צוללות גרעיניות לצי האמריקאי. זכינו לשמוע ממנה לא מעט סיפורים מענינים… בין היתר בנינו מעגלים לוגיים במעבדה להמחשת הפעולות הלוגיות הבסיסיות AND, OR, NAND, NOR, EXOR וכו׳ וגם למדנו לקרוא סכמות של מעגלים אלקטרוניים מסובכים.

מלגה

בתקופת לימודי ב-RIT סטודנטים זרים לא היו זכאים למלגות שכר לימוד ומלגות קיום שהיו זמינות בשפע לסטודנטים אמריקאיים. על מנת לנסות לעזור במעט הקים ארגון הידידות הבינלאומי של רוצ׳סטר (Rochester International Freindship Council) אותו הזכרתי בפרק הראשון קרן מלגות שנועדה לסטודנטים זרים. בפעם הראשונה שהקרן חילקה מלגות הגשתי בקשה וזכיתי במלגה צנועה, אחת מארבע מלגות שחולקו באותה השנה בטקס רשמי אליו הגעתי חולה עם חום גבוה…

דף מידיעון האוניברסיטה ובו ידיעה על טקס הענקת מלגות לסטודנטים זרים, 1980

צילום אחרון של חלק ממחזור 1981 לפני סיום הלימודים בגן היפני בקמפוס RIT, מאי 1981. צלם לא ידוע

לקראת סיום

לקראת סוף חורף 1981 עברתי מספר ראיונות עם מעסיקים פוטנציאליים. בסופו של דבר, כפי שכבר סיפרתי בפוסט מס׳ 109, בחרתי לקבל הצעת עבודה יוצאת דופן מחברת Fuji De Honduras, ויצאנו להרפתקה נוספת בארץ חדשה, שונה מכל מה שהכרנו.

במאי 81 התקיים טקס הענקת התארים (Comencement) למחזור 1981 ב-RIT. כ- 3500 בוגרים במגוון תכניות לימוד השתתפו בטקס וקיבלו את התעודה המעידה על זכאותם לתואר. לאחר שלוש שנים אינטנסיביות, מענינות ולא קלות קיבלתי תואר בוגר במדעי הצילום BS. חברי סטיוארט צילם אותי (עם שרונה), לבוש בגלימה ובמגבעת האקדמית לפני הטקס:

שרונה ואני לפני טקס הענקת התארים, מאי 1981. צילום: Stewart White

טקס הענקת התארים, RIT, מאי 1981. צילום: Stewart White

קטע מדף בספר השנה של מחזור 1981 ב-RIT בו הופיעו תמונותיהם של כ- 3500 הבוגרים. אני בשורה האמצעית, שלישי מימין

וממש לפני נסיעתנו להונדורס, ערכו לנו חברינו בקמפוס RIT מסיבת פרידה צנועה ובה קיבלנו עוגה ועליה כתוב בספרדית: Hasta La Vista Amigos (להתראות חברים):

מסיבת פרידה מן החברים ב-RIT, מאי 1981. צילום: Stewart White

התקופה בה חיינו בקמפוס RIT ברוצ׳סטר היתה תקופה מעשירה ומענינת גם אם לא קלה ולא פשוטה מבחינות רבות. מן הבחינה המקצועית, אלו היו שנים מעצבות שהשפיעו רבות על כל פועלי לאורך 33 שנות עבודה בחו״ל ובארץ. הכלים והתובנות שקיבלתי במהלך הלימודים שם הוכחו כשימושיים ויעילים מאד, ובמיוחד בזמנים של שינויים טכנולוגיים משמעותיים.

צילום ראשי: שקיעת חורף מרהיבה ברוצ׳סטר, 1979. צילום: גבי גולן

עדכון 3.2.21: לאחר פרסום הפוסט נודע לי כי חברי הטוב Stewart White שצילם חלק מן הצילומים המופיעים בפוסט זה נפטר באוגוסט 2019 בקליפורניה. May His Soul Rest In Peace.

113. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק ב

חברים

האוירה בקמפוס ובשכונה בה גרנו היתה חופשית ובינלאומית. בין היתר הכרנו בחור ערבי מלבנון בשם טארק שהפך לידיד, ומשפחה אמריקאית, משפחת White: סטיוארט היה בחור אמריקאי שחור, יוצא חיל האויר האמריקאי ששירת כצלם ביפן והכיר שם את אשתו מסאקו, שכולם קראו לה אקו. היו להם שני ילדים חמודים, ג׳ון וסאצ׳יקו. סטיוארט למד במחלקה שלי שנה מעלי ואקו היתה עקרת בית, שנודעה בכישורי הבישול והאירוח שלה. בין השאר גילינו את ״החווה של אקו״: שטח אדמה שהאוניברסיטה הכשירה כל שנה באביב לצורך הקמת גינות פרטיות לגידול ירקות. השטח של אקו היה גדול מכל השטחים האחרים והירקות שלה…תמיד היו לה במקפיא ירקות קפואים כך שאצלה היה הכל כל השנה. מאחר וסטיוארט היה המבוגר ביותר בין הסטודנטים במחלקה היה אך טבעי שנתחבר כי כל הסטודנטים האחרים היו צעירים בני 18-22 שהגיעו ללימודים מיד לאחר סיום ביה״ס התיכון. נעשינו ממש חברי נפש ושמרנו על קשר גם שנים רבות לאחר שנפרדו דרכינו. עם סיום לימודיו קיבל סטיוארט משרה נחשקת בחברת קודאק ומשפחת White עברה לקליפורניה. לאחר פרסום פוסט זה, נודע לי כי חברי הטוב Stewart White נפטר באוגוסט 2019 בקליפורניה. May His Soul Rest In Peace.

עם משפחת White, מימין לשמאל: שרונה, אני, ג׳ון, סטיוארט, סאצ׳יקו ומאסאקו. רוצ׳סטר, 1981. צלם לא ידוע

סדנת סוף שבוע לסטודנטים זרים. מימין למעלה עם הכאפיה: טארק, חברנו הלבנוני. 1979. צילום: גבי גולן

היו לנו גם חברים ישראלים: חיים ואתי ושני ילדיהם קרן ושי התגוררו בסמוך לנו. הכירה לנו אותם אביבה, זאת שחוללה את הנס במעונות. ערכנו איתם טיולים רבים באזור ואפילו הגענו לאזור אלף האיים שעל נהר הסנט לורנס, בגבול בין ארה״ב וקנדה. זוג ישראלי נוסף שהכרנו היו אבי ומריון, שאמנם נולדו שניהם בחו״ל אבל חיו תקופה בישראל ודיברו עברית. גם איתם נשמר הקשר שנים רבות לאחר שגם הם וגם אנחנו שבנו לארץ. חיבור מענין היה לנו עם אבא של אבי, לו היו עסקים בהונדורס ובעת שהותנו שם פגשנו אותו מידי פעם.

הדג הראשון והאחרון ששרונה דגה, אחד האגמים באזור Finger Lakes ע״י רוצ׳סטר. 1980.
צילום: גבי גולן

איך מקבלים קו טלפון בארה״ב

כל מי שחי בארץ בתקופה ההיא זוכר בוודאי כמה שנים היה צריך לחכות על מנת לקבל קו טלפון ביתי. הורי המתינו 3 שנים! כשנכנסנו לדירת הסטודיו בקמפוס התפלאתי למצוא מכשיר טלפון מותקן בדירה. ולא סתם טלפון, אלא אחד עם לחצנים ולא עם חוגה! שאלתי במשרד המעונות מה צריך לעשות כדי לקבל קו. הנחו אותי לחייג מן הטלפון למספר של חברת הטלפונים. חייגתי, שאלו אותי כמה שאלות וכנראה שהנחתי את דעתם שאני לקוח שאפשר לסמוך עליו כי שתי דקות לאחר מכן הטלפון התחיל לעבוד. חזון אחרית הימים! יום אחד, לאחר סופת שלגים הטלפון הפסיק לעבוד. חשבתי, שכמו בארץ, יקח שבועות עד שיבוא מישהו לתקן אותו. למרבה ההפתעה, באותו היום בו הודעתי על התקלה הופיע לפני הבנין רכב של חברת הטלפונים עם סולם על הגג ובו טכנאי יחיד. בארץ היינו רגילים לראות את צוותי העבודה של משרד הדואר דאז, מגיעים ״לעבוד״ ומתחילים להכין קפה ולקשקש. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הגיע טכנאי בודד, הרים בעצמו את הסולם לגג המבנה, תיקן את התקלה ותוך דקות הטלפון חזר לעבוד. לא להאמין…

דוק פרנסיס ופטורים נוספים

על סמך אישורי הלימודים מן האוניברסיטה העברית וממכללת הדסה קיבלתי פטור ממספר קורסי יסוד של שנה א, אולם לא ויתרו לי על קורס מרכזי שנתי שנקרא Materials and Processes of Photgraphy (תהליכים וחמרי צילום). כשבדקתי את תכנית הלימודים של הקורס הזה היה לי ברור שכבר למדתי את החומר הזה ברמה גבוהה אצל יוחנן כינורי במכללת הדסה. בררתי מה צריך לעשות כדי לבקש פטור פעם נוספת והנחו אותי לבקש פגישה עם דוקטור רונלד פרנסיס, ראש המחלקה למדעי הצילום (Photo Science). דוק פרנסיס, כפי שקראו לו בקמפוס היה מרצה אגדי שבילה את רוב זמנו בקמפוס ובימי שבת, בהם לא התקיימו לימודים היה מקבל סטודנטים במשרדו. היה לו דימוי קשוח ומפחיד. בחיל ורעדה הופעתי במשרדו וניסיתי להסביר לו מדוע הוא צריך לאשר לי פטור מן הקורס. דוק פרנסיס נתן בי מבט מפחיד וירה שאלה: מהם חמשת התפקידים של סודיום סולפיט במפתח D-76. מי שמכיר את תקופת סרטי הצילום העליזה אולי ידע במה המדובר. יכולתי להיזכר רק בשלושה תפקידים, ואז סיכם דוק פרנסיס ואמר בארסיות: אתה רואה, אתה לא יודע, לך תלמד את הקורס. יצאתי ממשרדו די המום. הגעתי הביתה ושוב קראתי את תכנית הלימודים של הקורס ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני מבזבז זמן וכסף ללמוד שוב את הנושאים שכבר הכרתי. ביקשתי פגישה נוספת, אזרתי אומץ והופעתי במשרדו שוב. דוק פרנסיס הביט בי במבט משועשע ושאל: מה התחדש מן השבוע שעבר? אמרתי לו שאת החומר הזה למדתי לפני שנתיים ואילו הוא שאל אותי שאלה שמיועדת למי שאך זה סיים את הקורס ונבחן בבחינת הגמר. מה שחשוב, אמרתי לו ברוב חוצפתי, הוא שאוכל להבין את השאלה, למצוא את התשובה בספר מתאים, לקרוא אותה ולהבין אותה. הדוק הביט בי מבעד למשקפיו עבי העדשות, חכך בגרונו ולמרבה הפתעתי אמר: יודע מה, שכנעת אותי. הגשתי לו את טופס הפטור והוא חתם עליו ושלח אותי לדרכי באיחולי הצלחה בלימודים. סטודנטים שלו ששמעו את הסיפור הזה לא האמינו לי שקיבלתי ממנו פטור. קורס נוסף ממנו קיבלתי פטור, והפעם בקלות היה קורס שעסק בתהליכי צילום ומעבדה צבעוניים. המרצה היה נחמד וקשוב, בדק את המסמכים שהגשתי לו ומיד אישר וחתם. לאור גילי המופלג (הייתי אז בן 26) ושרותי הצבאי זכיתי גם לפטור משיעורי החינוך הגופני. רק זה היה חסר לי, לשחק בייסבול ופוטבול עם ילדים אמריקאיים שגדלו על המשחקים המוזרים הללו. מאוחר יותר נודע לי שניתן לקבל נקודות זכות עבור לימודים בתחומי מדעי החברה והרוח גם עבור ידע בשפה נוספת, וכך עברתי בחינה בע״פ אצל פרופסור לעברית (לא ישראלי) באוניברסיטה של רוצ׳סטר, שנתן לי לקרוא קטע מספר של אהרון מגד ושאל אותי כמה שאלות עליו. עברתי וקיבלתי 5 נקודות זכות! חבר אמריקאי יהודי שלמד גם הוא ב-RIT ניסה את מזלו בבחינה הזאת ונכשל…בסה״כ, על סמך לימודי בביה״ס לרוקחות באוניברסיטה העברית (שנתיים) ולימודי במכללת הדסה קיבלתי פטור מקורסים בהיקף של קצת יותר משנת לימודים אחת (מתוך ארבע). המשמעות היתה לא רק זמן אלא הרבה כסף, שלא היה בידי. שכר הלימוד היה יותר מ-$5000 לשנה, והכסף שהבאנו איתנו מהארץ לא הספיק אפילו לשנה אחת.

עבודה, חוקית ולא חוקית

היה ברור שצריך למצוא עבודה אבל עמד בפנינו מכשול רציני: סטודנט עם ויזת לימודים רשאי לעבוד רק בתוך הקמפוס, 20 שעות שבועיות בתקופת הלימודים ו-40 שעות בחופשת הקיץ. על נשות הסטודנטים הזרים נאסר לעבוד באופן גורף. מי שנתפס עובד בניגוד לתנאי הויזה (בד״כ עקב הלשנות) גורש מיד מארה״ב. אם היה בידי המגורש כסף למימון הטיסה חזרה הביתה עמדה בפניו האפשרות, לאחר חמש שנים להגיש בקשה חדשה לויזה. אם לא היה בידי המגורש כסף למימון טיסתו חזרה שירות ההגירה היה מממן את הטיסה ואז נאסר על המגורש לשוב לארה״ב לצמיתות. במו עיני ראיתי את שכני, סטודנט אפריקאי, מובל כבול באזיקים בידי סוכני ההגירה מלווים בשוטרים בדרכו להיות מגורש לאחר שמישהו הלשין עליו שעבד כשוטף כלים במסעדה. לכן היה פחד גדול לעבוד מחוץ לקמפוס אולם לא היתה לנו ברירה. שרונה, שהיתה אז כבר בעלת תואר שני בכלכלה התחילה לעבוד כשמרטף אצל משפחה מקומית ובהמשך לקחה על עצמה עבודות ניקיון. אני מצאתי די מהר עבודה במעבדת הצילום של ספר השנה (Year Book) של אגודת הסטודנטים בקמפוס. לקרוא למקום בו עבדתי ״מעבדה״ זה Under Statement ענק. זה היה קיטון בשטח של פחות מ- 2 מ״ר שאיפשר עבודה בעמידה בלבד וכלל מכונת הגדלה, מכונת פיתוח מהירה בתהליך Stabilization ומיכלי פיתוח לסרטי שחור לבן. הסרטים היו מגיעים מסטודנטים צלמים שהעסיקה אגודת הסטודנטים ותעדו את כל מה שקורה בקמפוס במהלך שנת הלימודים. לספר השנה היה עורך שקיבל את ההדפסות שהדפסתי ומיין את הצילומים לקראת הדפסת הספר בסוף שנת הלימודים. השכר היה די נמוך ולכן חיפשתי משהו שיכניס קצת יותר. לשכת העבודה (Placement Center) בקמפוס הציעה עבודות רבות ובסוף אזרתי אומץ והגשתי מועמדות לעבודה במעבדת צילום פרטית מסחרית מחוץ לקמפוס. קיויתי שבעל המקום, מל סיימון, יסכים לשלם לי במזומן ולא בצ׳ק כדי שלא יראו את הפקדות הצ׳קים בחשבון הבנק שלנו. מל ערך לי בחינת קבלה קשוחה של מספר שעות בהן היה עלי להדפיס סוגים שונים של הדפסות ידניות בשחור לבן ובצבע תוך זמן נתון כשאני שומר את כל הטסטים כדי להוכיח בכמה נייר צילום השתמשתי. עברתי את הבחינה והתקבלתי. התחלתי לעבוד ויום אחד עשיתי שם משהו שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא כפדיחה: היה עלי להדפיס כמות גדולה מאד של הדפסות ידניות בצבע של שרטוטים אדריכליים בגודל 20X25 ס״מ. את הניירות החשופים הנחתי בתוך קופסה אטומה לאור ולאחר סיום החשיפות לקחתי את הקופסה ונכנסתי לתא החושך של מכונת הפיתוח הגדולה מסוג Roller Transport שהיתה שם. החושך, האויר הדחוס וריחות הכימיקלים פגעו כנראה בחוש ההתמצאות שלי והזנתי את הניירות למכונה במהירות גדולה מדי. כתוצאה מכך, הניירות נתקעו במכונה, רוב ההדפסות נהרסו והכימיקלים במכונה הזדהמו… כשהתבררה עוצמת הפדיחה לא ידעתי היכן לקבור את עצמי… עבדנו שעות כדי לנקות את המכונה ולהחליף את הכימיקלים. הייתי בטוח שמל מעיף אותי משם כמו טיל. אבל הוא בסך הכל אמר: לא נורא, נתראה מחר. הייתי שמח להמשיך לעבוד אצלו אבל לאחר חודש התברר לי שאין סיכוי שיסכים לשלם לי במזומן ונאלצתי לעזוב בצער כי הסיכון להיתפס ע״י שרות ההגירה היה גדול מדי.

בסופי השבוע הייתי מצטרף לשרונה לעבודות הנקיון והיינו לוקחים על עצמנו פרוייקטים כמו ניקוי מרתפים וניקוי חלונות בבתים פרטיים, עבודות מאוסות שרוב עוזרות הבית סירבו לבצע. בהמשך פיתחתי גם קריירה משנית בגננות: מצאתי בלשכת התעסוקה הצעת עבודה לגנן אצל משפחה. התקשרתי, באתי לפגישה והתקבלתי לעבודה. התברר שהמעסיקים הינם זוג שוויצרים מבוגרים, הבעל היה פרופסור אורח באוניברסיטה של רוצ׳סטר. היה להם בית גדול עם חצר עצומה, הרבה דשא ועצים, שבסתיו עליהם נושרים בכמויות. רוב העבודה היתה לכסח את הדשא ולאסוף את העלים. האישה דאגה תמיד להזמין אותי לארוחת צהריים ולמרות מחאותי התעקשה לשלם לי גם על הזמן בו אכלנו, שתינו קפה ושוחחנו. את טעם עוגת הפירות שלה אני זוכר עד היום. אותה אישה הכירה לי חלק משכניה ברחוב וכך הפכתי בסופי השבוע לאימפריה של גננות. עשינו גם מה שנקרא בארה״ב House Parents: שמירה על בית, כולל הילדים, המכונית והכלב… התפקיד חייב מגורים בבית הלקוח למספר ימים כאשר ההורים נסעו אל מחוץ לעיר, היה עלינו להסיע את הילדים לפעילויות שלהם, לערוך קניות ולמעשה לתפקד כהורים…עבודה נוחה וכסף טוב.

בהמשך, נודע לי שהטכנאי האחראי על מעבדת הצילום של המחלקה שלי מחפש עוזר. הגשתי מועמדות והתקבלתי. זאת היתה אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי כי מה שלמדתי מביל ספרינגר, טכנאי המעבדה לא נפל בחשיבותו ממה שלמדתי בקורסים האקדמיים. למדתי לבצע עבודות חשמל, אלקטרוניקה, אינסטלציה, ריתוך, תיקון ושיפוץ כל סוגי מכונות הפיתוח והמדפסות שהיו במעבדה ועוד ועוד. עבדתי עם ביל יותר משנתיים וכל מה שלמדתי ממנו שימש אותי היטב כשהתחלתי לעבוד בהונדורס לאחר סיום הלימודים וגם בהמשך בתקופת עבודתי כמרכז החוג לצילום במכללת הדסה.

מיומנויות תחזוקה נוספות רכשתי בעבודתי בקיץ אצל אד אינגריק, מנהל המעונות אותו הזכרתי קודם לכן. בתקופת הקיץ, בה רוב הסטודנטים היו בחופשה למדתי רק קורס אחד או שניים במקום 4-5 במהלך שנה״ל וכך היה לי יותר זמן לעבוד. מותר היה לי לעבוד באופן חוקי 40 שעות בקמפוס ולכן יכולתי לצמצם את שעות העבודה הלא חוקיות מחוץ לקמפוס. הצטרפתי לצוות תחזוקת המעונות של אד, שהתגלה כמעסיק הוגן ואדם נחמד. הצוות היה מורכב מסטודנטים כמוני ומעובדים קבועים שזה היה עיסוקם המרכזי. עשינו הכל: נקיון, גינון, שיפוצים (כולל חשמל, אינסטלציה, החלפת שטיחים מקיר לקיר) ואפילו זיפות גגות לצורך איטום. להיכנס בבוקר לדירה שיצאה ממנה חבורת סטודנטים אמריקאיים שהתנהגו כמו חזירים היתה חוויה מתקנת. לראות את אותה דירה, 4-5 שעות מאוחר יותר מצוחצחת ומשופצת לאחר שהצוות שלנו הסתער עליה במרץ היתה חוויה נוספת. העבודה החביבה עלי היתה כיסוח המדשאות הנרחבות בשכונה עם טרקטור קטן שעלה וירד בנחת את גבעות הדשא, כיף! היתה אוירה טובה בצוות ואכלנו יחד בצהריים. כך הכרתי את דאג ואת קאתי חברתו, שעבדו אצל אד באופן קבוע. שניהם היו חסרי השכלה, ודאג לא הפסיק לדבר על ג׳יפ השברולט בלייזר החדש שהתכוון לרכוש. בהמשך אכן רכש אותו, אבל לאחר מספר חודשים איבד אותו כשלא עלה בידו לעמוד בנטל התשלומים. בארה״ב נהוג שבמקרה כזה מתרחש תהליך של ״תפיסה מחדש״ (Repossession): הסוחר ממנו נרכש הרכב שולח צוות שלמעשה ״גונב״ את הרכב ומחזיר אותו לסוכנות וזה חוקי לגמרי.

כעובד החברה שהפעילה את המעונות זכיתי לשדרוג: עברנו מדירת הסטודיו לדירת שלושה חדרים דו קומתית, ואפילו קיבלתי את הטנדר של החברה על מנת לבצע את העברת הדירה.

חדר הלימוד והעבודה שלנו בדירה החדשה. שימו לב למכונת הכתיבה במקום בו הייתם מצפים לראות היום מחשב לפטופ…1979. צילום: גבי גולן

מבנה המעונות בו התגוררנו, Kimball Drive 223, בחורף המושלג. 1980. צילום: גבי גולן

צילום של נטיף קרח ומדחום מחוץ לחלון חדר השינה שלנו, חורף 1980. הטמפרטורה בחוץ 22 מעלות פרנהייט, מינוס 10 במעלות צלסיוס, טמפרטורה רגילה בהחלט בתקופת החורף ברוצ׳סטר

אנגלית וציונים אחרים

כישראלי, הגעתי לארה״ב עם רמת אנגלית לא רעה, אבל לא מספיק טובה כפי שהתברר לי תוך זמן קצר. כולם דיברו מהר, היה קשה להתמודד עם המבטאים השונים ולהבין את הסלנג וראשי התיבות. כשניסיתי לקרוא עיתון או לצפות בטלוויזיה הבנתי מעט מאד… בהרצאות הייתי כותב בעברית, כלומר שמעתי אנגלית, תרגמתי לעברית וכתבתי, תהליך די מתיש. כל חומר הלימוד, החוברות והספרים היו כמובן באנגלית בלבד. והנה, הפתעה. לאחר מספר שבועות פתאום שמתי לב באחד השיעורים שאני כותב באנגלית! כנראה שרמת ההבנה והשליטה שלי בשפה השתפרה, בין היתר הודות לקורס חובה בשם English Composition (חיבור אנגלי). שלמדתי ברבעון הראשון. היתה חובה לעבור את הקורס הזה בציון C לפחות: שיטת הציונים בארה״ב מבוססת על אותיות ולא על מספרים, בסקלה שבין A (הציון הגבוה ביותר) לבין F (נכשל). המרצים גם נהגו להוסיף + או להוריד – מן הציונים. לאחר בחינת הסיום בקורס הזה, שכללה כתיבת חיבור על נושא לא ידוע (Unseen)במשך 20 דקות היה המרצה מתקשר לסטודנטים על מנת להודיע להם את הציון. מי שקיבל פחות מ- C היה חייב לעבור את הבחינה שוב ושוב עד שהצליח לעבור. לא היה ניתן להמשיך לשנה ב ללא מעבר הקורס הזה, שנחשב לקורס לא קל גם לילידי ארה״ב. להפתעתי הרבה סיימתי את הקורס בציון C הנדרש בפעם הראשונה: היו סטודנטים אמריקאיים ששפת אימם אנגלית שנכשלו בו. כתוצאה מהשימוש באותיות כציונים, פותח פרמטר מספרי לצורך הגדרת הציון הכולל של כל סטודנט. הפרמטר הזה נקרא GPA, והיה מחושב בהתאם לנוסחה שכללה שקלול מספר נקודות הזכות לכל קורס, מספר השעות של הקורס בפועל והציון. GPA 4 משמעותו היתה קבלת ציון A בכל הקורסים. סטודנט שהיגיע ל-GPA שמעל 3.2 זכה להיכנס לרשימת מצטייני הדיקן (Dean's List). מצטייני הדיקן קיבלו כל רבעון תעודה המעידה על הצטיינותם ותעודה זו עזרה לא מעט בעת הגשת בקשות למלגות. חוץ מן הרבעון הראשון, סיימתי את כל הרבעונים הבאים עם GPA שזיכה אותי בכניסה לרשימת הדיקן ואת התואר סיימתי עם GPA 3.55 שמשמעותו הצטיינות יתרה, בדרגה השניה מתוך 3 (Honors, High Honors, Highest Honors). השיטה שהיתה נהוגה ב-RIT וברוב האוניברסיטאות בארה״ב עד לפני מספר שנים היתה שיטת הרבעונים (Quarters) שחילקה את שנת הלימודים לארבעה רבעונים בני 10 שבועות כל אחד: סתיו, חורף, אביב וקיץ. שאר הזמן היו חופשות: חופשת בחינות קצרה בין הרבעונים, חופשה ארוכה בתקופת חג המולד וסוף השנה וחופשת קיץ ארוכה. רוב הסטודנטים למדו רק 3 רבעונים בשנה, מספטמבר עד מאי. רק משוגעים כמוני, שלא יכלו להרשות לעצמם חופשת קיץ ארוכה למדו 40 שבועות בשנה, מספטמבר עד אוגוסט של השנה הבאה.

פינה קסומה בקמפוס RIT: הגן היפני בסתיו. 1978. צילום: גבי גולן

M*A*S*H וקפה במעבדה

כבר בימים הראשונים שלי במעבדת הצילום של המחלקה שמתי לב לתופעה מוזרה: לקראת השעה 3 אחה״צ רוב הסטודנטים והמדריכים נטשו את עמדות העבודה שלהם והתרכזו בחדר המנוחה בו היה מותקן מקלט טלוויזיה גדול וגם מכונת קפה. מן החדר עלו כל הזמן קולות צחוק רועמים. כשבאתי לראות על מה המהומה הבחנתי שכולם צופים בענין בתכנית טלוויזיה העוסקת בבית חולים שדה צבאי. כחובש קרבי, לא הבנתי מה כל כך מצחיק במראה הפצועים המדממים והמרוטשים ובאמבולנסים הדוהרים לחדרי הניתוח ממנחת המסוקים… עם רמת האנגלית שלי אז, לקח לי זמן להבין שהמדובר בסדרה קומית, אנטי מלחמתית העוסקת בעלילותיהם של אנשי ונשות הצוות בבית חולים שדה של הצבא האמריקאי בתקופת מלחמת קוריאה. הסדרה נקראה (M*A*S*H (Mobile Army Surgical Hospital ובהמשך נעשיתי גם אני צופה נלהב בסדרה וכיום יש לי אוסף של כל 256 הפרקים שלה ששודרו על פני 11 עונות בשנים 1972-1983. קיים גם סרט קולנוע באותו השם בבימויו של רוברט אלטמן שהוקרן כבר בשנת 1970 אולם הוא לא היה מוכר לי אז.

את הקפה בחדר המנוחה ארגנה מזכירת המחלקה ועל כל מי ששתה היה להשאיר 30 סנט בקופסה שליד מכונת הקפה. לעיתים עסקי הקפה נקלעו לגרעון ואז היו מארגנים איסוף חירום בסגנון של תרום כפי יכולתך על מנת שהקפה ימשיך לזרום בעורקינו…

הלוגו של סדרת הטלוויזיה M*A*S*H. מקור: Wikipedia

את המשך זיכרונותי מרוצ׳סטר תוכלו למצוא בפוסט מס׳ 114

תמונה ראשית: קמפוס RIT בשלג, חורף 1980. צילום: גבי גולן

112. זיכרונות מרוצ׳סטר, חלק א׳, 1978

מדוע רוצ׳סטר?

ביולי 1977 סיימתי את לימודי בחוג לצילום טכני-מדעי במכללת הדסה בירושלים. תכנית הלימודים בת השנתיים (לקראת התואר טכנאי צילום) הכשירה צלמים בתחום הצילום הטכני-התעשייתי-מדעי-מסחרי עם נגיעות קטנות גם בתחום האמנותי. לאחר סיום הלימודים נשארתי במכללה לעבודה זמנית כמחסנאי בזמן ששקלתי את המשך דרכי לעתיד. היה לי ברור כי העבודה כצלם העומד מאחורי המצלמה איננה מתאימה לי. התענינתי יותר בישומים הטכניים והטכנולוגיים של הצילום ובעבודת המעבדה. אחד המורים בחוג דאז, יוני כינורי, לימד אותנו את הקורס שנקרא ״טכנולוגיה צילומית״ והשפיע רבות על החלטתי. מאחר ובארץ לא היתה קיימת אפשרות להתמחות באופן אקדמי בתחומים שענינו אותי החלטתי להמשיך ללמוד בחו״ל . נרשמתי לביה״ס לצילום ב-Harrow שבאנגליה ולביה״ס לצילום במכון הטכנולוגי של רוצ׳סטר (RIT), בצפון מדינת ניו יורק בארה״ב. התקבלתי לשני בתי הספר ולאחר התלבטות בחרתי ב-RIT. ביה״ס לצילום שם היה אז (וכנראה גם כיום) הגדול בעולם (כ-1000 סטודנטים), בעל מוניטין מצויינים בתחום הצילום הטכני, התעשייתי ,המדעי והמסחרי וגם בתחומי הקולנוע, הטלוויזיה, האנימציה והדפוס. המתקנים היו חדישים ומרווחים ושכנו בקמפוס גדול וחדיש (נבנה בסוף שנות ה-60). RIT שכן קרוב מאד לקמפוס התעשייתי המרכזי של קודאק (Kodak Park) ולמרכז ההדרכה שלה (MEC). קודאק היתה אז בשיאה, העסיקה כ-120,000 עובדים ברוצ׳סטר ובין ביה״ס לקודאק התקיימו קשרים הדוקים. סרטון מענין על ההיסטוריה של קודאק ניתן למצוא כאן. חברות רבות נוספות מתחום ההדמייה פעלו אז ברוצ׳סטר, כמו Xerox ,Baush and Lomb ו-Itek והעיר נחשבה אז כבירת תחום ההדמייה (Imaging) בארה״ב. רק כדי לקבל מושג מה לגבי רמת המתקנים של ביה״ס לצילום דאז, היו בביה״ס כ- 200 חדרי חושך אישיים מאובזרים היטב וכ-60 אולפני צילום אישיים מצויידים במיטב ציוד הצילום, התאורה והאביזרים. מחסן ציוד הצילום להשאלה שם (ידוע בכינוי The Cage) היה בהיקף בלתי נתפס. היו גם אולפני וידאו ואנימציה וכן בית דפוס ענק. בנוסף, היתה בביה״ס מעבדת צילום מסחרית בגודל בינוני, בה עבדו הסטודנטים במחלקה שלי שסיפקה שירותי פיתוח והדפסה לאוכלוסיית הסטודנטים, המרצים והעובדים בקמפוס, כ- 15,000 איש. וכמובן, סגל ההוראה בכל תחומי הצילום היה מן המעלה הראשונה. מי שמתענין בלימודים ב-RIT כיום מוזמן להיכנס לאתר www.rit.edu.

הכנות לנסיעה

כחלק מתהליך הקבלה ללימודים היה עלי לעבור 2 בחינות: אנגלית כשפה זרה (TOEFL), בחינה הנמשכת מספר שעות אותה חייב לעבור כל מי שמעונין ללמוד לימודים אקדמיים בארה״ב ו-(SAT (Scholastic Aptitude Test: בחינה פסיכומטרית בה נבחן כל בוגר תיכון בארה״ב המעונין להמשיך ללימודים אקדמיים. עברתי את שתי הבחינות בהצלחה ולקראת מאי 1978 קיבלתי את ההודעה המשמחת על קבלתי ללימודים. עכשיו היה צריך להתחיל לארוז את החיים בירושלים, לקפל את הדירה השכורה, למכור את כל ה״רכוש״ שצברנו ולתכנן את המעבר לארץ זרה וקרה. עוד מכשלה שעמדה בדרכי היה הצורך לקבל ויזת סטודנט לארה״ב, משימה לא פשוטה. בין היתר, מעבר למכתב הקבלה ללימודים היה צורך באישור בנקאי שלמבקש יש סכום של $100,000 לצורך תשלום שכר הלימוד והוצאות המחיה בזמן הלימודים. כמובן שסכום כזה לא עמד אז לרשותי וגם לא לרשות הורי. בזכות קשריו של אבי ז״ל עם מישהו בבנק הפועלים הצלחנו לקבל מכתב די מעורפל שעשה את העבודה ולאחר המתנה מורטת עצבים קיבלתי את הויזה המיוחלת, לי ולאשתי שרונה. הודענו לבעל הדירה בירושלים שאנחנו עוזבים, התפטרתי מתפקידי במכללה, ארזנו את כל מה שנשאר לאחר מכירת החיסול שערכנו, קנינו כרטיסי טיסה לכיוון אחד, לקחנו נשימה עמוקה וקפצנו לעולם אחר…

טסים לניו יורק

בתחילת ספטמבר 1978 טסנו ללונדון כשבידנו כרטיסי טיסה Stand By לטיסת ההמשך לניו יורק. מהר מאד גילינו שעבדו עלינו ושכרטיסים אלו אינם שווים את הנייר עליהם הודפסו: אף חברת תעופה לא הסכימה לקבל אותם. לאחר המתנה של יותר מ-24 שעות בהיתרו נשברנו, הוספנו $200 לראש ועלינו על טיסה לני יורק. בתפוח הגדול קיבל אותנו בן דודי עמי שווימר ז״ל, שיחד עם אשתו לסלי ארחו אותנו בדירתם הקטנה למספר ימים. בדירה שלהם היה חתול סיאמי שחור, יפה ואנטיפת בשם סמי שלא הרשה לאיש לגעת בו. את דעתו עלינו דאג להביע לעיתים מזומנות באמצעות נשיפות ויללות הפחדה. חוץ ממנו היה בחדרנו מזגן חלון ענק ורועש, שאפשר שתי אופציות: לישון בשקט ולמות מחום או להנות מן האוויר הקריר שנפח לתוך החדר ולמות מן הרעש הבלתי נסבל שיצר… עמי ולסלי הראו לנו קצת מניו יורק וגם לקחו אותנו לביקור אצל קרובי משפחה נוספים בעיר. כשהגענו לבקר את דודתי אילונקה ובעלה פרד, נעץ בנו פרד מבט חודר ואמר: צריך להלביש אתכם כמו בני אדם. אמר ועשה. לקח את זוג התפרנים שהיגיעו מארץ הקודש בג׳ינס וסנדלים לחנות הכל בו הענקית מייסיס שם עבד ורכש עבורי מספר פריטי לבוש אלגנטיים: מכנסיים מחוייטים, חולצות מכופתרות, עניבות, ג׳קט, זוג נעליים מהודרות ומעיל חורף חם לשרונה. הבגדים האלגנטיים הללו, שנראו לי אז מוזרים ולא שייכים אלי הצילו אותי בהמשך מפדיחה לא נעימה…

מימין לשמאל: אני ושרונה עם עמי ז״ל, בן דודי שקיבל אותנו בניו יורק, ספטמבר 1978. צלם לא ידוע

נס במעונות

לאחר כשבוע בניו יורק שרונה טסה לוושינגטון הבירה לבקר את דודתה שגרה שם (לדודה מלכה ולדוד סול יהיה תפקיד מפתח בהרפתקאותינו בהמשך) ואילו אני טסתי לרוצ׳סטר להתחיל לארגן את חיינו שם. נחתתי בשדה התעופה ברוצ׳סטר ונסעתי לקמפוס במונית. קיבלתי חדר במעונות הסטודנטים הרווקים לשבוע ההתארגנות (Orientation Week) ומיד יצאתי לחפש את משרד המעונות לזוגות הנשואים על מנת לנסות לקבל דירה שם. בקשתי המקורית לקבלת דירה במעונות שנשלחה עוד מהארץ סורבה. צעדתי בשבילי הקמפוס, מנסה לחשוב כיצד אגרום לפקיד/פקידה במשרד המעונות להפקיד בידי את המפתח הנכסף. הגעתי למשרד, גמגמתי משהו כשהגיע תורי וקיבלתי, איך לא, תשובה שלילית. אין מקום! הפקידה דחפה לידי רשימה של קומפלקסים של דירות להשכרה בסביבת הקמפוס ושלחה אותי לדרכי. אבל וחפוי ראש צעדתי חזרה לכיוון חדרי הזמני. כשעברתי בסמוך למבנה דו קומתי היה נדמה לי ששמעתי מישהי מדברת עברית. עצרתי והקשבתי: אכן עברית! לא היססתי, חיפשתי את הכניסה ודפקתי בדלת. הדלת נפתחה והופיעה אישה צעירה עם תינוק בזרועותיה. שאלתי האם היא מדברת עברית, ומכאן הדברים התגלגלו במהירות. הסתבר לי שאביבה, זה שמה, גרה שם עם מייק בעלה והתינוק כבן שלושה חודשים. מייק סיים לאחרונה את לימודיו במחלקה למדעי המחשב ובקרוב הם עוברים למקום אחר. כשסיפרתי לאביבה שבאתי למשרד המעונות על מנת לקבל דירה אבל נדחיתי, לא האמנתי למה שקרה: היא ביקשה ממני להמתין, הרימה את שפופרת הטלפון, חייגה ודיברה עם מי שדיברה. עם סיום השיחה אמרה לי: תחזור עכשיו למשרד המעונות, תגיד שאני שלחתי אותך ותקבל מפתח לדירה. הסתבר שעד ליציאתה לחופשת הלידה עבדה אביבה בתפקיד בכיר במשרד המעונות… לא האמנתי למשמע אזניי! הודיתי לה בהתרגשות, חזרתי למשרד המעונות והפלא ופלא, הזכרת שמה של אביבה גרמה לכך שתוך מספר דקות מילאתי טופס, שילמתי מקדמה על חשבון שכר הדירה וקיבלתי מפתח לדירת סטודיו. כך הכרתי גם את בעל החברה הפרטית שהפעילה את המעונות ותחזקה אותם, אדוארד (אד) אינגריק. בקיץ הבא, הפכתי גם אני לעובד של החברה ועל כך בהמשך.

חלק מבנין ביה״ס לצילום ב-RIT. הקמפוס הבנוי מלבנים אדומות ידוע גם כ-Brick City. צילום: גבי גולן, 1978

תעודת הסטודנט שלי בתקופת הלימודים ב-RIT עם המדבקות להרשמה לרבעונים השונים

בטי סונדרס, המלאך של הסטודנטים הזרים

דירת הסטודיו שקיבלנו כללה חדר שינה וחדר נוסף ששימש כסלון, פינת אוכל ומטבח. כמקובל בארה״ב הדירה כללה את כל הציוד החשמלי הבסיסי כמו מקרר, כיריים ותנור. היתה בה גם מערכת חימום בגז טבעי כך שתמיד היו מים חמים. מערכת החימום הוכיחה את עצמה בחורף כאשר הטפרטורות יורדות עמוק אל מתחת לאפס והכל בחוץ מכוסה בשכבת שלג עבה. אבל, פרט לשולחן בפינת האוכל לא היו בדירה רהיטים. עוד במשרד המעונות סיפרו לי על ארגון הנקרא Rochester International Friendship Council: מועצת הידידות הבינלאומית של רוצ׳סטר. הארגון נוהל בהתנדבות ע״י גברת מבוגרת ונמרצת בעלת שיער לבן בשם בטי סונדרס, שהפעילה במיומנות ראויה להערכה צבא של מתנדבים ומחסן גדול מלא בכל טוב: ריהוט, כלי מטבח, טלוויזיות, מכונות כתיבה (כן כן, על מחשב אישי לא חלמנו באותם הימים, ואת כל העבודות היה צורך להגיש מודפסות במכונת כתיבה…) ועוד. השיטה היתה פשוטה: תבוא למחסן, תיקח כל מה שאתה צריך וכשתעזוב תחזיר ותתרום ציוד שרכשת במהלך הלימודים. לאחר שבחרתי, הציוד הועמס על רכב הסטיישן הענק של בטי והובל אחר כבוד לדירתנו החדשה. שום דבר לא נרשם, הכל היה מבוסס על אמון הדדי. האישה הזאת היתה פשוט מלאך, והרבה סטודנטים זרים חייבים לה לא מעט. אגב, שימו לב לשם הארגון: בארה״ב לא קראו לנו סטודנטים זרים אלא International Students, ביטוי שהוא הרבה יותר Politically Correct. עם זאת, שרות ההגירה האמריקאי התייחס אלינו כאל Aliens. גוגל טרנסלייט מתרגם את המילה הזאת היום ל-חייזר. זוכרים את סדרת סרטי האימה?

ב-RIT למדו בתקופה ההיא כמאה וחמישים סטודנטים זרים מכל העולם. היו שם סטודנטים מאפריקה, מסין, מאירופה וגם מישראל, מלבנון ומדינות אחרות במזרח התיכון. לאחר זמן, כאשר הגשתי בקשה למלגה לסטודנטים זרים מצטיינים כתבה לי בטי מכתב המלצה מרגש השמור איתי עד היום. הארגון גם הצמיד לנו משפחה מקומית כחונכים, שדאגה לשלב אותנו בקהילה ולהקל על ההתאקלמות בתקופה הראשונה. כך הכרנו את מורט ומרדית, זוג צעיר ללא ילדים שליוו אותנו וסייעו לנו להכיר את הסביבה. כשהזמינו אותנו לפיקניק באחד מסופי השבוע הראשונים התחלנו להכיר את הפארקים המדהימים ואת הטבע הנהדר באזור, וגם הכרנו חברים שלהם. עוד משהו חדש שהכרנו באמצעותם היה השילוב המוזר של חמאת בוטנים וריבה, מרוחים על פרוסת לחם. בהמשך, ממש כמו אצל האמריקאים, סנדוויץ׳ של Peanut Butter and Jelly הפך למאכל מוכר ואהוב…

מחליקים על הקרח

הקמפוס של RIT היה חדש והצטיין במתקני הספורט שלו, כמו בריכת שחיה אולימפית מקורה, מגרשי בייסבול, פוטבול, כדורסל וגם מגרש למשחק מוזר (מוזר אפילו יותר מבייסבול ופוטבול) שלא הכרנו, Lacross (משחק קבוצתי בו משחקים עם מין מוט ארוך שבקצהו רשת רופפת ורודפים אחרי כדור קטן). כמו כן היה איצטדיון ענק ובו משטח אולימפי תקני להחלקה על קרח. התקיימו שם משחקי הוקי קרח וגם תחרויות והופעות של החלקה על הקרח. השימוש במתקנים היה חופשי לסטודנטים ובני משפחותיהם, וכך מצאנו את עצמנו מחליקים על הקרח בעידודו הנמרץ של חברנו החדש סטיוארט. לי היה נסיון של החלקה על סקטים כך שהסתגלתי לקרח בקלות יחסית. לשרונה היה קצת קשה יותר…

נהנים על הקרח, 1978. צילום: Stewart White

מכוניות ונהיגה בתנאי שלג וקרח

לא היתה אפשרות לחיות בקמפוס ללא מכונית: הקמפוס היה ממוקם בפרבר די מרוחק של רוצ׳סטר בשם הנרייטה ותדירות התחבורה הציבורית היתה נמוכה. ב-DMV (משרד הרישוי) קיבלנו בקלות רשיון נהיגה של מדינת ניו יורק לאחר שהצגנו את רשיון הנהיגה הישראלי ועברנו בחינת תאוריה מקומית. עכשיו נותר רק לרכוש מכונית מתאימה שתתאים לתקציבנו המצומק. באחד מסופי השבוע הראשונים שלנו ברוצ׳סטר שכרנו מכונית בתעריף סוף שבוע מוזל, הצטיידנו בעיתון מקומי עם לוח מכוניות למכירה ובמפה של האזור ועם הרבה אמונה בלב יצאנו לחפש את מכונית חלומותינו. מיותר לציין כי בארץ מעולם לא היה ברשותנו רכב…

ביציאה משדה התעופה, שם שכרנו את הרכב טעינו בניווט (אם רק היה לנו אז Waze) ונאלצנו לנסוע כ-30 ק״מ עד שמצאנו יציאה מהדרך המהירה שתאפשר לנו להסתובב חזרה. בסופו של דבר הגענו לשכונה די מוזנחת ואיתרנו את כתובתה של האישה ממנה התכוונו לקנות את הרכב: פונטיאק פיירבירד ירוקה מודל 1969 עם מנוע שישה צילינדרים. נשמע טוב אבל במציאות זאת היתה גרוטאה בת 9, חלודה ורקובה אבל היא עלתה רק $225, אז מה לא ניקח? לקחנו. כצפוי אכלנו די הרבה קש מהרכב הזה וביליתי לא מעט זמן בשיטוטים במגרשי גרוטאות בנסיונות לאתר כל מיני חלקים להם נזקקנו לעיתים תכופות. השיטה במגרשי הגרוטאות היתה מענינת: נכנסים, מקבלים מברג וסט מפתחות, מחפשים את הרכב המתאים ומפרקים לבד את החלק הדרוש. ביציאה בעל המגרש קובע את מחיר החלק ומקבל חזרה את הכלים שלו. יופי של שיטה…לפיירבירד שלנו היתה נטייה לכבות באמצע הנסיעה ללא הודעה מוקדמת, מה שהיה כמובן סכנת נפשות. יום אחד זכינו לביקור של הדודה מלכה והדוד סול, קרובי המשפחה של שרונה מוושינגטון אותם הזכרתי כבר. נסענו איתם בגרוטאה שלנו והפלא ופלא, באמצע צומת הגרוטאה הכריזה על שביתה כללית. הדוד והדודה היו מזועזעים ומיד הודיעו לנו שאין מצב שאנחנו ממשיכים לנסוע בטרנטה הזאת, הם ידאגו לרכוש עבורנו רכב טוב ואמין יותר. אמרו ועשו. תוך כשבועיים התקשרו להודיע שרכשו עבורנו חיפושית וולקסווגן צהובה מודל 1974 במצב מצויין וביקשו שנגיע אליהם לוושינגטון על מנת לאסוף אותה.

טסנו לוושינגטון, בילינו איתם את סוף השבוע ובבוקר יום א שלאחר מכן הודינו להם מקרב לב על הדאגה והעזרה (הרכב עלה להם $2500) ועל הארוח ויצאנו לדרכנו. המרחק מוושינגטון לרוצ׳סטר הוא 620 ק״מ, ואת נסיעת האימים הזאת אנחנו זוכרים היטב. באותו בוקר החל לרדת השלג הראשון באזור וושינגטון, והכבישים היו חלקלקים מאד. הסתבכנו ביציאה מן העיר ונראה לי שהקפנו אותה על ה-Beltway שלה לפחות שבע פעמים, והחומות לא נפלו… בהמשך חווינו החלקות מפחידות כשהשיא היה כאשר נסענו בעליה תלולה בדרך הררית מאחורי משאית גדולה עמוסת בולי עץ. על מנת להאט הורדתי הילוך ואז הרכב החליק, הסתובב 180 מעלות ומצאנו את עצמנו עם הפנים לכיוון ההפוך. למזלנו לא נסע מאחורינו רכב אחר, שאם לא כן אני לא בטוח שהייתי כאן היום לספר את הסיפור. בכביש המהיר נסענו מאחורי רכב כבד לפינוי שלג, עם סכין אלכסונית גדולה מקדימה, כשהוא נוסע במהירות גבוהה ומעיף אחורנית ענן שלג עצום כך שלא ניתן לראות כמעט כלום, פחד אלוהים.

בהמשך צברנו ניסיון בנהיגה בתנאי קרח ושלג ואפילו גילינו שלחיפושית יש כושר עבירות מצויין בשלג אם מציידים אותה בצמיגי שלג. אלו הם צמיגים שדומים לצמיגי שטח של ג׳יפים, וברוצ׳סטר היה מקובל להתקין אותם על הציר המניע לפני החורף (ולהסיר אותם באביב) במקום הצמיגים הרגילים. בחיפושית המנוע מאחור וההנעה אחורית. משקל המנוע על צמיגי השלג מאפשר לה עבירות מצויינת למרות שההנעה היא רק לגלגלים האחוריים.

ברוצ׳סטר היו לא מעט תושבים שהחזיקו מכונית מיוחדת לחורף, כזאת שלא היה איכפת להם לדפוק בתאונות האפייניות לחורף שם ואת המכונית היפה בה השתמשו באביב ובקיץ החנו בחניון מקורה לתקופת החורף. הרשויות מפזרות על הכבישים תערובת של חול ומלח המיועדת לסייע בהפשרת הקרח המצטבר עליהם אך הורסת את המכוניות. הפיירבירד שלנו היתה כולה רקובה בעקבות ההשפעה ההרסנית של התערובת הזאת על מרכב המכונית. כדי להקטין את הנזק היה מקובל לצפות את תחתית המרכב בציפוי אספלט מיוחד.

שרונה עם צי הרכב של משפחת גולן ברוצ׳סטר, לפני שהפיירבירד הירוקה נפחה את נשמתה, 1979.
צילום: גבי גולן

ביום שלג אחד קפוא נסעתי למרכז קניות וכשחזרתי לרכב לא הצלחתי לפתוח את הדלת כי המנעול קפא. התחלתי לחמם את המפתח בפה ולנשוף על המנעול כשלפתע הופיע שוטר שחשב שאני מנסה לפרוץ לרכב… ממנו למדתי שצריך להצטייד בבקבוקון אלכוהול קטן עם מתז: מתיזים את האלכוהול לתוך חור המנעול והכל מסתדר. הטמפרטורות הנמוכות שם גורמות להצטברות שכבת קרח עבה על החלון הקדמי והאחורי של המכוניות, לפני כל נסיעה צריך לעבוד עם מגרדה מיוחדת ועם נוזל המכיל אלכוהול כדי להסיר את הקרח, חתיכת עבודה. שלא לדבר על הצורך לסלק את ערימות השלג שמפלסות השלג עורמות מאחורי המכוניות במגרשי החניה, לשם כך הצטיידנו באת מיוחדת למשימה…

מטעמי נוחות במשך תקופה קצרה החזקנו את שתי המכוניות, עד שתיבת ההילוכים האוטומטית של הפיירבירד שבקה חיים. מאחר ולתקן אותה לא בא בחשבון פרסמתי אותה למכירה As Is. להפתעתי הרבה הגיעה מכונית גרר בה נהג בחור בלבוש יהודי-חרדי אפייני, שילם לי $100 ויותר לא ראינו את הפיירבירד המקוללת. החיפושית הצהובה, לעומת זאת שירתה אותנו בנאמנות עד שעזבנו את רוצ׳סטר במאי 1981 לאחר סיום לימודי. אז נסענו איתה בחזרה לוושינגטון והחזרנו אותה לדודה מלכה ולדוד סול. בנם דני, שהיה סטודנט השתמש בה עוד מספר שנים לפני שנמכרה בשיבה טובה.

חליפות

הסטודנטים חברי ללימודים, בעיקר הגברים שבינהם נהגו להתלבש ביום יום באופן מרושל למדי: ג׳ינס קרועים, חולצות טי מהוהות ונעלי התעמלות מלוכלכות. חלקם התהדרו בשיער ארוך ולא מטופח. אני נראיתי הרבה יותר מסודר מהם, ג׳ינס ללא קרעים, חולצה מכופתרת ונעליים במצב טוב. יום אחד, אולי כחודשיים מתחילת הלימודים התקיים בקמפוס כנס לכל הסטודנטים והמרצים במחלקה: לכנס הגיעו מנכ״לים ממספר חברות גדולות בארה״ב שהפעילו רשתות של מעבדות מסחריות על מנת לנהל דיון על מצב התעשייה. איש לא הזהיר אותי מראש שלארוע כזה לא מגיעים בג׳ינס… נכנסתי לאולם ופשוט נדהמתי: כל ההיפים המוזנחים שהייתי רגיל לפגוש יום יום היו לבושים בחליפות שלושה חלקים, בחולצות מהודרות, בעניבות תואמות ונועלים נעליים מבריקות. כולם מסורקים ומטופחים… נבוך, עשיתי אחורה פנה, רצתי הביתה (למזלי שכונת המגורים שלנו היתה במרחק דקות הליכה מן האזור האקדמי של הקמפוס) ולבשתי בפעם הראשונה את הלבוש המהודר שרכש עבורי הדוד פרד בחנות מייסיס בניו יורק. התוצאה לפניכם:

צילום משותף עם חברי ללימודים Paul Whalen בכנס השנתי שעסק במצב תעשיית הפוטופינישינג, 1978.
צלם לא ידוע

המשך זיכרונותי מרוצ׳סטר בפוסט מספר 113.

צילום ראשי: צילום אויר של קמפוס RIT משנת 1978. צילום: יח״צ RIT

עדכון 3.2.21: היום נודע לי לצערי כי חברי Stewart White שהוזכר לעיל נפטר באוגוסט 2019 בקליפורניה. May His Soul Rest In Peace

111. זיכרונות מהונדורס, חלק ג׳, 1982-1984

הנסיעה ליפן

לקראת אפריל 1982 המצב במעבדות היה משביע רצון והרגשתי, לאחר כשנה של עבודה מאומצת שהעסק יכול לתפקד מספר שבועות בלעדי. וכך נסענו בפעם הראשונה לחופשה בישראל לאחר כארבע שנים ארוכות של לימודים ועבודה בארה״ב והונדורס. בהיותנו בארץ התקשרו אלי מן החברה בהונדורס והונחיתי לטוס לשבוע השתלמות במרכז חברת פוג׳י בטוקיו. ההשתלמות עסקה בחומרי צילום לתעשיית הדפוס (Graphic Arts), תחום חדש שתכננו להיכנס אליו בעתיד הקרוב. וכך מצאתי את עצמי על מטוס לפרנקפורט, גרמניה ולאחר לילה במלון פאר בשדה התעופה המשכתי לטוקיו בטיסה של 18 שעות, עם עצירת ביניים באנקוראג׳, אלסקה. זה היה אחד השבועות המענינים, האינטנסיביים והמתישים שהיו לי. לאור הבדלי השעות בין הונדורס, ישראל ויפן לא יכולתי לישון כל השבוע… התאכסנתי באחד המלונות המפוארים ביותר בטוקיו, חוויה מיוחדת בפני עצמה. וכמובן העיר הכל כך שונה הזאת, עם נהגי המוניות בכפפות הלבנות, הקידות, הנימוס וההרגשה שלמרות המוני האנשים והצפיפות הגדולה ברחובות הכל מתנהל באיזה סדר פנימי מופתי שמוכתב מלמעלה. מידי בוקר הגעתי למרכז ההדרכה של חברת פוג׳י שם קיבלו אותי בכבוד גדול מר קומורי, המדריך הראשי והצוות שלו. בהתאם לנושא, ישבתי עם כל אחד מהם מספר שעות ולמדתי להכיר את מוצרי פוג'י לתעשיית הדפוס. עם סיום יום העבודה, נהוג שהעובדים הגברים יוצאים לשתות ולאכול יחד. למרות שהייתי עייף עד מוות הצטרפתי לחבורת היפנים ממשרדי פוג׳י ויצאנו יחד לקרוע את העיר… כמויות הסאקה (משקה אורז אלכוהולי) והמזון שהחבורה הזאת הערתה אל תוכה הותירו אותי המום, ובהיותי שתיין קטן מאד לא היה שום סיכוי שאעמוד בקצב שלהם. ההפתעה האמיתית היגיעה בשעה 11 בלילה, כשכבר הייתי מחוק לגמרי, הם הזמינו לי מונית וסיפרו שהם חוזרים עכשיו למשרד כי לפניהם עוד עבודה שהם חייבים להספיק לסיים…

ביקור במפעל פוג׳י באשיגרה

באחד הימים נסענו ברכבת המהירה לביקור במפעל המרכזי של פוג׳י באשיגרה, כשעה נסיעה ברכבת המהירה מטוקיו. את מראה תחנת הרכבת התחתית העמוסה בשעות הבוקר בהמוני יפנים הממהרים לעבודתם, את ההידחסות המסודרת לקרונות ובהמשך את המעבר לתחנת הרכבת המהירה Shinkansen הנראית מבפנים כמטוס וטסה במהירות הקרובה ל-300 קמ״ש (להזכירכם, השנה היא 1982!) קשה לשכוח. בדרך ראינו את ההר הקדוש ליפנים, הר פוג׳י, והוא יפה יותר מכל הצילומים שראיתי לפני כן. עצרנו במסעדה קטנה לארוחת צהריים שהיתה מורכבת רובה ככולה מדגים נאים. ואני, שאינני אוהב דגים כלל ודגים נאים על אחת כמה וכמה נאלצתי לאכול כדי לא להעליב את מארחי…

הגענו למפעל ולהפתעתי לפני תחילת הסיור התקיים טקס קבלת פנים רשמי. סיפרו לי בהתנצלות שבדרך כלל הטקס מתקיים בחוץ, ברחבת הכניסה לבנין המשרדים הראשי וכולל הנפת דגלי המדינה ממנה בא האורח ודגל יפן. אולם היה יום גשום והטקס התקיים בתוך אולם. על שולחן בצד ניצבו דגל הונדורס ודגל יפן, נאמרו דברי ברכה ואפילו היה צלם רשמי שהנציח את המעמד. את הצילומים בליווי הקדשה אישית קיבלתי בדואר לאחר ששבתי להונדורס. הביקור במפעל היה מענין מאד. אין לי צילומים שלי משם כי אסור היה לצלם… אבל המראה של אולמות היצור הענקיים המלאים במכונות רובוטיות וכמעט ללא נוכחות של עובדים היה מהפנט.

צילום המזכרת מטקס קבלת הפנים שנערך לכבודי במפעל פוג׳י באשיגרה, יפן. אפריל 1982, יחד עם הפתק שצורף אליו ממר קומורי, המארח שלי ממחלקת הדפוס של פוג׳י בטוקיו. צילום: פוג׳י

בודק חומרי צילום לתעשיית הדפוס במסגרת ההשתלמות במחלקת הדפוס של פוג׳י בטוקיו, אפריל 1982.
צלם לא ידוע

עם שתיים מן המדריכות שלי במחלקת הדפוס של פוג׳י בטוקיו, אפריל 1982. צילום Instax

עם מר קומורי, מנהל ההדרכה במחלקת הדפוס של פוג׳י בטוקיו.
לפנינו שקף גדול על ארגז אור עם צילום של הר פוג׳י, אפריל 1982. צילום Instax

ואפילו מצאנו זמן לסיור בטוקיו. מארחי צילם אותי לפני אחד ממקדשי השינטו בעיר, אפריל 1982

עם סיום הביקור הלימודי ביפן טסתי חזרה לארץ אבל הפעם בנתיב שכלל טיסה מעל בריה״מ עם חניית ביניים במוסקווה. רק 14 שעות מטוקיו לפרנקפורט לעומת 18 שעות בכיוון ההפוך… חניית הביניים במוסקווה היתה מאד מענינת: טרמינל מודרני ונקי שנבנה לקראת האולימפיאדה שהתקיימה שם ב-1980, עם צמדים של חיילי משמר הגבול הרוסי במדים ירוקים וקסדות לראשם מפטרלים חמושים בקלשניקובים בין הנוסעים. במזנון ניתן היה לקבל רק כריכים מלחם שחור גס ונקניק בלתי מזוהה עם משקה חום ודביק שהתיימר להיות קפה… חנות המזכרות הציעה רק בובות בבושקה מסורתיות ופרוות מזנב שועל. הקומוניזם במיטבו… די שמחתי לצאת משם.

בתחילת מאי 1982 שבנו מישראל להונדורס לאחר שערכנו ביקור משפחתי בפאריס. המשכתי לעבוד על תכנון הכניסה שלנו לתחום הדפוס בהונדורס, אולם, מסיבות שאינן נהירות לי בסופו של דבר החליט ריקרדו לא להיכנס לתחום כך שכל העבודה שהושקעה בנושא ירדה לטמיון. לפחות נשארה לי החוויה המיוחדת של הביקור בטוקיו ובחברת פוג׳י…

ישראלים בהונדורס

בתקופת שהייתנו בהונדורס פגשנו לא מעט ישראלים שעבדו שם. בין הראשונים שהכרנו היו זוג ישראלים מבוגרים, שהיגיעו לשם במסגרת עבודתו של הבעל כמהנדס בחברת סולל בונה שסללה כביש בן כ-250 ק״מ בהרים בין טגוסיגלפה לסן פדרו סולה. לאחר סיום הפרוייקט נשארו שם והבחור ניהל מפעל לעיבוד עץ. התידדנו איתם והם שימשו לנו כמעין מנטורים בתקופת הסתגלותנו לחיים בהונדורס. בין היתר הכינו אותנו לאפשרות של Golpe De Estado, הפיכה צבאית שמתרחשת בהונדורס לעיתים מזומנות. הכרנו גם מספר ישראלים שעסקו בתחום הביטחוני, הן מטעם המדינה והן כאנשי עסקים פרטיים. בינהם בלט בחור שעסק באימון של יחידה לאבטחת אישים שם וגם כל מיני יחידות מיוחדות של הצבא. הבחור נהג לצלם את האימונים הללו והיה מביא לי למעבדה את סרטי הצילום לפיתוח והדפסה, אולם כדי שלא יחשפו לעיניהם של זרים ביקש שאטפל בסרטים שלו בעצמי לאחר שעות העבודה במעבדה. מידי פעם הייתי מקבל ממנו ערימה של סרטי צילום שכללו צילומים של אימונים מסוגים שונים ומפתח ומדפיס עבורו את הצילומים באופן דיסקרטי ואישי… אותו בחור ימלא תפקיד מרכזי בארוע שארע ביום בו עזבנו את הונדורס, ועל כך בהמשך.

בדצמבר 1982 הגיע לביקור רשמי בהונדורס אריק שרון ז״ל, אז עדיין שר הביטחון. הדבר היה פחות מחודש לאחר ארועי סברה ושתילה שהביאו להדחתו מן התפקיד בהמשך. שרון התקבל בכבוד רב ובאחד העיתונים התפרסמה תמונה גדולה, ובה הוא נראה עומד על ג׳יפ צבאי וסוקר משמר כבוד בטגוסיגלפה יחד עם רמטכ״ל צבא הונדורס. 38 שנים לאחר מכן הצלחתי למצוא באינטרנט את הצילום שזכרתי מאז:

אריק שרון סוקר משמר כבוד בטגוסיגלפה, הונדורס, עם הרמטכ״ל ההונדורני דאז Gustavo Alvarez,
דצמבר 1982. מקור: ameu.org, צילום: Owen Franken, SYGMA

בכותרת משנה באחד העיתונים ההונדורניים באותו יום נכתב בספרדית:

Sharon Comio' Yuca Con Chicharron: ״שרון אכל מאכל עממי משורשי צמח היוקה עם שומן חזיר״: מזל שהממשלה בישראל לא נפלה בעקבות זאת…

ביקור האפיפיור

בחודש מרץ 1983 ביקר בהונדורס האפיפיור יוחנן פאולוס השני כחלק מביקור שערך במדינות אמריקה המרכזית ובהאיטי. הביקור הצפוי גרם להתרגשות רבה בקרב התושבים בהונדורס (שרובם נוצרים קתולים) והמונים הגיעו על מנת ללוות את שיירת האפיפיור, שהובל ב-Pope Mobile, טנדר עם כלוב שקוף מאחור בו עמד האפיפיור ונופף בידו ללא הרף לקהל. אנחנו צפינו בשיירה לבושים בבגדי ים ממרומי רחבת בריכת השחיה של מלון Honduras Maya, המלון הגדול והמפואר בטגוסיגלפה באותה התקופה. לראות את ההמון הגדול רץ בהתלהבות אחרי שיירת האפיפיור היה בהחלט מחזה יוצא דופן.

צילום מביקור האפיפיור בהונדורס במרץ 1983 ניתן לראות כאן

חותמת דואר שהוכנה בהונדורס לרגל ביקורו של האפיפיור במרץ 1983: שליח האהבה. מקור: Expressions

חנויות בהונדורס

אחד המאפיינים המענינים של המסחר הקמעונאי בטגוסיגלפה היה העדרן הכמעט מוחלט של חנויות בשירות עצמי. למי שבא מארה״ב ורגיל להסתובב בחנויות כלבו ענקיות בהן הקונים לוקחים בעצמם את המוצרים לקופה, משלמים ויוצאים המעבר לשיטה שהיתה נהוגה אז בהונדורס היה מתסכל מאד. שיטת המכירה היתה כזאת: הקונה נכנס לחנות, ומיד נצמד איליו איש/אשת מכירות. הקונה אומר לאיש המכירות מה הוא מחפש ואיש המכירות מלווה אותו לאזור המתאים בחנות שם מוצג דגם אחד בלבד של הפריט המבוקש, מחובר למדף, גם אם המדובר באביזר אינסטלציה במחיר נמוך. במידה והקונה מעונין בפריט איש המכירות ממלא טופס ידני, הולך יחד עם עם הקונה לקופה ומוסר את הטופס לקופאי. הקופאי גובה את התשלום והלקוח ממתין שיביאו לו את המוצר מן המחסן… תהליך ארוך, מתיש, עתיר ניירת ותקלות. לא פעם לאחר ביצוע התשלום התברר שהמוצר חסר במלאי, או שהביאו מן המחסן מוצר אחר ולא את המוצר המבוקש. בקיצור, כמו שאומרים אצלנו, סיפור מההפטרה. שיטת המכירה הזו חייבה כל חנות להעסיק המון אנשי מכירות ולמיטב הבנתי התקיימה אז עקב חשש כבד מגניבות. החנויות היחידות בהן היה נהוג שירות עצמי היו ארבעת הסופרמרקטים היחידים בעיר. זכור לי שהיה ניתן לרכוש בהם בשר בקר פילה מעולה מעודפי יצוא (הונדורס היא יצואנית בשר, בעיקר לארה״ב) במחיר של $3 לק״ג. אבל מוצרים מיובאים היו יקרים מאד, בוודאי מחוץ להישג ידה של רוב האוכלוסיה. בתחום האופנה, היה אז מאד מקובל שם להזמין בגדים בתפירה לפי הזמנה אישית עפ״י דגמים שהופיעו במגזינים מודפסים…

הפעלת משמרת שניה ופיתוח שירותים נוספים

במהלך המחצית השניה של 1982 ו-1983 המשכתי בשיפור עבודת המעבדות, נפח העבודה גדל ובשלב מסויים עברנו לעבוד בשתי משמרות, דבר שחייב גיוס עובדים נוספים והכשרתם לתפקיד. מאחר והצוות המקורי היה כבר מיומן והראה הישגים יפים הכשרת העובדים החדשים התנהלה היטב ובהמשך יצרתי צוותים מעורבים של עובדים וותיקים וחדשים. שילמנו תוספת שכר לעובדי המשמרת השניה שהסתיימה בחצות הלילה כך שהעבודה במשמרת זאת נעשתה מבוקשת ע״י העובדים ולא היה כל קושי לאייש אותה. לא רק שנפח העבודה הרגילה (פיתוח סרטי נגטיב בכל הפורמטים והדפסות 10X15) גדל אלא התחלנו גם להציע שרותים חדשים כגון ביצוע הגדלות ופיתוח ומסגור שקופיות. בנוסף היו תכניות להתרחבות החברה לשווקים חדשים במדינות השכנות ואפילו התחלנו לתכנן מספר מעבדות ״תוך שעה״ חדשות. אולם לצערי, בשלב מסויים החליט ריקרדו למשוך את ידיו גם מנושאים חדשים אלו ואני התחלתי להשתעמם… הצוותים במעבדות כבר היו מיומנים, העסק עבד יפה ובהחלט הייתי מוכן לאתגרים חדשים שלא היגיעו.

עם חלק מצוות המעבדה בטגוסיגלפה, 1983. רביעי מימין לואיס, מנהל המעבדה. צלם לא ידוע.

מסגרות ממותגות לשקופיות שהזמנו כאשר התחלנו להציע שרות פיתוח E-6 ומסגור שקופיות ב-1983.

השיבה הביתה, ינואר 1984

וכך, החלטתי שאם נגמרו האתגרים המקצועיים בהונדורס אין באמת סיבה להשאר שם יותר. לקראת סוף 1983 התחלנו להתארגן לקראת החזרה לארץ. הודעתי לריקרדו שאני מבקש לפרוש מתפקידי. איתרנו עובד של החברה שניהל את מעבדת התיקונים האלקטרונית של החברה האחות שעסקה באלקטרוניקה בידורית והתחלתי להכשיר אותו לתפקיד שמילאתי, למרות שלא היתה לו שום הכשרה בצילום. בספטמבר 1988, כמעט חמש שנים לאחר שעזבנו את הונדורס פגשתי את הבחור לגמרי במקרה בתערוכת הפוטוקינה בקלן, גרמניה. איזה צירוף מקרים!

עם דוד מטמורוס, מימין, האיש שהחליף אותי בתפקידי בהונדורס.
פגישה מקרית בתערוכת הפוטוקינה בקלן, ספטמבר 1988. צלם לא ידוע

חיסלנו את עסקיה של שרונה: את כל ציוד האפיה, כולל התנור, התבניות והמתכונים מסרנו לעובדת שהעסקנו כדי שתמשיך לאפות בעצמה. הודענו לבעל הבית שלנו שאנחנו עוזבים והצענו את רוב תכולת הבית למכירה. במהלך ההכנות לעזיבה נתקלנו במספר תופעות יחודיות שאפילו לאחר כשלוש שנות מגורים בהונדורס לא היינו מוכנים אליהן. הזכרתי קודם לכן שרכשתי עבור השומר והגנן שלנו דון ויסנטה מכסחת דשא ידנית. יחד עם כמעט כל תכולת הבית גם המכסחת הוצעה למכירה, והיא אכן נמכרה לשכן שלנו ממול, רופא מקומי מפורסם שגר בוילה מפוארת ונהג במכונית יוקרה מפוארת לא פחות. אשת השכן שלחה את הגנן שלה על מנת לאסוף את המכשיר, שנמכר אגב בסכום של כ-$20…. לאחר מספר ימים הופיע אצלנו אותו גנן של השכנה עם המכסחת כשהיא מפורקת לגורמים ואמר שהמעסיקה שלו רוצה להחזיר אותה ולקבל את כספה בחזרה כי היא לא תקינה. במקום לסגור את הענין במקום, להחזיר את הסכום הפעוט ולשכוח את הסיפור החלטתי להיות צודק ולא חכם…אמרתי לגנן שאינני מוכן לקבל את המכסחת בחזרה מאחר ופירק אותה. הבחור חזר למעסיקה שלו ולאחר עוד מספר ימים, בעת היותי בעבודה הופיע אצלנו בבית חייל חמוש ברובה, עם קסדה וחגור והודיע שהקולונל שלו שלח אותו על מנת להבהיר לנו שעלינו להחזיר את הסכום ששילם השכן (להזכירכם, $20) עבור המכסחת ולא – יבולע לנו. שרונה, שהיתה בבית לבדה נבהלה והתקשרה אלי. כשהגעתי הביתה החייל כבר עזב. התקשרתי לשכנה ואמרתי לה שתשלח את הגנן לקבל את הכסף חזרה… כך זה עובד בהונדורס, אבל זאת לא היתה הפרשה המוזרה האחרונה בה נתקלנו.

כמעט עצורים בשדה התעופה

בתחילת ינואר 1984 הגענו לשדה התעופה בטגוסיגלפה, עם שרונה בחודש השביעי להריונה ועם כלבת הדוברמן שלנו חומה בכלוב גדול בדרכנו למיאמי, משם לניו יורק ולאחר שבוע שם חזרה לארץ הקודש. ימים מספר לפני עזיבתנו התעורר ויכוח עם בעל הבית שלנו בעקבות דרישתו לקבל ללא תשלום מערכת של מדפים מעץ מהוגני שאנחנו התקנו בבית, כפיצוי, לטענתו, על נזק שגרמה הכלבה שלנו לדשא בחזית הבית. שוב פעלנו לא בחכמה והחלטנו להיות צודקים ולא חכמים: לא מסרנו לו את המדפים אלא שלחנו אותם לישראל בארגז עם חלק מתכולת הבית שהחלטנו לקחת איתנו. מאחר וצפינו לצעדים כלשהם מצידו גייסנו לעזרתנו את אותו בחור ישראלי שעבד עם הצבא והיה מביא לי סרטי צילום לפיתוח אישי. הבחור התרברב בקשרים הטובים שלו בשדה התעופה ואמר שאין מצב שיעכבו אותנו כאשר הוא איתנו. על מנת לא להאריך, אספר רק כי הקשרים שלו לא הועילו הרבה ובהגיענו לשדה התעופה פגשנו שם את בעל הבית, שבמשך כשלוש שנים היו לנו יחסים מצויינים איתו. לתדהמתנו גילינו שאחיו של בעל הבית, שהיה שופט, הוציא נגדנו צו עיכוב יציאה מהונדורס וכל זה בשל מה? מדפי עץ בערך אפסי. כעת מיהר בעל הבית (שהיה איש עסקים עשיר בעל נכסים רבים) לנצל את המצב והודיע שהוא דורש סכום השווה ל-$1000 על מנת לבטל את הצו. הוא סירב לקבל צ׳ק שלנו ולכן נאלץ ידידנו הישראלי לשלם לו במזומן בעבורנו, הצו בוטל והספקנו לעלות למטוס בזמן. רק לאחר ההמראה שאחרי נחיתת ביניים בסן פדרו סולה פלטנו אנחת רווחה…סביר להניח שלהונדורס כבר לא נחזור.

סוף דבר

מאז, הונדורס רק הולכת ומדרדרת ומעבר להיותה אחת המדינות העניות בעולם נחשבת כיום גם לאחת המדינות האלימות ביותר בעולם (מספר 5 בשיעור הרצח, 39 ל-100,000 תושבים בשנת 2019). אפילו ארבע שנות נשיאותו של ריקרדו מדורו בשנים 2002-2006 לא הצילו אותה מעצמה. ריקרדו עצמו חווה באופן אישי את האלימות הרצחנית המשתוללת שם כאשר בשנת 1997 נחטף ונרצח בנו ריקרדו ארנסטו, שהיה אז בן 25, יחד עם שני שומרי ראשו. אנחנו היכרנו את ריקרדיטו (ריקרדו הקטן) כילד בן 9. רצח בנו הביא את ריקרדו להחלטה לרוץ לנשיאות על בסיס מצע של מלחמה טוטלית ואפס סובלנות לאלימות ולפשע אך תכניתו כך נראה, לא צלחה. כיום, ריקרדו בן ה-74 ממשיך לנהל את קבוצת החברות המשפחתית אבל מעבדות הצילום נסגרו ואיתן חוסלה גם פעילות היצוג של חברת פוג׳י בהונדורס. מצאתי פרסום באינטרנט ובו נטען כי Inversiones La Paz (השקעות השלום), כפי שנקראת החברה כיום היא אחד ממקומות העבודה הטובים ביותר בהונדורס…

קבוצת החברות Inversiones La Paz של משפחת מדורו, אחד ממקומות העבודה הטובים ביותר בהונדורס. שני הגברים והאישה בצילום אינם מוכרים לי.

בשנות עבודתי בהונדורס רכשתי נסיון מקצועי רב ערך שנצבר בתנאים לא פשוטים ושימש אותי בהמשך לאורך כל 30 שנות עבודתי בתחום הצילום בארץ. תקופה המגורים הארוכה יחסית במדינת עולם שלישי עניה היתה חוויה מיוחדת ממנה למדנו רבות, מכל הבחינות.

בפוסטים הבאים אספר על התקופה שקדמה לשהייתנו בהונדורס, תקופת לימודי בארה״ב בשנים 1978-1981

תמונה ראשית: פרנסואה, מנהל השיווק של החברה ואני, בשיחה במשרד. 1982. צלם לא ידוע.

110. זיכרונות מהונדורס, חלק ב, 1981-1982

מזג האוויר

מזג האוויר בהונדורס תלוי מאד במיקום הגיאוגרפי: טגוסיגלפה (ההונדורנים מכנים אותה בשם החיבה Teguc) הבירה בה התגוררנו נמצאת בגובה של 1000 מ׳ מעל פני הים ושורר בה מזג אוויר נוח ויבש יחסית כל השנה. אין צורך במיזוג אויר בבתים וגם לא באמצעי חימום. עקב הקרבה לקו המשווה למעשה קשה מאד להבחין בין עונות השנה והטמפ׳ די קבועות. גשם יורד כל השנה, רובו בחודשים מאי-אוקטובר. אפשר להסתובב כל השנה בבגדים קלים וקצרים ללא צורך במעילים וסוודרים. אבל, הנה הפתעה: יום אחד לקראת סוף דצמבר שמתי לב שכל עובדות המשרד היגיעו לעבודה לבושות בסוודרים. כששאלתי מה קרה, ענו לי בשיא הפשטות: החורף התחיל… וכך הבנתי שבאופן פורמלי החורף מתחיל שם ב-21.12 והתושבים משנים את לבושם לא בגלל שבאמת קר אלא בגלל התאריך. אני, בכל מקרה, הסתובבתי שם כל השנה בשרוולים קצרים. אם בטגוסיגלפה מזג האויר נוח, לא כך הוא המצב בסן פדרו סולה השוכנת בצפון הונדורס על חוף הים הקריבי. שם הטמפ׳ גבוהה כל השנה, בסביבות 30 מעלות ויכולה לטפס גם ל-35. שוררת שם לחות איומה קבועה של כ-80% ולעיתים 85%. מאחר והיתה לחברה מעבדה שניה בסן פדרו סולה הייתי טס לשם לפחות פעם בשבועיים למספר ימים. ההליכה מן המלון הממוזג למעבדה הממוזגת לא ארכה יותר מ-10 דקות, אבל זה הספיק כדי שאגיע למעבדה כשכולי נוטף זיעה. לא הבנתי איך אפשר לחיות באופן קבוע במזג אויר כזה, וזאת כאשר לרוב התושבים לא היו מזגנים. אבל המקום הגרוע ביותר בהונדורס מבחינת מזג האוויר הוא ככל הנראה צ׳ולוטקה (Choluteca), עיר בת כ-170,000 תושבים הנמצאת בדרום המדינה. צ׳ולוטקה ידועה בכינוי El Horno de Honduras: התנור של הונדורס. לאורך כל השנה הטמפ׳ הגבוהות שם מתקרבות ל-40 מעלות ויורד שם המון גשם, מעל 1700 מ״מ לשנה. חבר ישראלי שלמד רפואה בהונדורס ונשלח לסטאז׳ בצ׳ולוטקה תאר לי את החיים שם כסיוט אחד ארוך…

העובד שנחטף

בינתיים, רמת הספרדית שלי השתפרה וכבר יכולתי לנהל די בחופשיות שיחות עם עובדי המעבדה והמשרד. בוקר אחד מתקשר אלי למשרד לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה ומספר לי שאחד העובדים, חוזה, לא היגיע לעבודה. שאלתי אותו אם יש לו מושג מדוע והוא ענה בשיא הפשטות: כי חטפו אותו אתמול לצבא. כך נתקלתי לראשונה בתופעה עליה שמעתי כבר קודם לכן: משאית צבאית מסתובבת ברחובות העיר והחיילים תופסים ברחוב צעירים בגיל הגיוס, מעלים אותם באיומי נשק למשאית והופ לטירונות… ככה זה עובד שם: לא לשכת גיוס, לא צו ראשון, לא צו שני, לא מיונים וכו׳. פניתי לריקרדו כדי שיפעל לשחרורו המידי כי אז כבר ידעתי שכמו לכל איש עסקים שמכבד את עצמו בהונדורס גם לו יש קצין בכיר בצבא (בדרגת קולונל) שהוא כנראה משלם לו באופן קבוע בדיוק כדי לפתור בעיות מסוג זה… לאחר מספר ימים חזר אלינו חוזה בריא ושלם וסיפר שכבר התחיל טירונות של תותחנים אי שם בהונדורס. את הסיפורים שלו על איך הצבא ההונדורני מתנהל אי אפשר לשכוח: בין היתר הקצינים מוכרים מצרכים כמו משחת שיניים, סבון ומשחת נעליים לחיילים שלהם (שמחוייבים לקנות אצלם) ולכל פלוגה יש כובסת שמכבסת ומגהצת להם את המדים…

מרכז טגוסיגלפה, הונדורס, 1981. צילום: גבי גולן

משטרה מושחתת

גם השוטרים בהונדורס אינם מהססים לקחת שוחד. כבר כשהגענו הנחו אותנו כיצד להתנהג במקרה ששוטר עוצר אותנו ברחוב בעת נהיגה. ההנחיה היתה לצרף לרשיונות הנהיגה והרכב שמגישים לשוטר לבדיקה שני שטרות של למפירה (או שטר אחד של 2 למפירות, היה גם שטר כזה) שווה ערך לדולר אמריקאי אחד אז. זה היה התעריף המקובל של השוטרים להגדלת הכנסתם החודשית הזעומה. והנה יום אחד עוצר אותי שוטר כאשר פניתי לרחוב בו אין כניסה כי אז טרם הכרתי טוב את העיר. הוא ביקש בנימוס את הרשיונות ואני התלבטתי האם לצרף לרשיונות את שטרות הכסף בהתאם להנחיות שקיבלתי. לאחר היסוס קצר החלטתי שברומא התנהג כרומאי, צירפתי לרשיונות שני שטרות אדומים והגשתי את החבילה לשוטר בתוספת מלמול בספרדית שאני מצטער על עבירת התנועה שעברתי וכו׳ וכו׳. השוטר עשה עצמו כמי שמתעמק ברשיונות ולאחר זמן קצר שנדמה כנצח הושיט לי בחזרה את הרשיונות ללא שטרות הכסף, אמר שהפעם הוא מסתפק באזהרה ואיחל לי נסיעה טובה. נשמתי לרווחה ונסעתי לדרכי. מסתבר כי ללא תשלום השוחד לשוטר, ענין פעוט ערך כזה עשוי להתפתח בהונדורס לסיפור מסובך בו השוטר עוצר את האזרח, מוביל אותו לתחנת המשטרה ומבטל את רשיון הנהיגה שלו במקום, דבר שיצריך בהמשך תשלום שוחד גבוה בהרבה לקצין משטרה או התערבות של קצין גבוה בצבא כדוגמת הקצין ששירת את ריקרדו. ככה זה עובד שם…

שטר כסף הונדורני של למפירה אחת משנת 1978 המצוי ברשותי: ערכו כיום $0.041. בשנת 1981 היה שווה חצי דולר… המטבע נקרא על שמו של גיבור לאומי הונדורני, אינדיאני מהמאה ה-16 בשם זה שהנהיג מרד לא מוצלח כנגד הכובשים הספרדים

מים מים בששון

כאמור הונדורס גשומה למדי (בטגוסיגלפה יורדים כ-840 מ״מ גשם בשנה, באזור החוף הצפוני כ- 2400 מ״מ בשנה), והגשמים מצליחים לפעמים להפתיע, בעיקר זרים חדשים כמוני שטרם הספיקו להכיר את מזג האויר. יום אחד, מספר שבועות לאחר שהגענו לטגוסיגלפה אני צועד לי ברגל במרכז העיר בדרכי למלון בו התגוררנו עד שעברנו לבית ששכרנו. הייתי לבוש בחליפה עם ז׳קט ועניבה כאשר לפתע נפתחו ארובות השמים, גשם זלעפות ניתך בחוזקה ותוך רגע הרחוב הפך לנהר גועש ואני לסמרטוט רטוב…לא אשכח את מבטי הרחמים של השומר בכניסה למלון, כאשר ראה את האורח שיצא מן המלון בבוקר לבוש באלגנטיות שב אליו בערב כדחליל נוטף מים.

בתיהם של חלק גדול מתושבי טגוסיגלפה אינם מחוברים למערכת המים העירונית. דיירי שכונות הצריפים והפחונים המקיפים את העיר שואבים מים מן הנהר Choluteca, מכבסים בו, מתרחצים בו ושותים את מימיו.

שכונת צריפים ופחונים אפיינית על חוף נהר הצ׳ולוטקה בטגוסיגלפה. אורך הנהר כ-350 ק״מ והוא נשפך לאוקיינוס השקט בדרום הונדורס. צילום: Wikimedia

התושבים ברי המזל שביתם כן מחובר למערכת המים העירונית בטגוסיגלפה יודעים היטב שאסור לשתות את המים ולכן קונים מים מטוהרים (Agua Pura) בכדי זכוכית גדולים המחולקים לבתים ע״י משאיות של חברת טיהור המים. אותם ברי המזל גם יודעים שאין לסמוך על אספקת מים סדירה ולכן בכל בית מתקינים מיכלים על הגג או מאגר תת קרקעי לשעת חרום. מערכת כזאת, הנקראת Cisterna היתה מותקנת בבית בו התגוררנו וכללה בור בטון בנפח של כשני מ״ק, משאבה חשמלית ומיכל לחץ. יום אחד חזרתי הביתה להפסקת צהריים וגיליתי שאין לנו מים בבית. בדקתי את המאגר ונדהמתי לגלות שהוא ריק! בדקתי אצל השכנים: אצלם היו מים. היה ברור שיש סתימה כל שהיא שאינה מאפשרת למים לזרום אלינו. הזעקתי את לואיס, מנהל המעבדה בטגוסיגלפה שהגיע תוך זמן קצר רכוב על האופנוע האדום הגדול שלו ואיתו ארגז כלים. במיומנות רבה פירק את החיבור שלפני שעון המים ומן הצינור פרצו החוצה עצמות ושאריות של עוף… מבטי המשתאה אמר הכל ולואיס ענה בטון מתנצל עוד לפני ששאלתי: כן, ככה זה כאן, פועלי העיריה שמתחזקים את מאגרי המים העירוניים יושבים לארוחת הצהריים שלהם על שפת אחת הבריכות, מכרסמים בהנאה רבה עוף מטוגן ומשליכים את השאריות לבריכה… עולם שלישי כבר אמרנו?

בבית בו התגוררנו, למרות היותו די חדש ומודרני לא היה מותקן דוד לחימום מים! למרות המספר הרב של ימי השמש בהונדורס דודי שמש לא היו בנמצא. לצורך חימום מים למקלחת בלבד הותקן ״פטנט״ הונדורני מסוכן שנקרא Electro Ducha (טוש חשמלי). המדובר במשהו שדומה למערכת אטמור הנמכרת בארץ אבל במופע פרימיטיבי ולא בטיחותי: בראש הטוש מורכב גוף חימום המחובר למערכת החשמל ומופעל עם פתיחת הברז. לא מאד יעיל אבל מאד מסוכן: נגעת בראש הטוש תוך כדי המקלחת – התחשמלת. מזל שמתח רשת החשמל שם הוא רק 110 וולט…

הבית בו התגוררנו בטגוסיגלפה. בחניה: החיפושית התכולה שקיבלתי מהחברה. הרחוב בו נמצא הבית לא היה סלול ולא היו בו מדרכות. צילום (סריקה של 2 הדפסים צמודים): גבי גולן

בננות ופירות אחרים

אי אפשר לדבר על הונדורס בלי להזכיר בננות, אחרי הכל זו המדינה עליה נאמר שהיא ״רפובליקת בננות״.

עפ״י ויקיפדיה ״רפובליקת בננות״ הוא כינוי גנאי ומונח פוליטי המתאר משטר כושל ומושחת המאופיין בהיעדר דמוקרטיה, חוסר יציבות, הבדלי מעמדות קיצוניים, שחיתות, שימוש בצבא לדיכוי העם והתערבות חזקה של מדינות זרות. כל אלו אכן אפיינו את הונדורס בתקופה בה התגוררנו בה וכנראה שגם כיום. מקור הביטוי הוא בתיאור רפובליקה בדיונית המאופיינת בשחיתות והיעדר דמוקרטיה בשם "אנצ'וריה" בספר "כרובים ומלכים" של הסופר האמריקאי או. הנרי, אותו כתב בזמן שחי בהונדורס על פי חוויותיו משהותו במקום. מעורבותן הניכרת של חברות גידול ויצוא הבננות האמריקאיות בפוליטיקה ההונדורנית והשפעתן על מדיניות החוץ האמריקאית הן עובדות ידועות. גם ניצול העובדים וחוסר ההתחשבות בסביבה הם מאפיינים ידועים של חברות הבננות הגדולות. בהונדורס קיימים שטחים עצומים המשמשים לגידול בננות, מזג האוויר הטרופי בצפון המדינה מתאים מאד לגידולן וכבר הזכרתי את הבדיחה המקומית הטוענת שבהונדורס גם אם תתקע באדמה מוט של מטאטא יצמח ממנו עץ בננות… הבננות ההונדורניות הן שם דבר, אין אצלנו בישראל בננות יפות וטעימות כמו אלה הגדלות בהונדורס ומיוצאות משם למדינות רבות בעולם. ביקרנו פעם בנמל Puerto Cortes, הנמל המרכזי של הונדורס ממנו מתבצע רוב יצוא הבננות. בשטחים עצומים על יד הנמל, על משטחי בטון עומדות מכולות קרור מלאות בננות מוכנות להעמסה על האניות. הרעש של אלפי יחידות הקרור של המכולות מחריש אזניים ונשמע למרחוק.

בננות תוצרת הונדורס: אחידות, יפות וטעימות! מקור: marcahonduras.hn

בנוסף לבננות הרגילות המוכרות לכולנו (אגלה לכם סוד: אני חובב בננות מושבע, לא תתפסו אותי בלי בננות בבית) יש בהונדורס עוד מספר סוגי בננות. אזכיר כאן שני סוגים שנהננו מאד לאכול, הסוג הראשון נקרא בספרדית Minimos כלומר בננה קטנה. (השם העברי לבננות הוא מוז, שמקורו בשם המדעי Musa). המינימוס נמכרות בדוכנים רבים, הן קטנות ומתוקות מאד, הרבה יותר מאשר הבננות המוכרות. הסוג השני נקרא Platanos, אלו בננות גדולות מאד הנצרכות כשהן ירוקות ומיועדות לטיגון ולבישול. פלטנוס חתוכות לפרוסות ומוכנות לאכילה לאחר טיגון נמכרות בדוכני רחוב בערים ובדוכני דרכים ברחבי המדינה והן טעימות מאד.

פרי נוסף שגדל בהונדורס הוא האננס. פרי זה גדל בשטחים חוליים נרחבים ונמכר במחירים אפסיים בדוכני הדרכים. כמו הבננות, אננס בגודל כזה לא ראיתי והטעם… גן עדן. אם מבקשים, הרוכלים בדוכנים מקלפים את האננס וחותכים אותו במהירות מדהימה לאכילה מידית במקום. פרי נוסף שנפוץ מאד הם אגוזי הקוקוס הגדלים גם הם בעיקר באזור החוף הקריבי בצפון המדינה. את אגוזי הקוקוס חותכים הרוכלים במיומנות מפחידה באמצעות סכיני מצ׳טה גדולות. לרבוץ על חוף הים היפהפה ב-Tela, לשתות עם קש את מיץ הקוקוס הקר מתוך אגוז שזה עתה נחתך, מה צריך יותר מזה…

בחוף Tela, צפון הונדורס, 1983. צילום: גבי גולן

שרונה בדוכן פירות על אם הדרך מטגוסיגלפה לסן פדרו סולה, 1982. צילום: גבי גולן

הבדלי מעמדות

אחד המאפיינים המצערים והבולטים ביותר של כל מדינות אמריקה המרכזית הוא ההבדל העצום בתנאי החיים של העשירים בני המעמד הגבוה ושל העניים בני המעמד הנמוך. בהונדורס ההבדל הזה ממש מנקר עיניים: אחוזות פאר עם מכוניות יוקרה בחניה ומשרתים במדים לעומת צריפים עלובים ופחונים ללא מים זורמים וללא חשמל, ילדים עזובים ישנים בתוך קרטונים במרכז העיר ליד בניני משרדים מפוארים וחנויות למותגי יוקרה, מקבצי נדבות ברחבי העיר, ילדים רעבים הצובאים על ויטרינה של מסעדה ומבקשים אוכל, מערכת בריאות ציבורית עלובה ובלתי יעילה לעומת קליניקות פרטיות חדישות לעשירים ועוד ועוד. יותר מ-60% מן האוכלוסיה בהונדורס חיה מתחת לקו העוני המקומי, נתון גרוע מאד בקנה מידה עולמי. העסקנו עוזרת בית בשם דוניה ברטה שגרה באחת משכונות הצריפים והפחונים המקיפות את טגוסיגלפה ושמענו רבות על תנאי החיים שם. רוב התושבים בני המעמד הבינוני והגבוה מעסיקים עובדי משק בית בשכר נמוך מאד. לרוב עובדים אלו מתגוררים בחדרים מיוחדים הנבנים עבורם כחלק אינטגרלי של הבתים. בבית בו גרנו היה חדר כזה, עם כניסה נפרדת, שנראה בדיוק כמו תא בבית כלא: רצפת בטון, חלון אחד קטן וגבוה ומקלחת ואסלה ללא הפרדה מאזור השינה. לא הסכמנו שהעובדת שלנו תגור שם ולכן העסקנו אותה חצי יום בלבד. העניים גם נפגעים יותר מפגעי הטבע: שטפונות, מפולות בוץ וסופות הוריקן המכים במדינה באופן תדיר. למזלנו, לא חווינו סופות כאלה בתקופת שהייתנו שם.

טיולים ונחיתות בלתי מתוכננות

חוץ מלעבוד מידי פעם טיילנו, גם בהונדורס עצמה וגם במדינות השכנות גוואטמלה וקוסטה ריקה, שתיהן הרבה יותר יפות ומענינות מהונדורס. באותה עת כבר היתה לנו ויזה של תושב וכדי לעזוב את הונדורס היה צורך, לפני כל נסיעה לבקש ויזת יציאה. הויזה ניתנה רק לאחר שנבדק שלמבקש אין חובות בהונדורס כולל חבות מס למדינה, ביורוקרטיה שלמה…ניקרגואה ואל סלוודור נחשבו למקומות מסוכנים מדי כבר אז, ובכל זאת פעם נחתנו באופן לא מתוכנן במנגואה, בירת ניקרגואה, (בדקנו עם חברת התעופה, אמרו שהטיסה הינה טיסה ישירה מסן חוזה בירת קוסטה ריקה לטגוסיגלפה. אז אמרו…) שנשלטה אז ע״י הסנדיניסטים ולא היתה מקום מומלץ לישראלים: חיילים חמושים בקלשניקובים עלו למטוס ובדקו את הדרכונים של כל הנוסעים אולם הניחו לנו לנפשנו…מן הנחיתה ההיא במנגואה זכורה לי כתובת ענקית מאבנים לבנות על צלע ההר שמול שדה התעופה ובה נכתב בספרדית: Sandino Ayer, Sandino Hoy, Sandino Siempre: סנדינו אתמול, סנדינו היום, סנדינו תמיד. Augusto César Sandino היה מנהיג מורדים שפתחו במלחמת גרילה נגד הכיבוש האמריקאי בניקרגואה בתחילת המאה העשרים.

אגב נחיתות לא מתוכננות: כאשר נוסע עולה על מטוס של חברת תעופה הונדורנית בדרך אל או מהונדורס הוא לעולם איננו יודע כמה נחיתות ביניים יהיו בדרך: זה נקבע לפי היעד של הנוסעים שעל המטוס באותו הרגע או בהתאם לנוסעים הממתינים בשדה התעופה וצריך לאסוף אותם…כבר הגעתי כך באופן בלתי צפוי לא רק למנגואה אלא גם לסן סלוודור (בירת אל סלוודור) ולמספר ערים אחרות בהונדורס…ומכאן ברור שזמן הנחיתה המתוכנן היה אך המלצה בלבד.

בטיול לגוואטמלה צילמתי מספר סרטי שקופיות קודאכרום ושלחתי אותם בדואר מהונדורס לפיתוח בארה״ב. לדאבוני רוב הסרטים לא חזר אלי… למזלי היתה לי מצלמה נוספת בה צילמתי נגטיב צבע כגיבוי.

סיפור על ״טיול״ מענין ששמעתי מחבר ישראלי בטגוסיגלפה: יום אחד הבחור היה צריך לנסוע לסן סלוודור במסגרת עסקיו והחליט להסתכן ולנסוע ברכב כדי לעצור בעוד מקום בדרך. כשנכנס לאל סלוודור עצרה אותו באיומי נשק חבורת לוחמי גרילה מקומיים רעולי פנים. למזלו הטוב הפעם הם הסתפקו ב״תרומה״ כספית ובחיובו להקשיב להרצאה אידיאולוגית מרקסיסטית של מנהיגם שלאחריה שיחררו אותו לדרכו. אחרים לא היו ברי מזל כמוהו…

תהלוכה בקרנבל מקומי בכפר בגוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן

הדלקת נרות בכנסיה בצ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן

אינדיאנים בתלבושת מסורתית, צ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן

חנות בשם ״ירושלים״, דנלי, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן

שלושה צילומים מגוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן

מוזמנים לקרוא את המשך זיכרונותי מהונדורס בפוסט מס׳ 111.

תמונה ראשית: מסיכות טקסיות בשוק בצ׳יצ׳יקסטננגו, גוואטמלה, 1982. צילום: גבי גולן

109. זיכרונות מהונדורס, חלק א 1981

בפוסט מס׳ 106 הזכרתי את התקופה בתחילת שנות ה-80 בה שימשתי כמנהל היצור בחברת Fuji de Honduras שבהונדורס, אמריקה המרכזית. גם בפוסט מס׳ 12, שעסק במחזור כסף מתכתי מתמיסות פיתוח משומשות הזכרתי את אותה תקופה מענינת ושונה. אולי חלק מכם תהו כיצד התגלגלתי להונדורס ומה בכלל חיפשתי שם. אז הנה, הזדמנות להיזכר ולשתף זיכרונות מתקופה מענינת בה ביליתי כשלוש שנים (יחד עם שרונה אשתי) במדינת עולם שלישי, אחת המדינות העניות בעולם (כ-66% מן האוכלוסיה חיה מתחת לקו העוני) . הונדורס נמצאת באמריקה המרכזית וגובלת ממערב בגוואטמלה, מדרום מערב באל-סלוודור, מדרום באוקיינוס השקט, מדרום מזרח בניקרגואה ומצפון בים הקריבי. שטחה פי חמישה משטח ישראל בגבולות הקו הירוק וכיום יש בה כ-10 מליון תושבים. המדינה הררית בכ-80% משטחה. מושגים ידועים כמו ״רפובליקת בננות״ ו״מלחמת הכדורגל״ נקשרו, ולא לחיוב, בשמה של הונדורס.

הונדורס והמדינות השכנות. מקור: Google Maps

מרוצ׳סטר לטגוסיגלפה: כיצד עברנו מן העולם הראשון לעולם השלישי

באביב 1981 עמדתי לקראת סיום לימודי במכון הטכנולוגי של רוצ׳סטר שבצפון מדינת ניו יורק (Rochester Insitute of Technology). שלוש שנות לימוד אינטנסיביות ומענינות בתכנית בת 4 שנים (על שנה אחת קיבלתי Credit עקב לימודי הקודמים באוניברסיטה העברית ובמכללת הדסה) שהתמקדו בתחום הניהול והתפעול של מעבדות צילום מסחריות עמדו להסתיים.

על תקופת הלימודים ב-RIT אכתוב אולי פוסט נפרד בעתיד. אציין כאן רק שתכנית הלימודים כללה ארבעה חלקים: חלק צילומי מקצועי: בו למדנו לעומק את כל תחום הטכנולוגיה של הצילום, כימיה צילומית ובקרת איכות במעבדת הצילום, חלק שכלל נושאים תומכים כגון אלקטרוניקה, מחשבים, סטטיסטיקה וכו׳, חלק ניהולי שכלל לימודי כלכלה, שיווק, חשבונאות, ניהול משאבי אנוש, פיתוח תכניות הדרכה, אימון עובדים וכו׳ וחלק הומני שכלל קורסי בחירה בתחומי מדעי הרוח והחברה.

בארה״ב מקובל שבחודשים האחרונים ללימודים מתקיימות באוניברסיטאות סדנאות הכנה לראיונות עבודה ולכתיבת קורות חיים ועם סיומן מתחילה עונת הראיונות בה מגיעים נציגים של מעסיקים פוטנציאליים לקמפוס, מקיימים מפגשי הסבר על החברות אותן הם מייצגים וכן ראיונות עבודה ראשוניים. רואיינתי ע״י מספר חברות לתפקידים שונים ואפילו טסתי מספר פעמים לראיונות המשך. אולם, באחד הימים התקיים מפגש הכרות עם מעסיק עליו לא שמעתי מעולם: חב׳ Fuji de Honduras. המנכ״ל והבעלים של החברה ריקרדו מדורו (לימים נשיא הבנק המרכזי ונשיא המדינה בהונדורס) הגיע לקמפוס ונתן פרזנטציה מענינת על החברה. הלכתי לפרזנטציה זו כפי שהלכתי להרבה פרזנטציות אחרות שהתקיימו בקמפוס. להפתעתי הרבה, עם סיום המפגש ניגש אלי ריקרדו ואמר לי שקיבל עלי המלצה מצוות המרצים במחלקה שלי ולאור העובדה שאינני אמריקאי אולי אהיה מוכן לשקול לבוא לעבוד בהונדורס. בו במקום הזמין אותי לראיון אישי במלון בו התאכסן. הגעתי לראיון ללא כל ציפיות אך עם סקרנות מרובה…עם סיום הראיון הציע לי ריקרדו לטוס על חשבונו להונדורס, לשהות שם שבוע ולהכיר את השותף האמריקאי שלו, את בני משפחתו העובדים איתו בחברה ואת צוות העובדים בשתי מעבדות הצילום שהיו לחברה, בשתי ערים שונות. עניתי לו שאחזור הביתה, אתייעץ עם אשתי ואודיע לו האם אני מקבל את הזמנתו. הגעתי הביתה, סיפרתי לשרונה מה קרה ודבר ראשון פתחנו מפה כדי לברר היכן לעזאזל היא הונדורס…בהמשך הודעתי לריקרדו שאני מקבל את הזמנתו וקבענו את מועד הביקור. אבל לפני כן, היה עלי לטוס מרוצ׳סטר לניו יורק על מנת לקבל בקונסוליה ההונדורנית ויזת תייר להונדורס. בדרכי מרוצ׳סטר להונדורס עצרתי לחנית ביניים של מספר ימים במיאמי, פלורידה בה התקיים באותה שנה הכנס השנתי והתערוכה של ארגון PMA: Photo Marketing Association.

משתעשעים בביתן פולארויד בכנס PMA 81 במיאמי, פלורידה, צילום פולארויד

עם סיום הכנס טסתי להונדורס, לעיר טגוסיגלפה, בירת המדינה. דבר לא הכין אותי למפגש עם המקום הזה. הטיסה ממיאמי לטגוסיגלפה אורכת כשעתיים וחצי, והמטוס של חברת Air Florida היה מלא בהונדורנים דוברי ספרדית ובאמריקאים. בעת הגישה לנחיתה, הנעשית בתוך גיא עמוק בין הרים תלולים היה נדמה לי שהמטוס טס כאשר כנף אחת גבוהה מהשניה כדי לא לפגוע בפסגות ההרים. המסלול בשדה התעופה Toncontin (גובה 1004מ') כל כך קצר שרק מטוסים מדגם Boeing 737 המצויידים בערכת STOL (מערכת מיוחדת להמראה ונחיתה על מסלולים קצרים) יכלו אז לנחות ולהמריא משם. בקצה המסלול היתה תהום ובהמשך שמעתי כמה סיפורי זוועה על נחיתות לא מוצלחות שהסתיימו בה…כיום, בדיקה קלה באינטרנט מעלה צילומים רבים של עשרות נחיתות והמראות שהסתיימו שם בהתרסקות , כולל התאונה הקשה ביותר ב-1989 בה התרסק מטוס של חברת התעופה ההונדורנית TAN-SAHSA ונהרגו 131 נוסעים ואנשי צוות. כדי להספיק לעצור לפני קצה המסלול המטוס בולם בפראות מפחידה המלווה בקולות צורמים מן המנועים והצמיגים כאחד. גם ההמראה משם היא חוויה מפחידה ביותר. בהמשך, המראתי משם ונחתתי שם עשרות פעמים (בחישוב גס לפחות 50-60 פעמים) ואף פעם לא התרגלתי לנחיתות ולהמראות המפחידות הללו…שדה התעופה הזה מדורג כשני המסוכן ביותר בעולם והגישה לנחיתה כאחת הקשות ביותר. את כל זה כמובן לא ידעתי אז…באורח פלא, לא ארעו שם תאונות בשנים בהן התגוררנו בטגוסיגלפה.

מטוס Airbus 320 של חברת TACA שהתרסק בעת נחיתה בנמל התעופה Toncontin בשנת 2008. בתאונה נהרגו חמישה, כולל אחד הטייסים. לאחר תאונה זו הוארך המסלול במבצע הנדסי לא פשוט. גם לאחר ההארכה הוא קצר יותר מכל מסלול בשדה תעופה בינלאומי אחר בעולם. מקור: The Washington Post

הטרמינל היה ברמה של שדה דב בשנות ה-50 במקרה הטוב… העיר עצמה, במבט מן האויר הזכירה לי את עזה ומחנות הפליטים שסביבה אותם חוויתי במהלך שירותי הצבאי. שכונות של פחונים מקיפות את העיר עצמה הבנויה ברובה בסגנון קולוניאלי ספרדי, עם נגיעות מודרניות ובניה חדשה.

שהיתי בהונדורס שבוע שבמהלכו טסנו גם לעיר San Pedro Sula הנמצאת לחוף הים הקריבי כדי לבקר במעבדת הצילום השניה של החברה ולפגוש את צוות העובדים. הביקור כולו היה חוויה יוצאת דופן אבל למעשה היה רק קצה הקרחון של חוויה מתמשכת בת כשלוש שנים. ומכאן בוודאי כבר ברור כי בסופו של דבר קיבלתי את הצעת העבודה שהניחו לפני ריקרדו ושותפו היינס במהלך ארוחת בוקר משותפת במלון בו התאכסנתי ביום האחרון של הביקור טרם המראתי חזרה לארה״ב. התפקיד היה מנהל היצור של החברה, האחראי לתפעול שתי מעבדות הצילום. תפקיד כזה היה חלומו של כל בוגר טרי של המחלקה שלי הן מבחינת תחומי האחריות והן מבחינת השכר. הובטח לי חופש פעולה ותקציב על מנת לשפר ולהעלות את תפוקת המעבדות ורווחיותן. לחברה היה גם מנהל שיווק, בחור צעיר ונמרץ ממוצא צרפתי בשם פרנסואה איתו יצרתי מיד קשר טוב. ריקרדו היה הבוס של שנינו ולמעשה הניהול השוטף של החברה, שכללה גם חנויות למכירת ציוד ואביזרי צילום, סרטי צילום, אלבומים וכו׳ ועסקה גם במכירה של מוצרי Fuji לחנויות אחרות במדינה היה מופקד בידי שנינו. חשוב לציין כי החברה היתה חלק ממערך עסקי גדול שכלל חברות נוספות שעסקו בתחומי האלקטרוניקה הבידורית (סוכנות Sony ו-Yamaha), יבוא ושיווק אופנועים וכן חברה שעסקה ביצוא של מוצרי חקלאות כגון קפה, תבלינים ואפילו שרימפס, בעיקר לארה״ב. בראש הפירמידה עמד אוסמונד, אביו של ריקרדו ומתחתיו ריקרדו ואחיו דיטו. לחברה היה בנין משרדים חדש ונאה באחת השדרות היותר יפות שבעיר.

בנין המשרדים הראשי של חברת Osmond. L Maduro e Hijos, חברת האם של Fuji De Honduras SA בעיר Tegucigalpa, בירת הונדורס, 1981. משרדי Fuji בקומה התחתונה מימין. צילום: גבי גולן

עם סיום הביקור שבתי לרוצ׳סטר ולאחר טקס סיום הלימודים בו קיבלתי תואר BSc (בהצטיינות יתרה) בצילום התחלנו להתארגן לנסיעה להונדורס. קיבלנו מהחברה הלוואה לצורך רכישת מוצרי חשמל לבית שכן נאמר לנו שעדיף לרכוש אותם בארה״ב. את עלות ההובלה שילמה החברה. כמו כן קיבלתי מהחברה רכב (חיפושית פולקסווגן תוצרת ברזיל, עם מנוע 1600 ושני קרבורטורים, חיה אמיתית…) וגם דאגו לשכור עבורנו בית, למעשה מעין וילה נחמדה עם חצר מוקפת חומה במרחק הליכה ממשרדי החברה. כך שלקראת יוני 1981 אנחנו מוצאים את עצמנו בטגוסיגלפה, בירת הונדורס, ומתחילים להסתגל לחיים במדינת עולם שלישי, אתגר לא פשוט לכשעצמו, כאשר לפני אתגר מקצועי גדול עוד יותר.

Ricardo Maduro, מנכ״ל Fuji De Honduras SA והבוס הישיר שלי. (לימים נשיא הבנק המרכזי של הונדורס ונשיא המדינה בשנים 2002-2006) עומד ליד השלט בכניסה למעבדת הצילום של החברה בטגוסיגלפה.
צילום: גבי גולןֿ, 1981. צולם כנראה בשבת, יום עבודה קצר בו היינו לבושים באופן לא פורמלי. בשאר ימי השבוע כל עובדי המשרד היו לבושים בחליפות ועניבות…

כעת תארו לעצמכם שאתם נוחתים במדינה שאת שפתה אינכם דוברים ועליכם להתחיל לפעול כמנהלים של צוות עובדים שאיתו כמעט ואינכם יכולים לתקשר. לא בדיוק נקודת פתיחה טובה. השפה המדוברת בהונדורס היא ספרדית, ובמשך 6 חודשים למדנו ספרדית בוקר בוקר במשך כשעה לפני העבודה עם מורה פרטית בשם ססיליה שהגיעה אלינו הביתה. הבוס שלי ריקרדו דיבר אנגלית משובחת (הוא בוגר אוניברסיטת סטנפורד) וכך גם מזכירתו דולסה שתפקדה גם כמזכירה שלי. שותפי לניהול החברה פרנסואה דיבר גם הוא אנגלית טובה במבטא צרפתי. שאר עובדי המשרד לא דיברו אנגלית כלל. עובדי המעבדות לא דיברו אנגלית פרט לעובד האחראי במעבדה בטגוסיגלפה שדיבר אנגלית בסיסית. לא יכולתי להרשות לעצמי להמתין עד שרמת הספרדית שלי תשתפר, הייתי חייב להתחיל לעבוד, ומיד.

מעבדת Ultracolor בטגוסיגלפה, הונדורס, 1981. אחת משתי המעבדות של החברה. על השלט כתוב: אנחנו מפתחים בצבע. צילום: גבי גולן

כרטיס ביקור שלי מתקופת העבודה בהונדורס, 1981-1984. שימו לב למספר הטלפון בעל 6 ספרות בלבד…

אתגרים מקצועיים

אחת הבעיות הראשונות בהן נתקלתי היתה ההתנגדות וחוסר שיתוף הפעולה מצד שני מנהלי המעבדות הקיימים רודולפו בטגוסיגלפה וקרלוס בסן פדרו סולה. אפשר בהחלט היה להבין אותם, בא איזה ״גרינגו״ זר שאינו דובר ספרדית ותופס עליהם פיקוד… מצב לא פשוט. במשך מספר שבועות ניסיתי להתקרב אל שניהם ולנסות לשבור את הקרח אך בסופו של דבר נאלצתי להודיע לריקרדו כי זה או הם או אני וכי על שניהם לעזוב מאחר ואינם מוכנים לשתף פעולה ואף מחבלים בעבודה ומסיתים את כל הצוות נגדי. ריקרדו הבין את המצב והוחלט לפטר את שניהם. וכך היה, שניהם פוטרו והחלטתי למנות את לואיס, עובד במעבדה בטגוסיגלפה כמנהל המעבדה שם ואת סוזי, עובדת נוספת מן המעבדה בטגוסיגלפה שלחתי לנהל את המעבדה השניה בסן פדרו סולה כי לא זיהיתי בצוות שם אף עובד עם פוטנציאל ניהולי. הבחירה בשניים האלה הוכיחה את עצמה מעל ומעבר. מהר מאד האוירה במעבדות השתפרה פלאים והתחלנו לעבוד כצוות, כאשר לואיס וסוזי מתגלים כעובדים ומנהלים חרוצים, יוזמים, מדווחים אמת ויודעים גם להסיק מסקנות מטעויות ולתקן את הדרוש תיקון. תאמינו לי, אלו לא דברים של מה בכך בהונדורס… המוטו שם הוא בד״כ ״Manana" (מחר) ו- "Fijese que no hay" (נראה לי שאין), שום דבר לא בוער לאף אחד ואין בשביל מה להתאמץ… בדיחה מקומית גרסה כי גם אם נתקע מקל של מטאטא באדמה יצמח ממנו עץ בננות.

אני עם חלק מצוות המעבדה בסן פדרו סולה, 1982. שניה משמאל סוזי, מנהלת המעבדה. הארגז הכחול משמאל הוא מערכת למחזור כסף מתכתי מתמיסות הפיתוח המשומשות שהתקנתי בכל מעבדה

בסופי שבוע נהגתי להזמין אלי הביתה את מנהלי המעבדות לצורך לימוד של נושאים כמו בקרת איכות של תהליכי פיתוח וכו׳. מבחינתם זה היה ארוע לא מקובל: מנהל בהונדורס לא מזמין את עובדיו אליו הביתה ולכן נרתעו בתחילה אולם בהמשך הגיעו ברצון ותוצאות הלימוד הזה נראו בשטח בהמשך. נושא בקרת האיכות ויעילות העבודה במעבדה היה אחד הנושאים הראשונים שהיה צורך לטפל בו יחד עם שיפור התנאים הפיסיים במעבדות: שיפרנו את מערכות מיזוג האויר, התקנו מערכות אוורור לסילוק אדי כימיקלים וכן מערכות לסינון מים עם בקרת טמפ׳. יציבות תהליכי הפיתוח נוטרה באופן רציף ותועדה באמצעות גרפים כך שכל העובדים יכלו לראות ולהבין מה רמת היציבות של התהליכים. בחדר החושך בו היתה מותקנת מכונת הפיתוח לסרטי נגטיב צבעוניים (מכונה פתוחה מסוג Dip and Dunk) התקנו תאורת IR ומצלמות וידאו IR במעגל סגור העבירו באופן רצוף צילום של הנעשה בחדר למוניטור טלוויזיה שהוצב מחוץ לחדר. רכשנו גם משקפיים IR שאפשרו לעובדים ממש ״לראות בחושך״ ובכך ליעל את עבודת טעינת סרטי הצילום למכונת הפיתוח, למנוע טעויות שנעשו בחושך ולתקן תקלות ללא צורך להפסיק את העבודה ולהדליק את התאורה הרגילה בחדר. בכך הצלחנו להוריד כמעט לאפס את מספר הסרטים שנהרסו במהלך הפיתוח והעלינו את רמת שביעות הרצון של הלקוחות. תוך זמן קצר הצלחנו להוריד את כמויות נייר הצילום הצבעוני בו השתמשנו מאחר ואחוז גבוה יותר של הדפסות היו ברמת האיכות הנדרשת ללא צורך בתיקונים וחזרה על עבודה שכבר נעשתה. גם זמן התגובה של המעבדה קוצץ ב-50%. בשנים אלו טרם יצאו לשוק מעבדות ״מיני״ עם הבטחה לפיתוח והדפסה תוך שעה, אנחנו הבטחנו אז פיתוח והדפסה תוך 4 שעות ולרוב עמדנו בכך, דבר שהיווה חידוש בשוק המקומי ושיפר את מעמדנו בתחרות העזה עם יבואן קודאק המקומי, שנקרא, איך לא, Super Color. בהמשך יזמתי התקנה של ציוד למחזור כסף מתכתי מתמיסות הקובע והמלבין קובע המשומשות: התקנו מערכת כזאת בכל אחת מן המעבדות שלנו ובנוסף רכשנו יחידה אלקטרוליטית גדולה שהותקנה במחסן המרכזי של החברה ושימשה לטיפול בתמיסות קובע ומלבין קובע משומשות שרכשנו מכל מעבדות הצילום האחרות בעיר וכן מרוב מכוני הרנטגן. בנוסף רכשנו ציוד התכה ועיבוד לכסף מתכתי והכשרתי את אחד מעובדי החברה לתפעל את מערך המחזור. אותו עובד היה מסתובב עם טנדר בין מעבדות הצילום ומכוני הרנטגן ואוסף את התמיסות המשומשות: כולם שמחו לקבל תשלום עבור מה שלפני כן נשפך לביוב, אנחנו הפקנו כל חודש מספר קילוגרמים יפים של מטילי כסף בריכוז של קרוב ל-99% שהפכו למקור הכנסה נוסף לחברה. גם אם איכות הסביבה לא היתה בראש מעייניו של אף אחד בהונדורס בתקופה ההיא, הסביבה הרוויחה מאחר ושאריות כסף הלידי בתמיסות קובע ומלבין קובע משומשות פוגעות ביעילות פעולתם של חיידקים אירוביים הפועלים בבריכות חמצון לביוב, אם היו כאלה שם…

מערכת אלקטרוליטית להפקת כסף מתמיסות קובע ומלבין קובע משומשות מתוצרת CPAC. מסוגלת לטפל בכל מחזור בכ-400 ליטר. טגוסיגלפה, הונדורס 1982. צילום גבי גולן

כך נראה כסף מתכתי שהופק בתהליך אלקטרוליטי לפני ההתכה.
טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן

כסף מתכתי נוזלי בטמפ׳ של 962 מעלות צלסיוס נשפך לתבנית היציקה.
טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן

מטילי כסף מתכתי בריכוז של 99% שמוחזרו מתמיסות פיתוח משומשות.
משקל כל מטיל היה כ-1.5 ק״ג. טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן

אתגר נוסף לא פשוט שעמד לפני היה ארגון מלאי מספיק של כימיקלים, ניירות צילום (בגלילים) וחלקי חילוף לציוד במעבדות. מאחר וזמני האספקה היו ארוכים ולא יכולנו להרשות לעצמנו להתקע ללא חומרים או חלקים. גם לא היתה קיימת אפשרות לקבלת שרות טכני לציוד ועשינו הכל לבד כולל תיקונים אלקטרוניים ברמה של לוחות אם. לצורך כך נעזרתי לא פעם בטכנאי מעבדת השרות של ציוד האלקטרוניקה הבידורית שהיתה לחברה האחות Jet Stereo.

היה צורך להכשיר מקום אחסון ראוי במחסן המרכזי של החברה לכמות גדולה של תרכיזי תמיסות הפיתוח שיבאנו מארה״ב ולכמויות גדולות של נייר צילום צבעוני בגלילים וסרטי צילום שיבאנו מיפן ואחסנו במקרר תעשייתי גדול. מלאי חלקי החילוף לכל מכונות הפיתוח והמדפסות שהפעלנו תפס לא מעט מקום במחסני החברה. הליכי היבוא בהונדורס היו מסורבלים, כרוכים בביורוקרטיה גדולה ולעיתים גם בתשלומי שוחד… כאשר פעם הזמנתי כמות של חומר מפחית קצף לשימוש במכונות הפיתוח גיליתי כי מישהו בשדה התעופה פתח את האריזות וגנב חלק גדול מתוכנן מאחר וכנראה הבקבוקים נראו לו כמו בקבוקי שמפו…

עיסוקי שרונה

שרונה אשתי מצאה די מהר תעסוקה: כאשר נודע לריקרדו שהיא כלכלנית (תואר שני) ומבינה במחשבים הזמין אותה בתחילה למחשב את תחרויות השחייה בהן השתתף בנו ולאחר מכן להקים מאפס את מחלקת עיבוד הנתונים הממוחשבת של קבוצת החברות של משפחת מדורו. המחלקה אכן הוקמה ותוך שנה כבר פעלה בהצלחה. אבל הצלחה זו של מחלקה חדשה המנוהלת ע״י אישה זרה היתה לצנינים בעיניו של חשב החברה שעשה כל שלאל ידו כדי לפגוע בפעולת המחלקה החדשה. תופעת המאצ׳ו ההונדורני התגלתה בכל כיעורה ובסופו של דבר הגישה שרונה מכתב התפטרות, עזבה את עבודתה בחברה ופנתה ליזמות עסקית: זיהינו שחסר בשוק לחם איכותי ותוך זמן קצר הקימה עסק קטן שפעל מביתנו ויצר לחמים, חלות, לחמניות, פיתות, תערובות לפנקייקס וגרנולה שנמכרו למספר סופרמרקטים בעיר, כולל אחד שבהמשך הוצת ונשרף כליל כתוצאה של מאבק עסקי. הייתי נוסע עם החיפושית לתחנת הקמח ומעמיס 2 שקי קמח בתא המטען הקדמי… כאשר כבר היה צורך ביותר קמח גייסתי בחור עם טנדר שביצע עבורנו את הובלת הקמח.

חלות, לחם מקמח מלא ולחם בננה תוצרת שרונה (העסק שלה נקרא El Girasol, החמניה) מוכנים לאריזה. טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום: גבי גולן

הפריצה

זמן קצר לאחר שהתמקמנו בביתנו החדש פרצו גנבים לבית בעת שהיינו בעבודה לאחר שהסירו בקלות סורג שהותקן ברשלנות. לא היה הרבה מה לגנוב ובכל זאת, הרגשה לא נעימה. ריקרדו צייד אותי מיד באקדח להגנה עצמית והוחלט להציב במעבדה שומר חמוש באותו הלילה כי תיק שלי ובו היו מפתחות למעבדה לא נמצא. לאחר מספר שעות התיק נמצא מתחת למיטה באחד החדרים לשם זרקו אותו הגנבים בלי לנסות אפילו לפתוח אותו… לאחר המקרה הזה הפנמנו את שיעצו לנו לעשות עוד לפני כן: לשכור שומר שישמור על הבית במשך היום. וכך שכרנו את דון ויסנטה, בחור ממוצא אינדיאני בגיל לא ברור שהסתובב בחצר חמוש במצ׳טה בה עשה הכל: לראות אותו מכסח את הדשא במצ׳טה היה בהחלט מראה מענין. דון ויסנטה שירת אותנו בנאמנות עד שעזבנו את הונדורס בתחילת 1984. על מנת להקל עליו רכשתי בעבורו מכסחת דשא ידנית שעוד אזכיר בהמשך.

השומר הנאמן שלנו, דון ויסנטה, עם המצ׳טה וחומה, כלבת הדוברמן. טגוסיגלפה, הונדורס, 1982. צילום:גבי גולן

מוזמנים לקרוא את המשך זיכרונותי מהונדורס בפוסט מס 110

תמונה ראשית: אני עם צוות המשרד של Fuji De Honduras, כנראה 1982, צלם לא ידוע

108. המצלמות שלי, חלק ג

את הפוסט הקודם סיימתי בהחלטתי לעבור למצלמה בעלת חיישן Full Frame. מאחר וכל מצלמות ה-DSLR לא דיברו אלי וכמי שרגיל לאמץ טכנולוגיות חדשות בשלב מוקדם יחסית גם אם אינן מושלמות רכשתי בשנת 2014 מצלמה חסרת מראה Sony A7, שיצאה לשוק כשנה לפני כן. לא היה לי ספק כי תקופת ה-DSLR לקראת סיומה מה שהוכח בהמשך כנכון. על ההשפעה של משפחת ה-A7 על תחום הצילום ניתן לקרוא בפוסט מס׳ 45 בבלוג זה: The A Team*: משפחת המצלמות Sony Alpha A7. מאז פרסום הפוסט באוגוסט 2015 נוספו דגמים רבים למשפחה והיא בהחלט עולה כפורחת וממשיכה להצטיין בחידושים טכנולוגיים. אחת המצלמות המענינות בסדרה היתה ה-A9, עליה כתבתי את פוסט מס׳ 102: מספר תובנות על Sony A9. בכל מצלמה חדשה שנוספה לסדרה Sony העלתה בהצלחה את רף הביצועים ומצד שני לא טרחה להתייחס לחלק מתלונות חוזרות ונשנות ובקשות לשיפורים של המשתמשים… בין היתר, חווית המשתמש הכללית לקתה בחסר, לפחות לטעמי.

Sony Alpha A7, 2014-2019

וכך בסוף 2014 רכשתי לעצמי את מצלמת ה-Full Frame הראשונה שלי, Sony A7. כמו כל מצלמה של Sony גם ה-A7 היתה בעלת מספר תכונות מצויינות, כמו לדוגמא איכותו של חיישן התמונה ומאידך בעלת מספר מגרעות בולטות, כמו לדוגמא מערכת המיקוד האוטומטי הלא מוצלחת והאיטית ומערך התפריטים המעצבן עליו נכתבו ביקורות שליליות רבות ותוקן רק לאחרונה ב-Sony A7S III. למרות החדשנות שהיתה גלומה בה, בהיותה מצלמת ה-Mirrorless Full Frmae הראשונה (יחד עם אחותה הבכירה A7R) זכתה לציון פושר יחסית של 80 ב-DPreview.com.

מבחינה טכנית, לחיישן תמונה בגודל Full Frame 24X36mm מספר יתרונות על חיישני תמונה קטנים יותר. למעשה גודל זה מהווה פתרון טוב מאד בין חיישני התמונה הגדולים יותר הנמצאים במצלמות בפורמט הבינוני לבין הקטנים יותר כגון APS-C ו-Micro Four Thirds. אחד היתרונות החשובים הוא שגודל החיישן מאפשר לצופף עליו פיקסלים רבים ועדיין לשמור על גודל פיקסל הגיוני המאפשר יחס אות לרעש טוב, וזאת לעומת חיישני התמונה הקטנטנים הנמצאים, לדוגמא, במצלמות המובנות בטלפונים הסלולריים שם גודל הפיקסל עשוי להיות כחמישית מגודלם במצלמות Full Frame ברזולוציה גבוהה. כמות האור הכללית (Total Light) שמקבל חיישן התמונה בזמן החשיפה עולה ככל שגודל החיישן עולה, ולכן יחס האות לרעש משתפר. גם מספר הצמצם האמיתי עולה ככל שגודל החיישן קטן ולכן קשה יותר עד בלתי אפשרי לשלוט בחדות המבדלת בין הנושא לרקע שמאחוריו, שדה הראייה קטן ולכן יש צורך בעדשות באורך מוקד קצר יותר להן זוית ראיה רחבה יותר, ראו פוסט מס׳ 19 בבלוג זה. לסיכוםֿ Sony A7 היתה מצלמה עם חיישן תמונה טוב בגוף הרבה פחות טוב: פוקוס אוטומטי לא מספיק טוב, חיי סוללה קצרים (הסתובבתי עם 3 סוללות), ממשק תפריטים מעצבן ועוד. הוסיפו לכך עדשה די גרועה 3.5-5.6 /18-70 שקיבלתי כעדשת KIT עם המצלמה ותבינו מדוע בהמשך, לאחר כחמש שנים החלפתי אותה באחותה הבוגרת והמוצלחת בהרבה A7 III. ברשותי אלפי צילומים שצילמתי ב-A7, בחרתי להציג כאן מספר צילומים שצילמתי במסענו לדרום הודו בפברואר 2019. הודו שבתה את ליבנו ועוד נשוב לשם כאשר הנסיבות יאפשרו זאת.

Sony A7, קובץ RAW. מקדש דרכים הינדי, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7, קובץ RAW. טקס במקדש הינדי, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7, קובץ RAW. שקילת שקי אורז לאחר האיסוף בשדה, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7, קובץ RAW. ילדה ישנה (אותה הילדה שבתמונה הראשית, יום למחרת), דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7, קובץ RAW. ילדות בטקס התבגרות הינדי, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7, קובץ RAW. כיתה בבית ספר יסודי כפרי בדרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7, קובץ RAW. ארמון מלכותי, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7, קובץ RAW. הדלקת קטורת במקדש הינדי, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7, קובץ RAW. ארמון מלכותי בדרום הודו, פברואר 2019. צילום גבי גולן

Sony A7, קובץ RAW. מוכרת פרחים בשוק, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7, קובץ RAW. אתר ארכיאולוגי קדוש, דרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן

אני תקווה כי לא עייפתי את קוראי עם הצילומים מהודו, פשוט קשה לבחור…

לאחר שבמסע לדרום הודו נתקלתי אין ספור פעמים בנחיתות של מערכת המיקוד האוטומטי של ה-A7 ופספסתי לא מעט צילומים עקב כך, החלטתי שמגיעה לי מצלמה איכותית יותר. הבחירה הכמעט מידית היתה Sony A7 III, הדור השלישי של A7 (דילגתי על ה-A7 II כי לא היו בה מספיק שיפורים לעומת הדור הראשון).

Sony A7 III, 2019

A7 III היתה שיפור גדול לעומת A7 מן הדור הראשון. שלושה שיפורים עיקריים משכו את תשומת ליבי: מערכת מיקוד אוטומטי משופרת, עוקבת ומהירה עם זיהוי פנים וזיהוי עיניים יעיל במיוחד, יעילות גבוהה בצילום בתנאי אור ירודים וסוללה גדולה ומשופרת שאפשרה, עפ״י תקן CIPA כ-700 צילומים ובפועל הרבה יותר. היתה ברשותי רק סוללה אחת ובסוף יום טיול ארוך ירדה הסוללה לרמת 50-60% בלבד. עם המצלמה רכשתי עדשה 24-105/4 מסדרה G שהוכחה כחדה מאד ובעלת איכות אופטית מצויינת בכלל. השילוב הזה של מצלמה איכותית למדי עם עדשה איכותית היה מוצלח מאד עבורי, פרט לנקודה אחת: המשקל. היה הפרש משקל של כ-500 גרם בין ה-A7 עם עדשה 18-70 לבין ה-A7 III עם עדשה 24-105/4. תוספת משקל זאת היתה בהחלט מורגשת… גם חווית המשתמש, כרגיל אצל Sony, לא היתה ראויה לציון. אותם התפריטים המעצבנים, אותה הרגשה של מוצר שאמנם מספק קבצים איכותיים אבל בדרך זו או אחרת קשה להתחבר אליו.

Sony A7 III, קובץ RAW. דוכן צעצועים ביריד מקומי, Chiclana De La Frontera, ספרד, יוני 2019
צילום: גבי גולן

Sony A7 III, קובץ RAW. האי הידרה, יוון, אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7 III, קובץ RAW. זריחה בנמל פיראוס, יוון, אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7 III, קובץ RAW. טברנה באי Poros, יוון, אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7 III, קובץ RAW. האי Agina, יוון, אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7 III, קובץ RAW. בין האיים בים הסרוני, יוון, אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7 III, קובץ RAW. כנסיית הבשורה, נצרת, נובמבר 2019. צילום: גבי גולן

Sony A7 III, קובץ RAW. חלון של מסעדה, מדריד, ספרד. יוני 2019. צילום: גבי גולן

איכות הדימויים שסיפקה ה-A7 III יחד עם העדשה 24-105/4 היתה מצויינת מכל הבחינות, ובסה״כ הייתי מגדיר אותה כמצלמה מצויינת. גם כיום, כמעט שלוש שנים לאחר שיצאה לשוק היא מהווה בחירה טובה מאד למרות שכיום יש לה כבר מספר מתחרות שלא היו קיימות כאשר יצאה לשוק: Nikon Z6 II, Canon R6, Panasonic S5, כולן בעלות נתונים טכניים כמעט זהים ומחירים דומים אולם כולן חדשות ומודרניות יותר מה-A7 III. גם ה- Fuji XT-4 יכולה להחשב כמתחרה של A7 III למרות שהיא בעלת חיישן תמונה קטן יותר בגודל APS-C, גם היא חדשה יותר ויצאה לשוק לפני פחות משנה.

באופן אישי, משקלה של ה-A7 III יחד עם העדשה המצויינת אך כבדה 24-105/4 (1.3 ק״ג למצלמה+העדשה) הכריע אותי לאחר טיול ארוך של חודש בספרד ביוני-יולי 2019… ולאחר התלבטות ארוכה של מספר חודשים החלטתי שעלי לעבור למערכת קלה יותר שתספק חווית משתמש טובה יותר ללא פגיעה משמעותית בביצועים בכלל ובאיכות הדימויים בפרט. Enter Fuji XT-4, אותה רכשתי ממש לאחרונה לאחר שמכרתי את ה- A7 III. מענין לציין שהמחיר של A7 III והעדשה 24-105/4 נפל בסדר גודל של 25-30% מאז רכשתי אותן בסוף פברואר 2019, מה שעושה אותה כיום לקנייה משתלמת במיוחד. ל-XT-4 אייחד פוסט נפרד לאחר שאספיק להתיידד איתה…

Olympus Tough TG4, 2016, נמצאת ברשותי עד היום

במקביל לשימוש ב-Sony A7 התעורר אצלי הצורך במצלמה עמידה למים, אבק ותנאים סביבתיים קשים בכלל. הענין שלי במצלמה כזו החל לאחר יום של שיט בקיאק עם חברים בפולין בשנת 2016. לפני תחילת השיט שאלתי את המפעיל האם בטוח לקחת איתי את ה-A7. הבחור ענה שתמיד קיימת סכנת התהפכות ולכן איננו ממליץ לקחת את המצלמה. בלב כבד השארתי אותה ברכב והסתפקתי ב-iPhone 6 בתוך מעטפה אטומה למים. וכך, כל פעם שרציתי לצלם (והיה הרבה מה לצלם…) הייתי חייב להפסיק לחתור, להוציא את הסמארטפון מן הנרתיק שהיה תלוי על צווארי, לצלם תוך חשש תמידי שיפול למים ולמהר ולהחזירו לנרתיק האטום למים. לא כיף גדול…אז החלטתי שאני חייב לרכוש לעצמי מצלמה עמידה במים שאפשר לקחת אותה ללא חשש לכל מקום בלי להתחשב בתנאי הסביבה. זמן קצר לאחר שובי לארץ הזמנתי מצלמה מדגם Olympus Tough TG4, (כיום קיימת כבר בגרסת TG-6). אל תשאלו מדוע אבל הזמנתי אחת בצבע אדום בוהק…זוהי מצלמה קטנה וקלה, שאפשר לצלול איתה עד לעומק 15מ׳ והיא אטומה גם לאבק, מסוגלת לפעול בתנאי קור וחום קיצוניים ואפילו לצאת בשלום מנפילה מגובה 1.5 מ׳ על רצפת בטון. את היכולת האחרונה הזאת לא בדקתי כמובן בעצמי ואין לי אלא לסמוך על נתוני היצרן…עם חיישן קטן בגודל ״1/2.3 (6.17X4.55 מ״מ) ו- 16MP איכות הצילומים סבירה, לא יותר. ניתן לצלם קבצי RAW במגבלות מסויימות, עדשת הזום החשמלית 25-100 (מקביל ל-35 מ״מ) מאפשרת צילום של טווח הגיוני של נושאים ויש גם מצב מאקרו ועוד מיני מצבי צילום לצילום מתחת למים וכו׳.

Olympus Tough TG4, מצלמה קטנה, ממזרה וקשוחה… מקור: DPReview.com

הכיף והחופש שבתליית המצלמה האדומה והקלה הזאת על הצוואר באמצעות שרוך ולא להיות מוטרד מהשאלה מה יקרה לה… שווה את מחירה הצנוע, כ-$250 אם אני זוכר נכון. יש לה גם מבזק מובנה, GPS, מצפן ועוד צעצועים לשטח. משקלה 247 גרם. השתמשתי בה כבר בשיט ראפטינג בנהר Tara במונטנגרו (מודה ומתוודה, לא סוער מדי…אבל בגשם שוטף!) , הכנסתי אותה לבריכה ולים מספר פעמים, עד כה ללא תקלות. אני משתמש בה כמצלמת גיבוי למצלמה הראשית שלי האיכותית יותר מבחינת איכות הדימוי.

Olympus TG4, קובץ JPG. מה שיותר כחול יותר עמוק, רחובות, אוגוסט 2016. צילום: גבי גולן

Olympus TG4, קובץ RAW. ע״י נהר Tara, מונטנגרו, ספטמבר 2017. צילום: גבי גולן

Olympus TG4, קובץ RAW. מתחת למים, רחובות, אוגוסט 2016. צילום: גבי גולן

Olympus TG4, קובץ RAW. פגשתי צוענים מאושרים, על שפת נהר Tara, מונטנגרו, ספטמבר 2017.
צילום: גבי גולן

Olympus TG4, קובץ RAW. מתוך המים, האי הידרה, יוון. אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן

Olympus TG4, קובץ RAW. מתחת למים בחוף Stoupa, הפלופונסוס, יוון. אוקטובר 2019. צילום: גבי גולן

באחד הפוסטים הבאים אסקור את המצלמה העיקרית הנוכחית שלי, Fuji XT-4 עם עדשה 16-80/4, אותה אני לומד להכיר בימים אלה.

תמונה ראשית: ילדה באזור האגמים בדרום הודו, פברואר 2019. צילום: גבי גולן, Sony A7

107. המצלמות שלי, חלק ב

חלק ב׳, מצלמות דיגיטליות 1991-2015

בפוסט הקודם סיפרתי את סיפורן של מצלמות הסרט שהיו ברשותי בתקופה שבין 1960-1991. בפוסט זה אספר את סיפורן של המצלמות הדיגיטליות שהיו ברשותי וחלקן עדיין אצלי בתקופה שבין 1991 ל-2014. כפי שכבר ציינתי, אתייחס בהמשך רק למצלמות שרכשתי בעצמי ולא לכאלו בהן השתמשתי במסגרת עבודתי בחוג לצילום במכללת הדסה בירושלים או במקומות אחרים. כהערכה גסה, אציין כי הזדמן לי להשתמש לאורך השנים בלפחות מאה מצלמות שונות מכל הסוגים והפורמטים, אנאלוגיות ודיגיטליות כאחד. דווקא הצילום הראשי למעלה (שצולם ע״י סטודנט שלי לשעבר במכללה לצילום בקריית אונו, לצערי אינני זוכר את שמו) אני נראה מצלם במצלמה דיגיטלית בפורמט בינוני השייכת למכללת הדסה…) הצילום צולם ב-Nikon D3 במרץ 2010. כפי שנהוג לומר, הצילום לצורך המחשה בלבד…

בתחילת שנות התשעים כבר היה ברור לי שהצילום האנאלוגי מגיע לסוף דרכו וכי זו רק שאלה של זמן עד שהמצלמות הדיגיטליות יחדרו לחיים בכלל ולחיי הצלמים בפרט. לכן, על מנת ללמוד את הנושא הפסקתי, באופן מודע לצלם במצלמות סרט ועברתי להשתמש באופן מוחלט במצלמות דיגיטליות. הבעיה היתה שעקב מחירן הגבוה של מצלמות דיגיטליות ״מקצועיות״ לא היה הגיוני מבחינתי לרכוש מצלמה כזאת באופן פרטי. כבר ב- 1993 רכשתי עבור החוג לצילום במכללת הדסה שתי מצלמות דיגיטליות מדגם Kodak DSC 200 במחיר של כ-$10,000 כל אחת. היו כבר אז ברשות החוג מצלמות דיגיטליות קטנות ומצלמות סטיל וידאו אנאלוגיות אולם ה-DCS 200 היתה המצלמה ״המקצועית״ הראשונה מסוג DSLR שהגיעה לחוג ואפשרה צילום באופן דומה מאד למה שהיינו רגילים עם מצלמות רפלקס וסרטי צילום. צילמתי לא מעט בכל המצלמות הדיגיטליות שהיו במכללה, אחרי הכל את כולן אני רכשתי עבור המכללה וגם קיבלתי חלק מהן לתקופת נסיון לפני ההחלטה על הרכישה. אך, אבוי לאותה בושה, בכל התקופה שבין 1991-2002 לא היתה לי מצלמה דיגיטלית פרטית משלי… בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי ארכוש לעצמי מצלמה קטנה ופשוטה וכאשר אזדקק למצלמה ״רצינית״ יותר תמיד אוכל לשאול אחת ממחסן החוג, וכך היה.

Nikon Coolpix 5700, 2002

בשנת 2002 רכשתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי: Nikon CoolPix 5700. זו היתה מצלמת גשר (Bridge Camera) בעלת עדשת זום קבועה 35-280 (מקביל ל-35 מ״מ) וחיישן תמונה אלקטרוני קטן מסוג CCD בגודל "2/3 (8.8X6.6 מ״מ) בעל 5MP. מצלמה זו היתה הדגם האחרון של Nikon עם מסננים צבעוניים CGMY על חיישן התמונה בניגוד ל-(GRGB (Bayer הסטנדרטי.

Nikom CoolPix 5700 משלושה היבטים שונים. מצלמה מכוערת למדי…
מקור: nikonusa.com

לצערי אין לי הרבה דברים טובים להגיד על המצלמה הזאת: התנסות הצילום איתה היתה מאתגרת לעיתים… מענין לציין לחיוב את הצג האחורי המתקפל ומסתובב, אם כי קטן מאד וברזולוציה נמוכה. המחפש (Viewfinder) היה אלקטרוני: איטי וברזולוציה נמוכה אבל הי, בואו לא נשכח שאנחנו מדברים על 2002! המצלמה שקלה 512 גרם, היתה לה יכולת צילום מאקרו לא רעה וגם יכולת לשמור קבצים בפורמט RAW, אם כי אני חייב להתוודות כי לצערי בתקופה ההיא טרם הבנתי את היתרון הגדול של קבצי RAW… להזכירכם, Lightroom הוצגה לראשונה רק ב-2007. ואילו Adobe Camera RAW הוצגה כבר ב-2002 (Photoshop 7)…

Nikon Coolpix 5700, קובץ JPG, צילום מקרוב של אדמת סחף ע״י רחובות, 2003. צילום: גבי גולן

Nikon Coolpix 5700, קובץ JPG, נוף בשדות ע״י רחובות, 2003. צילום: גבי גולן

Nikon Coolpix 5700, קובץ JPG. אליאור בן חיים, סטודנט שלי לשעבר במכללת הדסה מדגים שימוש ב-Nikon D100 עם עדשה 500 או 600 מ״מ במסגרת סדנת צילום טבע עם יוסי אשבול בבריכות הדגים של מעגן מיכאל, מאי 2003. הצילום צולם ב-ISO200, שימו לב לרעש…צילום: גבי גולן

Canon IXUS 400, 2003

בשנת 2003 החלטתי לחפש לעצמי מצלמה דיגיטלית קומפקטית ונוחה יותר מאשר ה-Coolpix 5700. זאת היתה שנה מענינת מאד כי בה נמכרו לראשונה יותר מצלמות דיגיטליות מאשר מצלמות סרט (והשאר היסטוריה) והשוק היה מלא במספר רב של דגמים מגוונים. רכשתי אז מצלמה קטנה ונחמדה של Canon מדגם IXUS 400. זו היתה הראשונה בסדרה של מצלמות מתוצרת Canon שרכשתי לעצמי ועל כך בהמשך.

Canon IXUS 400 היתה אחת מסדרה ארוכה שמנתה עשרות דגמים שונים ומשונים שהתאפיינו גם בשמות שונים בהתאם לאזור הגאוגרפי בעולם בו הופצו. במבט לאחור נראה כי בשנים הללו Canon (וגם Nikon) לא בדיוק ידעו איזה דגם יצליח בשוק ולכן ״הפגיזו״ את השוק במספר גדול של דגמים בתקווה שלפחות חלק מהם יתפוס את תשומת הלב של הצרכנים. למעשה לא היה במצלמות הללו שום דבר מיוחד פרט להיותן מאד פרקטיות, פשוטות לשימוש ועפ״י נסיוני גם אמינות. עם חיישן CCD קטן ״1/1.8 (7.2X5.3 מ״מ) בעל 4MP התוצאות שהתקבלו היו סבירות, לא יותר. המצלמה צוידה בעדשת זום 36-108 (מקביל ל-35 מ״מ). מבחינתי העובדה שהמצלמה שקלה 222 גרם בלבד כולל סוללה והיה ניתן לשאת אותה בכיס שיפרה מעט את ההרגשה הלא מדהימה שסיפק הצילום במצלמה זו.

Canon IXUS 400, מבט היקפי. מקור DPreview.com

Canon IXUS 400, קובץ JPG. סטודנטים וסטודנטיות בחוג לצילום במכללת הדסה בסדנת צילום טבע עם יוסי אשבול בבריכות הדגים של מעגן מיכאל, מאי 2005. צילום: גבי גולן

Canon IXUS 400, קובץ JPG. זריחה בג׳יסר א זרקא, מאי 2005. צילום: גבי גולן

Canon IXUS 50, 2005

בשנת 2005 רכשתי מצלמה נוספת של Canon, מדגם IXUS 50. זו היתה עוד מצלמה קופסתית למראה אם כי בעלת פיניש מתכתי ומראה מושך וקצת יותר רציני.

Canon IXUS 50: קטנה עם ביצועים סבירים לתקופה. מקור: DPReview.com

IXUS 50 היתה ממש זעירה, שקלה 130 גרם בלבד! ) לשם השוואה, ה-iPhone 8 שלי שוקל 148 גרם… וסיפקה צילומים סבירים באיכות של 5MP, שהופקו מחיישן CCD קטנטן בפורמט ״1/2.5 (4.308X5.744 מ״מ). המצלמה היתה מהנה לשימוש הרבה יותר מה-IXUS400 ולמרות החיישן הקטן יותר איכות הדימוי היתה טובה יותר. צילמתי בה המון במשך שנתיים: גודלה הזעיר ומשקלה המינימלי אפשרו לי לשאת אותה איתי לכל מקום (באותה תקופה עדיין לא היה ברשותי טלפון סלולרי עם מצלמה). מצויידת בעדשת זום חשמלית 35-105 (מקביל ל-35 מ״מ) מצלמה זו התאימה מאד לצילום רחוב דיסקרטי אם כי לא היתה מהירה במיוחד.

Canon IXUS 50, קובץ JPG. קלן, גרמניה, ספטמבר 2006. צילום: גבי גולן

Canon IXUS 50, קובץ JPG. קלן, גרמניה, תערוכת הפוטוקינה, ספטמבר 2006. צילום: גבי גולן

Canon IXUS 50, קובץ JPG. מחבוא צילום מוסווה (עדשות 600 מ״מ) במסגרת סדנת צילום טבע עם יוסי אשבול בבריכות הדגים של מעגן מיכאל, מאי 2007. צילום: גבי גולן

Canon G9, Canon G10, 2007

תמיד קיים מעין ״ניגוד עניינים״ בין השאיפה למצלמה קטנה וקלה ובין השאיפה המנוגדת לה לאיכות גבוהה של הדימוי ולאפשרות שליטה ידנית בפרמטרים השונים של הצילום. בעיה דומה קיימת בכל הנוגע לשאיפה שלי למצלמה בעלת עדשת זום איכותית מאחר וצילום בעדשה רחבת זווית, טובה ככל שתהיה לא מאפשרת לי את החופש שמאפשרת עדשת זום בעלת תחום אורכי מוקד ארוכים יותר. אז אמנם ה- IXUS 50 היתה קטנטנה וקלה אבל בהינתן גודלו הזעיר של חיישן התמונה שלה ואפשרות השליטה הידנית המוגבלת ביותר שהיציעה, בשלב מסויים התחלתי לחפש פתרון אחר. הפתרון נמצא בדמותה של Canon G9, אחת המצלמות בסדרת G הידועה של Canon שמאז תחילתה (G1) בשנת 2000 שילבה באופן מוצלח למדי בין השאיפות המנוגדות הנ״ל וכל זאת במחיר סביר. את ה-G9 רכשתי בפוטו פריזמה בירושלים בשנת 2007 ולאחר שנה החלפתי אותה ב-G10. מאחר ושתי המצלמות דומות מאד אתייחס כאן בעיקר ל-G10, ש-12 שנה לאחר רכישתה עדיין קיימת, תקינה ונמצאת בשימוש אצל נכדי הבכור יהונתן שקיבל אותה ממני כאשר היה בן 10 והשתתף בקורס צילום במסגרת קייטנת קיץ.

Canon G9 (משמאל) לעומת Canon 10. מקור: DPReview.com

לטעמי לפחות, עיצובה של ה-G10 היה מושך ובעל מראה רציני ולא צעצועי כמו חלק מן המצלמות הקודמות שסקרתי. עם חיישן CCD בגודל 7.6X5.7 מ״מ ו- 14.7MP, אפשרות שליטה ידנית על כל גורמי הצילום ה-G10 היתה למעשה מעין מיני DSLR אך ללא מראה וללא אפשרות להחלפת עדשות. היתה לה עדשת זום סבירה 28-140 (מקביל ל-35 מ״מ) ואיכות הדימויים שיצרה, בעיקר אם צולמו כקבצי RAW היתה בהחלט סבירה. בניגוד למצלמות Mirrorless של היום ל-G10 היה מחפש אופטי פשוט ולא איכותי ולכן רוב הזמן הייתי משתמש בצג האחורי בזמן הצילום ולא במחפש האופטי. ה-G10 היתה מצלמה מהנה למדי לשימוש ומשקלה הקל יחסית, 350 גרם אפשר את נשיאתה בקלות בתוך נרתיק מבד עבה שהצמדתי לחגורת המכנסיים. ה-G10 היתה בשימוש שוטף אצלי במשך 4 שנים ודי נהנתי הן השימוש בה, עד שהיגיע הזמן לעבור לצלם במצלמה בעלת חיישן גדול יותר עם כל היתרונות (והחסרונות) הגלומים בכך. אציין כאן כי החל בשנת 2011 היה ברשותי סמארטפון מדגם iPhone 4 עם מצלמה סבירה ובהמשך iPhone 6 וכיום iPhone 8 אולם אין בכוונתי להתייחס כאן למצלמות המשולבות בטלפונים סלולאריים.

Canon G10, קובץ RAW. חיפה, דצמבר 2009. צילום: גבי גולן

Canon G10, קובץ RAW. שמורת פורה, מרץ 2010. צילום: גבי גולן

Canon G10, קובץ RAW. חוף נורמנדי, צרפת מרץ 2010. צילום: גבי גולן

Canon G10, קובץ RAW. כבאים מטפלים במדורה במסגרת טקס קבלת האביב בכפר אמנדורף, גרמניה.
אפריל 2010. צילום: גבי גולן

Canon G10, קובץ RAW, פסטיבל פסלים חיים ברחובות, יולי 2010. צילום: גבי גולן

Canon G10, קובץ RAW, המרה למונוכרום ב-Tonality. נורמנדי, צרפת, אפריל 2011. צילום: גבי גולן

Sony NEX 5N, 2012

בשלב זה התחילו להופיע בשוק מצלמות חסרות מראה של Sony עם חיישנים בפורמט APS-C. שמתי עין על ה-NEX 5N ולאחר התלבטות קצרה רכשתי אחת. זאת היתה המצלמה הראשונה שלי מתוצרת Sony, אחריה תבואנה עוד שלוש…

Sony NEX 5N עם המבזק מותקן. די מכוערת וחסרת אופי…

אחד הצילומים האהובים עלי שצילמתי ב-Sony NEX 5N, קובץ RAW. משחק פולו, דרום ספרד,
אוקטובר 2013. צילום: גבי גולן

מצלמה זו היתה אחת הראשונות בסדרת מצלמות Alpha של Sony עם חיישני תמונה בפורמט APS-C ממנה התפתחה בהמשך סדרת E עם חיישני APS-C וסדרה FE עם חיישני Full Frame. הגוף היה קטן וקל עם אפשרות להחלפת עדשות. היתה לי עדשה 18-55 ובהמשך עדשה 18-200(מקביל ל-35 מ״מ) שהיתה לגמרי בלתי נסבלת: ארוכה, כבדה ואם לא זכרתי לנעול אותה במצב הקצר שלה היתה ״נוזלת״ לאיטה ונפתחת מעצמה לאורכה המלא ….המצלמה הגיעה עם מבזק קטן ולא ממש שימושי שאפשר היה להרכיבו על גוף המצלמה. בהמשך הוצע גם מחפש אלקטרוני באיכות לא מרשימה (שלא רכשתי) שהיה צורך להרכיבו על אותו חיבור של המבזק. כך שמי שהשתמש במחפש האלקטרוני לא היה יכול להשתמש במבזק באותו הזמן. לא הפסד גדול כי המבזק היה קטן וחלש. מה שהפתיע לטובה היה איכות הדימוי, בעיקר בצילום קבצי RAW. עם 16MP, החדות, הטווח הדינמי ורמת הרעש היו בהחלט הפתעה לטובה. עם זאת, מבחינת חווית השימוש, כמו מרבית המצלמות של Sony, גם ה-NEX 5N לא סיפקה חווית משתמש חיובית כלל… צילמתי בה כשנתיים עד שהחלטתי למכור אותה ב-2014 ולעבור ל-Sony RX10. להלן מספר צילומים שצילמתי בה:

Sony NEX 5N, קןבץ RAW.אזור הפירנאים, צרפת, אוקטובר 2012. צילום: גבי גולן

Sony NEX 5N, קובץ RAW. אזור הפירנאים, צרפת, אוקטובר 2012. צילום: גבי גולן

Sony NEX 5N, קובץ RAW. שוק עכו, יוני 2012. צילום: גבי גולן

Sony NEX 5N, קובץ RAW. גרנדה, ספרד אוקטובר 2013. צילום: גבי גולן

Sony NEX 5N, קובץ RAW. סנקטי פטרי, דרום ספרד, אוקטובר 2013. צילום: גבי גולן

Sony RX10, 2014

בחיפושי אחר המצלמה האולטימטיבית (למרות שברור לי שאין באמת חיה כזאת…) ומאחר ומאסתי בחווית השימוש הלא מלהיבה של ה-Sony NEX 5N עם העדשה הבלתי מוצלחת 18-200 קראתי יום אחד על ה-Sony RX10. שוב היתה זו מצלמת Bridge בעלת עדשה קבועה, זום חשמלי 24-200 (מקביל ל-35 מ״מ) וצמצם קבוע 2.8. עם חיישן "1 (13.2X8.8מ״מ) בעל 20MP ומשקל של 813 גרם היה כאן לכאורה שילוב די מוצלח מרוב הבחינות. ואכן, באופן כללי נהניתי מן השימוש ב-RX10 (כיום קיים כבר הדור החמישי שלה). בשני מסעות ג׳יפים לגאורגיה (עם חב׳ Master Trip) בהם השתתפתי בסוף 2014 כצלם הקבוצה וכמדריך צילום ה-RX10 עשתה עבודה לגמרי לא רעה הן בסטילס והן בוידאו (השתמשתי במיקרופון חיצוני ובמבזק Sony המשלב תאורת לד לוידאו בתוך ראש המבזק הרגיל). אולם, והדבר נכון לכל המצלמות בעלות חיישן תמונה קטן (כולל אלו של הטלפונים הסלולריים), יש להבין את ההשלכות של גודל החיישן על אורך המוקד האמיתי, הצמצם המעשי, זווית הראייה ורמת הרעש וכתוצאה מכך הטווח הדינמי שמסוגלות לספק מצלמות כאלו. להסבר נרחב על בעיה זו ראו פוסט מספר 19 בבלוג זה: על הקשר שבין גודל חיישן התמונה לצמצם, לאורך המוקד, לזווית הראיה ול- ISO. המיקוד האוטומטי היה איטי יחסית אבל ניתן היה לעבוד איתו. אבל בעת עריכת הצילומים רמת הרעש הפריעה לי מאד, וכבר ב-ISO 100 ניתן היה להבחין בו ללא מאמץ. לא פלא לאור העובדה שה-ISO האמיתי היה לא 100 אלא 900…לטעמי, ה-RX10 היתה מצלמה נאה למדי ומתוכננת באופן הגיוני. חווית השימוש בה היתה בסה״כ טובה.

Sony RX10 . בהחלט בעלת מראה מרשים! מקור: DPReview.com

Sony RX10, קובץ RAW. גאורגיה, ספטמבר 2014. צילום: גבי גולן

Sony RX10. קובץ RAW. חדר שינה בבית כפרי, גאורגיה, ספטמבר 2014. צילום: גבי גולן

Sony RX10. קובץ RAW. פיסקרדו, האי קפלוניה, יוון, יוני 2014. מקום קסום

Sony RX10, קובץ RAW, עיבוד למונוכרום ב-Tonality. טיביליסי, גאורגיה, אוקטובר 2014. צילום: גבי גולן. כמעט חטפתי מכות מהמכשפה עם המטאטא…

ולמרות שבסך הכל נהניתי למדי מהשימוש ב-RX10 לאחר שובי מגאורגיה בפעם השניה באוקטובר 2014 החלטתי שהיגיע הזמן לעבור למצלמת Full Frame. באותה התקופה גם פרשתי מעבודתי במכללת הדסה כך שלא היתה לי יותר גישה למגוון הרחב של המצלמות במחסן החוג לצילום. ה-RX10 נמכרה ובמקומה רכשתי את אחד משני הדגמים של מצלמת ה-Mirrorless Full Frame הראשונה של Sony: ה-A7. ועל כך בפרק הבא, פוסט מספר 108: המצלמות שלי, חלק ג 2015-2020.

Camera & Photo Technology

על צילום, מצלמות, טכנולוגיה צילומית וכל מה שבינהם: הבלוג של גבי גולן