125. סקירת ספר: Colour Mania: Photographing The World in Autochrome

כמי שמתענין מזה שנים רבות בהיסטוריה הטכנולוגית של הצילום היה ברור כי כאשר נודע לי על יציאתו לאור של ספר חדש העוסק בתהליך הצילום הצבעוני ההיסטורי Autochrome אמהר ואזמין לי עותק.

הספר (באנגלית) Colour Mania נכתב ע״י Catlin Langford ויצא בהוצאת Thames & Hudson. הוא מודפס באיכות גבוהה בפורמט אלבומי, בעל כריכה קשה וכולל 240 עמודים. למי שיחליט לרכוש אותו, אני ממליץ לא לרכוש ישירות מן ההוצאה אלא מאתר bookdepository.com בו המחירים אטרקטיביים מאד והמשלוח חינם! מחיר הספר כולל משלוח 175 ש״ח, סביר מאד לספר בפורמט אלבומי מפואר כזה. (עדכון: לצערי האתר נסגר בסוף אפריל 2023!)

צילום Autochrome על כריכת הספר, של הצלם F.A Paneth, צולם ב-Kaliningrad, 1928

בפוסט מס׳ 67 בבלוג זה סקרתי את המאפיינים וההיסטוריה המענינת של תהליך הצילום הצבעוני המסחרי הראשון Autochrome שפותח בצרפת ע״י האחים Lumiere, נרשם כפטנט בשנת 1903, יצא לשוק בשנת 1907, יצורו נמשך עד 1937 והיה בשימוש עד 1952 (בשנה זאת יצאה לשוק הגרסה האחרונה תחת השם Alticolor על בסיס גמיש). כמו כן התייחסתי בפוסט לחשיבותו הצילומית-אמנותית-תעודית של ה-Autochrome. הספר החדש מתמקד בעיקר בתחום זה ולכן מומלץ מאד לכל מי שמתענין גם במאפיינים הטכניים של התהליך לקרוא את פוסט מס׳ 67 (וגם את פוסט מס׳ 66) בבלוג זה לפני שיזמין לעצמו את הספר ויקרא אותו. אציין כאן רק שהמדובר בתהליך צבעוני אדיטיבי, פוזיטיבי וישיר, בו מתקבלת שקופית צבעונית בפורמט המצלמה. שקופיות Autochrome רגישות מאד למגע ולאור ולכן לא ניתן להציג אותן לציבור במוזיאונים. באוספים מוזיאליים נשמרות שקופיות Autochrome בחושך ובתנאי חום ולחות אופטימליים מבוקרים. האוצרים והמשמרים במוזיאונים צופים בשקופיות Autochrome באמצעות ארגזי אור מיוחדים בעלי עצמת אור נמוכה, בחדרים מוחשכים ונוגעים בהן כשלידיהם כפפות בד. הצפייה מותרת לפרקי זמן קצרים במיוחד. מכאן נובעת, בין היתר, חשיבותו של הספר החדש שמאפשר לצפות ברפרודוקציות איכותיות של שקופיות Autochrome מקוריות ללא המגבלות הללו. הרפרודוקציות בספר נעשו מחלק קטן מתוך כ-2500 שקופיות Autochrome מקוריות שברשות מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.

צילום Autochrome של Helen Messinger Murdoch משנת 1914. Nile Boats at Luxor. גודל מקורי 16.5X21.6 ס״מ

בהקדמה לספר נאמר: ״כל מי שינסה אותו לא ירצה שום דבר אחר״, ציטוט מפי הצלם הצרפתי Albert Londe לאחר שהשתמש לראשונה ב-Autochrome. הצלם הידוע Alfred Stieglitz אמר בשנת 1907 שבקרוב העולם יהיה משוגע לצבע, וצדק.

הספר מתחיל בדיון בקבלה, ביישום ובמורשת של ה-Autochrome בהקשר הרחב של התפתחות הצילום הצבעוני. בהמשך, ארבעה פרקי נושא חוקרים את הנושאים העיקריים בהם התרכזו צלמי ה-Autochrome: פורטרטים, גנים, טבע דומם ומסעות. ארבעת הפרקים מתרכזים בעבודותיהם וחייהם של שבעה צלמים. חלקו האחרון של הספר עוסק באתגרים הניצבים בפניהם של אלו העוסקים בשימור הנכסים ההיסטוריים החשובים הללו לאור רגישותם הרבה. הספר לוקח את הקורא אחורנית בזמן כדי לשתף אותו בפליאה ובהתרגשות שהיו מנת חלקם של הצלמים שצילמו לראשונה בצבע, יכולת שכיום אנו מתייחסים אליה כמובנת מאליה.

צילום Autochrome של Henry Essenhigh Corke משנת 1912. Mother and Child. גודל מקורי: 12X16.4 ס״מ

בעמודים הראשונים הספר סוקר את השאיפה לצילום בצבע ואת התהליכים המוקדמים שפותחו לצורך כך אולם אף לא אחד מהם זכה להצלחה מסחרית, עד לפיתוח ה-Autochrome. עוד בשנת 1895 רשמו האחים Lumiere פטנט על תהליך לצילום צבעוני שנקרא ALL Chroma, על שמם של האחים (Auguste (and) Louis Lumiere). איכות התוצאה הרשימה בהחלט אולם עקב היותו מסובך ולא מעשי ננטש התהליך.

האחים לא התייאשו והמשיכו לעבוד על תהליך חדש שהתבסס על התאוריה האדיטיבית של Maxwell ותהליך הScreen-Plate של Ducos du Hauron. לתוצר הסופי קראו האחים Autochrome. התהליך היה נוח יחסית לשימוש ולפיתוח, ובפעם הראשונה יכול היה כל צלם שברשותו מצלמה מתאימה לצלם בצבע ולקבל שקופית צבעונית מרשימה בגודל הפורמט של המצלמה. ה-Autochrome זכה להצלחה מסחרית והיה בשימוש במשך 45 שנה. תרומתו לפיתוח ההבנה החזותית של משמעות הצילום בצבע היתה עצומה, ובאה לידי ביטוי כשינוי משמעותי בתחום הצילום, הן מן הבחינה הטכנולוגית והן מן הבחינה החזותית. אחד הזרמים האמנותיים שאימץ בחום את ה-Autochrome היה זרם הצלמים הפיקטוריאליסטיים.

ארבעת הפרקים הבאים בספר כוללים מספר רב של צילומים בנושאים שהוזכרו לעיל. חלק מן הצילומים טובים ומענינים וחלקם פחות, דבר המעיד על הקושי שביצירת שפה צילומית חדשה בצבע יש מאין. חלק מן הצילומים ממש בנאליים, ונראה שהצלמים התלהבו לצלם כל נושא צבעוני (הרבה פרחים…) והתייחסו פחות למשמעות החזותית של הצילום. על כך התלונן הצלם האנגלי Alvin Langdon Coburn (שצילומי Autochrome שלו מוצגים בספר בפרק העוסק בפורטרטים): הוא טען שלאור הקלות של השימוש ב-Autochrome ישתמשו בו גם צלמים חובבים. ״האנשים הללו, כך אמר, ימהרו לצעוד במקום בו המאסטרים יחששו ללכת. עם ההתלהבות הטפשית שלהם וחוסר יכולתם להעריך דקויות של צבע יצרו תוצאות דוחות במיוחד. הם יציבו את המצלמות שלהם בכל מקום ויצלמו פרחים ורודים על רקע שמיים סגולים, הם יזייפו צבעים ויגרמו לכחול, לצהוב ולארגמן לקפוץ ולהכות זה את זה בשיניים…״. התחזקות הבלתי מקצועיים היא אחד המאפיינים של מהפכה טכנולוגית (ראו פוסט מס׳ 22 ופוסט מס׳ 23 בבלוג זה) ואין פלא שתהליך חדשני כמו ה-Autochrome היווה איום על צלמים רבים, לא שונה בהרבה מן היחס לצילום הדיגיטלי בתחילת דרכו בסוף שנות ה-90.

אולם גם צילומי החובבים וגם צילומי הצלמים המקצועיים שבספר מעבירים היטב, למרות שבפועל אנו צופים בדף נייר מודפס בדפוס אופסט, את התחושה המיוחדת והאפיינית לצילומים שצולמו ב-Autochrome. לעניות דעתי, תחושה דומה לזאת סיפקו רק עוד שני חמרי צילום צבעוניים היסטוריים בעבר, ה-Kodachrome שלמעשה הדיח את ה-Autochrome ממעמדו וה-Cibachrome, שבניגוד לשניים הקודמים לא היה חומר שנועד לצילום במצלמה אלא להכנת הדפסים פוזיטיביים משקופיות פוזיטיביות. מענין אם מישהו ניסה להדפיס שקופיות Autochrome על נייר Cibachrome…

השימוש בלוחות Autochrome לא היה טריוויאלי, החשיפה היתה ארוכה הרבה יותר ממה שהיה מקובל באותה עת בחומרי צילום מונוכרומטיים והחומר היה די בלתי צפוי בתגובתו למקורות תאורה שונים ולאורך החשיפה. גם מחירו היה גבוה יחסית למחירם של חומרי הצילום המונוכרומטיים אך למרות כל הקשיים ה-Autochrome היה הצלחה מסחרית והשפיע רבות על עולם הצילום במשך קרוב לחמישים שנה.

לא מעט קשיים היו קשורים גם לאופן ההצגה של שקופיות Autochrome, קשיים שמנעו את הצגתן בתערוכות ובאלבומים (לפחות בתקופה המוקדמת שלו ולפני ההתפתחות הטכנולוגית של תחום הדפוס). הקרנת השקופיות ב״פנס קסם״ היתה מוגבלת למספר שניות בלבד לאור הרגישות הגבוהה לחום שגרם נזק לאמולסיה ולחומרי הצבע. צלמים, גלריות ומוזיאונים עסקו רבות בנושא זה ובין היתר גם בקושי לשלוט באיכות הצבעונית של מקורות האור בארגזי אור ובבמקרנים כדי לקבל צבעים "טבעיים״, והרי לכם הצורך ב״ניהול צבע״ במיטבו, כבר בתחילת המאה העשרים.

מעבר לשימוש הצילומי הפיקטוריאלי, היו נסיונות להשתמש ב-Autochrome גם לצרכים מדעיים, רפואיים ופורנזיים (זיהוי פלילי), אם כי הספר אינו כולל דוגמאות לצילומים מסוגים אלו.

בולטת במיוחד העדרותם הכמעט מוחלטת מצילומי ה-Autochrome בכלל ובאוסף של מוזיאון ויקטוריה ואלברט בפרט של צילומי ארועים בעלי משמעות היסטורית חשובה כמו מלחמות, מגפות ובכלל תופעות שליליות ולא אסטטיות. העיתון New York Times התייחס לתופעה זאת כבר בשלב מוקדם וציין כי צילומי ה-Autochrome מהווים מעין ״חלון עשוי מזכוכית צבועה״ של העבר הקרוב.

צילום Autochrome של Helen Messinger Murdoch. מסגד כיפת הסלע בירושלים, 1914. גודל מקורי 16.5X21.6 ס״מ

החלק האחרון בספר עוסק בשימור של חומרי Autochrome. מחברת הספר, Catlin Langford משוחחת עם Stephanie Jamieson, האחראית מטעם מוזיאון ויקטוריה ואלברט על שימור אוסף צילומי ה-Autocrome שברשות המוזיאון. השיחה עוסקת בהיקף, בקטלוג ובדיגיטציה של האוסף וכן בשיטות, בקשיים וברעיונות הנוגעים לטיפול באוסף ולשימורו.

כותבת הספר מעריכה כי כ-50 מליון לוחות Autochrome צולמו לאורך השנים בהן היה בשימוש (בעיקר באירופה ובארה״ב) אולם עקב רגישותו ושבירותו הגבוהה של החומר, כמו גם נטייתו לדהות, רוב הצילומים לא שרדו. לכן, בין היתר, חשיבותו הרבה של הספר בעצם הנגשת צילומי ה-Autochrome לקהל הרחב.

לסיכום, ספר מקיף וחשוב הסוקר בהרחבה את החשיבות ההיסטורית והחזותית של אחד מחומרי הצילום המענינים ביותר שיצא לשוק לפני 115 שנה. מומלץ מאד לכל מי שמתענין בהיסטוריה של הצילום בכלל ובהיסטוריה הטכנולוגית של הצילום בפרט.

עדכון 18.12.22: מוזיאון אלברט קאהן פתח מחדש את שעריו לאחר שיפוץ והעלה אתר חדש המנגיש לציבור אלפי צילומי Autochrome מן האוסף שלו

עדכון 27.12.22: הספר האולטימטיבי והמקיף ביותר על ה-Autochrome

עדכון 21.1.23: ספר חדש על מסע לגרינלנד בשנת 1912 שצולם ב-Autochrome

עדכון 7.5.24: מסתבר שיש לפחות צלם אחד שעדיין מצלם על לוחות Autochrome שהוא מכין בעצמו

צילום ראשי: ‘Students in a lecture at University of Königsberg [Kalingrad], 1929-33’, autochrome, by F A Paneth, The Royal Photographic Society Collection/V&A Museum, London/Estate of F A Paneth

68. תהליכי צילום צבעוניים היסטוריים: Dufaycolor, Finlay

אנחנו עדיין דנים בתקופה של תחילת-אמצע המאה העשרים בה היו נפוצים תהליכי צילום צבעוניים אדיטיביים, כמו ה- Autochrome שנסקר בהרחבה בפוסט הקודם וגם תהליכים דומים כמו Dufaycolor ו-Finlay בהם אדון בפוסט זה. למרות שכולם מתבססים על הסינתזה האדיטיבית יש בינהם הבדלים מענינים מבחינת מבנה החומר ואופן השימוש בו וכן הבדלים מבחינת השפעתם על אזורים גיאוגרפיים שונים: Dufaycolor היה נפוץ בעיקר באנגליה שם השפיע רבות גם על צילום הסטילס וגם על תעשיית הקולנוע.

Dufaycolor

כפי שאפשר היה לצפות, גם תהליך ה-Dufaycolor פותח ע״י צרפתי. בשנת 1908 מציג Louis Dufay תהליך דומה ל-Autochrome ששיווקו החל אך שנה לפני כן. הפצתו של התהליך דשדשה למדי בזמן שמתחרהו, ה- Autochrome הפך לנפוץ יותר ויותר. בשנת 1926 רכש יצרן הנייר הבריטי Spicers את הזכויות מ-Dufay ובשנת 1932 הציג גרסה של Dufaycolor לקולנוע. רק שני סרטים באורך מלא ומספר סרטים קצרים צולמו על Dufaycolor. למרות זאת הוא נחשב לתהליך האדיטיבי הראשון שיושם בהצלחה לקולנוע עד לפיתוח תהליך ה-Polavision של חב׳ Polaroid בשנת 1977 שגם הוא נכשל מסחרית עקב פיתוחו של הוידאו הביתי.
הפצת Dufaycolor באנגליה נעשתה בעיקר ע״י חב׳ Ilford ולכן זכה לפופולריות רבה שם.

כיצד נוצרו המסננים הצבעוניים האדיטיביים ב- Dufaycolor?

כמו ה-Autochrome, גם לוחות Dufaycolor נחשפו כך שגבו הלא מצופה של הלוח פונה לנושא: האור עובר דרך שכבת המסננים הצבעוניים בהתאם לצבע המסנן וחושף (או לא) את האמולסיה הפנכרומטית שנמרחה על גבי שכבת המסננים. פיתוח רברסלי גרם לקבלת דימוי פוזיטיבי שניתן היה לצפות בו במכשיר צפייה יעודי.

מכשיר צפייה ללוחות Dufaycolor

אריזת גרסת הקולנוע של Dufaycolor

הסוף: עם פיתוחם של תהליכי הצילום הכרומוגניים ובראשם Kodachrome באמצע שנות ה-30 של המאה העשרים הלך השימוש ב-Dufaycolor ודומיו והצטמצם עד להעלמותם המוחלטת של תהליכים אדיטיביים אלו בתחילת שנות ה-50.

Finlay

ניסיון נוסף לפיתוח תהליך צבעוני אדיטיבי נעשה ע״י Clare Finlay שבשנת 1906 פיתח שיטה ליצירת תמונה צבעונית בעזרת לוח זכוכית ועליו מסננים ריבועיים בצבעים אדום, ירוק וכחול-סגול.

את לוח המסננים היה צורך להצמיד ללוח צילום פנכרומטי ולחשוף את הלוח דרך לוח המסננים. לוח הצילום עבר פיתוח רברסלי וכדי לצפות בדימוי הצבעוני הפוזיטיבי היה צורך לצפות בלוח המפותח דרך לוח המסננים ששימש לחשיפת הלוח: נדרש דיוק רב בהצמדת לוח המסננים ללוח הצילום המפותח כדי לקבל צבע מדוייק.

בעזרת לוח המסננים של Finlay ניתן היה גם לחשוף נגטיב ולשכפל ממנו פוזיטיבים רבים, יתרון משמעותי על תהליכי ה-Autochrome וה-Dufaycolor בהם כל צילום היה יחודי ובלתי ניתן לשכפול. יתרון נוסף היתה המהירות הצילומית (רגישות) הגבוהה יחסית של האמולסיות של Finlay שאיפשרה חשיפות קצרות יותר וצילום נושאים בתנועה. גם מרווח החשיפה היה טוב יותר מאשר באמולסיות מתחרות.

Finlay דחס 240 מסננים לאינצ' כך שלוח בגודל 4.25X3.25 אינצ' הכיל 1020X780 "פיקסלים" שווה ערך לכ- 0.8MP.

אריזה של לוח המסננים הצבעוניים של Finlay: עקב הרגישות הגבוהה לדהיה באור ההנחיות היו לשמור את הלוח בחושך בזמן שאינו בשימוש.

השוואה בין סידור המסננים במספר חומרי צילום אדיטיביים:

שימו לב לדימיון בין סידור המסננים של Finlay לבין סידור המסננים במערך Bayer (למטה) המשמש כיום כאמצעי לסינון צבע ברוב המצלמות הדיגיטליות: כנראה שאין חדש תחת השמש…

בשנת 1909 פותחה גרסת Finlay שכללה את לוח המסננים ועליו אמולסיה פנכרומטית בדומה
ל-Autochrome ול-Dufaycolor. גרסה זו נקראה Thames Color Plate. לאחר מלחמת העולם הראשונה שתי הגרסאות של Finlay נזנחו אולם שבו והופיעו בתחילת שנות ה-30 והתחרו באנגליה ב- Dufaycolor עד לשנות ה-50 אז נזנחו כמו שאר התהליכים האדיטיביים לטובת התהליכים הסבטרקטיביים הכרומוגניים ובראשם Kodachrome, בו אדון בפוסט הבא.

סקירה נרחבת של תהליכים אדיטיביים דומים ניתן למצוא כאן.

67. תהליכי צילום צבעוניים היסטוריים: Autochrome

בפוסט הקודם, מס׳ 66, סקרתי בקצרה את ההתפתחות הטכנולוגית של תהליכי הצילום הצבעוניים עד לסוף המאה ה-19. ענין אחד שכחתי להזכיר והוא התחליף שהיה מקובל גם בצילומי סטילס וגם בקולנוע: צביעה ידנית של דימויים מונוכרומטיים. אמנם לא יהיה זה נכון לראות בשיטה זו התפתחות טכנולוגית אולם עצם קיומה והשימוש בה מדגים את השאיפה ליצירת דימויים צבעוניים אליה התייחסתי בפוסט הקודם.

Autochrome

והנה, בשנת 1903 רושמים האחים Lumiere בצרפת פטנט על תהליך צילומי בשם Autochrome שאיפשר, לראשונה, צילום בצבע ישירות במצלמה על לוח הצילום, פיתוחו בתהליך יחודי וקבלת שקופית צבעונית בה היה ניתן לצפות באמצעות מכשיר צפייה (Viewer) יעודי. ומכאן שמו של התהליך, בתרגום חופשי: "צבע עצמוני״.
בשנת 1907 הוחל בהפצתו המסחרית של ה- Autochrome אשר יוצר עד 1935 והיה בשימוש בכל העולם עד שנת 1952. החל מאמצע שנות ה-30 של המאה העשרים, עם פיתוח תהליכי הצילום הסבטרקטיביים המודרניים ובראשם ה-Kodachrome התחילה קרנו של ה-Autochrome לרדת עד שהוחלף לחלוטין, כמו כל טכנולוגיה שעבר זמנה, בתהליכים איכותיים הרבה יותר, פשוטים יותר וזולים יותר.
כל מי שטרם קרא את שלושת הפוסטים בנושא חברה וטכנולוגיה שפרסמתי מוזמן לעשות כן על מנת להבין את מחזור החיים של טכנולוגיה והקשר בין התפתחויות טכנולוגיות לתופעות חברתיות, ראו פוסטים מס׳ 22, 23 ו- 25 בבלוג זה.

Autochrome היה תהליך אדיטיבי (ראו הסבר למושג בפוסט מס׳ 66): לוח זכוכית צופה מצידו האחד בתערובת של גרגירי עמילן תפוח אדמה (אכן!) שנכתשו לגודל של כ-15 מיקרון (מיקרון=אלפית המ״מ) ונצבעו בצבעים אדום-כתום, כחול-סגול וירוק. גרגירים אלו שימשו כמסננים צבעוניים ואפשרו רק לאור באורך הגל המתאים לעבור בדרכו לאמולסיה הפנכרומטית (אמולסיה צילומית הרגישה לכל טווח האור הנראה) שמעליו. אבקת פחם שחור שימשה לאטימת המרווחים שבין גרגירי העמילן הצבעוניים לאור. לוח הזכוכית הונח במצלמה כך שצידו הלא מצופה פונה לנושא ובזמן החשיפה האור יעבור דרך הזכוכית, דרך שכבת גרגירי העמילן הצבעוניים ומשם לאמולסיה הפנכרומטית. לדוגמא, אור אדום שחוזר מן הנושא יעבור רק דרך גרגירי עמילן הצבועים באדום-כתום, יחשוף את האמולסיה שמתחת למסנן האדום ולא יעבור דרך גרגירים הצבועים בכחול-סגול ובירוק. לאורך כל תהליך הפיתוח על הגרגירים הצבעוניים וגרגירי הפחם השחורים להיות מקובעים היטב למקומם ולא לזוז.

שרטוט סכמטי של השכבות המרכיבות לוח Autochrome. מקור: Lavédrine, Bertrand (2009): Photographs of the Past. Process and Preservation. Los Angeles: Getty Publications.

צילום מיקרוסקופי של Autochrome המראה את תערובת גרגירי העמילן הצבועים. מקור: Wikipedia

לאור ריבוי השכבות והעובדה שמסננים אדיטיביים בולעים 2/3 מן האור העובר דרכם ומעבירים רק 1/3 ממנו המהירות (רגישות) הצילומית של Autochrome היתה נמוכה וחייבה חשיפות ארוכות ושימוש בחצובה. בנוסף לכך כדי לקבל איזון צבעוני נכון היה צורך להשתמש במסנן צהוב על העדשה שהקטין את כמות האור הכחול שהגיעה לאמולסיה וכן חסם חלק ניכר מהאור האולטרה סגול (UV) איליו היתה האמולסיה רגישה.

מארז של לוחות זכוכית Autochrome מקוריים עם תאריך תפוגה אוקטובר 1918 ומדבקה של המשווק האנגלי T.K. Grant.

צילום Autochrome מארה״ב, 1910

פרט מן הצילום הנ״ל

צילום מיקרוסקופי של פרט מן הצילום הנ״ל

בשנות ה-30 החל שיווק חומרי Autochrome על דפי סרט (Sheet Film) במקום לוחות הזכוכית ואף על סרטים גליליים, אולם, כפי שכבר ציינתי לעיל הופעתם של חומרי הצילום הסבטרקטיביים ובראשם Kodachrome בשנת 1935 גרמה להפסקה הדרגתית בשימוש ב-Autochrome.

קופסה של 4 דפי סרט בגודל 9X12 ס״מ עם תאריך תפוגה ספטמבר 1932. שם המוצר שונה ל-Filmcolor עם המעבר מלוחות זכוכית לדפי סרט גמישים. בתקופה זו נוצרו גם מספר קטן של סרטי קולנוע על סרט Autochrome.

הגרסה האחרונה, משנת 1952 של Autochrome נקראה Alticolor. בצילום נראית אריזת סרט צילום גמיש בפורמט 120, יחד עם הוראות השימוש ומעטפה למשלוח הסרט לפיתוח. מקור: silversolvent.blogspot.com

לצפייה בסרטון המתאר באופן סכמטי את תהליך הייצור של Autochrome לחצו כאן.

לצפייה בסרטון המשחזר את ייצור ה-Autochrome (בצרפתית, שווה צפייה גם ללא הבנת השפה) לחצו כאן. (מקור: CNRS Images)

בעוד שתהליך יצור ה-Autochrome היה מסובך למדי, תהליך הפיתוח שלו לאחר החשיפה היה פשוט וארך כ- 15 דקות בלבד. כ-10 דקות נוספות נדרשו על מנת לייבש את הלוח המפותח כדי לאפשר צפייה בו. תהליך הפיתוח היה תהליך מהפך (רברסלי) שבסופו התקבל דימוי פוזיטיבי: שלבי התהליך היו כלהלן:

פיתוח ראשון במפתח שחור לבן רגיל שיצר דמות נגטיבית
הלבנה (Bleach) שגרמה להסרת הכסף המתכתי שנוצר במהלך הפיתוח הראשון ללא פגיעה בכסף ההלידי שלא נחשף בזמן החשיפה במצלמה (הדימוי הפוזיטיבי)
העברת הלוח לחדר מואר באור יום לצורך חשיפה מלאה של כל הכסף ההלידי שלא נחשף במצלמה
פיתוח שני שבסופו התקבלה דמות פוזיטיבית
קביעה
שטיפה
ציפוי מגן בלכה שקופה.

פרסום בגרמנית ללוחות Autochrome וחומרי הפיתוח עבורם.

לוחות ה-Autochrome היו רגישים מאד לפגיעות פיסיות ולפגיעות של פטריות ושאר מזיקים, זאת למרות שכבת ההגנה של לכה שקופה בחלק האחרון של תהליך הפיתוח. דוגמאות לפגיעות בלוחות Autochrome ניתן לראות כאן.

הצפייה בלוחות Autochrome מפותחים הצריכה שימוש באמצעים מיוחדים בעלי עצמת אור גבוהה. לאורך השנים נבנו מספר רב של דגמים של מכשירי צפייה כולל סטריאוסקופים לקבלת דימוי תלת מימדי (חייב צילום של 2 לוחות בו זמנית במצלמה מיוחדת).

מכשיר צפיה ללוחות Autochrome. מקור: Musee A-Kahn

מכשיר צפייה סטריאוסקופי ידני ללוחות Autochrome. מקור: Musee A-Kahn

מקרן סטריאוסקופי ללוחות Autochrome. מקור: Musee A-Kahn

על חשיבותו הצילומית-אמנותית-תעודית של ה-Autochrome

מעבר לחשיבותו הרבה מבחינת ההיסטוריה הטכנולוגית של הצילום והעובדה שהיה למעשה תהליך הצילום הצבעוני המסחרי המוצלח הראשון שהיה בשימוש כ- 45 שנה ל-Autorhrome ולצילומים שצולמו בו חשיבות רבה מבחינה היסטורית, חזותית, אמנותית ותעודית. ההופעה היחודית של הצילומים כתוצאה מן הצבעים העזים (בעיקר גווני האדום), מוזאיקת הפילטרים הצבעוניים והגרעיניות המודגשת יצרה צילומים בעלי אוירה אפיינית ובולטת שהתחבבה מאד על קבוצה גדולה של צלמים בכל העולם. התפתחה שפה חזותית מענינת שנשענה על תכונות יחודיות אלו של ה-Autochrome והיתה שונה מצילומים מתקופות קודמות ולא רק עקב העובדה שהיו אלו צילומים בצבע.

צלמים ידועים רבים צילמו על Autochrome שבאמצעותו התוודעו לראשונה לצילום הצבעוני. חלקם התקשה מאד לפתח את היכולת החזותית השונה הדרושה לצילום צבעוני אחרי שהתרגלו, במשך שנים ארוכות של צילום מונוכרומטי להתעלם מהצבע.

Alfred Stieglitz ציין כי ״בקרוב העולם יהיה משוגע על צבע ולכך אחראים האחים Lumiere, שנתנו לעולם תהליך שיזכר בהיסטוריה כשווה ערך להמצאות המופלאות והמטלטלות שפיתחו שני הצרפתים האחרים, Daguerre ו- Niepce״. גם Edward Stiechen צילם ב-Autochrome וטען כי ״לוח הצבעים ובד הציור הינם משעממים וחסרי חיים לעומת הצילום הצבעוני״.
קיים קשר הדוק בין האסכולה הפיקטוריאליסטית בציור ובצילום לבין הצילום ב-Autochrome. בתקופה מסויימת אפילו הובע החשש, שלא התממש כמובן שה-Autochrome מסמן את סופו של הציור בצבע…

צילום Autochrome של Stieglitz, 1910-1915, אוסף Mark Jacobs

ה-Autochrome שימש מראשיתו ככלי תיעודי חשוב מאד וראשית המאה העשרים היא למעשה התקופה הראשונה בהיסטוריה האנושית שתועדה בצבע על כל המשתמע מכך. יש הרואים ב-Autochrome כלי בעל חשיבות גדולה עד כדי כך שלפני מספר שנים הוקם פרוייקט לייצור חמרי Autochrome על בסיס הציוד הנטוש של האחים Lumiere ששרד!

מקור מענין למידע על צלמים אירופאים ואמריקאים שצילמו ב-Autochrome ועל התהליך בכלל תמצאו כאן.

במוזיאונים רבים קיימים אוספים של צילומי Autochrome, להלן רשימה חלקית:

משרד התרבות הצרפתי
מוזיאון Albert Kahn, זהו האוסף הגדול בעולם של צילומי Autochrome.
פועלו של Kahn הונצח גם בספר מענין.
מוזיאון Bassetlaw
מוזיאון Villa Bonnier
פרוייקט Autochromes contemporains, צילומי Autochrome עכשוויים!
צילומי Autochrome באתר National Geographic

בשנת 1950 נערכה ב-MOMA בניו יורק תערוכה ראשונה של צילומי צבע בלבד, שאצר Stiechen. חלק ניכר מן הצילומים שהוצגו צולמו על Autochrome. (התערוכה הראשונה ב-MOMA בה הוצגו גם צילומי צבע התקיימה כבר ב-1943. הוצגו בה צילומים של Eliot Porter והאוצר היה Stieglitz).

צילום Autochrome ע״י Charles Zoller של Charlie Chaplin, כנראה מ- 1917-18
מקור: Time.com

לציון מיוחד ראוי הפרוייקט של Albert Kahn, בנקאי צרפתי ממוצא יהודי שהקים פרוייקט תעודי חברתי שפעל בלמעלה מ-50 מדינות בשנים 1909-1931. עשרות רבות של צלמי סטילס וקולנוע תיעדו עבורו את הנעשה במדינות אלו. האוסף הקיים כיום נאמד בכ- 180,000 מ׳ של סרטי שחור לבן וכ- 72,000 לוחות Autochrome המרוכזים במוזיאון מיוחד על יד פריס הנקרא על שמו.

הכניסה למוזיאון Albert Kahn

דיגיטציה של לוחות Autochrome במוזיאון Albert Kahn. מקור: Musee A-Kahn

בין היתר, פעלו צלמיו של Kahn גם במזרח התיכון ובארץ ישראל שהיתה אז תחת שלטון האימפריה העותומנית (עד 1918) ולאחר מכן תחת המנדט הבריטי. בחרתי להביא כאן מספר צילומי Autochrome שצולמו במזרח התיכון מתוך האוסף של מוזיאון Albert Kahn:

ירושלים, 1918. מקור: Musee A-Kahn

לבנון, 1919. מקור: Musee A-Kahn

סוריה, 1921. מקור: Musee A-Kahn

ולסיום, מספר צילומי Autochrome מאזורים אחרים, גם הם מתוך האוסף של מוזיאון Kahn.

מטוס קרב, אזור הסום, צרפת, 1918. מקור: Musee A-Kahn

מונגוליה, 1913. מקור: Musee A-Kahn

טונקין, סין. מקור: Musee A-Kahn

בפוסט הבא אדון בשני תהליכים אדיטיביים נוספים: Dufaycolor ו- Finlay, שהיו בשימוש בתקופה חופפת ל-Autochrome.

עדכון 22.11.22: ספר חדש הכולל מספר רב של צילומי Autochrome יצא לאור

עדכון 11.12.22: פוסט מס׳ 125 סוקר את הספר הנ״ל

עדכון 27.12.22: הספר האולטימטיבי והמקיף ביותר על ה-Autochrome

עדכון 21.1.23: ספר חדש על מסע לגרינלנד ב-1912 שצולם ב-Autochrome

עדכון 7.5.24: מסתבר שיש עדיין צלם אחד שמצלם על לוחות Autochrome שהוא מכין בעצמו!

66. מבוא לתהליכי צילום צבעוניים היסטוריים

בחמשת הפוסטים הבאים בכוונתי לקחת פסק זמן מן העיסוק בטכנולוגיה הדיגיטלית, ועקב חיבתי הרבה לעיסוק בהיסטוריה הטכנולוגית של הצילום לחזור לאחור ולדון במספר תהליכי צילום צבעוני בעלי חשיבות היסטורית, טכנולוגית ואמנותית שהיו נפוצים בתחילת המאה העשרים ושניים מהם שרדו אפילו לתוך המאה ה-21. ארבעת התהליכים הם:

Autochrome שהיה בשימוש בשנים 1903-1952
Dufaycolor שהיה בשימוש בשנים 1908-1956
Dye Transfer שהיה בשימוש בשנים 1935-1994
Kodachrome שהיה בשימוש בשנים 1935-2010
Cibachrome שהיה בשימוש בשנים 1940-2012

לתהליכים אלו מאפיינים דומים מצד אחד ושונים מצד שני, אולם המאפיין המשותף המרכזי הוא שכולם ענו בהצלחה על הצורך הגובר והשאיפה לתעד את המציאות וליצור צילומים בצבע, כפי שהם נראים בעין האנושית (או לפחות באופן דומה) ולהתגבר על המגבלות הטכנולוגיות והחזותיות של הצילום המונוכרומטי. Autochrome, Dufaycolor ו-Kodachrome היו חומרי צילום לצילום ישיר במצלמה ויצרו שקופיות לצפייה והקרנה. Dye Transfer ו- Cibachrome (שנודע בשנותיו האחרונות כ- Ilfochrome) היו חמרים שנועדו להדפסה משקופיות באמצעות מכשיר הגדלה. על Cibachrome ניתן היה להדפיס צילומים דיגיטליים גם במדפסות לייזר צבעוניות כדוגמת Durst Lambda.

פוסט זה הינו מבוא בו אדון בעקרונות הצילום הצבעוני בכלל על מנת שבהמשך נוכל להבין את המאפיינים היחודיים של כל אחד מחמשת התהליכים הנ״ל. כמו כן אזכיר בהמשך תהליכי צילום אחרים שאמנם היו חשובים מן הבחינה הטכנולוגית וההיסטורית אולם מסיבות שונות לא זכו להצלחה מסחרית לאורך שנים ארוכות כמו חמשת התהליכים הנ״ל ולכן השפעתם על השפה החזותית והזיכרון הצילומי הקולקטיבי לא היתה משמעותית.

עקרון הפרדת הצבעים

הבסיס המעשי לכל צילום צבעוני בכל טכנולוגיה שהיא, כולל הצילום הדיגיטלי, הוא עקרון הפרדת הצבעים.
אור הנתפס בעיני צופה אנושי כאור לבן נייטרלי (ללא גוון צבעוני כלשהוא) כולל למעשה כמויות שוות של אדום כחול וירוק המהווים כל אחד שליש מן הספקטרום הנראה בתחום אורכי הגל 400-700 ננומטר:

ניתן לראות כי בצד השמאלי של האיור התחתון ממוקמים גווני הכחול, באמצעי גווני הירוק ובצד הימני גווני האדום.

הנה סרטון קצר מתוך TEDEd המסביר את המושג אורך גל והקשר שלו לתחושת הצבע.

כלומר, על מנת לצלם בצבע יש צורך להפריד את הספקטרום הנראה לפחות לשלושה חלקים: אדום כחול וירוק ולרשום את הבהירות של כל אחד מן השלושה בנפרד.

הראשון שהבין את העיקרון הזה היה ככל הנראה הפיסיקאי האנגלי J.C Maxwell כבר בשנת 1861, 22 שנה בלבד לאחר המצאת הצילום שהיה בראשיתו מונוכרומטי בלבד. הסיבה ליכולתם של חמרי הצילום המוקדמים לרשום בהירות בלבד נבעה מכך שהיו רגישים רק בתחום הכחול. לכן גם מהירותם הצילומית או ״רגישותם״, הנמדדת כיום בערכי ISO היתה נמוכה מאד ובאה לידי ביטוי בחשיפות ארוכות מאד. רק מאוחר יותר פותחו אמולסיות צילומיות שהיו רגישות גם לתחום הירוק (אמולסיה אורתוכרומטית) ובהמשך גם לתחום האדום (אמולסיה פאנכרומטית).

מקסוול הדגים יצירת אור לבן ממקורות אור נפרדים בצבעים אדום כחול וירוק:

שימו לב לכך שלמעשה האיור מדגים שתי אפשרויות ליצירת צבע: האפשרות הראשונה, הנקראת סינתזה אדיטיבית (חיבורית) מתקבלת ע״י הקרנת אור אדום, עליו אור ירוק ועליו אור כחול: אז מתקבל האזור הלבן שבמרכז האיור. באזורי החפיפה בין כל שני צבעים הראשוניים (צבע ראשוני: צבע שלא ניתן ליצירה באמצעות השניים האחרים מתוך השלושה) מתקבלים הצבעים צהוב, מג׳נטה וסיאן שכל אחד מהם נוצר באמצעות חיבור של שניים מן הצבעים הראשוניים אדום כחול וירוק. צבעים אלו (צהוב, מג׳נטה וסיאן) נקראים הצבעים המשלימים מאחר והם משלימים כל צבע ראשוני ללבן. לדוגמא: סיאן, המורכב מכחול וירוק הוא הצבע המשלים לאדום, מאחר ותוספת אדום לסיאן תיתן לבן. מכאן נובעת גם הסינתזה הסבטרקטיבית (חיסורית) ובה אנו יוצרים צבע באמצעות חיבור של הצבעים המשלימים:

בהמשך יצר מקסוול דימוי צבעוני באמצעות צילום סרט קישוט טרטר סקוטי על שלוש אמולסיות צילומיות כל פעם דרך מסנן אחר: אדום כחול וירוק. את הנגטיבים שהתקבלו הפך לפוזיטיב וכאשר הקרין אותם יחד דרך שלושת המסננים בהתאמה התקבל דימוי צבעוני. לאור הרגישות הצבעונית המוגבלת של האמולסיות שעמדו לרשותו התוצאה התקבלה בצבעים דהויים למדי:

(מקור: https://tomscctwebblog.files.wordpress.com/2014/05/41-maxwell-example.jpg)

כמובן שהמדובר היה בהדגמה בלבד ולא בתהליך מסחרי הניתן לשימוש כללי. הערה מענינת: מקסוול לא היה ער לעובדה שלוח הצילום בשיטת הקולודיון בה השתמש עוזרו הצלם Thomas Sutton לא היה רגיש לאדום, ובכל זאת הצליח לקבל רפרודוקציה (גם אם לא באיכות צבעונית גבוהה) של הצבע האדום בנושא שצילם. התעלומה נפתרה רק בשנת 1961: כמעט 100 שנים לאחר הניסוי המפורסם של מקסוול חזר על אותו הניסוי מדען בחב׳ קודאק בשם Ralph Evans. הוא מצא שהצבע האדום בנושא בו השתמש מקסוול, כנראה יצר פלואורסנסיה עקב קרינה בתחום ה-UV שהיתה באור שנפל על הנושא בזמן הצילום. עקב כך נוצר אור בתחום אורכי גל שעבר דרך המסנן האדום ונרשם על האמולסיה הרגישה לכחול ול-UV שאפיינה את חומר הצילום בשיטת הקולודיון. וכך התקבל יצוג מסויים לצבע האדום למרות שהאמולסיה בה השתמש מקסוול כלל לא היתה רגישה לאדום!

תהליך הצילום המסחרי הראשון שאפשר צילום והדפסה בצבע מיוחס ל-
(Louis Ducos Du Hauron (1837-1920 אשר בשנת 1869 הראה צילומים שצולמו והודפסו בשיטה החיסורית. הצילום שלפניכם, View of Agen צולם בשנת 1877.

התהליך של Du Hauron היה זמין באופן מסחרי מספר שנים אולם העלות הגבוהה והמורכבות של התהליך לא אפשרה לו להפוך להמוני. תהליך דומה פותח באותה תקופה ע״י Charles Cros וגם תפוצתו היתה מוגבלת מאד.

בשנת 1892 מציג Gabriel Lippman בצרפת תהליך חדשני לצילום צבעוני. על פיתוח התהליך זכה Lippmann בשנת 1908 בפרס נובל לפיסיקה. שיטתו התבססה על התאבכות: גל אור עומד יוצר שינויים מיקרוסקופיים באמולסיה דקה הכוללת גרגירי כסף הלידי קטנים במיוחד (מענין לציין כי את האמולסיה המיוחדת שנדרשה בתהליך הצילום הצבעוני שפיתח Lippman פיתחו עבורו האחים Lumiere במפעל חומרי הצילום שלהם). הדמות הצבעונית היתה ניתנת לצפייה בלבד, לא להדפסה, אלא אם צולמה בתהליך אחר. שיטת Lippmann היתה מסובכת מאד ולמעשה לא יצאה מעולם מן המעבדה ולא הפכה לשימושית. עם זאת ניסוייו של Lippmann הגבירו את ההתענינות בפיתוח תהליכי צילום צבעוני מעשיים יותר.

כאן ניתן לצפות בסרטון קצר המסכם את המבוא לתהליכי הצילום הצבעוניים.

אנו מגיעים לסוף המאה ה-19 כאשר אף תהליך צילום צבעוני מבין אלו שפותחו בתקופה זו לא הפך למסחרי ונגיש לצלמים. רק בתחילת המאה העשרים פותחו תהליכים שהיו איכותיים יותר, פשוטים יחסית לשימוש ובמחירים הגיוניים לאותה התקופה. התהליך פורץ הדרך הראשון היה Autochrome שהוצג ע״י האחים Lumiere בשנת 1903 ובו אדון בפוסט הבא.

Camera & Photo Technology

על צילום, מצלמות, טכנולוגיה צילומית וכל מה שבינהם: הבלוג של גבי גולן

תגית: Autochrome